מילות סיכום, כי אני כבר לא מניקה אף אחד.
ויש גם כל מיני תובנות לגבי הכאבים המסתוריים בצד ימין, אבחנה והכל, כמה שנים מאוחר מדי...

אז כן, כבר לא מניקה! זה כל כך מוזר. עברו כמעט שלושה חודשים מאז שנדב הפסיק לינוק. זה היה תהליך הדרגתי, עם עידוד מצידי.
הילדון קשור לאמא שלו ברמות על, כמו שצריך להיות באופן טבעי, אבל כמתבקש, יותר מהאחיות שלו, כיאה לתינוק אחרון. ועבר עליו קיץ מלא שינויים - הוא יצא מהמשפחתון הקטן שהוא היה בו, הלך לשתי קייטנות שונות בקיץ וגם יצא לטיול משפחתי עם בני דודים מהארץ. הרבה חויות חדשות, שלגמרי הכריחו אותו להתבגר.
אז בקיץ לא שאלתי, לא דיברתי, הנקתי כרגיל (פעמיים שלוש ביום. לפעמים פחות. הנקות מאוד קצרות אבל משמעותיות לו), חיבקתי בלילה כרגיל.
אבל העידוד ממני התחיל עוד קודם. מדי פעם (פעם בכמה חודשים) שאלתי אותו מתי הוא יפסיק לינוק. בפעמים הראשונות הוא ממש לא הגיב. הרעיון זר לו ולא קשור לחיים שלו. להפסיק? מה זה? אני הרי אנק עד התיכון.
בספטמבר, אחרי הקיץ העמוס, הגיע עוד שינוי - גן טרום חובה, הידוע במחוזותינו בתור JK - Junior Kindergarten. אז עכשיו הוא חלק מביה"ס של האחיות שלו. איזו גאווה!
הוא גם החליט להפסיק לכסוס ציפורניים (כנראה מתוך איזו הערה של אחת המורות שלו. נראה שזה עשה את העבודה. עכשיו הוא עבר לשרוולים, אבל את הציפורניים כבר גזרנו כמה פעמים!).
וגם התחיל לדבר עם אנשים שהם לא המשפחה המיידית שלו. לפני כן הוא השתמש בנו כמגשרים... אלה שינויים שמדהימים אותי כל פעם מחדש.

אז באמצע ספטמבר שאלתי אותו שוב - מתי תפסיק לינוק? הפעם הוא ענה לי בשאלה - איזה יום היום? עניתי - שני. הוא ענה - אני אפסיק ביום שישי.
אוקיי. יאללה נזרום עם זה. יום שישי.
ביום שישי הוא הזכיר לי, אבל באותו ערב הסתבר שקשה לו, והוא ינק.
בשבת בבוקר ינק שוב, וזהו. ככה. נגמר.
בראשון הוא הצטנן, וכמעט התחרטתי. אבל התגברנו על זה יחד, והנה יש לי ילד לא יונק (אבל עם יחסים טובים עם הציצים) שמדבר עם אנשים מבוגרים לפעמים
(הוא גם מכניס את היד שלו לגופיה שלי בלילה. מתוך שינה. זה לא כזה חמוד אבל גם על זה מתגברים)
אה, והוא בן ארבע וחצי.

מוזר לי. מוזר לי פתאום לא להניק אף אחד. לא לחשוב אם מה שאני אוכלת משפיע על החלב. מוזר שכבר די הרבה זמן אני לא יכולה לסחוט אפילו טיפה, והחלב כבר לא זמין לטיפול בפצעים או דלקות עיניים. שלא לדבר על הגודל של הציצים. כמו איזה טינאייג'רית. תכף הבכורה עוקפת אותי בסיבוב (יש לה כנראה את הגנים של חמותי...).


לגבי צד ימין, הרבה זמן הרגשתי שהוא מפונצ'ר
לא רק מפונצ'ר, אלא כואב בכל כך הרבה רמות.
זה התחיל בהנקה של הבכורה, ובגלל זה הפסקתי להניק מהצד הזה אחרי שנה, והשנה השניה היתה כולה של צד שמאל השופע והזורם באופן בלעדי.
היתה הקלה בהנקה של בתי השניה, אחרי שמצאתי את הרמדי ההומאופתי שהקל על הכאבים באופן משמעותי. כנראה שמשהו השתחרר שם כתוצאה מהטיפול.
את סוג הכאבים האלה אי אפשר היה ממש לפתוח או אפילו לאבחן. ניומן אמר שאני case. ההקלה באה מהרמדי ומה APNO שבו השתמשתי בעצם בכל ההנקות.
ובעצם, רוב הזמן, הנקתי בכאבים בצד הזה, מתוך תחושה של אין ברירה ותכף זה יעבור. לפעמים קיצרתי הנקות, לפעמים נשכתי שפתיים.

עד שהגעתי לכירופרקט שלי, והסתבר שהוא מכיר את אדית' קרנרמן, שותפתו של ניומן ויועצת הנקה בחסד. אישה מקסימה ומלאת תשוקה למקצוע, שהיתה משמעותית בהצלת ההנקה הראשונה שלי ובהמשך הדרך גם.
אז כתבתי לה הודעה אישית בפייסבוק, ומסרתי לה ד"ש מחבר הילדות שלה שמטפל בי. ואיכשהוא היא סיפרה לי שהיא והוא, שניהם יחד, הגדירו ביחד את המצב שלי באיזושהיא צורה.
לתסמונת קוראים Mammary Constriction Syndrome. אפשר לקרוא על זה פה
אצלי זה מתבטא בעיקר בצד ימין, כמו כל הצרות הפיזיות שלי, כתוצאה מעניין בצואר.
ואם רק הייתי יודעת מה היה יכול להקל על זה ממש בהתחלה, 7 שנים לפני שהמושג הוטבע.... תשלימו בעצמכן.

מדהים אך את זוכרת הכל!
בגלל זה כתבתי עכשיו, לפני שאשכח את הרוב. ואני בטוחה שאני לא זוכרת הכל. רק מקווה שאני זוכרת את מה שחשוב.

ועכשיו נזכרתי לגבי צד ימין, הרבה זמן הרגשתי שהוא מפונצ'ר. כי באופן מוזר, למרות שהזרימה ממנו איטית יותר (התינוקות שלי העדיפו להרדם עליו כי הזרם פחות חזק רוב הזמן), הוא מטפטף ללא שליטה. אפילו עכשיו כשנדב בן שנה וחודש+, אני משתמשת ברפידות בד כדי לא להסתובב עם כתמים על החולצה.
כל זה מצחיק אותי, ההבדל בין טפטופים ועודף חלב לחוסר החלב שהיה לי בסיבוב הראשון. אמנם בנסיבות שונות, אבל הבדלים כל כך תהומיים בינהם. אם היה לי עוד ילד (ולא יהיה) בטח הייתי פותחת מפעל.

תודה נועה @}

דנה, כתבת:
חושבת שזה כן סיפור גבורה..
בזמן אמת לא הרגשתי ככה. גבורה? אולי ההפך. לא הצלחתי להניק כמו שצריך. ושכבר כן הצלחתי להזין את התינוקת שלי, נורא סבלתי. וקיבלתי עצה לא טובה.
אין לי מושג מה גרם לי להמשיך ולהצליח להניק. אולי כי החלטתי להניק מראש, כי אחותי הניקה. אולי כי ידעתי שיש עזרה מקצועית טובה (את שמו של ניומן שמעתי בחוג יוגה להריון. ותודה לקארן המדריכה שהזכירה את שמו. אחרת לא הייתי יודעת על קיומו), ושם בקליניקה העידוד היה כל כך חיובי ואמיתי. הרגשתי שאני יכולה, עם העזרה שלהם, להניק ללא כאבים ולייצר חלב. זו עזרה מדהימה.
יכול להיות שאם הייתי מצטרפת לפורום הנקה ממש בהתחלה, אפשר היה למנוע חלק מזה. יכול להיות שלא. אבל מה שקיבלתי מהנשים המדהימות האלה להמשך הדרך שווה הכל. (כמובן שאם הייתי מכירה את באופן, גם מפה הייתי מקבלת ידע ונסיון מדהים. אבל הייתי מאוד רחוקה מהמקום הזה אז).

וואו מרתק!! קראתי מהתחלה ועד הסוף בשקיקה..מדהים אך את זוכרת הכל!
בטוחה שהסיפור הזה יכול להיות לעזר לאמהות רבות

באופן כללי, הוא תינוק די רגוע. יחסית לתמר. הוא כן הצליח לישון בין הנקות, וגם בלילות ינק אבל פחות. כל ההסתגלות של ההתחלה והטיפול בו היה קצת יותר שפוי.

ובלי (או עם) קשר להנקה, נדב המשיך לפלוט הרבה וגרעפסים נתקעים. היה קשה לנסוע איתו, ברגע שהוא היה שעון אחורה זה היה מציק לו. גם אם ינק שעה קודם, הגרעפס יכול היה להיות תקוע, וכבר הגעתי למצב שהייתי חייבת לעצור באמצע נסיעה כדי להוציא מהסלקל ולהוציא גרעפס. מסכן קטן זה נורא כאב לו.
כשהייתי איתו בארץ, בקיץ האחרון, כשהיה בן ארבעה חודשים, לקחתי אותו להומאופתית בעיקר כי כל איזור המפשעה שלו היה אדום נורא וגם גירד לו. וכמובן שדיברנו על הגרעפסים התקועים. היא מצאה לו רמדי ואחרי זמן מה המצב מאוד השתפר. האדמומיות באה והלכה ובסופו של דבר הלכה. והמצב בנסיעות הלך והשתפר עד שגרעפס תקוע הפך להיות מצב נדיר. (כל זה אחרי עוד טיפול אוסטאופתי, שעזר מאוד).
ובנסיעה ההיא, כיוון שנסעתי איתו לבד והשארתי את הבנות עם בעלי, חשבתי שתמר תיגמל. היא ינקה רק בבקרים כי קצת לפני הנסיעה גמלתי אותה מההנקה שלפני השינה. גמילה שלא היתה קלה ("אבל אני לא ינקתי!!" ככה בכמה ערבים הראשונים), אבל הייתי חייבת לעשות את זה כדי שתוכל ללכת לישון בלי הנקה. ובמשך שלושה שבועות היא לא ינקה כלל.
אחרי שחזרתי, והתחבקנו מכל הכיוונים והיא לא ביקשה מיד לינוק, באמת חשבתי שזהו. אבל למחרת בבוקר היא ביקשה לינוק וינקה. התפלאתי שהיא בכלל זוכרת איך. ונשארנו עם הנקות הבוקר האלה די הרבה זמן. לאט לאט הן התקצרו, והפכו לסוג של שלוק על הבוקר. פחות מ-20 שניות. רק כדי להתעורר.
בפברואר האחרון, החלטתי שאני מתחילה להכין אותה לגמילה. לדבר איתה על יומולדת 4 שמתקרב (במאי. עוד שבועיים מהיום), ולראות אם היא בכיוון. ולא רק שהיא היתה בכיוון, היא לא רצתה לחכות עד היומולדת, אלא להתחיל כבר עכשיו, או במילותיה "מחר אני לא רוצה לינוק ומחרתיים אני כן רוצה לינוק". וממש ככה, במשך איזה שבוע היא ינקה בוקר כן בוקר לא, עד שהיא אמרה לי "זהו, אני ילדה גדולה ולא רוצה לינוק יותר". וככה נגמרה לי הנקת הטנדם. ברגשות מעורבים, ובכיף גדול. החמודה שלי ינקה עד גיל 3 ו-9 חודשים. רבע לארבע. והפסיקה כשהתאים לה.

כשנדב היה בן חמישה חודשים, היו לו שתי פריחות אלרגיות שהמשותף להן היו שני דברים: א. ירד גשם. ב. אחותו אכלה גלידה.
הבנתי שיש משהו שהוא אלרגי אליו ועד שנעשה בדיקות, או שיתחיל לאכול מוצקים ונראה תגובה ברורה, לא נדע בדיוק למה.
בגיל 10 חודשים נתתי לו ביצה והיתה לו פריחה. עשיתי הפסקה של חודש+ וניסיתי שוב, שוב פריחה. הפסקתי שוב וכשניסיתי - הוא לא רצה כבר לנסות.
בערך בגיל 11 חודשים או קצת לפני גיל שנה, האוכל שלו נגע בקוטג' שהיה בצלחת של תמר, והיתה לו קצת פריחה על הפנים, אז חשדתי בחלב. בכל מקרה לא נתתי לו שומדבר חלבי, למעט פנקייקים שהכנתי שיש בהם יוגורט עזים או כבשים (מה שיש בבית).
בבוקר הוא בדר"כ אוכל דגני קמוט תפוחים (כמו שלווה אבל מקאמוט), לחים מחלב שקדים. לפני שבוע נגמר לי החלב שקדים אז נתתי לו חלב עזים (כי חשדתי בחלב פרה...), וכל הפנים שלו התמלאו פריחה מגרדת. מזל שזה עבר תוך חצי שעה או קצת יותר. זה הבהיר לי שכנראה מה שקרה כשהיה תינוק, היה קשור לגלידה של אחותו שכנראה נגעה בו.
ושוב אני מברכת על ההנקה. לא יכולה לדמיין מה היה קורה אם היה מקבל פורמולה חלבית כשהיה תינוק קטן.

עכשיו הוא בן שנה וחודש. יונק כמה שהוא רוצה (אני שואלת אותו "אתה רוצה לינוק?" והוא אומר לי "אן" ומחייך וגם מושך לי בחולצה. ).
יונק הרבה בלילה, כמובן בגלל השיניים, הוא די סובל מהן. מתחיל את הלילה על מזרן תינוק שצמוד למזרן שלנו על השטיח, ועובר אלי באמצע הלילה להנקות וחיבוקים (ובעיטות ונשיכות...).


צד ימין שלי מתפקד יפה יחסית. עדיין קצת כואב. יש ימים שכואב יותר ויש שפחות. אבל אין לי ספק שנמשיך עד כמה שנרצה - אם ההנקה בהריון והנקת צמד של 11 חדשים לא גרמה לי להפסיק, אין מה שיגרום לי להפסיק. ואם קצת כואב, אז אני מעבירה לצד השני או מנתקת ומתקנת את התפיסה ולרוב המצב משתפר.

וזהו, הגעתי להווה. מניקה פעוט אחד, לעוד הרבה זמן כי גם לו אין שום תכניות לגמילה קרובה. ובטח אחזור לסכם פה עוד איזה שנתיים שלוש ארבע...

והנה, ילד חדש, בעיות חדשות. אם בסיבוב הראשון היתה לי בעיה של כמויות, הפעם בדיוק ההפך. עודף חלב. אתגר אחר לגמרי, ולא צרות של עשירים.
ולמרות שהנקתי אותו שעונה אחורה, היה לו קשה להתמודד עם זה. לא רק השתנקויות מהזרם, אלא גם פליטות מרובות, על גבול הריפלוקס. לא שהלכתי לרופא לאבחן, אבל ככה זה הרגיש.
לקחתי אותו לאוסטאופתית שלי, שהקלה מאוד. כלומר, הוא המשיך לפלוט בקצב אבל כבר בלי פרצוף של איכס, ובלי בכי. הבדל רציני.

ואז, כשנדב היה בן חודש וחצי, אורי הביאה הביתה מתנה מהגן - חיידק השיגלה. כיף גדול. שלשולים נוראיים. מאיה הקיאה המון. כולם תפסו את הגועל הזה, וגם היינו בסוג של מעצר בית עם הקטנים כי אסור היה להחזיר לגן עד שבדיקת צואה יוצאת שלילית. פעמיים. בלעכס.
וגם נדב חטף את זה, ושלשל נורא וינק המון. ואחרי שכבר הפסיק השלשול ונראה שהכל עבר, הוא התחיל לעשות קקי ירוק, הרבה קצף והרבה גזים וחוסר שקט וכמובן פליטות. אחרי שיחה עם חברה, פתאום הבנתי שבגלל המחלה היתה לנו קפיצת גדילה. כלומר, הוא ינק המון ואני ייצרתי עוד ועוד חלב. וכל מה שעבר עליו העיד על עודף חלב.
עד אז הנקתי מכל צד במשך שלוש שעות בגלל עודף החלב. הנקה לפי דרישה אבל תמיד מאותו צד במשך שלוש שעות, ובמשך שלוש השעות הבאות - צד שני.
התחלתי להאריך את הזמנים כדי להקל עליו. הגעתי לשש. 6 שעות בין החלפות הצדדים. ולמרות שרציתי שיהיה לי חלב שאוב לעת הצורך, לא שאבתי כדי לא לייצר עוד יותר חלב.
וככה הנקתי אותו במשך חודשים ארוכים, החלפת צד כל 5-6 שעות. גם אחרי שהתחיל מוצקים. נדמה לי שהתחלתי פחות להקפיד בלי לסבך את העניינים בסביבות גיל 10 חודשים. חזרנו לשלוש שעות, וככה עד היום. אני לא מעבירה אותו צד אלא מחזירה לצד שינק עד שמרגישה שהוא צריך הנקה יותר משמעותית (או מרגישה את הכובד בשד) ואז מחליפה צד.

בשלב הזה תמר ינקה לפני השינה ואחרי השינה. כלומר, בדר"כ פעמיים ביום, בסופי שבוע יותר...

ואז הגיע נדב. שבוע לפני התאריך המשוער, בלידת בית נהדרת. הילדות היו למטה במרתף ולא היה להן מושג שאני יולדת למעלה. ואחרי שילדתי במים ועברתי למיטה, בעלי תוך דקות רוקן את הבריכה וקרא לילדות שיראו את אחיהן הקטן והחדש. תמר כבר לבשה פיג'מה, והיתה מוכנה לישון (נדב נולד ב 20:30 בערב. כולן היו עייפות). וכמובן שכשראתה שהפצפון הזה יונק, מיד רצתה לינוק. וקיבלה.הנקתי את שניהם יחד. אושר ענק!

תחילת ההנקה של נדב היתה הכי חלקה עד כה. אני מייחסת את זה לעובדה שתמר עוד ינקה. לא היתה לי הפסקה, כל המערכת עבדה. אמנם כבר היה שם כמעט יבש לגמרי, ואז הגיע הקולוסטרום בכמויות קטנות וכשהגיע החלב, הגיע החלב (ותמר היתה מרוצה עד השמים).
וגם, בהשראת הדף הנקה אינסטינקטיבית, כל ההתנהלות שלי היתה שונה. נתתי לו להתחבר לבד. הנקתי אותו בשכיבה כבר בלילה הראשון, והנקתי אותו בכל מיני תנוחות שונות ומשונות, לא בתנוחה אחת עם כל הכריות האלה.

בערך חודש לפני הלידה בעלי נסע עם הגדולות לארץ לשבוע, ואני נשארתי עם תמר והבטן. רגע לתשיעי.
אז לא, לא ילדתי כשהם היו בארץ אבל היה שינוי אחר. החלטנו לשנות את סידורי השינה ולהעביר את מאיה לפוטון שבחדר של תמר, ואת תמר למיטה של מאיה יחד עם אורי. אז בשבוע הזה כשהיינו רק שתינו, הרדמתי אותה שם והרגלתי אותה לישון שם. לא שהיא התחילה לישון לילות שלמים, אבל זו היתה התחלה טובה. אם כי פחות נוחה לי, כשהייתי צריכה לשכב איתה שם. הרבה פחות מקום.

כשתמר היתה בת תשעה חודשים חזרתי לעבודה. לא לאותה עבודה זוועתית שעבדתי בה לפני הלידה (וברחתי משם בסוף שביעי), אלא לעבודה עם בעלי. שלושה בקרים בשבוע, ככה כהתחלה. את תמר אפסנתי אצל מטפלת שטיפלה גם בבן של חברה, עד 13:30 בימים שעבדתי. היה לי מאוד מוזר להשאיר אותה ככה בגיל צעיר. בעיקר כשמדובר בילדה שלא ישנה ואת התמונות הקצרות שלה עשתה על הידיים של המטפלת ומדי פעם בסלקל שלה. על הלול לא היה מה לדבר.
השארתי לה חלב שאוב ומרק עם ירקות ועוף, היא לא ממש רצתה את הבקבוק אבל הסתדרה מעולה עם מוצקים.
אחרי חודשיים וחצי כאלה, ממש לפני היומולדת הראשון שלה, העברתי אותה למשפחתון שאורי הלכה אליו. שם כבר היה יותר טוב. לא הייתי צריכה להשאיר לה אוכל, והגננת אפילו הצליחה ללמד אותה לישון בלול. שזה ממש לא פשוט. לקח קצת זמן, אבל בסוף היא למדה. בבית לעומת זאת, כאילו כלום. לא ישנה, ולא במיטה.

כשהיא היתה בת שנה וחצי בערך, אולי קצת קודם בעלי החליט שהוא גומל אותה מהנקות לילה. נמאס לו שהיא אצלינו במיטה ויונקת כל כך הרבה פעמים בלילה. העברתי לו את השרביט, ברגשות מעורבים. קיויתי שהתהליך יהיה מהיר וקל כמו עם הגדולות שנגמלו מהנקות לילה בערך באותו גיל. אבל לא, הילדה עקשנית כפרד. הבעיה היא שגם אבא שלה עקשן. אני הייתי מוכנה מזמן לוותר אבל אז הוא החליט שהיא צריכה להפריד את ההנקה מההרדמות ואז בטח שהכל יהיה בסדר. אוי. ממש בסדר. צרחות אימים.
אחרי תקופה ארוכה מדי גם הוא נשבר. וחזרתי להניק בלילה. הסידור קצת השתנה - שמנו אצלה בחדר מזרן פוטון גדול, שם היא התחילה את הלילה. וכשהתעוררה לינוק, היא הגיעה אלי. וכיוון שהיא לא ישנה ביננו אלא בצד שלי, והמיטה גבוהה, בצד שלי היה מעקה של ילדים.
ככה המשכנו זמן רב.
עם הזמן ההנקות וההרדמות במזרן שלה נהיו קצת יותר קלות.
ובגלל שניסינו כל כך הרבה זמן לגמול אותה מהנקות לילה, בעצם לא הנקתי בלילה באותה תקופה. ואז הגיעה הוסת. ראשונה אחרי ארבע וחצי שנים (לא כולל דימומים לאחר לידות). הגוף שלי נכנס לשוק. הרגשתי חולה, היה לי קצת חום ואז למחרת כשהוסת הגיעה הבנתי שזה מה שקרה ולא חטפתי וירוס. הרגשתי כאילו דרכו עלי.
וגם אחרי שחזרתי להניק אותה בלילה, היתה לי וסת יחסית סדירה (השניה הגיעה קצת באיחור אבל השאר היו בערך בזמן), אבל לא קלה. דימומים רבים וכאבי בטן למרות התרוקנויות ושימוש בגביעונית. לא יכולה לדמיין איך הייתי מרגישה אם לא הייתי עושה את שני אלה ומשתמשת בטמפונים. בטח הייתי שוכבת במיטה כל פעם יומיים עם כאבים. זוועה.

קצת אחרי שמלאו לתמר שנתיים, הגיע הריון ההפתעה של נדב. הפתעה גמורה. אבל איכשהו הייתי פחות בשוק מההריון הזה מאשר ההריון של תמר. היתה לי הרגשה שאני בהריון וכשהבדיקה היתה חיובית זה פשוט הסתדר לי. למרות שבאינטלקט לא הייתי בטוחה מה לעשות עם ההריון הזה, תחושת הבטן והלב הובילו אותי וידעתי שזה הריון שיישאר. אחרת יש סיכוי שלא יהיה לי ילד רביעי, וזה משהו שמאוד רציתי.
תמר המשיכה לינוק בכיף במשך ההריון, גם בלילה.
בערך באמצע ההריון החלטתי שאני לא יכולה להניק אותה יותר בלילה. היא ינקה על ריק, ניוטרל. והפטמות כאבו לי כי התפיסה שלה היתה מאוד חזקה. אז קיצרתי הנקות (בעיקר בהרדמות), ובלילה הייתי מאוד אסרטיבית וחיבקתי אותה בלי להניק. לקח לה יותר משבועיים להסתגל לזה שרק מתחבקים בלילה (כולל משיכות של הגופיה שלבשתי, והגנה פיזית על השדיים עם הידייל שלי כדי שלא תגיע), אבל בסוף זה הסתדר. הייתי מאוד נחושה, ובעיקר עייפה מלהניק בלילות. ברגע שהיא כבר לא ינקה בלילה, היא רק ישנה לידי ולא התעוררה עד הבוקר. שיפור באיכות החיים.

לקראת הלידה, ובעיקר כי הפוטון הגדול היה בחדר של תמר ולא היתה לנו יותר מיטה במרתף, קנינו לעצמינו מזרן חדש, קינג סייז. איזה כיף. ובגלל שאין לנו מיטה שמתאימה לגודל, הוא על השטיח. כמה נוח!
(כלומר, בסוף קיבלתי את מה שרציתי, מכורח הנסיבות )
תמר המשיכה להגיע אלי באמצע הלילה, כל לילה, כדי להמשיך לישון לידי בחיבוק, או לא בחיבוק. וגם המשיכה לינוק, בשלב הזה כבר היה קולוסטרום.

תודה דנה @} אני זוכרת את הסיפורים שלך.
ועכשיו אני נזכרת שכשהייתי באחד מהביקורים שלי בארץ, כשאורי היתה קטנה, נפגשתי עם חברותיי המניקות מפורום הנקה, ומשום מה מאיה באה והוציאה לי לשון (היא בטח היתה באיזה צבע אקזוטי), ואחת הנשים שאלה אם הלשון שלה קשורה. עד היום אני לא בטוחה אם כן או לא. ומי יודע, אולי בשילוב עם הסאקשן והאפידורל יש שם עוד משהו.

קראתי בשקיקה.. בתור אחת שיש לה היסטוריית בעיות הנקה מכל הסוגים כמעט אני מצדיעה לך ובהחלט חושבת שזה כן סיפור גבורה..
מחכה להמשך..

מנסה להבין, מה מנע מהסיפור הכואב של צד ימין לחזור בפעם השנייה? ההומיאופתיה?
ההומאופתיה הקלה מאוד. אבל שומדבר לא מונע מהכאבים האלה לחזור. עד היום. אני מנחשת שנגרם לי שם כזה נזק בסיבוב הראשון, שחוץ מלעשות איזה אולטראסונד או משהו כדי לבדוק מה קורה שם בפנים, אין הרבה מה לעשות. אבל כל עוד אני מניקה, אני לא רוצה להתחיל לבדוק דברים כאלה. אחרי שנדב ייגמל, אם ישארו שאריות של כאב בלי קשר להנקה, אשקול לעשות עם זה משהו.

ואז חיכיתי ללידה של תמר. וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. הילדה אחרה לבוא.
לפני התאריך (אולי חודש לפני), יצרתי קשר עם אדית' וביקשתי מרשם ל APNO, שיהיה לאחרי הלידה. היא אמרה שבדר"כ הם לא עושים כזה דבר אבל במקרה שלי, אין בעיה. היא שלחה לי במייל והלכתי לקנות את הקרם ושמרתי לאחרי הלידה. ידעתי שתהיה רגישות בפטמה ימין, ככה זה בהתחלה.

הילדונת נולדה כרוח סערה, שבועיים אחרי התאריך המשוער. וינקה במרץ. הפעם ההתכווצויות של הרחם אחרי הלידה כמעט כל הנקה היו עוד יותר כואבות. השתמשתי בארניקה שקיבלתי מהנטורופתית, והתגברתי. השתמשתי במשחה אחרי כל הנקה מצד ימין. ההפסקה בהנקה כנראה גרמה לפטמה להיות שוב רגישה, אבל המשחה מאוד עזרה.
הכאב בצד ימין בעצם לא ממש עבר. ההומאופתיה עזרה מאוד במשך ההנקה של אורי, ונראה שעברתי שלב מבחינת הכאב וכנראה גם מה שלא יהיה שיש לי שם, אבל זה לא עבר לגמרי. מה שכן, הסדק כבר נרפא. רק הכאב בבסיס הפטמה נשאר. היו הנקות כואבות יותר וכואבות פחות.
הפעם לא רק שהיה לי מספיק חלב, היתה לי זרימה חזקה שקצת הפריעה לתמר. היא היתה משתנקת על הציצי, אז הנקתי בתנוחת ה couch potato - שעונה אחורה, ותמר מעל הציצי. שתעבוד קצת כדי לקבל חלב. וסוף להשתנקויות. כמעט.
תמר תינוקת לא רגועה. בלשון המעטה. לא ישנה יותר מ-10 דקות (או שניות) לבד. וכן ישנה בעיקר על הידיים ובמנשא, אבל גם אז התנומות קצרות קצרות. מתעוררת הרבה בלילה. מה שגרם להסתגלות לשלושה ילדים להיות קצת יותר מאתגרת. גם אורי לא בדיוק אהבה את העובדה שבגיל שנתיים ורבע היא הפכה לאחות גדולה (שלא לומר - הפכה לסנדביץ').
בערך חמישה שבועות אחרי הלידה התחלתי להרגיש תחושת שרפה בשד (או בשניהם. מי זוכר), כאבי תופת. גם בין הנקות (ואולי בעיקר). זוועה. בלי לחשוב שלחתי לאדית' אימייל עם תאור הבעיה והיא אבחנה מרחוק פטריה. אה, נכון! בדיוק ככה זה מרגיש. שכחתי לגמרי שהיה לי משהו דומה עם מאיה. אז פעלתי לפי ההוראות של ניומן, עם ה GSE. הייתי צריכה להגביר את מס' הטיפות כי זה לא הזיז לפטריה. אחרי כמה ימים של מינון מוגבר נרשמה הקלה. מזל גדול.
ושוב היו לי סתימות פה ושם. כמו עם אורי - אחרי שסתימה אחת עוברת, מגיעה חברתה מהצד השני. כל פעם זה התחיל בצד אחר. בלי קשר לכלום. אבל לפחות הצלחתי לא להגיע למצב של דלקת בסיבוב ההנקה הזה.

נסענו לניו יורק באוטו. היה יופי של טיול. ישנו אצל חברים מחוץ למנהטן. אחרי שלושה ימים הורדתי את האיש בניו ארק שיחזור לטורונטו לפגישה שלא יכל להחמיץ. המשכתי לבד לחברה בניו ג'רזי, ואז עשיתי עוד לילה אצל חברה אחרת ואז התחלתי את הנסיעה חזרה לטורונטו, עם עצירה ללילה. ומזל גדול שיש הנקה. אורי חטפה וירוס בטן שגרם לה פתאום להקיא באוטו איך שעלינו על הניו ג'רזי טרנפייק (כביש מהיר ועמוס).

ואני מתרגשת מנסיעות עם טלהצ'וק העירה את פשוט מלכה.

מנסה להבין, מה מנע מהסיפור הכואב של צד ימין לחזור בפעם השנייה? ההומיאופתיה?

באותו קיץ, סידורי השינה הרחיקו אותי ואת בעלי אחד מהשניה. לאורי היה מזרן גדול בחדר שלה, כי אחרי שהתחילה לזחול לא יכלתי להשאיר אותה במיטתי באופן בטיחותי. הנקתי אותה לפני השינה, קמתי משם והמשכתי את הערב ואח"כ הלכתי לישון במיטה שלנו. כשהתעוררה בפעם הראשונה, עברתי למזרן הגדול על השטיח אצלה בחדר והמשכתי לישון איתה. לבעלי נמאס מהסידור הזה, ואחרי שרבנו הסכמתי לנסות לשנות. החלטנו להעביר את מיטת הפעוט של אורי לחדר של מאיה. ולגמול אותה מהנקות לילה. כל זה קרה כשחמותי והורי היו פה בביקור.
המיטה הועברה וגמילת הלילה החלה. ובאופן מפתיע היה די קל. אחרי שלושה לילות היא התחילה לישון כל הלילה (בגיל שנה וחצי). וגם אנחנו. ובסופו של דבר אנחנו ישנו על המזרן בחדר כי חמותי ישנה במיטה שלנו (שהיא מוגבהת ויותר נוח לה).
בדיעבד הסתבר שבגלל הגמילה מהנקות הלילה, בייצתי. עד אז לא קיבלתי וסת, וגם לא אחר כך, כי נכנסתי להריון מפתיע עם תמר. ההריון הזה הגיע שנה לפני התכנון...
אורי המשיכה לינוק, בתחילת ההריון לא ממש הזיז לה. לי קצת יותר בגלל הבחילות, ובגלל רגישות בפטמות אבל זה לא הציק מספיק בכדי להפסיק את ההנקה. מצד שני כבר לא הייתי צריכה לשאוב בעבודה, כי הכמויות ירדו בצורה ניכרת.
בסוף שליש ראשון נסעתי לארץ עם הבנות (בעלי נשאר פה, נסענו רק לשבועיים לכבוד יום הולדת 40 של אחותי. לא יכלתי לקחת יותר חופש מהעבודה המגעילה שהיתה לי). ואורי ינקה בטיסות ובארץ כרגיל.
התחלתי לתכנן להניק טנדם כי לא היה נראה שאורי מפסיקה לינוק, ולא היה נראה שאני גומלת אותה, אבל בסופו של דבר היו לה תכניות אחרות.
בסביבות דצמבר (תחילת חודש ששי בערך. אם אני לא טועה), היא היתה חולה. וירוס חום כלשהו, וינקה באופן כמעט בלעדי. כל כך שמחתי שהיא עוד יונקת. עברנו את המחלה הזאת ואחרי שבועיים בערך היא התחילה לסרב לינוק. אפילו לפני השינה!
ערב אחד בינואר היא ינקה ארוכות לפני השינה ואפילו נרדמה על הציצי. למחרת כשהצעתי, היא ניסתה, עשתה פרצוף וניגבה את הלשון. לא טעים לה. איזה באסה. זהו - הפסיקה. אולי חודש לפני שמלאו לה שנתיים.
תם ונשלם. הבנתי שטנדם לא יהיה פה, למרות שהייתי מוכנה להציע לה אחרי הלידה, אבל היא לא היתה מעוניינת בכלל. גם לא כשהקולוסטרום הפציע בשליש השלישי.

תודה @} טוב לדעת שהסיפור מגיע לאנשהו.

ההנקה של אורי היתה מאוד שונה משל מאיה. מאיה היתה תינוקת רגועה וישנה טוב, יונקת כשהיא רעבה ולא יונקת כשהיא ישנה... ואורי היא סיפור אחר לגמרי. מההתחלה אפשר היה להבין שהיא לא יונקת רק כדי לאכול. אבל בגלל הגזים הנוראיים בהתחלה, נתתי לה מוצץ, כדי לא לגרום לעוד גזים כשהיא לא רעבה. היא נצמדה למוצץ, אבל זה לא הפריע לה לינוק מליון פעם בלילה, או קצת פחות, ולהצמד לאמא כ--ל הזמן.
מההתחלה היה ברור שאי אפשר שלא לישון יחד. מה שלא היה עם מאיה. מאיה היתה צריכה את המרחב שלה במיטה שלה. בפעם היחידה שניסינו לישון יחד, זה לא הלך. לאף אחד לא היה נוח. אבל אורי היתה צריכה להיות צמודה אלי, וכדי לישון יותר מ-10 דקות רצוף הנחתי אותה לידי על הבטן וככה ישנו בין הנקה להנקה.
כשהיתה בת כמה שבועות הצלחתי סוף סוף להניק בשכיבה, וזו היתה הקלה גדולה. לא להצטרך לקום כדי להניק, איזו רעיון גאוני! אחרי שהרימה ראש ועשתה גרעפס, נתתי לה מוצץ והשכבתי על הבטן וככה ישנו יותר טוב. קצת פחות הנקות בלילה, והתחלתי להרגיש יותר שפויה. עם השינויים בתזונה שלי הכל נרגע.

וכשהיתה בת חודשיים פתאום חטפתי כמעט דלקת. כמעט דלקת כי היה לי גודש בלתי צפוי שהלך וכאב יותר, וכשהתחלתי להרגיש צמרמורת וראיתי אדמומיות, נזכרתי בכל המניקות שחטפו דלקת (עונג שהיה לי מזל שלא פגשתי בהנקה של מאיה. בכלל.), לקחתי אדויל, שאבתי מהצד הגדוש, הנקתי והנקתי והצלחתי להתחמק מהדלקת.
ובמשך הזמן, כנראה בגלל שאורי היתה יונקת באופן בלתי מסודר בעליל. הנקות צבר, והרבה הנקות בלילה, והנקות קצרות והנקות ארוכות, כל מיני דברים שלא הכרתי ממאיה (למעט קפיצות גדילה, שהכרתי טוב), הצלחתי לחטוף סתימות מדי פעם. המעניין הוא שאחרי שנפתרה סתימה בצד אחד, תוך כמה ימים הצד השני נסתם. עוד לא לגמרי הבנתי למה זה קורה (חוץ מההשערה ההגיונית שמרוב הנקות מהצד הסתום, גם הצד שני מקבל גודש כי יונקים ממנו פחות ומשם הדרך לסתימה קצרה).
הנטורופתית המליצה לאכול לציטין סויה כדי להמנע מסתימות. עשיתי את זה לאיזו תקופה אבל אני לא בטוחה שזה עשה משהו.

והילדונת גדלה. (ואני, עם כל ההגבלות והתזונה החדשה, רזיתי. איזה יופי!). ומלאה לה שנה. התחלתי לחפש עבודה. היה קשה, בסוף האיש שלי סידר לי משהו עם חברה שהוא עובד איתה. לפני שהתחלתי לעבוד נסענו לניו יורק באוטו. היה יופי של טיול. ישנו אצל חברים מחוץ למנהטן. אחרי שלושה ימים הורדתי את האיש בניו ארק שיחזור לטורונטו לפגישה שלא יכל להחמיץ. המשכתי לבד לחברה בניו ג'רזי, ואז עשיתי עוד לילה אצל חברה אחרת ואז התחלתי את הנסיעה חזרה לטורונטו, עם עצירה ללילה. ומזל גדול שיש הנקה. אורי חטפה וירוס בטן שגרם לה פתאום להקיא באוטו איך שעלינו על הניו ג'רזי טרנפייק (כביש מהיר ועמוס). ובימים הבאים היא בעיקר ינקה. והנסיעה עברה בשלום.
מצאתי משפחתון ואורי התחילה ללכת לשם. מקום דובר עברית, קרוב לבית. ובגלל שהעבודה שלי היתה במשרה מלאה, היא מיד הלכה כל יום ליום שלם (עד 5). והתחלתי לעבוד, אבל תוך שלושה ימים התעוררתי עם צמרמורת שכבר לא היתה דרך חזרה ממנו - דלקת.
בינתיים החלפתי נטורופתית, צלצלתי אליה וחיכיתי שהיא תחזור אליה. ובינתיים הלכתי לרופא כדי לקבל מרשם למקרה שבסוף כן אקח אנטיביוטיקה. חיכיתי בתור אצל הרופא, ובין פציינט לפציינט אמרתי לו "דלקת בשד", תוך שלוש דקות היה לי מרשם. ירדתי לבית המרקחת (באותו הבניין), ובזמן שחיכיתי לתרופה, הנטורופתית חזרה אלי. אמרה לי לקנות שמן קיק ולעשות קומפרסים ולבוא לקחת רמדי הומאופתי.
קניתי שם שמן קיק והלכתי לקחת את הרמדי. גזרתי חולצה שלא הייתי צריכה, ועם חתיכת הבד הזאת עשיתי קומפרסים בתוך החזיה. אח איזו הקלה!
הצלחתי להתחמק מהאנטיביוטיקה (שישבה אצלי אח"כ שנתיים ).

כשחזרתי לעבודה, הבנתי כבר שאין מנוס מלשאוב בעבודה. כל יום אחרי ארוחת הצהריים הסתגרתי בחדר פנוי (כי היכן שעברתי זה open space), ושאבתי כמה שיכלתי. למזלי הספיקה פעם אחת ביום, ולא הגעתי שוב למצבים של גודש סתימות או דלקת.

מועיל ומעניין. מחכה להמשך.

ומקווה שמישהו קורא פה. או שיקרא. או שהסיפור יועיל למישהו
קוראת, קוראת...
ובהחלט גם מועיל. לומדת ממך המון.

ממשיכה. (ומקווה שמישהו קורא פה. או שיקרא. או שהסיפור יועיל למישהו).

לפני הלידה דיברתי עם אדית', שעזרה לי כל כך בקליניקה של ניומן. היא עשתה בזמנו ביקורי בית, והחלטתי שאם כבר, אז לקרוא לאשת מקצוע מעולה.
היא אמרה להתקשר אליה מיד אחרי הלידה.
ילדתי בלידת בית מהירה ונפלאה, וכמובן שלא הספקתי להתקשר לאדית' לפני (כמו שרציתי במקור), אז התקשרתי באותו הערב. היא אמרה שהיא תגיע למחרת בבוקר.
בינתיים הנקתי את אורי. ניסיתי להזכר בתנוחות הנכונות והיה נראה שהיא יונקת טוב אבל כאב לי. טיפה נפצעתי בצד שמאל (הגיבור), וצד ימין כאב נורא מכל הכיוונים. בעיקר בבסיס הפטמה, באמצע, מתחת.
כשאדית' הגיעה למחרת, אורי ישנה בלול. היא נרדמה חזק והמשיכה לישון על הבטן בכיף. כמובן שננזפתי - למה היא לא עור לעור? צודקת. אבל הייתי מותשת וקיבלתי מעט הפסקה.
חיכינו שהיא תתעורר והיא עזרה לי עם התפיסה והכריות והכל. עזרה לי להתמקד, והזכירה לי מה צריך לעשות. ובעיקר דיברה על הפוליטיקה של ההנקה. היא מאוד פעילה... היא גם נתנה לי מרשם למשחת ה APNO שעזרה לי מיד.

המשכתי להניק את אורי עם כאבים בצד ימין, ובמקביל היא התחילה לצרוח מגזים. קבעתי תור לקליניקה של ניומן כי כבר לא הייתי בטוחה שהיא יונקת בסדר ומה לעשות עם כל הגזים האלה.
הגעתי לשם, ושוב לא היה להם המון מה להציע. רק להקפיד על תפיסה.
לגזים הם הציעו תרופה הומאופתית של BOIRON. ואדית' אמרה שלכאבים בצד ימין כדאי אולי ללכת לנטורופתית שעשתה חלק מההתמחות שלה אצלם בקליניקה, כלומר, היא מבינה בהנקה והרבה.
התרופה לגזים לא עזרה. המצב הלך והפך לא שפוי. אז החלטתי להוריד מוצרי חלב ולראות. היה שיפור. יום אחד אכלתי פרוסת לחם עם קוטג', והופה - שוב לא ישנתי כל הלילה. כלומר, היא צרחה כל הלילה.
הבנתי שיש דברים שעושים לה את זה - מוצרי חלב, אורז לבן, חיטה לבנה, קטניות (כמובן), סוכר.
קיבלתי את ההמלצה על הנטורופתית, וקבעתי תור.
הנטורופתית חיפשה איזה תרופה הומאופתית תעזור לי. ניסינו שניים שלושה סוגים, בסוף מצאנו רמדי שבאמת הקל על הכאבים. זו היתה הפעם הראשונה שסוף סוף יכלתי להניק מצד ימין בלי להתכווץ כולי.

בעצם סיפור ההפלה ב{{}}אופטימיות מנצחת. הלידה בסיפור הלידה. גם שם יש קישורים וכו'...

וקצת אחרי שמאיה הפסיקה לינוק, התחיל לדגדג לי בשחלות. התכנון היה לנסות להכנס להריון לקראת הקיץ ,אבל בדצמבר הוצאתי את המירנה שעשתה לי בלגן בגוף. ונכנסתי להריון לא מתוכנן אבל רצוי.
לצערי ההריון לא התפתח ועברתי גרידה. אם הייתי יודעת קצת יותר, הייתי מחכה. אבל כשזה קרה לא יכולתי לדמיין את עצמי עם עובר מת בתוכי, מחכה.
(סיפור ההפלה וההריון והלידה ב{{}}סיפור לידת המים של סלט פירות. (משום מה השם הזה לא השתנה. לא משנה).

שני מחזורים אחרי הגרידה הגיע ההריון המיוחל. ותוך שלושה -ארבעה חודשים החלטתי על לידת בית. את מעקב ההריון עשיתי עם מיילדות בכל מקרה, ומה שנותר זה להחליט איפה.
ובערך בחודש שביעי הלכתי לניומן. פחדתי מתחילת ההנקה. אחרי שהכאבים בפטמה בצד ימין גרמו לי להניק רק מצד שמאל, ונשארה שם רגישות וגם קצת סדק, שקשקתי מפחד מההנקות הראשונות אחרי הלידה.
הוא הסתכל ובדק והגדיר אותי כ Case. כלומר, אין לו פתרונות. חוץ מלהקפיד על התפיסה. וכמובן שהוא סיפר לי על מנת לעודד אותי, סיפור על אישה שטופלה על ידו שמההנקה הראשונה נשרה לה כמעט כל הפטמה (אוי הצמרמורת!) ולקראת הלידה השניה הכל נרפא והיא הניקה בהצלחה וללא כאבים.

עכשיו כשאני קוראת את מה שכתבתי לפני כל כך הרבה שנים, אני מבינה כמה הייתי שונה. וגם כמה הילדה הזאת שונה מהאחים שלה.
כל התהליך איתה היה קלי קלות. היא ילדה כל כך רגועה וכך גם היתה כתינוקת ופעוטה. השנתיים האלה היו פשוט קסומות.
ההתחלה היתה כל כך קשה. אבל להתגבר על הקשיים האלה בטוח היה קשה שבעתיים עם תינוקת שהיא לא מאיה. היא איפשרה לי להתגבר. והיה כל כך שווה את זה.

תכף אגיע לסיפור הבא.
אני פשוט בשוק מזה שעבר כל כך הרבה זמן מאז שהנקתי אותה. ומאז כל הבלגן ההוא. ולמרות שבסיפורים הבאים צד ימין מככב, שאריות הנזק מתחילת ההנקה הזאת המשיכו איתי הלאה.
כל העניין הזה גרם לי ללמוד המון על הנקה. להיות פעילה בפורום הנקה בתפוז (לפני שהכרתי את באופן. תחילת חיי הוירטואלים), ולצבור ידע ולתמוך באחרות. שלא לדבר על החברויות שיצאו מהפורום ההוא. לא יכולה לספור אפילו כמה חברות (אמיתיות) קיבלתי רק מחוויית ההנקה הראשונה הזאת.

את שארית הסיפור כתבתי כשהיא נגמלה ואני מצטטת אותו פה אבל מתמצתת לפני שאדביק פה את הכל.
הכאבים המשיכו בצד ימין, והסדק לא הגליד. ההשערה שלי היא שיש לי עור מאוד רגיש וקשה לו להצטלק (מנסיון במקומות אחרים בגוף), וכל עוד הנקתי והצד הזה היה בשימוש, לא היה לי הרבה סיכוי לשיפור.
אז בגיל שנה הורדתי אותה מצד ימין. המשכתי להניק מצד שמאל עד גיל שנתיים.
והפירוט פה:
_ז מה היה לנו? מאז ינואר (הייתי בטוחה שכתבתי באפריל...) 2003. המון המון.
אותו ציץ ימין הסורר רק השתפר אבל לא נרפא. בעצם עד היום.... אני עוד אמורה מתישהוא לגשת לרופא עור שיסתכל כי אפילו דר´ ניומן כתב לי באימייל שרוב הסיכויים שהוא לא יודע מה לעשות עם זה.
אבל המשחות שלו עזרו לי. הייתי גם אצל דר´ אביקם הראל (בביקור שלנו במאי 2003 ) שבדק אותי ונתן לי משחה + מים פיזיולוגיים לטיפול שגם קצת הקל על הכאבים אבל זה לא נעלם. הפטמה המשיכה להיות קצת אדמדמה והסדק ההוא מההתחלה לא נסגר. ובהנקה הפטמה תמיד תמיד כאבה. לפעמים יותר ולפעמים פחות.
אז ככל שמאיה אכלה יותר מוצקים והפחיתה הנקות, החלטתי להוריד אותה מצד ימין ולהניק רק מצד שמאל. לא היה אכפת לי א-סימטריה, גדלים שונים, שומדבר. רק לא רציתי להפסיק לגמרי וגם לא רציתי לסבול יותר.
בגיל 11.5 חודשים לא נתתי יותר מצד שמאל. למזלי היא גם לא ניסתה. ייבשתי אותו עד כמה שיכולתי, ובאמת לחלב נהיה טעם מלוח... והוא הפסיק לטפטף ולכאוב סוף סוף.
מאיה המשיכה לינוק 3-4 פעמים ביום ועוד כמה פעמים בלילה, כי בגיל 11 חודשים התחילו כאבי השיניים החזקים והיא התחילה פתאום לינוק בלילה. היתה לנו הפסקה מיניקות הלילה לחודש בערך, ואז שוב התעוררויות לא ממש מוסברות.
ואז היא התחילה ללכת למשפחתון. היא התחילה שם ממש אחרי שהתחילה ללכת, והיה לי קשה. גם לה היה קצת קשה כי בכ"ז היינו צמודות אחת לשניה במשך שנה ו-3.5 חודשים (שלא נדבר על ההריון.... חחחח). והיא התרגלה לגן בכיף. אבל ההתעוררויות בלילה המשיכו. אפילו התגברו וזה טבעי. במשך היום זה היה ממש נוח – הנקה בבוקר כשהיא מתעוררת, הנקת כיף אחה"צ כי התגעגענו כל כך, ועוד אחת לפני השינה.
בסופ"ש המסעדה פתוחה אבל לא היתה "שלוקייה" במשך היום. רק בלילה פעם-פעמיים-שלוש.
ואז כמובן שהגיעו מחלות. איך אפשר להתחיל גן בלי מחלות? מאיה היתה בת שנה ו-5 חודשים וחטפה וירוס עם חום גבוה, אבא בנסיעת עבודה והחום לא יורד 5 ימים... ועברנו להנקה מלאה. הכל מצד אחד ואמא מותשת וכואבת אבל כ"כ שמחה שיש הנקה, שיש משהו שגם מרגיע וגם מזין אותה כשאין לה תאבון. כשהחום ירד, ואבא חזר – חזרנו למוצקים בהדרגה ואחרי כמה ימים חזרנו לנורמל... אבל עדיין יונקים בלילה. כי יצאו עוד שיניים (עם המחלה).
ונסענו לארץ לביקור, ועוד שיניים ועוד מחלה (בארץ) והמון הנקות פתאום. החלטתי שאחרי המחלה (פעם ראשונה שהיא קיבלה אנטיביוטיקה, התברר שזה היה בלי סיבה ממשית, גם חטפנו פטריה למרות האצידופילוס.... שעברה לשתינו גם למטה. ממש שישו ושמחו... וציצי כואב.... אבל המשחה של ניומן עזרה לנו, ועוד משחות כאלו ואחרות לאיזורים הנגועים. טוב שנפטרנו מזה!) – מורידים הנקות ועושים גמ"ל.
ועוד לפני שהספקנו לעשות משהו, היא התחילה שלוקייה.. יונקת 10 שניות אחה"צ ואחרי 5 דקות שוב.
לא הסכמתי לזה. היה קצת בכי (תקופה של לאלאלאלאלאלאלא) אבל אחרי 3 ימים היא הפסיקה לבקש לינוק אחה"צ.... הקלה גדולה. אבל הלילות היו עדיין קשים.
אז עשינו גמ"ל – לא היה קל. ילדה עקשנית בת שנה ו-7 חודשים צועקת בלילה "ציצי ! ציצי!!" ואבא מדבר בשקט וברוגע – "ציצי ישן... חושך בחוץ... כולם ישנים.... אמא ישנה..." ואחרי כמה לילות כאלה אפילו אני יכולתי לגשת ולהרגיע עם מים, עם חיבוק. וזהו היא גמו"לה. אפילו בזמן מחלה (דלקת באוזן שהתחילה ממש אחרי התחלת הגמ"ל) – היא היתה בסדר גמור...
המשכנו עם הנקות בוקר וערב בכיף ואפילו במשך שבועיים בערך היא הפסיקה לינוק לפני השינה. אבל אז חזרה כנראה בגלל צינון (ושוב אוזניים) והיה מאוד נוח.
הגיע אוגוסט ומאיה בת שנה ו-10 חודשים, ואנחנו נוסעות לבד לארץ. ציציציציציציציציציצי בטיסה... ציציציציציציציציצי בג´טלג.... ציציציציציציצי עוד מחלה (חייבים לחלות בארץ בלי אבא. פשוט חייבים!), ועוד ועוד בלילה ועוד ועוד בטיסה חזרה אבל לא בצורה שהיה ממש קשה (רק בג´טלג היה קצת קשה) ומאוד קיויתי שנוכל לחזור לשגרה (בוקר וערב) אחרי החזרה לטורונטו.
מזל שיש לי ילדה כזאת טובה שיודעת מה טוב לה ולאמא שלה – חזרנו בכיף לשגרה ולינוק בוקר וערב בלי לינוק בלילה. גיא כבר רצה לגמול לגמרי אבל אני רציתי לזרום איתה כי היא התחילה גן חדש.
בשבוע שלפני התחלת הגן הלכנו לבקר שם כל אחה"צ כדי להכיר את כולם מראש, וזה עבד יפה. וגם באותו שבוע מאיה ויתרה על הנקת הערב – איך? פשוט ביקשתי ממנה לפני שהשכבתי אותה לישון. היא ביקשה ציצי ואני אמרתי לה "אולי מחר בבוקר?" והיא הסכימה והלכה לישון. אני הייתי המומה.
ומאז כל פעם שהיא ביקשה וזה לא היה בבוקר, הזכרתי לה שיונקים בבוקר והיא לא התווכחה. ההרדמה הפכה להיות נדנוד על כסא ההנקה (לשעבר) שלנו, שליחת נשיקות לכל הבובות שהולכות לישון, מדברים קצת על היום ומה היה בגן, חיבוק לאמא ולילה טוב.
וכל בוקר היא קמה ויונקת, או על הכסא או במיטה של אמא ואבא. כמה דקות וזהו.... ככה מתעוררים בכיף. מהרגע שהיא נולדה.
ופתאום, שבוע לפני גיל שנתיים היא התחילה "לזייף".... יום כן יום לא. יום כל יומיים לא... יום כן וזהו._

בינתיים הרגשתי שיש לי קצת יותר חלב, ואכן אחרי שבוע בבדיקה אצל ניומן היא כבר עלתה 210 גר'. (טוב שכתבתי את הסיפור בזמן אמת. בחיים לא הייתי זוכרת מה וכמה).

אבל ההנקות עדיין כאבו. הפצעים בקושי הגלידו. התחלתי לראות שיפור בצד שמאל אבל צד ימין עדיין היה פצוע נורא.
במשך השבוע הזה, מאיה כבר בקושי קיבלה תוספת פורמולה. ובאיזהשהוא שלב כשזה הגיע אליה לפה דרך הצינורית, היא ירקה אותה החוצה. לא לזה היא התכוונה. טוב שהיא יודעת מה היא רוצה.
אז בביקור הבא כבר קיבלתי אישור להפסיק עם התוספת, ולהמשיך ככה. עם ה GSE והמשחה והדומפרידון והכדורים האחרים.
עד שהתחלתי להשפריץ חלב לכל עבר.
ואז קיבלתי אישור מניומן להתחיל להגמל מהדומפרידון. בהדרגה. עד שהפסקתי לחלוטין והמשכתי לייצר חלב לבד. איזו הקלה!
אבל צד ימין עדיין כאב. את המשחה המשכתי למרוח (אחרי שקיבלתי עוד מרשם כדי לקנות אותה).
והתחילה תופעה של הלבנת הפטמה אחרי הנקות או כשקר (נגיד אחרי מקלחת) - Raynaud’s phenomenon. זה הציק וכאב ובעיקר האט את ההחלמה של הפטמה.
ככה המשכתי להניק. עם הכאבים האלה בצד ימין.

בסוף הסיפור שכתבתי אז, בתחילת 2003, כתבתי כך:
בתחילת הדרך חשבתי להניק חצי שנה וזהו. היום, כשמאיה בת כמעט 4 חדשים, אני לא יכולה לדמיין אותנו בלי ההנקה

במשך השבוע הזה בעיקר נתתי בקבוק, לפעמים שאוב. הרבה פורמולה ומעט נסיונות להניק עם הרבה כאב.

בסופו של דבר הגענו לקליניקה של ניומן. דיברה איתי אחת היועצות שלו, שבמשך השנים הפכה לשותפה שלו בקליניקה הנוכחית. אידית. והיא שאלה אותי מליון שאלות לגבי הכל - הלידה, ההתחלה, בי"ח, וכל מה שקרה אחר כך. ועודדה אותי מאוד.
כשדיברתי עם ניומן הוא אמר שלמרות שמאיה לא עלתה במשקל באותו שבוע שבו הנקתי רק מצד אחד, היא לא ירדה. כלומר, היא קיבלה 60-70% ממה שהיתה צריכה. ולא הרעבתי את הילדה, או ייבשתי אותה. לא היתה סכנה כזאת.
המילים האלה היו צפירת הרגעה מבחינתי.
הוא אמר שמקור הבעיה הוא התפיסה. אלא מה. והצמיד לי את מאיה להנקה ארוכה וטובה. רשם לי כל מיני כדורים טבעיים של חילבה ו Blessed Thistle להגברת החלב, ורשם לי גם את המשחה שלו - APNO - all purpose nipple ointment. משחה שמאוד הקלה על הכאבים אחרי כל הנקה.

ומאיה, המתוקונת הזאת, אוכלת בדיוק כל שלוש שעות. תינוקת רגועה ומקסימה. אבל נרדמת הרבה על הציצי והייתי צריכה להפשיט, להעיר, לדגדג, הכל כדי לנסות לתת לה יותר חלב.
כשהגעתי הביתה ניסיתי לחבר אותה כמו שג'ק עשה, אבל ברור שזה לא הלך בקלות. גם לא בקלות. היה נראה שהיא כן יונקת, אבל כל כך כאב לי. שם בקליניקה בחיבור הנכון לא כאב לי בכלל.
הייתי אמורה להניק אותה ולהוסיף לה פורמולה עם צינורית (כמו SNS. צינורית קטנה שקצה אחד שלה בתוך בקבוק פתוח והקצה השני בפה של מאיה בזמן שהיא יונקת), אבל לא הצלחנו כל כך להסתדר עם העניין הזה וויתרנו.
חזרנו לניומן אחרי שבוע למעקב. מאיה עלתה רק 100 גר'. וזה לא מספיק. כלומר - גם לא הוספנו פורמולה עם הצינורית וגם הכדורים לא הגבירו את החלב במידה מספקת.
קיבלתי מרשם לדומפרידון. וגם המלצה להשתמש ב GSE כי יחד עם הכל היתה לי גם פטריה. והפצעים עוד לא עברו. כל הנקה (בעיקר מצד ימין) לוותה בכאבי תופת.
אצל ניומן הוא שוב חיבר לי אותה והראה לי איך בדיוק לעשות את זה והיא ינקה שם יופי, ושוב בבית זה היה קשה נורא למרות שניסיתי לעשות כמו בקליניקה.
במשך השבוע לקחתי את הדומפרידון, הנקתי אותה (איי איי איי) וכשראיתי שהיא מפסיקה למצוץ, הוספתי את הצינורית בצד השפתיים שלה וראיתי את הפורמולה זורמת. היא עזבה כשהיתה שבעה. והמשיכה לינוק כל שלוש שעות כמו קודם. קסם של ילדה.

וזה מה שעשיתי. השאיבות כאבו, אבל ניסיתי מדי פעם לשאוב. מצד ימין בקושי יכולתי להניק או לשאוב. ובעיקר הנקתי מצד שמאל. בכאבים רבים.
ובמקביל מאיה התחילה לבכות הרבה. וגם עשתה פחות קקי מבהתחלה. אולי פעם ביום עם הרבה בכי.
עבר שבוע ושוב הלכנו לקליניקה. שקלנו אותה, ולתדהמתנו ראינו בדיוק את אותו מספר על המשקל כשבוע שעבר.
אוי אבוי. אני מרעיבה את הבת שלי! כמה קשות התחושות כשרואים כזה דבר.
באותו יום כבר הלכנו לרופא הילדים (פה אין טיפת חלב. הולכים לרופא הילדים לכל בדיקות ההתפתחות, החיסונים וכו'), והרופא אמר שהכל יהיה בסדר ושניתן לה פורמולה.
אז ניסינו עם צינורית אבל זה לקח המון זמן ועברנו די מהר לבקבוק. האבסנו אותה עד שהיא פלטה את הפורמולה מהאף. יאק.
אבל אחרי שלושה ימים היא עלתה 250 גר'. (בהתחשב בזה שהיא נולדה 2950 זה לא רע בכלל).
והמשיך לכאוב לי. ומדי פעם ניסיתי להניק אותה מצד שמאל (ימין היה ממש בלתי שמיש) והרגשתי שההנקה מתמוססת לי אם לא אעשה שומדבר.
בכיתי לבעלי שאני רוצה להתחיל מחדש. כן, לחזור ללידה ומהתחלה.

ואז קבעתי תור לדר' ניומן. כן ג'ק ניומן. מזלי הגדול שאני גרה בטורונטו.
הוא היה בחופש אז הייתי צריכה לחכות שבוע. שבוע שבו אספקת החלב שלי הלכה והדלדה ומצב הפטמות לא ממש השתפר.

כמה כתבתי ונמחק לי. אני לא מאמינה.
שוב.

לא חשבתי שככה מרגישים אחרי לידה. לא ידעתי. הרגליים שלי היו נפוחות מהנוזלים שנתנו לי בלידה לאפידורל. בקושי זזתי.
וההנקות כאבו נורא. עם כל הנקה נשכתי שפתיים וראיתי כוכבים.
ואז הגיעה אחות כדי לבדוק את האם והתינוקת.
התינוקת נראתה בסדר גמור. האם ככה ככה.
היא ניסתה לבדוק את התפיסה אבל אמרה שהיא לא רואה שומדבר שהיא יכולה לטפל בו, והמליצה על קליניקת הנקה שהיועצת בו אמורה להיות ממש טובה.
קבענו תור ונסענו לראות את היועצת. ראיתי שהיא מראה למישהי איך מניקים בשכיבה. ואז היא ניגשה אלי. שאלה שאלות ושקלנו את מאיה. היא עלתה עוד במשקל אחרי שהחזירה את משקל הלידה (שבוע אחרי הלידה) מה שמאוד עודד אותי. יש לי חלב! אמנם כואב, אבל אני מזינה את הילדה שלי.
אבל מצב הפטמות היה ממש נוראי. אז היא הציעה שאניק אותה רק מצד אחד כל פעם, ושאשכור משאבה מקצועית ואשאב ואתן לה.

הריון ראשון. הכל ראשון. הגוף שלי לא יודע מה זה ללדת. מה זה להניק. הכל בתולי. כל מיני אברים שלא היו בשימוש ע"י אף תינוק.
הלידה, כפי שסופרה פה בעבר, היתה יחסית פשוטה, אבל מלאת התערבויות. לידה שמיד אחריה הרגשתי מעולה. חשבתי שעברתי את הלידה הכי טובה שיכולה היתה להיות, ורק שנתיים אח"כ הבנתי שלא. לא ככה יולדים. לא התכוננתי כמו שצריך. הייתי צריכה דולה איתי. אבל יש לי מזל והגוף שלי כנראה יודע ללדת, אז למרות שלל ההתערבויות (אפידורל בשלב מוקדם מדי, פקיעת מים (מקוניאלים), זרוז...) לא הגעתי לקיסרי. למרות שהיתה סטודנטית (אחת מרבים) שדחפה יד ואמרה עורף לאחור. אבל הרופא שהגיע אח"כ ודחף אצבעות גם הוא, אמר ששטויות ושאני יכולה להתחיל ללחוץ. תודה רבה.
ואחרי 20-25 דקות נולדה מתוקתי, מאיה.
בגלל שהמים היו מקוניאלים (לא מאוד סמיכים, רק מעט מקוניום), עוד לפני שהגוף יצא, מאיה עברה סאקשן כדי לנקות את המקוניום. ההשערה שלי היא שהשילוב בין אפידורל לסאקשן היה בסיס די רעוע להנקה.
כל כך התרגשנו! המתוקה הזאת יצאה רגועה ומתבוננת. הצמידו לי אותה לצד שמאל, וזו היתה תחושה מאוד מוזרה. קצת כאב. והאמת היא שלא ידעתי אם היא יונקת או לא יונקת. זה הרגיע אותה והנקתי אותה ככה בחדר לידה די הרבה זמן. 40 דקות ? שעה ? לא יודעת.

כאן בבתי החולים יש ביות מלא. עמדת האחיות היא סוג של בייביסיטר רק אם את רוצה להתקלח ואין מי שישמור על התינוק. אין תינוקיה. העריסה השקופה היתה ליד המיטה שלי.
כיוון שהגענו למחלקה ב-1 בלילה, ולא היה חדר פרטי (כמו שהזמנתי), מאיה ואני ישנו במשך חמש שעות אחרי הלידה. שתינו היינו עייפות. והיה לי חום.
קמנו בבוקר, היא בכתה ואז פתאום נזכרתי שצריך להחליף לדבר הזה חיתול! משהו שלגמרי פרח מזכרוני. לרגע הרגשתי כמו אמא חסרת אחריות. כמו החלומות המוזרים שהיו לי בהריון.
היה המון מקוניום בחיתול, שמחתי שהכל עובד כמו שצריך. רחצתי לה את הטוסיק בכיור והחלפתי חיתול וקראתי לאחות שתעזור לי עם ההנקה.
היה קשה מאוד להצמיד אותה. כאב לי. צד ימין כאב נורא. צד שמאל היה קצת יותר טוב, אבל תוך כמה נסיונות הנקה, נשארתי עם שתי פטמות פצועות.

לקחו אותה למקלחת (טוב שלא ראיתי איך הם עושים את זה), לבדיקות. פה לא מחסנים בבי"ח. לפחות זה.
והאמת היא שאני לא זוכרת הרבה. אני זוכרת שהלכתי לחדר מיוחד להדרכת הנקה. בסוף ההדרכה היועצת הצמידה לי אותה ונשארתי שם להניק אותה כי להצמיד לבד לא יכלתי. וכל עוד היה נראה שהיא יונקת, לא זזתי משם.
באותו לילה בקושי ישנתי. היא בכתה. לא הצלחתי לגרום לה לתפוס את השד. באה אחות ועזרה לנו לנסות להניק בשכיבה אבל שתי דקות אחרי שהיא הלכה, התפיסה השתחררה ולא הצלחתי לבד עם כל הכאבים האלה. מאיה בכתה חרישית ואני הייתי מותשת.
היולדת שהיתה איתי בחדר לא דיברה איתי. הוילון שלה היה סגור וגם במשך היום התריסים היו סגורים. פשוט מדכא.
מזל שאחרי הלילה הנוראי ההוא, העבירו אותי לחדר פרטי. הללויה! ואז גם בעלי יכול היה להשאר איתי בלילה.
לא האמנתי שאשאר שני לילות נוספים בבי"ח אחרי לידה רגילה. אבל הם לא רצו לשחרר אותי עד שיגיע החלב. הם רצו לראות שהיא יונקת.
ואז הגיע החלב וגם הגיעה אחות שהצמידה לי אותה. אבל היא החזיקה לי את השד כמו פיתה ועיסתה לי אותו בזמן שהיא ינקה. אוי כמה כאב.

אחרי שהחלב הגיע, מאיה התחילה לינוק כל שלוש שעות. כמו שעון שויצרי.
הנקתי אותה משני הצדדים. בכאבים. צד ימין כאב נורא, אבל היה נראה שהיא באמת יונקת. ואחרי לילה יחסית טוב (עם קימה כל שלוש שעות להנקה), שחררו אותנו הביתה.

החלטתי שאני חייבת לתעד את סיפורי ההנקה שלי. כלומר, את הסיפור הראשון שממנו יצאו גם הבאים בתור.
למרות שכבר כתבתי אותו בעבר, אבל כתבתי אותו בזמן אמת ואני לא חושבת שהייתי אמיתית עם עצמי. הייתי מישהי אחרת.
ולמרות שעברו 9.5 שנים מאז הלידה הראשונה ותחילת הסיפור הראשון. אני צריכה שהכל יהיה כתוב במקום אחד, בפרספקטיבה נכונה.
בסיפור הראשון שכבר כתוב אשתמש בתור רפרנס לפרטים הטכנים. מה קרה מתי. ואת מה שהרגשתי בין לבין אוסיף פה. כי זה נראה לי חשוב.

זה לא סיפור הנקה למרות הכל. אולי אפשר להגדיר את זה ככה. אבל כבר קראתי סיפורים שהם יותר סיפורי גבורה מזה. ובכל זאת, שומדבר לא טריויאלי בסיפור שלי. זה סיפור שקורה כל הזמן. התחלה קשה. כמעט ויתור. התגברות על הקשיים. המשך הנקה מוצלחת (יחסית).
אבל זה הסיפור שלי, לכן הוא יחיד ומיוחד.
הוא והשלושה שבאים אחריו. הרביעי עוד יונק במרץ, והוא בן שנה וחודש.

נ-----תחיל: