על ידי אמא_של_דגיגונת* » 08 פברואר 2012, 18:13
חודש תשיעי הוא חודש מאתגר. בלידה הקודמת הספקתי רק לטעום ממנו מכיוון שאת הבכורה ילדתי בסוף שבוע 38. התכוננתי שוב ללידה לפני המועד, אבל השבועות חלפו ולא היה שום סימן שמשהו עומד לקרות בקרוב. כנראה ששידרתי לסביבה בכזה בטחון שאני הולכת ללדת לפני המועד שהתחלתי לשמוע את משפטי ה"נו, עוד לא ילדת?" עוד לפני שבכלל הגיע התאריך. הישראליות החמימה הזו היתה לי טובה עד גבול מסוים, וכשעברתי את התאריך הרגשתי ממש רצון להמנע מפגישה עם אנשים. התחלתי להרגיש את מלוא כובד ההריון רק בשבועות האחרונים של החודש התשיעי. כובד פיזי ממש לא הרגשתי, אבל כל מיני חרדות ופחדים החלו לזקוף ראש, הפסקתי לשמור על התזונה, שתיתי קפה ואכלתי שוקולד. ברקסטונים חביבים באו לבקר אותי כל ערב ונתנו לי תחושה מתעתעת שהנה זה מתחיל לקרות, עד ששתיתי קצת יין וחזרתי לישון. התחלתי להרגיש את התחושה הזו של "אני אף פעם לא אלד".
ביום שני, 40+4 להריון, אמא שלי באה לעזור בבית ולהיות עם הבכורה. בערך בסביבות חמש בערב קיבלנו את הידיעה שדוד של אמא שלי נפטר. עוד כששמעתי שהוא נכנס לאשפוז בבית חולים במצב קשה כמה שבועות לפני כן, אמרתי לאמא שלי שזה לא נדיר שלידה ומוות מגיעים ביחד, ושאולי זה יקרה יחדיו. אז כששמעתי על פטירתו ידעתי שה"שער נפתח" ושהתור שלי קרוב. בהמשך אותו הערב יצאתי לסיבוב הליכה ודיברתי עם חברה בטלפון. היא עצמה ילדה לפני מספר שבועות בלידת בית ורציתי לשמוע את סיפור הלידה. אצלה התחילו צירים באחת בלילה בשבוע 40+5. כנראה שלקחתי את הסיפור שלה ברצינות כי כמה שעות אחר כך, בדיוק באחת בלילה, התחילו לי צירים. תזמון הצירים הראה שהם מגיעים כל 4-5 דקות, ושתיית כמה לגימות יין הראו שהפעם זה על אמת.
שרהלה ואמא שלי הגיעו בסביבות 3 לפנות בוקר, ומצאו אותי ואת עמית בסלון, אני עם צירים תכופים מאד (לא מדדתי אבל זה הרגיש כמו כל דקה-שתיים) ועמית מנסה למלא את הבריכה. בכל ציר עמית בא לתמוך בי בגב ואני עושה נענועי אגן ונשיפות. נענועי האגן היו לי טובים והרגשתי שהצירים ממש מכריחים אותי לנוע. כמו בתרגולי הטאי צי העברתי משקל מרגל לרגל ועשיתי צורות של שמונה עם האגן. בטאי צי עובדים על הובלת הכח מהאגן מטה, אל האדמה, וכאן ממש הרגשתי שאני מעבירה את הכאב מטה אל הרצפה. בסביבות ארבע נעמה, הבכורה, התעוררה והגיעה בבכי אל הסלון. מהרגע הזה חששתי. בלי לחשוב יותר מדי החזרתי אותה לחדר וניסיתי להרדים אותה. זה בטח היה מחזה הזוי – אני מנסה להניק תוך כדי צירים ועמית יושב מאחורי לתמוך בי בגב. לקח לי שני צירים לקלוט שזה לא עובד ואמרתי לבכורה שאנחנו בלידה ושהיא יכולה לבחור בין לחזור לישון, לראות סרטים בחדר או להכין עוגת יומולדת עם סבתא. נעמה זינקה מהמיטה ואמרה "אני רוצה להכין עוגה עם סבתא" ורצה למטבח. תחושת הקלה גדולה לי ולכולם, אפשר גם להפסיק ללחוש.
חזרנו להעביר צירים בסלון וברקע נעמה וסבתא צוחקות, ממציאות חרוזים ומספרות בדיחות. בהפסקה בין הצירים אני שומעת אותן ומתחילה להתפוצץ מצחוק, שרהלה ועמית רואים אותי צוחקת וצוחקים גם הם. את זה לא יכלתי לדמיין, כזה צחוק ואווירת שמחה בלידה. בנתיים אמא שלי גם מתחזקת את סירי המים החמים שעל הכיריים והבריכה כבר די מלאה. אני מתלבטת אם להכנס ושרהלה אומרת שזה הזמן. היא כמובן צדקה והמים נעימים לי מאד. במים אני כבר פחות יכולה לעשות סיבובי אגן, ואני עוברת לפאולה - כיווצי שפתיים ועיניים, תנועות עם הידיים והאצבעות וסיבובי ראש. שרהלה גם מנחה אותי להוציא "ששש" במקום להוציא קולות והעצה הזו טובה לי מאד וחוסכת לי כוחות. במהלך ההריון תרגלתי הוצאת "ששש" עם שפה עליונה מופשלת, מה שעזר לי עם רגישות שהחלה ליד הטבור וחסך לי היווצרותו של בקע טבורי. אני ישר מתחברת לתרגיל שליווה אותי בהריון וזה מרגיע אותי כמו איזו אמירת מנטרה. הצירים החלו להיות מאד כואבים ובכל ציר עמית מניח עלי ידיים מאחור ושרהלה נותנת לי יד מקדימה. זה נראה לי שלב ארוך מאד ואני כבר מחכה ללחיצות שמבוששות לבוא. אני מתחילה להתעייף ולחשוש שאולי אני לא מצליחה להגיע לפתיחה מלאה או שהתינוקי תקוע. בהריון לא השתמשתי בשמן שקדים ולא באפי-נו כי אני מאמינה שזה איזור שנועד להמתח מעצמו, אך החששות גרמו לי לבקש משרהלה לשמן אותי כשהתינוקי יתחיל לצאת. עצם זה שהסכמתי מראה עד כמה הרגשתי בנינוחות עם הסיטואציה ועם המלווים. כל כך פחדתי מהתערבות, ולא דמיינתי שבסוף אבקש אותה מרצוני.
צירי הלחץ הגיעו ואחרי לחיצות ספורות הראש בחוץ, ולי שורף שורף, נושמת נשימות מהירות וממתינה נצח עד לציר הבא, והנה הוא בחוץ. תינוקי גדול, 4.05 קילו וזוג לחיים שמנמנות, יצא עם יד לצד ראשו והותיר את אמא ללא אף קרע למרות הנתונים המרשימים. נולד לו בשלווה ביום שלישי פעמיים כי טוב, לפנות בוקר, ב-5:49, בדיוק עם הזריחה וציוצי ציפורים ראשונות. שלו גל נולד בלידת מים ביתית חלומית מלאת שמחה, צחוק ומוסיקה בחיק המשפחה. לא יכלתי לדמיין לידה כה מושלמת וקבלת פנים כזו טובה ושלווה לעולם.
חודש תשיעי הוא חודש מאתגר. בלידה הקודמת הספקתי רק לטעום ממנו מכיוון שאת הבכורה ילדתי בסוף שבוע 38. התכוננתי שוב ללידה לפני המועד, אבל השבועות חלפו ולא היה שום סימן שמשהו עומד לקרות בקרוב. כנראה ששידרתי לסביבה בכזה בטחון שאני הולכת ללדת לפני המועד שהתחלתי לשמוע את משפטי ה"נו, עוד לא ילדת?" עוד לפני שבכלל הגיע התאריך. הישראליות החמימה הזו היתה לי טובה עד גבול מסוים, וכשעברתי את התאריך הרגשתי ממש רצון להמנע מפגישה עם אנשים. התחלתי להרגיש את מלוא כובד ההריון רק בשבועות האחרונים של החודש התשיעי. כובד פיזי ממש לא הרגשתי, אבל כל מיני חרדות ופחדים החלו לזקוף ראש, הפסקתי לשמור על התזונה, שתיתי קפה ואכלתי שוקולד. ברקסטונים חביבים באו לבקר אותי כל ערב ונתנו לי תחושה מתעתעת שהנה זה מתחיל לקרות, עד ששתיתי קצת יין וחזרתי לישון. התחלתי להרגיש את התחושה הזו של "אני אף פעם לא אלד".
ביום שני, 40+4 להריון, אמא שלי באה לעזור בבית ולהיות עם הבכורה. בערך בסביבות חמש בערב קיבלנו את הידיעה שדוד של אמא שלי נפטר. עוד כששמעתי שהוא נכנס לאשפוז בבית חולים במצב קשה כמה שבועות לפני כן, אמרתי לאמא שלי שזה לא נדיר שלידה ומוות מגיעים ביחד, ושאולי זה יקרה יחדיו. אז כששמעתי על פטירתו ידעתי שה"שער נפתח" ושהתור שלי קרוב. בהמשך אותו הערב יצאתי לסיבוב הליכה ודיברתי עם חברה בטלפון. היא עצמה ילדה לפני מספר שבועות בלידת בית ורציתי לשמוע את סיפור הלידה. אצלה התחילו צירים באחת בלילה בשבוע 40+5. כנראה שלקחתי את הסיפור שלה ברצינות כי כמה שעות אחר כך, בדיוק באחת בלילה, התחילו לי צירים. תזמון הצירים הראה שהם מגיעים כל 4-5 דקות, ושתיית כמה לגימות יין הראו שהפעם זה על אמת.
שרהלה ואמא שלי הגיעו בסביבות 3 לפנות בוקר, ומצאו אותי ואת עמית בסלון, אני עם צירים תכופים מאד (לא מדדתי אבל זה הרגיש כמו כל דקה-שתיים) ועמית מנסה למלא את הבריכה. בכל ציר עמית בא לתמוך בי בגב ואני עושה נענועי אגן ונשיפות. נענועי האגן היו לי טובים והרגשתי שהצירים ממש מכריחים אותי לנוע. כמו בתרגולי הטאי צי העברתי משקל מרגל לרגל ועשיתי צורות של שמונה עם האגן. בטאי צי עובדים על הובלת הכח מהאגן מטה, אל האדמה, וכאן ממש הרגשתי שאני מעבירה את הכאב מטה אל הרצפה. בסביבות ארבע נעמה, הבכורה, התעוררה והגיעה בבכי אל הסלון. מהרגע הזה חששתי. בלי לחשוב יותר מדי החזרתי אותה לחדר וניסיתי להרדים אותה. זה בטח היה מחזה הזוי – אני מנסה להניק תוך כדי צירים ועמית יושב מאחורי לתמוך בי בגב. לקח לי שני צירים לקלוט שזה לא עובד ואמרתי לבכורה שאנחנו בלידה ושהיא יכולה לבחור בין לחזור לישון, לראות סרטים בחדר או להכין עוגת יומולדת עם סבתא. נעמה זינקה מהמיטה ואמרה "אני רוצה להכין עוגה עם סבתא" ורצה למטבח. תחושת הקלה גדולה לי ולכולם, אפשר גם להפסיק ללחוש.
חזרנו להעביר צירים בסלון וברקע נעמה וסבתא צוחקות, ממציאות חרוזים ומספרות בדיחות. בהפסקה בין הצירים אני שומעת אותן ומתחילה להתפוצץ מצחוק, שרהלה ועמית רואים אותי צוחקת וצוחקים גם הם. את זה לא יכלתי לדמיין, כזה צחוק ואווירת שמחה בלידה. בנתיים אמא שלי גם מתחזקת את סירי המים החמים שעל הכיריים והבריכה כבר די מלאה. אני מתלבטת אם להכנס ושרהלה אומרת שזה הזמן. היא כמובן צדקה והמים נעימים לי מאד. במים אני כבר פחות יכולה לעשות סיבובי אגן, ואני עוברת לפאולה - כיווצי שפתיים ועיניים, תנועות עם הידיים והאצבעות וסיבובי ראש. שרהלה גם מנחה אותי להוציא "ששש" במקום להוציא קולות והעצה הזו טובה לי מאד וחוסכת לי כוחות. במהלך ההריון תרגלתי הוצאת "ששש" עם שפה עליונה מופשלת, מה שעזר לי עם רגישות שהחלה ליד הטבור וחסך לי היווצרותו של בקע טבורי. אני ישר מתחברת לתרגיל שליווה אותי בהריון וזה מרגיע אותי כמו איזו אמירת מנטרה. הצירים החלו להיות מאד כואבים ובכל ציר עמית מניח עלי ידיים מאחור ושרהלה נותנת לי יד מקדימה. זה נראה לי שלב ארוך מאד ואני כבר מחכה ללחיצות שמבוששות לבוא. אני מתחילה להתעייף ולחשוש שאולי אני לא מצליחה להגיע לפתיחה מלאה או שהתינוקי תקוע. בהריון לא השתמשתי בשמן שקדים ולא באפי-נו כי אני מאמינה שזה איזור שנועד להמתח מעצמו, אך החששות גרמו לי לבקש משרהלה לשמן אותי כשהתינוקי יתחיל לצאת. עצם זה שהסכמתי מראה עד כמה הרגשתי בנינוחות עם הסיטואציה ועם המלווים. כל כך פחדתי מהתערבות, ולא דמיינתי שבסוף אבקש אותה מרצוני.
צירי הלחץ הגיעו ואחרי לחיצות ספורות הראש בחוץ, ולי שורף שורף, נושמת נשימות מהירות וממתינה נצח עד לציר הבא, והנה הוא בחוץ. תינוקי גדול, 4.05 קילו וזוג לחיים שמנמנות, יצא עם יד לצד ראשו והותיר את אמא ללא אף קרע למרות הנתונים המרשימים. נולד לו בשלווה ביום שלישי פעמיים כי טוב, לפנות בוקר, ב-5:49, בדיוק עם הזריחה וציוצי ציפורים ראשונות. שלו גל נולד בלידת מים ביתית חלומית מלאת שמחה, צחוק ומוסיקה בחיק המשפחה. לא יכלתי לדמיין לידה כה מושלמת וקבלת פנים כזו טובה ושלווה לעולם.