על ידי תאנה* » 19 ינואר 2006, 00:45
עכשיו אחרי 3 חודשים ללידה של רותם אני מרגישה מוכנה ורוצה לשתף בסיפור הלידה שלי.
במהלך כל ההריון מאוד נהנתי לקרוא את כל סיפורי הלידה כאן באתר וברגע שהתאפשר לי אחרי הלידה כתבתי את הסיפור שלי. הכתיבה עזרה לעכל את כל החוויה המיוחדת הזו, הכל היה כ"כ מהר ומדהים! הלידה ערכה שעה וארבעים והיתה טבעית ומדהימה. קשה לתאר ממש את גודל החוויה.
עכשיו כשאני קוראת את הסיפור כפי שכתבתי אותו (לפני חודשיים) הוא נשמע לי קצת מבולבל, אני חושבת שהסיפור כתוב בלשון הווה כי הכתיבה היתה ממש שחזור ראשון של הרגעים לפני הלידה.אבל אני אשאיר אותו כך:
סיפור הלידה של רותם ושלי
- 10
בערב חג סוכות התארחנו בירושלים אצל ההורים של ר. בן זוגי בסוכה.
אני בשבוע 40+ 3 , כבר רוצה ללדת- הריון ראשון.
ביקשתי מהורים שיזמינו גם את אחותי ומשפחתה.
אחותי בשבוע 39 + 5 , הריון שני.
הצעתי לה שנצפה ביחד בירח הכמעט מלא- אולי זה יזרז את העניינים.
במהלך ההריון עקבתי אחרי הירח. קוויתי ללדת בירח מלא. טילנו בחוף הים בערבים וחיכינו בהתרגשות גדולה. התרגשות התערבבה עם פחד ואלה הפכו אותי לחסרת סבלנות.
בוקר סוכות יום שלישי, 18.10 אחותי בירושלים מודיעה שהתחילו לה צירים קלים. אנחנו עוקבים בדריכות לאורך היום.
בצהריים מחליטים לצאת לטייל ליד הבית בת"א, אולי נתפוס סרט.
השעה 15:00 וסרטים יש רק מאוחר יותר. ממשיכים לטייל. סיבוב ארוך. ב17:00 יושבים ב"עוגת גבינה". שנינו שקועים במחשבות, לא מדברים. אני מרשה לעצמי קפה קר גדול דבר שניסיתי להימנע ממנו בהריון. חוזרים הביתה ואוספים DVD בדרך, חייבים להסיח את הדעת. מנוחה קצרה , ארוחת ערב והתישבנו לראות את הסרט. אני יושבת על כדור הפזיו האהוב, ומתנענעת במעגלים גדולים, אולי זה יעזור...
ר. מתכנן לצאת לנסיעת רולר בלידס שמתקיימת כל יום שלישי, אני רגועה ואומרת שלא אכפת לי שיצא כל עוד יש לו פלאפון וכסף למונית הביתה, אם במקרה אצטרך אותו.
ב22:00 אני מדברת עם חברה, "נמאס לי לחכות", היא מעודדת אותי,אל תדאגי- זה בטח יהיה קרוב.
ואז, בתום השיחה, איזו התרגשות, יש לי דימום קל- הפקק הרירי! אני רצה לספר לר. ואנחנו מבינים שהנה, התהליך מתחיל. (והוא מוותר על הרולר בליידס)
אני מרגישה צירים קלים, וממשיכה לנוע על הכדור. הכנתי לי מראש טינקטורה של קהוש כחול ושחור, נאמר לי לקחת 25 טיפות עם הצירים הראשונים- אז יאללה – אני הולכת עד הסוף, מכינה לי מים חמים עם הטינקטורה ושותה. השעה 10:15.
משם לאמבטיה, אני נכנסת לאמבטיה אין פנאי לחכות שתתמלא- המים בגובה של סנטימטר - ממש בא לי להיות במים.
הצירים מתחילים לכאוב ואני משתמשת בזרם הדוש על הבטן. אני קוראת ל-ר. הוא מארח לי לחברה, קוצץ ציפורניים ומדבר. אני כבר לא יכולה ממש לדבר בצירים ,כואב ממש,
אני חושבת לעצמי שאם זו ההתחלה אולי בכל זאת אני ארצה באפידורל, ומזכירה לעצמי לא להתאכזב אם זה מה שיקרה.
לא כדי למדוד צירים עדין, זו רק ההתחלה, זה יכול להיות עוד שעות. בכל זאת, הצירים קרובים, ואני חושבת שאולי אני לא יודעת לתזמן נכון, זה הרי לא יתכן, אולי יש כמה צירים בציר..התחלה אמצע סוף והמרווחים הם לא בין ציר לציר.. מה קורה פה? אני מקיאה באמבטיה וצריכה לצאת, הוא מנקה. אני יושבת בשירותים, זזה ממקום למקום, הלוך- חזור, כדור, ריצפה, שירותים-
השעה 10:45. אני זוכרת את השעה כי תכננתי לקחת עוד טינקטורת קוהוש אחרי חצי שעה אבל הפעם אני מוותרת.
הצירים חזקים, אני מרגישה שהכול מטושטש, אני בעולם אחר. עמידת שש, מצח על הרצפה ויד חמה של ר. על עצם הזנב- כמה צירים כאלה- היד החמה עוזרת. הוא מנסה לתזמן אבל זה לא אחיד, בערך 30 שניות וצירים קצרים מאוד, אנחנו מבולבלים ומחליטים שהגיע זמן להכין את הדברים הסופיים לתיק בית חולים, מברשת שיניים, כפכפים ועוד משהו, לא זוכרת מה להגיד לו. הוא מנסה להכין, להניח יד עלי כשאני צועקת, לנעול נעלים ולמצוא לי בגדים, אני רוצה חצאית והוא לא מוצא- וגם לנקות את הקיא. את כל זה בריצה בין ציר לציר- בציר הבא, ליד ארון הבגדים (איפה החצאית?) ציר חזק על הרצפה, ושלולית מים. "תשמחי" הוא אומר לי- "לפחות המים נקיים."
זהו, נגמר הזמן, אני חיבת ללכת, "תעזוב את הצלחות!!" – הוא מנסה לפנות את ארוחת הערב.. מצאתי חצאית ואני רצה למטה במדרגות והוא אחרי.
השעה 23:00 ,ציר, אני נשענת על האוטו, חושבת מעניין מה חושבים השכנים (די ברור לא?) ואיך אני אעבור נסיעה עכשיו? אנחנו נוסעים למאיר בכפ"ס. בדרך הוא צוחק ששכחנו את הטייפ, לחזור? אני לא עונה. נועלת את דלת האוטו מפחד שאני אפתח אותו בזמן נסיעה ופותחת חלונות עד הסוף. אני משתטחת על המושב האחורי, עוברת לתחתית הרכב, בעמידת קריעה נאחזת בכיסא שלפני- חזק חזק. הנסיעה הזויה, עוד מעט נגיע, עוד סיבוב, תיכף. ברקע דיסק של אריאל הורוביץ. אנחנו לא מדברים, הוא נוהג רגוע ואני לא אומרת לו למהר כדי שלא יסע מהר ומסוכן.
מגיעים למאיר,השעה 23:20 הוא שואל אם אני מעדיפה שנחנה את האוטו ונלך ביחד או שיוריד אותי בפנים וילך לחנות. אני מצליחה להגיד "בפנים!". אנחנו יוצאים, אני נתלית עליו והשומר צועק עלינו שנזיז את האוטו. אני מצליחה להגיד "לא!" ומחפשת מישהו שיעזור לנו, ומיד עוד ציר ונדמה לי שגם לחץ. הוא אומר לשומר שיזיז את האוטו אם הוא רוצה, משאיר את המפתחות על הכסא, חלונות פתוחים ואת התיקים ורץ יחד איתי ליולדות. איזו התרגשות! איזה פחד! אני נתלית עליו לפני המעלית, אחרי ובדרך. כל הגוף מתמתח חזק חזק,אני על קצות האצבעות, כ"כ הזוי, רק שלא נתבלבל בדרך לחדר יולדות.
בקבלה מתחילים למלא טפסים והמיילדת רוצה לבדוק אותי אבל אני מנענת בראש, לא יכולה, היא מתווכחת ואני "לא!" ואז אני אומרת את מילת הקסם "אני לוחצת" ופתאום היא נלחצת, לא, לא, לא ללחוץ!
ר. קולט מה קורה, הוא מרים אותי בידיים ורץ פנימה, אחרינו רץ צוות שלם. אני ממש שמחה שהוא הרים אותי, לא חשבתי שאני מסוגלת ללכת יותר. הם מראים לו את הדרך והוא שואל תוך כדי ריצה "אפשר חדר טבעי?" והם צוחקים שקצת מאוחר מדי.
זהו, מניחים אותי. פתיחה מלאה, הראש כבר מציץ, המיילדת רוצה שאני אהיה על הגב, ור. זוכר להסביר שאני מעדיפה על הצד וגם שלא יחתכו כי עשינו אפי נו. הרבה צוות מסביב למיטה, אני לא מבינה מה הן רוצות ממני, תחזיקי פה, תעשי כך, לא מבינה כלום.
ארבע לחיצות – אני צועקת עם כל אחת מהן, מופתעת מעצמי, מרגישה את העוצמה, זה באמת קורה ,אני רואה את הראש, "אני לא מאמינה!" אני בהלם מוחלט, עוד לחיצה והוא בחוץ.השעה 23:40
ר. עם דמעות בעיניים, אני לא קולטת עדין "אני לא מאמינה!". אני רוצה שיביאו לי את התינוק ומורידה את החולצה אבל עם כל הרעידות אני פוחדת להחזיק אותו.
האבטחה מגיעה לצעוק שנזיז את האוטו והתינוק נלקח לקבל חמצן, אני עדין רועדת.
לא מאמינה איך יכול להיות שלפסימית כמוני, שדמיינה את כל הסצנות הכי גרועות הייתה לידה כ"כ פשוטה. אולי אני חולמת? אחרי שיצאה השליה ונעשתה הבדיקה לראות שלא נקרעתי, קמתי להתקלח.
ב4:00 לקחנו את רותם המתוק מהתינוקייה אלינו לביות. אנחנו נהנים ממנו מאז, כבר חודש – ואני, עדיין לא מאמינה, שהוא שלי..
ב2:00 באותו לילה קיבלנו הודעה שגם אחותי ילדה במקביל בירושלים, - הכול באותו ירח מלא של סוכות.
עכשיו אחרי 3 חודשים ללידה של רותם אני מרגישה מוכנה ורוצה לשתף בסיפור הלידה שלי.
במהלך כל ההריון מאוד נהנתי לקרוא את כל סיפורי הלידה כאן באתר וברגע שהתאפשר לי אחרי הלידה כתבתי את הסיפור שלי. הכתיבה עזרה לעכל את כל החוויה המיוחדת הזו, הכל היה כ"כ מהר ומדהים! הלידה ערכה שעה וארבעים והיתה טבעית ומדהימה. קשה לתאר ממש את גודל החוויה.
עכשיו כשאני קוראת את הסיפור כפי שכתבתי אותו (לפני חודשיים) הוא נשמע לי קצת מבולבל, אני חושבת שהסיפור כתוב בלשון הווה כי הכתיבה היתה ממש שחזור ראשון של הרגעים לפני הלידה.אבל אני אשאיר אותו כך:
סיפור הלידה של רותם ושלי
[list=1]
[*] 10
[/list]
בערב חג סוכות התארחנו בירושלים אצל ההורים של ר. בן זוגי בסוכה.
אני בשבוע 40+ 3 , כבר רוצה ללדת- הריון ראשון.
ביקשתי מהורים שיזמינו גם את אחותי ומשפחתה.
אחותי בשבוע 39 + 5 , הריון שני.
הצעתי לה שנצפה ביחד בירח הכמעט מלא- אולי זה יזרז את העניינים.
במהלך ההריון עקבתי אחרי הירח. קוויתי ללדת בירח מלא. טילנו בחוף הים בערבים וחיכינו בהתרגשות גדולה. התרגשות התערבבה עם פחד ואלה הפכו אותי לחסרת סבלנות.
בוקר סוכות יום שלישי, 18.10 אחותי בירושלים מודיעה שהתחילו לה צירים קלים. אנחנו עוקבים בדריכות לאורך היום.
בצהריים מחליטים לצאת לטייל ליד הבית בת"א, אולי נתפוס סרט.
השעה 15:00 וסרטים יש רק מאוחר יותר. ממשיכים לטייל. סיבוב ארוך. ב17:00 יושבים ב"עוגת גבינה". שנינו שקועים במחשבות, לא מדברים. אני מרשה לעצמי קפה קר גדול דבר שניסיתי להימנע ממנו בהריון. חוזרים הביתה ואוספים DVD בדרך, חייבים להסיח את הדעת. מנוחה קצרה , ארוחת ערב והתישבנו לראות את הסרט. אני יושבת על כדור הפזיו האהוב, ומתנענעת במעגלים גדולים, אולי זה יעזור...
ר. מתכנן לצאת לנסיעת רולר בלידס שמתקיימת כל יום שלישי, אני רגועה ואומרת שלא אכפת לי שיצא כל עוד יש לו פלאפון וכסף למונית הביתה, אם במקרה אצטרך אותו.
ב22:00 אני מדברת עם חברה, "נמאס לי לחכות", היא מעודדת אותי,אל תדאגי- זה בטח יהיה קרוב.
ואז, בתום השיחה, איזו התרגשות, יש לי דימום קל- הפקק הרירי! אני רצה לספר לר. ואנחנו מבינים שהנה, התהליך מתחיל. (והוא מוותר על הרולר בליידס)
אני מרגישה צירים קלים, וממשיכה לנוע על הכדור. הכנתי לי מראש טינקטורה של קהוש כחול ושחור, נאמר לי לקחת 25 טיפות עם הצירים הראשונים- אז יאללה – אני הולכת עד הסוף, מכינה לי מים חמים עם הטינקטורה ושותה. השעה 10:15.
משם לאמבטיה, אני נכנסת לאמבטיה אין פנאי לחכות שתתמלא- המים בגובה של סנטימטר - ממש בא לי להיות במים.
הצירים מתחילים לכאוב ואני משתמשת בזרם הדוש על הבטן. אני קוראת ל-ר. הוא מארח לי לחברה, קוצץ ציפורניים ומדבר. אני כבר לא יכולה ממש לדבר בצירים ,כואב ממש,
אני חושבת לעצמי שאם זו ההתחלה אולי בכל זאת אני ארצה באפידורל, ומזכירה לעצמי לא להתאכזב אם זה מה שיקרה.
לא כדי למדוד צירים עדין, זו רק ההתחלה, זה יכול להיות עוד שעות. בכל זאת, הצירים קרובים, ואני חושבת שאולי אני לא יודעת לתזמן נכון, זה הרי לא יתכן, אולי יש כמה צירים בציר..התחלה אמצע סוף והמרווחים הם לא בין ציר לציר.. מה קורה פה? אני מקיאה באמבטיה וצריכה לצאת, הוא מנקה. אני יושבת בשירותים, זזה ממקום למקום, הלוך- חזור, כדור, ריצפה, שירותים-
השעה 10:45. אני זוכרת את השעה כי תכננתי לקחת עוד טינקטורת קוהוש אחרי חצי שעה אבל הפעם אני מוותרת.
הצירים חזקים, אני מרגישה שהכול מטושטש, אני בעולם אחר. עמידת שש, מצח על הרצפה ויד חמה של ר. על עצם הזנב- כמה צירים כאלה- היד החמה עוזרת. הוא מנסה לתזמן אבל זה לא אחיד, בערך 30 שניות וצירים קצרים מאוד, אנחנו מבולבלים ומחליטים שהגיע זמן להכין את הדברים הסופיים לתיק בית חולים, מברשת שיניים, כפכפים ועוד משהו, לא זוכרת מה להגיד לו. הוא מנסה להכין, להניח יד עלי כשאני צועקת, לנעול נעלים ולמצוא לי בגדים, אני רוצה חצאית והוא לא מוצא- וגם לנקות את הקיא. את כל זה בריצה בין ציר לציר- בציר הבא, ליד ארון הבגדים (איפה החצאית?) ציר חזק על הרצפה, ושלולית מים. "תשמחי" הוא אומר לי- "לפחות המים נקיים."
זהו, נגמר הזמן, אני חיבת ללכת, "תעזוב את הצלחות!!" – הוא מנסה לפנות את ארוחת הערב.. מצאתי חצאית ואני רצה למטה במדרגות והוא אחרי.
השעה 23:00 ,ציר, אני נשענת על האוטו, חושבת מעניין מה חושבים השכנים (די ברור לא?) ואיך אני אעבור נסיעה עכשיו? אנחנו נוסעים למאיר בכפ"ס. בדרך הוא צוחק ששכחנו את הטייפ, לחזור? אני לא עונה. נועלת את דלת האוטו מפחד שאני אפתח אותו בזמן נסיעה ופותחת חלונות עד הסוף. אני משתטחת על המושב האחורי, עוברת לתחתית הרכב, בעמידת קריעה נאחזת בכיסא שלפני- חזק חזק. הנסיעה הזויה, עוד מעט נגיע, עוד סיבוב, תיכף. ברקע דיסק של אריאל הורוביץ. אנחנו לא מדברים, הוא נוהג רגוע ואני לא אומרת לו למהר כדי שלא יסע מהר ומסוכן.
מגיעים למאיר,השעה 23:20 הוא שואל אם אני מעדיפה שנחנה את האוטו ונלך ביחד או שיוריד אותי בפנים וילך לחנות. אני מצליחה להגיד "בפנים!". אנחנו יוצאים, אני נתלית עליו והשומר צועק עלינו שנזיז את האוטו. אני מצליחה להגיד "לא!" ומחפשת מישהו שיעזור לנו, ומיד עוד ציר ונדמה לי שגם לחץ. הוא אומר לשומר שיזיז את האוטו אם הוא רוצה, משאיר את המפתחות על הכסא, חלונות פתוחים ואת התיקים ורץ יחד איתי ליולדות. איזו התרגשות! איזה פחד! אני נתלית עליו לפני המעלית, אחרי ובדרך. כל הגוף מתמתח חזק חזק,אני על קצות האצבעות, כ"כ הזוי, רק שלא נתבלבל בדרך לחדר יולדות.
בקבלה מתחילים למלא טפסים והמיילדת רוצה לבדוק אותי אבל אני מנענת בראש, לא יכולה, היא מתווכחת ואני "לא!" ואז אני אומרת את מילת הקסם "אני לוחצת" ופתאום היא נלחצת, לא, לא, לא ללחוץ!
ר. קולט מה קורה, הוא מרים אותי בידיים ורץ פנימה, אחרינו רץ צוות שלם. אני ממש שמחה שהוא הרים אותי, לא חשבתי שאני מסוגלת ללכת יותר. הם מראים לו את הדרך והוא שואל תוך כדי ריצה "אפשר חדר טבעי?" והם צוחקים שקצת מאוחר מדי.
זהו, מניחים אותי. פתיחה מלאה, הראש כבר מציץ, המיילדת רוצה שאני אהיה על הגב, ור. זוכר להסביר שאני מעדיפה על הצד וגם שלא יחתכו כי עשינו אפי נו. הרבה צוות מסביב למיטה, אני לא מבינה מה הן רוצות ממני, תחזיקי פה, תעשי כך, לא מבינה כלום.
ארבע לחיצות – אני צועקת עם כל אחת מהן, מופתעת מעצמי, מרגישה את העוצמה, זה באמת קורה ,אני רואה את הראש, "אני לא מאמינה!" אני בהלם מוחלט, עוד לחיצה והוא בחוץ.השעה 23:40
ר. עם דמעות בעיניים, אני לא קולטת עדין "אני לא מאמינה!". אני רוצה שיביאו לי את התינוק ומורידה את החולצה אבל עם כל הרעידות אני פוחדת להחזיק אותו.
האבטחה מגיעה לצעוק שנזיז את האוטו והתינוק נלקח לקבל חמצן, אני עדין רועדת.
לא מאמינה איך יכול להיות שלפסימית כמוני, שדמיינה את כל הסצנות הכי גרועות הייתה לידה כ"כ פשוטה. אולי אני חולמת? אחרי שיצאה השליה ונעשתה הבדיקה לראות שלא נקרעתי, קמתי להתקלח.
ב4:00 לקחנו את רותם המתוק מהתינוקייה אלינו לביות. אנחנו נהנים ממנו מאז, כבר חודש – ואני, עדיין לא מאמינה, שהוא שלי..
ב2:00 באותו לילה קיבלנו הודעה שגם אחותי ילדה במקביל בירושלים, - הכול באותו ירח מלא של סוכות.