על ידי דני_אלה* » 15 אוגוסט 2006, 21:41
הצירים התחילו אחר הצהריים. בהתחלה עמומים וחלשים, לא ידעתי אפילו אם אלה צירים. לקראת הערב התגברו ובסביבות 23:00 כבר היו ממש חזקים. התחלתי קצת לדמם והתחילו גם שלשולים עד שהבטן התרוקנה לגמרי. ירון חזר מהעבודה אחרי יום ארוך במיוחד והיה מאד עייף. הלך לישון קצת ובשעה 2:00 בערך הערתי אותו ונסענו לבית חולים (אסף הרופא). הצירים כבר היו חזקים ודי קרובים. במיון יולדות אמרו לי שיש פתיחה של שמונה ושאני יכולה ללדת בתוך שעה.
הכניסו אותי לחדר לידה, הכרתי את המיילדת – מאד נחמדה. אמרו לי שאם אני רוצה אפידול, זה עכשיו כי אחרת יהיה מאוחר מדי. הסברתי לה שאני רוצה לידה טבעית ונתתי לה תכנית לידה שהבאתי איתי, בפורמט של בית החולים עצמו. המיילדת אמרה שזה בסדר מבחינתה, אבל היא חייבת לחבר אותי למוניטור, והיא מבקשת שיהיה לי וריד פתוח למקרה שאצטרך משהו דחוף. הסכמתי. ניסיתי להסתובב ולהפעיל קצת את הגוף כי הצירים היו לא ממש סדירים והלידה לא התקדמה. היה קשה להסתובב מחוברת למוניטור, עליו המיילדת לא ויתרה, וזה העיק עליי לאורך כל התהליך. בין ציר לציר כמעט נרדמתי. ירון היה די מתוסכל כי לא היה יכול לעזור לי בצירים. שלחתי אותו להביא לי שוקולד, שאולי יעיר אותי. אח"כ הוא נרדם קצת. המיילדת הציעה לפקוע את שק מי השפיר כדי לזרז את הלידה. אמרתי שאני רוצה לחשוב על זה כי קיוויתי שהמים ירדו לבד. אחרי חצי שעה כבר לא היה צורך לשכנע אותי, אבל עכשיו הייתי צריכה לחכות לרופא, שאמור לעשות את זה בעצמו.
מקץ שעתיים וחצי של ציפייה המיילדת פקעה את המים בעצמה (לא חבל?). זה באמת זירז את הלידה. הצירים הפכו סדירים ותכופים והתחילו צירי לחץ. בינתיים התחלפה המיילדת, בשעה 7:00. כבר הייתי ממש בלחיצות וחיפשתי תנוחה שתתאים לי. התמקמתי בעמידת שש, על המיטה, כשאני נשענת על הכדור. המיילדת אמרה שהיא מסרבת ליילד אותי ככה. התעלמתי ממנה (אחרי הכל, טרחתי לוודא שיאפשרו לי, בין השאר, ללדת בתנוחה שאני רוצה ולא בהכרח בשכיבה על הגב. וטרחתי לוודא זאת בטלפון, בפגישה בבית חולים עם ראש המחלקה לפני הלידה, להביא תכנית לידה כתובה – כמו שביקשו, ולהגיד את זה למיילדת כשהגעתי לבי"ח. מסתבר שזה לא מספיק). היא קראה לראש המחלקה, שבאה והסבירה לי שהיא מוכנה ליילד אותי ככה אם אני רוצה, אבל הסכנה לקרעים בפירינאום גדולה יותר בתנוחה כזו. התפשרנו על תנוחה של שכיבה על הצד, שהייתה גם נוחה לי. ראש המחלקה נשארה עד הסוף, לשמחתי. לחצתי ולחצתי, אמרו לי גם להשתעל (מה שלא היה בעיה כי ממילא הייתי מצוננת והיה לי שיעול חזק) ונחתי בין ציר לציר.
ירון התעורר לחלוטין והיה נרגש ומלא אדרנלין. המיילדת, ראש המחלקה וירון דיווחו לי מלמטה – יש לה שיער שחור, היא מתקדמת, רק עוד קצת. גם הביאו לי מראה אבל לא כל כך הצלחתי לראות וגם לא ממש רציתי – יותר רציתי לראות אותה כבר פנים מול פנים. הרגשתי את הראש שלה מתחיל לצאת וזה הרגיש כאילו הוא תקוע. ירון שפך עליה שמן שקדים ובסוף היא יצאה – מרגע שיצא הראש, כבר בקושי הרגשתי את שאר הגוף יוצא. מיד הרימו אותה ונתנו לי אותה. היא בכתה והפנים שלה היו לבנות מאד. היתה מכוסה בוורניקס כמובן.
חיבקתי ונישקתי אותה ואחרי שתי דקות של חסד התחיל הבלגן – הרגשתי שמאותו רגע לא נותנים לי מנוחה לשנייה, לנסות להניק אותה כמו בן אדם. המיילדת שאלה את ירון אם הוא רוצה לחתוך את חבל הטבור. הוא אמר שכן, אבל הוא רוצה לחכות שחבל הטבור יפסיק לפעום. משום מה, למרות שהוא אמר את זה בדרך הברורה ביותר שאפשר לומר – הוא בכל זאת היה צריך לתפוס למיילדת את היד בדרך לחבל הטבור עם הקלמפ. זה לקח כמה שניות, הוא הפסיק לפעום וירון חתך אותו. אח"כ המיילדת אמרה שהשליה לא יוצאת ושהיא נותנת לי עירוי של פיטוצין. ביקשתי שלא תיתן עירוי ושתיתן לי כמה דקות לנסות להניק את התינוקת, ואולי זה יעזור לשלייה לצאת. לא הצלחתי להניק אותה וזה לא פלא – הרגשתי את המיילדת מסתובבת סביבי כל הזמן, מנסה לשכנע בעניין העירוי ובסוף גם לוקחת את התינוקת לשקילה והלבשה. החזירו לי את התינוקת עטופה בבגדים. פתחתי לה את הבגדים והנחתי אותה עליי כי רציתי להרגיש מגע של עור לעור. עדיין לא הצלחתי להניק והשלייה לא יצאה. ניסיתי ללחוץ ולהוציא אותה וגם זה לא הלך. אמרו לי לנסות לתת שתן ולא הצלחתי. גם עם קטטר זה לא הלך ומכיוון שסירבתי עדיין לקבל עירוי, החדר התמלא אנשים שניסו לשכנע אותי והאווירה הפכה לחוצה יותר משנייה לשנייה. בסוף הגיע גם רופא, מאד נחמד. הוא הוציא את השלייה ידנית והסביר לי שאהיה חייבת לעבור ניתוח שנקרא רביזיו, להיפטר משאריות שלייה שיתכן שנשארו ברחם. לא נבהלתי וגם לא כל כך היה לי אכפת לעבור את הניתוח – ראיתי שהתינוקת בסדר, וידעתי שירון יהיה איתה. אבל התרגזתי שהרסו לי את החלק הכי טוב בחוויית הלידה: אחרי שנגמר הכאב, כל מה שרציתי זה כמה דקות של שקט להיות עם התינוקת שלי ועם ירון. אני גם משוכנעת שהשקט הזה היה עוזר לי להצליח להניק, מה שהיה עוזר לשלייה לצאת. נתתי לירון את התינוקת ולקחו אותי לחדר ניתוח.
(...אחרי שלקחו את דני לניתוח אמרו לי שלוקחים את התינוקת לתינוקייה. ביקשתי שלא ישטפו אותה והוסבר לי, לראשונה ובניגוד מוחלט למה שנאמר בביקור המוקדם בבי"ח, שחייבים לרחוץ תינוקות, למען רווחתם של התינוקות האחרים. הזכרתי לראש המחלקה שהדבר עומד בסתירה למה שהיא עצמה אמרה כשנשאלה בעניין והיא, כתגובה, חזרה בה באופן מגומגם מן הדברים שאמרה בסיור המוקדם. במקום להתווכח, הבטיחה לי אחת האחיות, שתחכה לי בצד השני של הדלת עד שאגיע עם התיקים מסביב. לתדהמתי, לא הייתה כלל גישה לצד השני של הדלת. אחרי ביקור בתינוקייה, בו לא מצאתי את הבת שלי, חזרתי ופתחתי בכוח את הדלת של חדר הרופאים ושאלתי איפה הילדה שלי. שם הפנו אותי שוב לתינוקייה וכשהגעתי, בפעם השנייה, לקחתי את התינוקת מידי האחות ונתתי אותה לאחת המטפלות בתינוקייה. הוסכם שהילדה תנוקה במטלית לחה, בנוכחותי. האחות, שהייתה נחמדה ונכונה לעזור, ניקתה את התינוקת, הלבישה אותה, חיתלה אותה והדריכה אותי בטיפול. מרגע שוידאתי שלא יאכילו את התינוקת או יתקעו בה מחטים כלשהן, פניתי לחפש את דניאלה, שנאמר לי שנמצאת בחדר ההתאוששות, בקומה שלישית. עליתי לקומה שלישית, שם לא הופיע שום שלט שציין חדר התאוששות, וירדתי חזרה לתינוקייה. שוב הפנו אותי לקומה ג' והפעם טרחו להצביע לעבר חלון במרפסת הקומה השלישית. עליתי לחלון, צלצלתי בפעמון, ומשלא נשמעה כל תגובה, ירדתי שוב לתינוקייה. בתינוקייה החלטתי שאולי עוד לא עבר מספיק זמן, נשארתי להתבונן קצת בילדה החדשה שלי. כעבור כעשר דקות עליתי שוב לחלון הקומה השלישית. צלצלתי שלוש פעמים בפעמון ועדיין לא נשמעה כל תגובה. ירדתי לחדר הרופאים (כשכל הזמן התיקים עליי), את דלתו פרצתי בפעם השנייה, וביקשתי לוודא שאין שום דרך גישה נוספת לחדר ההתאוששות, שם איש לא הגיב לקריאותיי. נאמר לי שיש מישהו בתורנות בחדר ההתאוששות, ושעליי לצלצל בפעמון (דה). עליתי לקומה ג' ובמקום לצלצל בפעמון, בעטתי בדלת. תוך כשלוש שניות הדלת נפתחה, ואישה בחיוך מבוהל שאלה אותי מה אני רוצה. אמרתי, כמובן מאליו, "לראות את אשתי שעברה ניתוח". אחרי שהלבישו אותי בחלוק, מצאתי את דניאלה, רועדת כולה, במיטת התאוששות. שאלתי אותה אם הכל בסדר, אם הניתוח עבר בסדר, אם היא מרגישה טוב. לתדהמתי, הסתבר שאיש לא עדכן אותה בקשר למצבה או למהלך הניתוח (או לכל דבר אחר). כששאלתי את האחות שהייתה במקום אם הניתוח עבר בסדר, אם המצב שלה בסדר, היא טענה שהיא רק מפקחת על חדר ההתאוששות ואין לה כל קשר לניתוח זה או אחר. באותו זמן הגיעו ההורים של דניאלה למחלקת היולדות, כיוונתי אותם לחדר ההתאוששות, תוך המלצה לשימוש יתר בפעמון, וחזרתי לתינוקייה...)
ניתוח ראשון בחיים שאני עושה בהרדמה כללית. מכיוון ששאלו אותי אם אי פעם עברתי ניתוח, ועניתי שלא, הייתי בטוחה שיתנו לי הסבר כל שהוא על התהליך שאני עומדת לעבור. זה לא קרה. כשהתעוררתי ולקחו אותי לחדר התאוששות, ועדיין אף אחד לא דיבר איתי – התחלתי לשאול שאלות, כי לא ידעתי מה נורמלי ומה לא. זה בסדר שהגרון שלי כואב? (כן) אני אמורה לרעוד ככה בכל הגוף? (כן) אולי אפשר לראות רופא? (לא) אם לא את הרופא שניתח אותי, ולא את הרופא שהוציא לי את השלייה, אולי כל רופא אחר? (לא) כאן כבר התחלתי להרגיש שהיחס הוא בלתי נסבל ולא הגיוני – בקושי הצלחתי למצוא מישהו שיענה לי על השאלות, ועד היום אני לא יודעת מי זה היה ומה תפקידו. אחרי כמה דקות ירון הגיע, נרגש כולו. בשיא ההתרגשות של האירוע לקחו לי אותו ואחרי כמה דקות גם לקחו את התינוקת לתינוקייה, והוא נשאר מבולבל ולא ידע מה לעשות. כשניסה להיכנס לראות אותי בחדר ההתאוששות (אחרי שאמרו לו שאני שם) הוא היה צריך לדפוק על הדלת, לראות שאף אחד לא פותח, לרדת חזרה למטה, להתלונן, לשמוע שעכשיו יכניסו אותו, לעלות חזרה למעלה וחוזר חלילה. כך שלוש פעמים. אחרי כמה דקות גם ההורים שלי הגיעו. ההתרגשות רבה כמובן (נכדה ראשונה, ובכלל...). הטריד אותי שלא נותנים לירון את הילדה. ביקשתי ממנו, המסכן, ללכת חזרה לתינוקיה ולהביא את הילדה. הרי חתמנו על ביות, ואני רוצה שהיא תהיה איתי. הוא הלך, אבל סירבו להוציא אותה מהמחלקה – את זה אני יכולה להבין. אחרי שלקחו אותי לחדר יולדות הוא באמת הלך, שוב, לתינוקיה והביא לי את התינוקת. אבל הוא הביא גם פתק עם שעות מגוחכות שבהן אני יכולה לראות את התינוקת. בשאר הזמן - היא בתינוקיה. ומה קרה לביות?
הבעיה הייתה שאסור היה לי לקום מהמיטה עד למחרת, בגלל הניתוח. אמרנו שירון איתי, והוא יכול להביא ולהחזיר אותה אבל הם סירבו. מקץ כמה התרוצצויות נוספות של ירון, שלא הניבו פרי, הייתי צריכה לקרוא לאחות ולאיים בירידה מהמיטה. האיומים והתוקפנות עשו את שלהם – אחרי הכל, אנחנו בישראל – ואנשי התינוקייה הואילו בטובם להרשות לי להישאר עם התינוקת שלי. אכן נדיבות שאין כדוגמתה. זאת כמובן לא לפני שהתווכחתי עם כמה אחיות שונות, קיבלתי אישור מהאחראית בתינוקיה, ירון חזר לתינוקיה ועמד בפני סירוב נוסף וכו' וכו'. תוך כדי כל זה ניסיתי לדלות מינימום של פרטים על הניתוח שלי,. פרטים שחשבתי, בטיפשותי הרבה, שהם אלמנטריים ביותר, כמו – האם הניתוח עבר בסדר? מה זה הצינור הזה שיוצא לי מהוגינה? האם אפשר לעזאזל לראות רופא?? רופא לא ראיתי, אבל האחות טרחה לענות על שאלותיי, בפליאה רבה כמובן (אחרי הכל העזתי להתעניין במצבי).
התינוקת שלי ינקה וינקה וינקה ואני שמחתי שלפחות היא לא עושה לי בעיות. היה תענוג להניק אותה ולהכיר אותה בכלל, למרות שהלחץ מצד בית החולים ריחף כל הזמן ברקע. אז את סוגיית הביות ביום צלחנו. עכשיו צצה בעיה נוספת – אסור לי לקום מהמיטה, ירון לא יהיה איתי בלילה, ואני מעוניינת בהנקה בלבד. מה עושים? אחרי לחץ נוסף מצידנו, האחות הציעה שרופא יבדוק אותי ויאשר לי לקום מהמיטה בערב – וכך אוכל ללכת להניק אותה בלילה (על ביות לילה ויתרתי אחרי שראיתי את הפרצוף של האחות בתינוקייה כשהעליתי את העניין. לא שלא הבטיחו לנו בסיור המוקדם בביה"ח שזה לא אפשרי. פשוט רציתי לשמור את האנרגיה שלי לויכוחים הנוספים הרבים שצפויים לי, והיו כאלה, ולוותר בנושאים שפחות דחופים לי). כאן צצה שוב הבעיה – אין כרגע רופא. אוכל לראות אותו רק מחר בבוקר, בסיבוב הקבוע. למזלי הרב, כשהשתנתי נפלט ממני הבלון שמזרים עירוי לרחם. האחות ראתה את זה ונאלצה לקרוא לרופא – שהופיע באורח פלא. לפחות עכשיו ידעתי שהוא קיים. הוא בדק אותי ואמר שמצבי טוב. ביקשתי שירשה לי לקום מהמיטה והסברתי את המצב. הוא הרשה לי, וכך יכולתי לשלוח את ירון הביתה בערב בראש שקט, וטוב שכך – ירון הגיע הביתה והתעלף לכמה שעות טובות. אני חושבת שהוא היה יותר מותש ממני.
מאותו רגע הכל היה יחסית בסדר. עדיין הייתי צריכה להתווכח כדי שיתנו לי להיכנס עם התינוקת לתינוקייה בשעות שבהן "אסור". זה היה ויכוח לא נעים אבל לא הייתה לי ברירה – לא האמנתי שמנסים לגזול ממני, וממנה, זכות כל כך בסיסית כמו ליווי של הורה. את הביקור רופאים בתינוקייה פספסנו – בגלל הניתוח וכל הבלגן – וחבל, כי היו לנו הרבה שאלות. אבל לפחות שם נמנע ויכוח נוסף. אח"כ כבר קמתי בלילה להניק אותה והאחיות, גם במחלקה וגם בתינוקייה, זיהו אותי (בתור "המשוגעת הזו" אני מתארת לעצמי) והתייחסו אליי בהתאם.
למחרת קמתי עם שדיים מלאים וכואבים: הגוף התחיל לייצר חלב. זה שימח אותי מאד ומיד השקיתי את התינוקת, שישנה כל הלילה (!). למרות שקמתי להניק אותה, היא הייתה מותשת מהיום הקשה שהיה לה, וכנראה גם שתתה מספיק קולסטרום כדי שיחזיק אותה עד הבוקר. יחד עם כל המבקרים שהגיעו, נכנסה גם אחות מהתינוקייה. שאלתי אם יש יועצות הנקה בבי"ח. היא אמרה שאין, ולצורך העניין האחיות מהתינוקייה משמשות כיועצות הנקה. (לא ממש הייתי צריכה, רק היו לי כמה שאלות קטנות. בסה"כ ההנקה הלכה חלק מאד ואת מעט העזרה שהייתי צריכה קיבלתי מאחת הבחורות שעבדו ככוח עזר. הן, אגב, היו מקסימות לאורך כל השהייה שלי במחלקה). האחות מהתינוקייה הציצה בגיליון של התינוקת – עכשיו כבר היה לתינוקת שלי שם: רומי. היא לא הביטה ברומי, אפילו לא לשנייה, אבל מהנתונים על הדף, ולפי חישוב שעשתה, שהיה שגוי לחלוטין, אמרה שהירידה שלה במשקל היא גבולית, ושכדאי לי לשאוב כדי להגביר את ייצור החלב או לתת לה תמ"ל. "אין מה להתבייש, אפשר לתת תחליף" – אמרה ויצאה, בלי להעיף מבט בתינוקת או בי. למזלי, התכוננתי מראש לאפשרות שאנשי מקצוע ידברו שטויות. חישוב קצר של ירון הראה שהירידה במשקל אפילו לא גבולית – פחות מעשרה אחוז. חוץ מזה רומי ינקה מצוין, והרבה, הייתה רגועה, השתינה כמו שצריך וגם הרגשתי שיש לי חלב בשפע – השדיים דלפו בלי הפסקה. נכון שאין מה להתבייש במתן תחליפים. אבל כשאין שום צורך, והאם לא מעוניינת בכך – למה לדחוף סתם? זה יכול בקלות לבלבל את התינוקת ולגרום לה לאבד את ההנקה.
ביום השלישי כבר חיכיתי לרופא על קוצים. ברגע שהגיע, ביקשתי להשתחרר. הוא בדק אותי, ביקש שאעשה ספירת דם ובסופו של דבר הסכים לשחרר אותי. ב-13:00 כבר היינו בבית, מלווים בתחושת הקלה גדולה.
לאורך כל התהליך והשהייה בבית חולים רדפה את שנינו, את ירון ואותי, תחושה שבתחילה לא ידעתי להגדיר אותה. בדיעבד אני יודעת לומר: הרגשנו מרומים. הרי עשינו עבודת מחקר מעמיקה, דרשנו לוודא שוב ושוב ובכל האמצעים שעומדים לרשותנו, שהאופן שבו אני רוצה ללדת אינו עומד בניגוד לנוהלי ביה"ח ויותר מכך: טרחנו לוודא שיאפשרו לנו ללדת ולטפל בתינוקת באופן שנרצה. למרות זאת הצוות שב והפר את ההבטחה המפורשת הזו, כמעט בכל שלב משלבי הלידה , הטיפול והאשפוז. העקביות הזו הייתה מדהימה. נקרעתי כל הזמן בין הרצון שלי לשמור על רוגע, כדי לא להרוס לי את החוויה, כדי לא להיכנס ללחץ, כדי לא לריב עם אף אחד וגם בשביל רומי – לבין הצורך שלי להתווכח, להפוך שולחנות, להרים את הקול, כדי לקבל את מה שמגיע לי, את המובן מאליו.
כשאני חושבת על הלידה שלי – הכאב, חוסר הנעימות הפיזית, הניתוח – כל זה מעומעם ולא חשוב. אבל העלבון והאכזבה מביה"ח אינם מרפים ממני. כל פעם שהנושא עולה בשיחה, ביני ובין ירון, אנחנו מוצאים את עצמנו דשים בו, פורקים שוב את הכעס על שנגזלה מאיתנו חוויית לידה פשוטה, כשכל מה שדרשנו מן הצוות היה מינימום של התערבות. דבר אחד בטוח: לאסף הרופא לא נחזור יותר, לעולם.
הצירים התחילו אחר הצהריים. בהתחלה עמומים וחלשים, לא ידעתי אפילו אם אלה צירים. לקראת הערב התגברו ובסביבות 23:00 כבר היו ממש חזקים. התחלתי קצת לדמם והתחילו גם שלשולים עד שהבטן התרוקנה לגמרי. ירון חזר מהעבודה אחרי יום ארוך במיוחד והיה מאד עייף. הלך לישון קצת ובשעה 2:00 בערך הערתי אותו ונסענו לבית חולים (אסף הרופא). הצירים כבר היו חזקים ודי קרובים. במיון יולדות אמרו לי שיש פתיחה של שמונה ושאני יכולה ללדת בתוך שעה.
הכניסו אותי לחדר לידה, הכרתי את המיילדת – מאד נחמדה. אמרו לי שאם אני רוצה אפידול, זה עכשיו כי אחרת יהיה מאוחר מדי. הסברתי לה שאני רוצה לידה טבעית ונתתי לה תכנית לידה שהבאתי איתי, בפורמט של בית החולים עצמו. המיילדת אמרה שזה בסדר מבחינתה, אבל היא חייבת לחבר אותי למוניטור, והיא מבקשת שיהיה לי וריד פתוח למקרה שאצטרך משהו דחוף. הסכמתי. ניסיתי להסתובב ולהפעיל קצת את הגוף כי הצירים היו לא ממש סדירים והלידה לא התקדמה. היה קשה להסתובב מחוברת למוניטור, עליו המיילדת לא ויתרה, וזה העיק עליי לאורך כל התהליך. בין ציר לציר כמעט נרדמתי. ירון היה די מתוסכל כי לא היה יכול לעזור לי בצירים. שלחתי אותו להביא לי שוקולד, שאולי יעיר אותי. אח"כ הוא נרדם קצת. המיילדת הציעה לפקוע את שק מי השפיר כדי לזרז את הלידה. אמרתי שאני רוצה לחשוב על זה כי קיוויתי שהמים ירדו לבד. אחרי חצי שעה כבר לא היה צורך לשכנע אותי, אבל עכשיו הייתי צריכה לחכות לרופא, שאמור לעשות את זה בעצמו.
מקץ שעתיים וחצי של ציפייה המיילדת פקעה את המים בעצמה (לא חבל?). זה באמת זירז את הלידה. הצירים הפכו סדירים ותכופים והתחילו צירי לחץ. בינתיים התחלפה המיילדת, בשעה 7:00. כבר הייתי ממש בלחיצות וחיפשתי תנוחה שתתאים לי. התמקמתי בעמידת שש, על המיטה, כשאני נשענת על הכדור. המיילדת אמרה שהיא מסרבת ליילד אותי ככה. התעלמתי ממנה (אחרי הכל, טרחתי לוודא שיאפשרו לי, בין השאר, ללדת בתנוחה שאני רוצה ולא בהכרח בשכיבה על הגב. וטרחתי לוודא זאת בטלפון, בפגישה בבית חולים עם ראש המחלקה לפני הלידה, להביא תכנית לידה כתובה – כמו שביקשו, ולהגיד את זה למיילדת כשהגעתי לבי"ח. מסתבר שזה לא מספיק). היא קראה לראש המחלקה, שבאה והסבירה לי שהיא מוכנה ליילד אותי ככה אם אני רוצה, אבל הסכנה לקרעים בפירינאום גדולה יותר בתנוחה כזו. התפשרנו על תנוחה של שכיבה על הצד, שהייתה גם נוחה לי. ראש המחלקה נשארה עד הסוף, לשמחתי. לחצתי ולחצתי, אמרו לי גם להשתעל (מה שלא היה בעיה כי ממילא הייתי מצוננת והיה לי שיעול חזק) ונחתי בין ציר לציר.
ירון התעורר לחלוטין והיה נרגש ומלא אדרנלין. המיילדת, ראש המחלקה וירון דיווחו לי מלמטה – יש לה שיער שחור, היא מתקדמת, רק עוד קצת. גם הביאו לי מראה אבל לא כל כך הצלחתי לראות וגם לא ממש רציתי – יותר רציתי לראות אותה כבר פנים מול פנים. הרגשתי את הראש שלה מתחיל לצאת וזה הרגיש כאילו הוא תקוע. ירון שפך עליה שמן שקדים ובסוף היא יצאה – מרגע שיצא הראש, כבר בקושי הרגשתי את שאר הגוף יוצא. מיד הרימו אותה ונתנו לי אותה. היא בכתה והפנים שלה היו לבנות מאד. היתה מכוסה בוורניקס כמובן.
חיבקתי ונישקתי אותה ואחרי שתי דקות של חסד התחיל הבלגן – הרגשתי שמאותו רגע לא נותנים לי מנוחה לשנייה, לנסות להניק אותה כמו בן אדם. המיילדת שאלה את ירון אם הוא רוצה לחתוך את חבל הטבור. הוא אמר שכן, אבל הוא רוצה לחכות שחבל הטבור יפסיק לפעום. משום מה, למרות שהוא אמר את זה בדרך הברורה ביותר שאפשר לומר – הוא בכל זאת היה צריך לתפוס למיילדת את היד בדרך לחבל הטבור עם הקלמפ. זה לקח כמה שניות, הוא הפסיק לפעום וירון חתך אותו. אח"כ המיילדת אמרה שהשליה לא יוצאת ושהיא נותנת לי עירוי של פיטוצין. ביקשתי שלא תיתן עירוי ושתיתן לי כמה דקות לנסות להניק את התינוקת, ואולי זה יעזור לשלייה לצאת. לא הצלחתי להניק אותה וזה לא פלא – הרגשתי את המיילדת מסתובבת סביבי כל הזמן, מנסה לשכנע בעניין העירוי ובסוף גם לוקחת את התינוקת לשקילה והלבשה. החזירו לי את התינוקת עטופה בבגדים. פתחתי לה את הבגדים והנחתי אותה עליי כי רציתי להרגיש מגע של עור לעור. עדיין לא הצלחתי להניק והשלייה לא יצאה. ניסיתי ללחוץ ולהוציא אותה וגם זה לא הלך. אמרו לי לנסות לתת שתן ולא הצלחתי. גם עם קטטר זה לא הלך ומכיוון שסירבתי עדיין לקבל עירוי, החדר התמלא אנשים שניסו לשכנע אותי והאווירה הפכה לחוצה יותר משנייה לשנייה. בסוף הגיע גם רופא, מאד נחמד. הוא הוציא את השלייה ידנית והסביר לי שאהיה חייבת לעבור ניתוח שנקרא רביזיו, להיפטר משאריות שלייה שיתכן שנשארו ברחם. לא נבהלתי וגם לא כל כך היה לי אכפת לעבור את הניתוח – ראיתי שהתינוקת בסדר, וידעתי שירון יהיה איתה. אבל התרגזתי שהרסו לי את החלק הכי טוב בחוויית הלידה: אחרי שנגמר הכאב, כל מה שרציתי זה כמה דקות של שקט להיות עם התינוקת שלי ועם ירון. אני גם משוכנעת שהשקט הזה היה עוזר לי להצליח להניק, מה שהיה עוזר לשלייה לצאת. נתתי לירון את התינוקת ולקחו אותי לחדר ניתוח.
(...אחרי שלקחו את דני לניתוח אמרו לי שלוקחים את התינוקת לתינוקייה. ביקשתי שלא ישטפו אותה והוסבר לי, לראשונה ובניגוד מוחלט למה שנאמר בביקור המוקדם בבי"ח, שחייבים לרחוץ תינוקות, למען רווחתם של התינוקות האחרים. הזכרתי לראש המחלקה שהדבר עומד בסתירה למה שהיא עצמה אמרה כשנשאלה בעניין והיא, כתגובה, חזרה בה באופן מגומגם מן הדברים שאמרה בסיור המוקדם. במקום להתווכח, הבטיחה לי אחת האחיות, שתחכה לי בצד השני של הדלת עד שאגיע עם התיקים מסביב. לתדהמתי, לא הייתה כלל גישה לצד השני של הדלת. אחרי ביקור בתינוקייה, בו לא מצאתי את הבת שלי, חזרתי ופתחתי בכוח את הדלת של חדר הרופאים ושאלתי איפה הילדה שלי. שם הפנו אותי שוב לתינוקייה וכשהגעתי, בפעם השנייה, לקחתי את התינוקת מידי האחות ונתתי אותה לאחת המטפלות בתינוקייה. הוסכם שהילדה תנוקה במטלית לחה, בנוכחותי. האחות, שהייתה נחמדה ונכונה לעזור, ניקתה את התינוקת, הלבישה אותה, חיתלה אותה והדריכה אותי בטיפול. מרגע שוידאתי שלא יאכילו את התינוקת או יתקעו בה מחטים כלשהן, פניתי לחפש את דניאלה, שנאמר לי שנמצאת בחדר ההתאוששות, בקומה שלישית. עליתי לקומה שלישית, שם לא הופיע שום שלט שציין חדר התאוששות, וירדתי חזרה לתינוקייה. שוב הפנו אותי לקומה ג' והפעם טרחו להצביע לעבר חלון במרפסת הקומה השלישית. עליתי לחלון, צלצלתי בפעמון, ומשלא נשמעה כל תגובה, ירדתי שוב לתינוקייה. בתינוקייה החלטתי שאולי עוד לא עבר מספיק זמן, נשארתי להתבונן קצת בילדה החדשה שלי. כעבור כעשר דקות עליתי שוב לחלון הקומה השלישית. צלצלתי שלוש פעמים בפעמון ועדיין לא נשמעה כל תגובה. ירדתי לחדר הרופאים (כשכל הזמן התיקים עליי), את דלתו פרצתי בפעם השנייה, וביקשתי לוודא שאין שום דרך גישה נוספת לחדר ההתאוששות, שם איש לא הגיב לקריאותיי. נאמר לי שיש מישהו בתורנות בחדר ההתאוששות, ושעליי לצלצל בפעמון (דה). עליתי לקומה ג' ובמקום לצלצל בפעמון, בעטתי בדלת. תוך כשלוש שניות הדלת נפתחה, ואישה בחיוך מבוהל שאלה אותי מה אני רוצה. אמרתי, כמובן מאליו, "לראות את אשתי שעברה ניתוח". אחרי שהלבישו אותי בחלוק, מצאתי את דניאלה, רועדת כולה, במיטת התאוששות. שאלתי אותה אם הכל בסדר, אם הניתוח עבר בסדר, אם היא מרגישה טוב. לתדהמתי, הסתבר שאיש לא עדכן אותה בקשר למצבה או למהלך הניתוח (או לכל דבר אחר). כששאלתי את האחות שהייתה במקום אם הניתוח עבר בסדר, אם המצב שלה בסדר, היא טענה שהיא רק מפקחת על חדר ההתאוששות ואין לה כל קשר לניתוח זה או אחר. באותו זמן הגיעו ההורים של דניאלה למחלקת היולדות, כיוונתי אותם לחדר ההתאוששות, תוך המלצה לשימוש יתר בפעמון, וחזרתי לתינוקייה...)
ניתוח ראשון בחיים שאני עושה בהרדמה כללית. מכיוון ששאלו אותי אם אי פעם עברתי ניתוח, ועניתי שלא, הייתי בטוחה שיתנו לי הסבר כל שהוא על התהליך שאני עומדת לעבור. זה לא קרה. כשהתעוררתי ולקחו אותי לחדר התאוששות, ועדיין אף אחד לא דיבר איתי – התחלתי לשאול שאלות, כי לא ידעתי מה נורמלי ומה לא. זה בסדר שהגרון שלי כואב? (כן) אני אמורה לרעוד ככה בכל הגוף? (כן) אולי אפשר לראות רופא? (לא) אם לא את הרופא שניתח אותי, ולא את הרופא שהוציא לי את השלייה, אולי כל רופא אחר? (לא) כאן כבר התחלתי להרגיש שהיחס הוא בלתי נסבל ולא הגיוני – בקושי הצלחתי למצוא מישהו שיענה לי על השאלות, ועד היום אני לא יודעת מי זה היה ומה תפקידו. אחרי כמה דקות ירון הגיע, נרגש כולו. בשיא ההתרגשות של האירוע לקחו לי אותו ואחרי כמה דקות גם לקחו את התינוקת לתינוקייה, והוא נשאר מבולבל ולא ידע מה לעשות. כשניסה להיכנס לראות אותי בחדר ההתאוששות (אחרי שאמרו לו שאני שם) הוא היה צריך לדפוק על הדלת, לראות שאף אחד לא פותח, לרדת חזרה למטה, להתלונן, לשמוע שעכשיו יכניסו אותו, לעלות חזרה למעלה וחוזר חלילה. כך שלוש פעמים. אחרי כמה דקות גם ההורים שלי הגיעו. ההתרגשות רבה כמובן (נכדה ראשונה, ובכלל...). הטריד אותי שלא נותנים לירון את הילדה. ביקשתי ממנו, המסכן, ללכת חזרה לתינוקיה ולהביא את הילדה. הרי חתמנו על ביות, ואני רוצה שהיא תהיה איתי. הוא הלך, אבל סירבו להוציא אותה מהמחלקה – את זה אני יכולה להבין. אחרי שלקחו אותי לחדר יולדות הוא באמת הלך, שוב, לתינוקיה והביא לי את התינוקת. אבל הוא הביא גם פתק עם שעות מגוחכות שבהן אני יכולה לראות את התינוקת. בשאר הזמן - היא בתינוקיה. ומה קרה לביות?
הבעיה הייתה שאסור היה לי לקום מהמיטה עד למחרת, בגלל הניתוח. אמרנו שירון איתי, והוא יכול להביא ולהחזיר אותה אבל הם סירבו. מקץ כמה התרוצצויות נוספות של ירון, שלא הניבו פרי, הייתי צריכה לקרוא לאחות ולאיים בירידה מהמיטה. האיומים והתוקפנות עשו את שלהם – אחרי הכל, אנחנו בישראל – ואנשי התינוקייה הואילו בטובם להרשות לי להישאר עם התינוקת שלי. אכן נדיבות שאין כדוגמתה. זאת כמובן לא לפני שהתווכחתי עם כמה אחיות שונות, קיבלתי אישור מהאחראית בתינוקיה, ירון חזר לתינוקיה ועמד בפני סירוב נוסף וכו' וכו'. תוך כדי כל זה ניסיתי לדלות מינימום של פרטים על הניתוח שלי,. פרטים שחשבתי, בטיפשותי הרבה, שהם אלמנטריים ביותר, כמו – האם הניתוח עבר בסדר? מה זה הצינור הזה שיוצא לי מהוגינה? האם אפשר לעזאזל לראות רופא?? רופא לא ראיתי, אבל האחות טרחה לענות על שאלותיי, בפליאה רבה כמובן (אחרי הכל העזתי להתעניין במצבי).
התינוקת שלי ינקה וינקה וינקה ואני שמחתי שלפחות היא לא עושה לי בעיות. היה תענוג להניק אותה ולהכיר אותה בכלל, למרות שהלחץ מצד בית החולים ריחף כל הזמן ברקע. אז את סוגיית הביות ביום צלחנו. עכשיו צצה בעיה נוספת – אסור לי לקום מהמיטה, ירון לא יהיה איתי בלילה, ואני מעוניינת בהנקה בלבד. מה עושים? אחרי לחץ נוסף מצידנו, האחות הציעה שרופא יבדוק אותי ויאשר לי לקום מהמיטה בערב – וכך אוכל ללכת להניק אותה בלילה (על ביות לילה ויתרתי אחרי שראיתי את הפרצוף של האחות בתינוקייה כשהעליתי את העניין. לא שלא הבטיחו לנו בסיור המוקדם בביה"ח שזה לא אפשרי. פשוט רציתי לשמור את האנרגיה שלי לויכוחים הנוספים הרבים שצפויים לי, והיו כאלה, ולוותר בנושאים שפחות דחופים לי). כאן צצה שוב הבעיה – אין כרגע רופא. אוכל לראות אותו רק מחר בבוקר, בסיבוב הקבוע. למזלי הרב, כשהשתנתי נפלט ממני הבלון שמזרים עירוי לרחם. האחות ראתה את זה ונאלצה לקרוא לרופא – שהופיע באורח פלא. לפחות עכשיו ידעתי שהוא קיים. הוא בדק אותי ואמר שמצבי טוב. ביקשתי שירשה לי לקום מהמיטה והסברתי את המצב. הוא הרשה לי, וכך יכולתי לשלוח את ירון הביתה בערב בראש שקט, וטוב שכך – ירון הגיע הביתה והתעלף לכמה שעות טובות. אני חושבת שהוא היה יותר מותש ממני.
מאותו רגע הכל היה יחסית בסדר. עדיין הייתי צריכה להתווכח כדי שיתנו לי להיכנס עם התינוקת לתינוקייה בשעות שבהן "אסור". זה היה ויכוח לא נעים אבל לא הייתה לי ברירה – לא האמנתי שמנסים לגזול ממני, וממנה, זכות כל כך בסיסית כמו ליווי של הורה. את הביקור רופאים בתינוקייה פספסנו – בגלל הניתוח וכל הבלגן – וחבל, כי היו לנו הרבה שאלות. אבל לפחות שם נמנע ויכוח נוסף. אח"כ כבר קמתי בלילה להניק אותה והאחיות, גם במחלקה וגם בתינוקייה, זיהו אותי (בתור "המשוגעת הזו" אני מתארת לעצמי) והתייחסו אליי בהתאם.
למחרת קמתי עם שדיים מלאים וכואבים: הגוף התחיל לייצר חלב. זה שימח אותי מאד ומיד השקיתי את התינוקת, שישנה כל הלילה (!). למרות שקמתי להניק אותה, היא הייתה מותשת מהיום הקשה שהיה לה, וכנראה גם שתתה מספיק קולסטרום כדי שיחזיק אותה עד הבוקר. יחד עם כל המבקרים שהגיעו, נכנסה גם אחות מהתינוקייה. שאלתי אם יש יועצות הנקה בבי"ח. היא אמרה שאין, ולצורך העניין האחיות מהתינוקייה משמשות כיועצות הנקה. (לא ממש הייתי צריכה, רק היו לי כמה שאלות קטנות. בסה"כ ההנקה הלכה חלק מאד ואת מעט העזרה שהייתי צריכה קיבלתי מאחת הבחורות שעבדו ככוח עזר. הן, אגב, היו מקסימות לאורך כל השהייה שלי במחלקה). האחות מהתינוקייה הציצה בגיליון של התינוקת – עכשיו כבר היה לתינוקת שלי שם: רומי. היא לא הביטה ברומי, אפילו לא לשנייה, אבל מהנתונים על הדף, ולפי חישוב שעשתה, שהיה שגוי לחלוטין, אמרה שהירידה שלה במשקל היא גבולית, ושכדאי לי לשאוב כדי להגביר את ייצור החלב או לתת לה תמ"ל. "אין מה להתבייש, אפשר לתת תחליף" – אמרה ויצאה, בלי להעיף מבט בתינוקת או בי. למזלי, התכוננתי מראש לאפשרות שאנשי מקצוע ידברו שטויות. חישוב קצר של ירון הראה שהירידה במשקל אפילו לא גבולית – פחות מעשרה אחוז. חוץ מזה רומי ינקה מצוין, והרבה, הייתה רגועה, השתינה כמו שצריך וגם הרגשתי שיש לי חלב בשפע – השדיים דלפו בלי הפסקה. נכון שאין מה להתבייש במתן תחליפים. אבל כשאין שום צורך, והאם לא מעוניינת בכך – למה לדחוף סתם? זה יכול בקלות לבלבל את התינוקת ולגרום לה לאבד את ההנקה.
ביום השלישי כבר חיכיתי לרופא על קוצים. ברגע שהגיע, ביקשתי להשתחרר. הוא בדק אותי, ביקש שאעשה ספירת דם ובסופו של דבר הסכים לשחרר אותי. ב-13:00 כבר היינו בבית, מלווים בתחושת הקלה גדולה.
לאורך כל התהליך והשהייה בבית חולים רדפה את שנינו, את ירון ואותי, תחושה שבתחילה לא ידעתי להגדיר אותה. בדיעבד אני יודעת לומר: הרגשנו מרומים. הרי עשינו עבודת מחקר מעמיקה, דרשנו לוודא שוב ושוב ובכל האמצעים שעומדים לרשותנו, שהאופן שבו אני רוצה ללדת אינו עומד בניגוד לנוהלי ביה"ח ויותר מכך: טרחנו לוודא שיאפשרו לנו ללדת ולטפל בתינוקת באופן שנרצה. למרות זאת הצוות שב והפר את ההבטחה המפורשת הזו, כמעט בכל שלב משלבי הלידה , הטיפול והאשפוז. העקביות הזו הייתה מדהימה. נקרעתי כל הזמן בין הרצון שלי לשמור על רוגע, כדי לא להרוס לי את החוויה, כדי לא להיכנס ללחץ, כדי לא לריב עם אף אחד וגם בשביל רומי – לבין הצורך שלי להתווכח, להפוך שולחנות, להרים את הקול, כדי לקבל את מה שמגיע לי, את המובן מאליו.
כשאני חושבת על הלידה שלי – הכאב, חוסר הנעימות הפיזית, הניתוח – כל זה מעומעם ולא חשוב. אבל העלבון והאכזבה מביה"ח אינם מרפים ממני. כל פעם שהנושא עולה בשיחה, ביני ובין ירון, אנחנו מוצאים את עצמנו דשים בו, פורקים שוב את הכעס על שנגזלה מאיתנו חוויית לידה פשוטה, כשכל מה שדרשנו מן הצוות היה מינימום של התערבות. דבר אחד בטוח: לאסף הרופא לא נחזור יותר, לעולם.