על ידי קט_קטית* » 14 אוגוסט 2007, 13:38
למה למחוק?
אולי אח"כ נעביר
כל יומיים פותחים אצלי בדף דיון ואז מבקשים למחוק,
ממש כבר מסורת P-:
צ'מעי ממש לא צריכה שילטפו לי ת'מצח, אני לא הטיפוס. באמת.
אבל למשל בסיפור הלידה האישי שלי הקטע שהופכים אותי מעמידת שש על הגב ובכך גורמים לי כאבים א-י-ו-מ-י-ם,
וגם מעכבים לי את הלידה - זה לא מקובל עלי.
הרפואה המערבית מכוונת לנוחות הרופא או המטפל במקרה הזה ולא לנוחות המטופל,
שכן היולדת בלידת בית חולים הופכת לשולית.
מה שעוד היה לי בלידה ולא סיפרתי, כי זה לא די הרס את החויה,
טיפול שקיבלתי מרופא (מתמחה, מתמחה מתוסכל ועייף),
שבא לבדוק אם יש לי קרעים.
זה הלך ככה.
ביקשתי שיתנו לי את התינוקת להניק.
אמרו רגע עוד לא, יבדוק אותך הרופא.
נכנס רופא צעיר, ראה את מי השפיר על הרצפה,
(כזכור היה לי שפע רציני של הנ"ל)
אמר למיילדות שינקו אחרת הוא לא נכנס.
המיילדות התעצבנו אמרו הן לא מנקות.
זרקו כמה חלוקים ומגבות על הרצפה.
נגשו, בדקו אותי.
אמרו "אין לך קרעים, יש קרע זעיר לכיון הדגדגן,
אבל הוא הפסיק לדמם אין צורך לתפור"
שוב ביקשתי שיתנו לי את התינוקת להניק.
שוב אמרו שלא, כי הרופא צריך לבדוק אם יש קרעים.
אמרתי - אבל בדקתן שאין!
לא, הרופא צריך לבדוק, זה הנוהל.
הוא שוב הגיע, דחף ת'ידיים שלו,
אמר יש קרע קטן והוא מעדיף לתפור.
אמרתי : " אני מעדיפה שלא תתפור"
אמר שהוא בכל זאת תופר.
הרגשתי שהכל חלום רע או בדיחה לא מצחיקה.
ביקשתי שלא יתפור, התחננתי, בכיתי.
וככל שביקשתי יותר ככה הוא היה יותר נחוש בדעתו ומבסוט מעצמו.
לא הסכים לעשות לי הרדמה מקומית כי "הזריקה של ההרדמהב לא פחות כואבת".
ואז הוא התחיל לתפור על בשר חי, על הדגדגן (מבקשת שתדמייני לעצמך),
עם חוט ארווווווווווווווך שלא נגמר וזה כאב כאב כאב כאאאאאאאאאאאאאב
הרבה יותר מהלידה עצמה. זה היה כאב מיותר, חודרני ומשפיל.
אחרי תפר אחד סירבתי בתוקף לשני.
בשלב הזה די התחרפנתי מהכאב מההשפלה ומכל הסצנה המיותרת הזאת,
אמרתי שלא מוכנה לעוד תפר. הרי מראש כל הפרוצדורה הייתה מיותרת,
כך יעידו 2 המיילדות שבדקו אותי.
צעקתי שאני לא מוכנה לעוד תפר, שזה הגוף שלי, שאני מחליטה.
מה שממש הרגיז אותו.
הוא אמר: אני מבין שזה לא נעים, אבל חייבים.
מי חייב? למה חייב?
מי מחליט על הגוף שלי? חתמתי לך על משהו?
אני לא רוצה.
הוא בשלו: אני מבין שזה כואב...
מה אתה מבין? יש לך תותה? תפרו לך ת'דגדגן פעם?!
אז קודם תצמיח אחת, תתפור ואז דבר!!!
התנגדתי, תפסתי אותו בידיים, בכיתי, כעסתי, קיללתי..
תכל'ס? נאנסתי. במלוא מובן המילה.
לא העזתי לבעוט בו עם הרגליים והיום אני מצטערת.
הייתי צריכה לפוצץ לו את הצורה ולהגיד שזה בגלל ההורמונים.
אחרי שכל הסיוט נגמר והכלב יצא,
המיילדת שהייתה שם והחזיקה את התינוקת שלי אמרה:
הוא באמת מניאק, כמו שאמרת לו.
עזר לי? לא ממש.
שתיהן עמדו שם מושפלות עיניים בכל הזמן של האונס.
אז איפה לדעתך טעיתי?
איפה יכלתי להחליט ולא החלטתי?
ברגע שבאתי לבי"ח אני שק חבטות, מותר לעשות בי מה שרוצים?
אהה זה לא הכל...
ואז המיילדת באה לצאת עם התינוקת.
אמרתי: רגע, עוד לא הנקתי!
היא אמרה שעבר הזמן (את החצי שעה ביליתי בהמתנה לרופא,
ואז האונס גם לקח קצת זמן)
ושהפרסונה שלי לא יכולה לתפוס את החדר לידה כ"כ הרבה זמן.
לא חשבתי הרבה והפעם לא ביקשתי ולא התחננתי.
הייתי כל כך עייפה ועצבנית... מיד בדקתי אם יש לי מספיק כוח באגרוף
כדי לעמעם את המיילדת ולצאת עם התינוקת והורדתי רגל אחת מהמיטה בשקט.
כנראה שהמראה היה מספיק מאיים, המיילדת הביאה לי את התינוקת (בריצה!)
ואז הנקתי אותה ממש קצת, כל הזמן הזה היא עמדה לי מעל הראש.
אחרי אולי 5 או 10 דק' לקחה אותה.
נשארתי לבד בחדר לידה לעוד שעתיים תמימות.
משום מה אף אחד לא היה לחוץ על החדר.
אז אחרי החויה הזאת בפה מלא אני אומרת:
לא עוד לידה בבי"ח, שכולם יקפצו לי.
למה למחוק?
אולי אח"כ נעביר
כל יומיים פותחים אצלי בדף דיון ואז מבקשים למחוק,
ממש כבר מסורת P-:
צ'מעי ממש לא צריכה שילטפו לי ת'מצח, אני לא הטיפוס. באמת.
אבל למשל בסיפור הלידה האישי שלי הקטע שהופכים אותי מעמידת שש על הגב ובכך גורמים לי כאבים א-י-ו-מ-י-ם,
וגם מעכבים לי את הלידה - זה לא מקובל עלי.
הרפואה המערבית מכוונת לנוחות הרופא או המטפל במקרה הזה ולא לנוחות המטופל,
שכן היולדת בלידת בית חולים הופכת לשולית.
מה שעוד היה לי בלידה ולא סיפרתי, כי זה לא די הרס את החויה,
טיפול שקיבלתי מרופא (מתמחה, מתמחה מתוסכל ועייף),
שבא לבדוק אם יש לי קרעים.
זה הלך ככה.
ביקשתי שיתנו לי את התינוקת להניק.
אמרו רגע עוד לא, יבדוק אותך הרופא.
נכנס רופא צעיר, ראה את מי השפיר על הרצפה,
(כזכור היה לי שפע רציני של הנ"ל)
אמר למיילדות שינקו אחרת הוא לא נכנס.
המיילדות התעצבנו אמרו הן לא מנקות.
זרקו כמה חלוקים ומגבות על הרצפה.
נגשו, בדקו אותי.
אמרו "אין לך קרעים, יש קרע זעיר לכיון הדגדגן,
אבל הוא הפסיק לדמם אין צורך לתפור"
שוב ביקשתי שיתנו לי את התינוקת להניק.
שוב אמרו שלא, כי הרופא צריך לבדוק אם יש קרעים.
אמרתי - אבל בדקתן שאין!
לא, הרופא צריך לבדוק, זה הנוהל.
הוא שוב הגיע, דחף ת'ידיים שלו,
אמר יש קרע קטן והוא מעדיף לתפור.
אמרתי : " אני מעדיפה שלא תתפור"
אמר שהוא בכל זאת תופר.
הרגשתי שהכל חלום רע או בדיחה לא מצחיקה.
ביקשתי שלא יתפור, התחננתי, בכיתי.
וככל שביקשתי יותר ככה הוא היה יותר נחוש בדעתו ומבסוט מעצמו.
לא הסכים לעשות לי הרדמה מקומית כי "הזריקה של ההרדמהב לא פחות כואבת".
ואז הוא התחיל לתפור על בשר חי, על הדגדגן (מבקשת שתדמייני לעצמך),
עם חוט ארווווווווווווווך שלא נגמר וזה כאב כאב כאב כאאאאאאאאאאאאאב
הרבה יותר מהלידה עצמה. זה היה כאב מיותר, חודרני ומשפיל.
אחרי תפר אחד סירבתי בתוקף לשני.
בשלב הזה די התחרפנתי מהכאב מההשפלה ומכל הסצנה המיותרת הזאת,
אמרתי שלא מוכנה לעוד תפר. הרי מראש כל הפרוצדורה הייתה מיותרת,
כך יעידו 2 המיילדות שבדקו אותי.
צעקתי שאני לא מוכנה לעוד תפר, שזה הגוף שלי, שאני מחליטה.
מה שממש הרגיז אותו.
הוא אמר: אני מבין שזה לא נעים, אבל חייבים.
מי חייב? למה חייב?
מי מחליט על הגוף שלי? חתמתי לך על משהו?
אני לא רוצה.
הוא בשלו: אני מבין שזה כואב...
מה אתה מבין? יש לך תותה? תפרו לך ת'דגדגן פעם?!
אז קודם תצמיח אחת, תתפור ואז דבר!!!
התנגדתי, תפסתי אותו בידיים, בכיתי, כעסתי, קיללתי..
תכל'ס? נאנסתי. במלוא מובן המילה.
לא העזתי לבעוט בו עם הרגליים והיום אני מצטערת.
הייתי צריכה לפוצץ לו את הצורה ולהגיד שזה בגלל ההורמונים.
אחרי שכל הסיוט נגמר והכלב יצא,
המיילדת שהייתה שם והחזיקה את התינוקת שלי אמרה:
הוא באמת מניאק, כמו שאמרת לו.
עזר לי? לא ממש.
שתיהן עמדו שם מושפלות עיניים בכל הזמן של האונס.
אז איפה לדעתך טעיתי?
איפה יכלתי להחליט ולא החלטתי?
ברגע שבאתי לבי"ח אני שק חבטות, מותר לעשות בי מה שרוצים?
אהה זה לא הכל...
ואז המיילדת באה לצאת עם התינוקת.
אמרתי: רגע, עוד לא הנקתי!
היא אמרה שעבר הזמן (את החצי שעה ביליתי בהמתנה לרופא,
ואז האונס גם לקח קצת זמן)
ושהפרסונה שלי לא יכולה לתפוס את החדר לידה כ"כ הרבה זמן.
לא חשבתי הרבה והפעם לא ביקשתי ולא התחננתי.
הייתי כל כך עייפה ועצבנית... מיד בדקתי אם יש לי מספיק כוח באגרוף
כדי לעמעם את המיילדת ולצאת עם התינוקת והורדתי רגל אחת מהמיטה בשקט.
כנראה שהמראה היה מספיק מאיים, המיילדת הביאה לי את התינוקת (בריצה!)
ואז הנקתי אותה ממש קצת, כל הזמן הזה היא עמדה לי מעל הראש.
אחרי אולי 5 או 10 דק' לקחה אותה.
נשארתי לבד בחדר לידה לעוד שעתיים תמימות.
משום מה אף אחד לא היה לחוץ על החדר.
אז אחרי החויה הזאת בפה מלא אני אומרת:
לא עוד לידה בבי"ח, שכולם יקפצו לי.