על ידי עדינה_ניפו* » 29 מאי 2009, 13:41
דוד התחיל לארגן את הדברים הדרושים,
דאג שהסדיניות בהישג יד ושיש בקבוק מים חמים, חיתולי פלאנל ושמיכות...
אני הייתי בחדר עם אחותי רב הזמן, היא קיבלה איתי כל ציר, הרגישה אותו איתי והתרגשה איתי.
בכל ציר ניסיתי משהו אחר, פעם עשיתי נשימות של ההיפנו ברט'ינג,
פעם פתיחות של פאולה,
פעם דמיינתי את עצמי כולי מים נוזלים,
הוצאתי קולות שהידהדו לי לתוך הגוף,
הייתי בשקט...
זה היה מרתק, הייתי מרוגשת לגמרי, באמת בקושי הרגשתי כאב והכאב שהרגשתי היה נעים לי בגוף (מצטערת שאני לא יכולה להסביר את זה יותר טוב, אני בעצמי בקושי מבינה את זה אבל זה קצת כמו שהייתי ילדה והשן היתה מתנדנדת לי והייתי לוחצת אותה ומנדנדנת אותה עד שכאב אבל אהבתי את הכאב הזה, היה בו משהו ממכר.)
אחרי כמה צירים טובים כאילו שלא היה בהם כאב התחלתי לתהות אם אכן אני בכלל בצירים חזקים והחלטתי בציר הבא לא לעשות כלום, רק לשכב, להרפות ולראות מה אני מרגישה.
וואו, זה היה נפלא!!!!
הרגשתי את הגוף שלי כמו מתכנס כולו פנימה אל המרכז, אל ציר אחד ואז נמשך כלפי מטה ביניקה אינטנסיבית אל הפתח למטה.
הרבה שכבתי על הגב, נשענת על הרבה כריות עם רגליים פתוחות ופשוט הרגשתי איך העובר נשאב כלפי מטה, לאט לאט מתברג לו שם.
בין ציר לציר שאלתי אותה אם היא בסדר ובתמורה היא ענתה לי עם איזו תנועה ואני חייכתי והודיתי לה.
אני רוצה להכניס כאן פרט קטן אבל לא ארחיב על זה.
אמא שלי הרי היתה כאן בבית, הגיעה בדיוק לתחילת הלידה.
דוד כל השבועיים האילו אמר לי שאני מחכה לאמא שלי שתגיע, שהילדה שבי רוצה שהיא תהיה כאן בלידה.
אני לא הרגשתי את זה, אפילו קיוויתי ללדת לפני שהיא תגיע כי ידעתי שזה לא יהיה לי קל.
ואכן הנוכחות שלה היתה לי קשה.
כל כמה זמן היא נכנסה לחדר והעירה איזו הערה שעיצבנה אותי ונדרשו ממני הרבה כוחות להישאר מחוברת ומרוכזת בעצמי.
בשלב מסוים ביקשתי מאחותי שתדאג שהיא לא תיכנס יותר
אבל הטריד אותי למה התיזמון המוזר הזה?
הרי מה יכול להיות יותר ברור מזה שהיא אמורה היתה להיות בלידה הזאת מאשר זה שהיא הגיעה בדיוק ברגע שזה התחיל?!
שאלתי את עצמי לרגע מה השיעור שלי בזה אבל כמובן שלא התעכבתי על זה יותר מרגע אחד.
דוד כל הזמן נכנס ויצא מהחדר, היה איתי ציר ואז חזר לילדים.
הצירים הלכו והתעצמו ובסביבות 21:00 דוד שאל אם אני רוצה שהוא ישאר איתי (את זה הוא שאל כמובן רגע אחרי שהמחשבה הזאת בדיוק עברה לי בראש).
עניתי שזה בדיוק מה שאני רוצה.
כאן הצירים כבר היו קשים ונדרש ממני ריכוז והרפייה רציניים בכדי לעבור כל הציר.
דוד התחיל לארגן את הדברים הדרושים,
דאג שהסדיניות בהישג יד ושיש בקבוק מים חמים, חיתולי פלאנל ושמיכות...
אני הייתי בחדר עם אחותי רב הזמן, היא קיבלה איתי כל ציר, הרגישה אותו איתי והתרגשה איתי.
בכל ציר ניסיתי משהו אחר, פעם עשיתי נשימות של ההיפנו ברט'ינג,
פעם פתיחות של פאולה,
פעם דמיינתי את עצמי כולי מים נוזלים,
הוצאתי קולות שהידהדו לי לתוך הגוף,
הייתי בשקט...
זה היה מרתק, הייתי מרוגשת לגמרי, באמת בקושי הרגשתי כאב והכאב שהרגשתי היה נעים לי בגוף (מצטערת שאני לא יכולה להסביר את זה יותר טוב, אני בעצמי בקושי מבינה את זה אבל זה קצת כמו שהייתי ילדה והשן היתה מתנדנדת לי והייתי לוחצת אותה ומנדנדנת אותה עד שכאב אבל אהבתי את הכאב הזה, היה בו משהו ממכר.)
אחרי כמה צירים טובים כאילו שלא היה בהם כאב התחלתי לתהות אם אכן אני בכלל בצירים חזקים והחלטתי בציר הבא לא לעשות כלום, רק לשכב, להרפות ולראות מה אני מרגישה.
וואו, זה היה נפלא!!!!
הרגשתי את הגוף שלי כמו מתכנס כולו פנימה אל המרכז, אל ציר אחד ואז נמשך כלפי מטה ביניקה אינטנסיבית אל הפתח למטה.
הרבה שכבתי על הגב, נשענת על הרבה כריות עם רגליים פתוחות ופשוט הרגשתי איך העובר נשאב כלפי מטה, לאט לאט מתברג לו שם.
בין ציר לציר שאלתי אותה אם היא בסדר ובתמורה היא ענתה לי עם איזו תנועה ואני חייכתי והודיתי לה.
אני רוצה להכניס כאן פרט קטן אבל לא ארחיב על זה.
אמא שלי הרי היתה כאן בבית, הגיעה בדיוק לתחילת הלידה.
דוד כל השבועיים האילו אמר לי שאני מחכה לאמא שלי שתגיע, שהילדה שבי רוצה שהיא תהיה כאן בלידה.
אני לא הרגשתי את זה, אפילו קיוויתי ללדת לפני שהיא תגיע כי ידעתי שזה לא יהיה לי קל.
ואכן הנוכחות שלה היתה לי קשה.
כל כמה זמן היא נכנסה לחדר והעירה איזו הערה שעיצבנה אותי ונדרשו ממני הרבה כוחות להישאר מחוברת ומרוכזת בעצמי.
בשלב מסוים ביקשתי מאחותי שתדאג שהיא לא תיכנס יותר
אבל הטריד אותי למה התיזמון המוזר הזה?
הרי מה יכול להיות יותר ברור מזה שהיא אמורה היתה להיות בלידה הזאת מאשר זה שהיא הגיעה בדיוק ברגע שזה התחיל?!
שאלתי את עצמי לרגע מה השיעור שלי בזה אבל כמובן שלא התעכבתי על זה יותר מרגע אחד.
דוד כל הזמן נכנס ויצא מהחדר, היה איתי ציר ואז חזר לילדים.
הצירים הלכו והתעצמו ובסביבות 21:00 דוד שאל אם אני רוצה שהוא ישאר איתי (את זה הוא שאל כמובן רגע אחרי שהמחשבה הזאת בדיוק עברה לי בראש).
עניתי שזה בדיוק מה שאני רוצה.
כאן הצירים כבר היו קשים ונדרש ממני ריכוז והרפייה רציניים בכדי לעבור כל הציר.