על ידי טרה_רוסה* » 11 אפריל 2008, 22:55
כשהצירים הופכים כואבים יותר, הפו הופך מרוב כאב למין פפפפפ מצחיק. עדיין אני מדמיינת את צוואר הרחם נפתח מהפו עם השוליים המתבדרים. אחר כך, כשמגיעים לצירים העוד-יותר כואבים, אני פונה להישען על כדור שמונח על המיטה, ממשיכה עם ה-פפפ, ובכל ציר מכופפת את הברכיים, כדי לתת מקום לראש של התינוקת לרדת. ככל שהצירים כואבים יותר, אני מכופפת יותר את הברכיים, כדי שכל ציר יהיה כמה שיותר יעיל. הצירים כואבים מאוד, ואני מתחילה להגיד בלב בכל ציר את השמות של הבנות שלי. זה עוזר לי להיזכר בזה שכל ציר שעובר מקרב אותי לסוף הלידה, לחזור הביתה ולהיות איתן. כשהצירים כבר בלתי נסבלים, אני אומרת לעצמי בלב, יש לי רק עוד שלוש כאלה, ואני יכולה לעבור עוד שלוש, וסופרת אותם.
דנה מזכירה לי שאני יכולה ללכת לאמבטיה, אבל לא בא לי. המחשבה על לנסות להתכווץ לתוך חצי אמבטיה, והקרמיקה הקרה, לא עושה לי את זה. חשבתי שאי אפשר לעבור צירים מחוץ למים, אבל מסתבר שזה דיי דומה בסך הכל.
דנה שואלת אם אני עומדת ללדת. אני אומרת לה שאין לי כוונות לעבור עוד הרבה צירים כאלה. זה כואאאב.
היא מתחילה להתכונן. אני עם הפנים למיטה, ורוצה ללדת בעמידה/כריעה. היא אומרת "טוב, אף פעם לא קיבלתי ככה לידה, אבל את בטח כבר ילדת ככה, אז זה בסדר". אני: "לא..."
טוב, היא מסדרת משהו רך על הרצפה בין הרגליים שלי, וממשיכים. אחרי כמה זמן, אני כבר לא יכולה יותר. העמידה והחצאי כריעה כל ציר עייפו אותי ואת הרגליים שלי. אני כבר לא יכולה לעמוד. דנה מציעה שאשב על כיסא הולנדי. מלידות קודמות אני יודעת שזה לא יהיה לי נוח, כי אני לא מסוגלת לשבת בציר, אבל אני מנסה ציר אחד ככה. מבחינתי אפשר לקרוא לזה כיסא עינויים...
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. באיזו תנוחה להיות.
דנה מציעה עמידת שש על המיטה, תוך הישענות על הכדור. אני מסכימה, ועוברת לתנוחה הזאת. זה כבר ממש הסוף. פתאום יש ברק ורעם, ומתחיל לרדת מטר גשם סוחף. די מהר מתחילים צירי לחץ. בהתחלה אני לא לוחצת. כל עוד צירי הלחץ חלשים, אני מצליחה לא ללחוץ. אחר כך הם מתחזקים, ואני לוחצת חזק מאוד, צועקת וגועה. דנה ובעלי עומדים מאחורי. אני לוחצת ולוחצת, ומרגישה שהראש כבר ממש בחוץ. אני מחכה לשמוע את המשפט "עוד לחיצה אחת והגוף בחוץ", אבל כלום. לא מבינה למה. זה כואב בטירוף. בלידות קודמות לא כאב לי בכלל בשלב הזה. אני רוצה שזה יגמר כבר ויפסיק לכאוב. בציר הבא אני דוחפת בכל כוחי והראש יוצא. אני שומעת את בעלי מתחיל לבכות, ואז עוד לחיצה וכל הגוף יוצא! ברוך השם! הההאאא!!
דנה מחזיקה את התינוקת ואני רוצה להתהפך, איכשהו אנחנו עושות אקרובטיקה ובסוף אני שוכבת עם התינוקת המתוקה בזרועותי. השעה 2!!
אחרי כמה דקות דנה שואלת אותי אם אני רוצה ללחוץ שהשליה תצא. להפתעתי היא יוצאת בלחיצה קלה, ונופלת על המיטה בצורת לב |לב|
מסתבר שתותיק לא נראית כמו תינוק פוסט-דייט, השליה נראית בסדר, הכל בסדר. היא אפילו לא כל כך גדולה - 3.300. גם רופאת הילדים שבאה לבדוק אותה מציינת שהיא בכלל לא נראית כמו תינוקת פוסט-דייט :-O תעלומה. אתם בטח אומרים לעצמכם שהחישוב של התאריך היה שגוי, אבל בגלל שכבר בשבוע השישי להריון עשיתי אולטרסאונד וראו דופק, אז אין כל כך מקום לטעות. היא כנראה הייתה צריכה את הזמן הזה...
דנה הולכת ואנחנו נשארים עוד קצת. בחוץ חורף ובחדרי הלידה שקט ודממה. חוץ מאיתנו אין אף אחד. המיילדות נחמדות אלינו, מביאות לי עוגה ותה, עוזרות לי לקום להתרחץ ואומרות לי שאני יכולה להישאר בחדר לידה כמה שארצה. הן יודעות שאנחנו משתחררים ישר הביתה, וכל הבדיקות לתינוקת נעשות בחדר הלידה ומכינים לנו את כל הניירת. בחמש אנחנו הולכים, אני רוצה להספיק להגיע הביתה לבנות לפני שהן הולכות לישון. דיי קשה לי באוטו, זה ממש לא פשוט להשתחרר הביתה כל כך מהר אחרי הלידה. אני מרגישה חלשה ורצוצה, על אף שהיתה לי לידה מהירה.
אנחנו שמחים. מרגישים שהיה לנו מזל גדול בעיתוי. שבסופו של דבר הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. איזה מזל שדנה הייתה! אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היתה לי מילדת שלא מבינה אותי. ורופא שאני סומכת עליו. ושקט בחדרי לידה שנתן לנו פרטיות ואפשרות להישאר עוד קצת.
מגיעים הביתה ואמא שלי מביאה את הבנות. הן כל כך מתרגשות לראות אותי ואני אותן. לא אשכח כשהקטנה, בת שנה ושמונה רואה את התינוקת הישנה ולא ממש מתייחסת, אבל ברגע שהתינוקת התעוררה ובכתה, פניה הלבינו ואפשר היה לראות איך בבת אחת הבינה את מה שניסיתי להסביר לה בשבועות שלפני הלידה. בימים הראשונים לא הסכימה שאבא שלה ירים את התינוקת, אבל היה לה ברור שהתינוקת חייבת להיות עם אמא, וזה דווקא לא הפריע לה. אחרי כמה ימים כבר שכחה שאיי פעם היה מצב שלא היתה תינוקת, וכשהתינוקת הייתה מתעוררת והייתה קוראת לי בשפה של קטנטנים שהתינוקת בוכה "אמא, תותיק בואה!" וככה תותיק קיבלה את הכינוי שלה
כשהצירים הופכים כואבים יותר, הפו הופך מרוב כאב למין פפפפפ מצחיק. עדיין אני מדמיינת את צוואר הרחם נפתח מהפו עם השוליים המתבדרים. אחר כך, כשמגיעים לצירים העוד-יותר כואבים, אני פונה להישען על כדור שמונח על המיטה, ממשיכה עם ה-פפפ, ובכל ציר מכופפת את הברכיים, כדי לתת מקום לראש של התינוקת לרדת. ככל שהצירים כואבים יותר, אני מכופפת יותר את הברכיים, כדי שכל ציר יהיה כמה שיותר יעיל. הצירים כואבים מאוד, ואני מתחילה להגיד בלב בכל ציר את השמות של הבנות שלי. זה עוזר לי להיזכר בזה שכל ציר שעובר מקרב אותי לסוף הלידה, לחזור הביתה ולהיות איתן. כשהצירים כבר בלתי נסבלים, אני אומרת לעצמי בלב, יש לי רק עוד שלוש כאלה, ואני יכולה לעבור עוד שלוש, וסופרת אותם.
דנה מזכירה לי שאני יכולה ללכת לאמבטיה, אבל לא בא לי. המחשבה על לנסות להתכווץ לתוך חצי אמבטיה, והקרמיקה הקרה, לא עושה לי את זה. חשבתי שאי אפשר לעבור צירים מחוץ למים, אבל מסתבר שזה דיי דומה בסך הכל.
דנה שואלת אם אני עומדת ללדת. אני אומרת לה שאין לי כוונות לעבור עוד הרבה צירים כאלה. זה כואאאב.
היא מתחילה להתכונן. אני עם הפנים למיטה, ורוצה ללדת בעמידה/כריעה. היא אומרת "טוב, אף פעם לא קיבלתי ככה לידה, אבל את בטח כבר ילדת ככה, אז זה בסדר". אני: "לא..."
טוב, היא מסדרת משהו רך על הרצפה בין הרגליים שלי, וממשיכים. אחרי כמה זמן, אני כבר לא יכולה יותר. העמידה והחצאי כריעה כל ציר עייפו אותי ואת הרגליים שלי. אני כבר לא יכולה לעמוד. דנה מציעה שאשב על כיסא הולנדי. מלידות קודמות אני יודעת שזה לא יהיה לי נוח, כי אני לא מסוגלת לשבת בציר, אבל אני מנסה ציר אחד ככה. מבחינתי אפשר לקרוא לזה כיסא עינויים...
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. באיזו תנוחה להיות.
דנה מציעה עמידת שש על המיטה, תוך הישענות על הכדור. אני מסכימה, ועוברת לתנוחה הזאת. זה כבר ממש הסוף. פתאום יש ברק ורעם, ומתחיל לרדת מטר גשם סוחף. די מהר מתחילים צירי לחץ. בהתחלה אני לא לוחצת. כל עוד צירי הלחץ חלשים, אני מצליחה לא ללחוץ. אחר כך הם מתחזקים, ואני לוחצת חזק מאוד, צועקת וגועה. דנה ובעלי עומדים מאחורי. אני לוחצת ולוחצת, ומרגישה שהראש כבר ממש בחוץ. אני מחכה לשמוע את המשפט "עוד לחיצה אחת והגוף בחוץ", אבל כלום. לא מבינה למה. זה כואב בטירוף. בלידות קודמות לא כאב לי בכלל בשלב הזה. אני רוצה שזה יגמר כבר ויפסיק לכאוב. בציר הבא אני דוחפת בכל כוחי והראש יוצא. אני שומעת את בעלי מתחיל לבכות, ואז עוד לחיצה וכל הגוף יוצא! ברוך השם! הההאאא!!
דנה מחזיקה את התינוקת ואני רוצה להתהפך, איכשהו אנחנו עושות אקרובטיקה ובסוף אני שוכבת עם התינוקת המתוקה בזרועותי. השעה 2!!
אחרי כמה דקות דנה שואלת אותי אם אני רוצה ללחוץ שהשליה תצא. להפתעתי היא יוצאת בלחיצה קלה, ונופלת על המיטה בצורת לב |לב|
מסתבר שתותיק לא נראית כמו תינוק פוסט-דייט, השליה נראית בסדר, הכל בסדר. היא אפילו לא כל כך גדולה - 3.300. גם רופאת הילדים שבאה לבדוק אותה מציינת שהיא בכלל לא נראית כמו תינוקת פוסט-דייט :-O תעלומה. אתם בטח אומרים לעצמכם שהחישוב של התאריך היה שגוי, אבל בגלל שכבר בשבוע השישי להריון עשיתי אולטרסאונד וראו דופק, אז אין כל כך מקום לטעות. היא כנראה הייתה צריכה את הזמן הזה...
דנה הולכת ואנחנו נשארים עוד קצת. בחוץ חורף ובחדרי הלידה שקט ודממה. חוץ מאיתנו אין אף אחד. המיילדות נחמדות אלינו, מביאות לי עוגה ותה, עוזרות לי לקום להתרחץ ואומרות לי שאני יכולה להישאר בחדר לידה כמה שארצה. הן יודעות שאנחנו משתחררים ישר הביתה, וכל הבדיקות לתינוקת נעשות בחדר הלידה ומכינים לנו את כל הניירת. בחמש אנחנו הולכים, אני רוצה להספיק להגיע הביתה לבנות לפני שהן הולכות לישון. דיי קשה לי באוטו, זה ממש לא פשוט להשתחרר הביתה כל כך מהר אחרי הלידה. אני מרגישה חלשה ורצוצה, על אף שהיתה לי לידה מהירה.
אנחנו שמחים. מרגישים שהיה לנו מזל גדול בעיתוי. שבסופו של דבר הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. איזה מזל שדנה הייתה! אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היתה לי מילדת שלא מבינה אותי. ורופא שאני סומכת עליו. ושקט בחדרי לידה שנתן לנו פרטיות ואפשרות להישאר עוד קצת.
מגיעים הביתה ואמא שלי מביאה את הבנות. הן כל כך מתרגשות לראות אותי ואני אותן. לא אשכח כשהקטנה, בת שנה ושמונה רואה את התינוקת הישנה ולא ממש מתייחסת, אבל ברגע שהתינוקת התעוררה ובכתה, פניה הלבינו ואפשר היה לראות איך בבת אחת הבינה את מה שניסיתי להסביר לה בשבועות שלפני הלידה. בימים הראשונים לא הסכימה שאבא שלה ירים את התינוקת, אבל היה לה ברור שהתינוקת חייבת להיות עם אמא, וזה דווקא לא הפריע לה. אחרי כמה ימים כבר שכחה שאיי פעם היה מצב שלא היתה תינוקת, וכשהתינוקת הייתה מתעוררת והייתה קוראת לי בשפה של קטנטנים שהתינוקת בוכה "אמא, תותיק בואה!" וככה תותיק קיבלה את הכינוי שלה :-D