על ידי טרה_רוסה* » 07 מרץ 2008, 23:49
בשתיים לפנות בוקר התעוררתי עם צירים עדינים.
חיכיתי עוד כשעה והערתי את בן זוגי. הוא התחיל בהתארגנויות, אני זזתי עם הצירים שעדיין לא כאבו, והבת שלנו ישנה (הייתה אז בת שנתיים ושבע). הצירים הלכו והתחזקו, ואני נשענתי על משקוף הדלת בכל ציר. ריחמנו על המיילדת, אז חיכינו עד חמש וחצי כדי להתקשר אליה.
התוכנית היתה להשאיר את הבת כל עוד היא ישנה, אבל בשש בערך הרגשתי שזה מפריע לי שהיא שם, וביקשתי מבן זוגי שייקח אותה לאמא שלי למרות שלא התעוררה. ברגע שהיא לא הייתה, הלידה התחילה להתקדם. אחותי והמיילדת הגיעו בינתיים. אני אפילו לא זוכרת מתי בדיוק המיילדת הגיעה, כי היא נכנסה והתיישבה בשקט בצד. הצירים כבר היו כואבים יותר, ונכנסתי לבריכה.
הצירים הלכו והתחזקו, ועכשיו כבר כאבו. עמדתי על הברכיים במים, נשענתי עם המרפקים על דופן הבריכה, החזקתי את הידיים של בן זוגי והתרכזתי בתוך עצמי. השמעתי קולות נמוכים - וגם בן זוגי. עם התגברות הכאבים הקולות הפכו למעין געיות פרה
כאן גיליתי שהמשפט שהגעתי אליו בעזרת הטיפול של מיכל היה ממש שימושי ללידה, ולא רק לסחיבת המשך ההריון. הוא נתן לי המון כוח. בצירים הכואבים אמרתי ביני לבין עצמי שוב ושוב שאני יכולה לחכות כמה שיידרש. חשבתי על כך שעוד מעט אראה את התינוקת שלי, ולמרות הכאבים הרגשתי אושר ושמחה, ואפילו חייכתי בגלל המחשבות האלה.
לאחר כחצי שעה של צירים ממש כואבים הגיע הצורך ללחוץ. לחצתי תוך השמעת צעקות מאמץ. הרגשתי שהראש תקוע. אני זוכרת שאמרתי "למה היא לא יוצאת?" "למה היא תקועה?". התנוחה לא הייתה נוחה לי. הרגשתי שאני צריכה לשנות תנוחה. המיילדת הציעה שאני אעמוד. נעמדתי (בבריכה), ונראה לי שנשענתי קדימה על בנזוגי. המיילדת עמדה מאחורי. לחצתי עוד כמה לחיצות, והתינוקת יצאה, תוך עוד כמה צעקות מאמץ רמות (עד היום יש כמה אנשים במושב שמזכירים לי את הצעקות האלה בכל פעם שהם רואים אותי. מעניין שבעיר השכנים בדלת ליד לא שמעו כלום, ופה, אנשים שהיו במרחק של כמה בתים, שמעו...). המיילדת תפסה אותה, העבירה אותה בין הרגליים שלי, ואז התיישבתי חזרה במיים, עם התינוקת. הייתי מאושרת וב"היי". אחרי כמה דקות היו צריכים להפנות את תשומת ליבי לכך שהתינוקת כבר טיפה כחולה ואולי כדאי לצאת מהמיים, שכבר התקררו להם. עברתי למיטה שהייתה צמודה לבריכה, שם יצאה השלייה אחרי כמה זמן. חבל הטבור היה כל כך קצר, שעד שהשלייה יצאה יכולתי לשים אותה רק על הבטן.
התינוקת נולדה בשמונה בבוקר. בסך הכל הלידה הייתה קצרה למדי, אם מחשבים רק את החלק הכואב...כשעה וחצי אחרי שהמיילדת הגיעה.
כשהמיילדת שקלה את התינוקת והיא ובן זוגי הודיעו לי שהיא שוקלת 3.900, חשבתי שהם עובדים עלי, ובכלל לא הבנתי שהם רציניים. טוב שלא ידעתי את זה מראש...
נולדה לי תינוקת יפיפיה, אחת היפות שנראו. עור כהה, שיער שחור, עיניים מלוכסנות, ממש פוקהונטס קטנה.
מה שמוזר הוא, שהיום כשהיא בת שנה ושמונה, היא בהירה, עם שיער בהיר וכלל לא מזכירה את פוקהונטס שהייתה כשנולדה
. והיא גם הילדה מתוקה והצחקנית ביותר שיש.
בשתיים לפנות בוקר התעוררתי עם צירים עדינים.
חיכיתי עוד כשעה והערתי את בן זוגי. הוא התחיל בהתארגנויות, אני זזתי עם הצירים שעדיין לא כאבו, והבת שלנו ישנה (הייתה אז בת שנתיים ושבע). הצירים הלכו והתחזקו, ואני נשענתי על משקוף הדלת בכל ציר. ריחמנו על המיילדת, אז חיכינו עד חמש וחצי כדי להתקשר אליה.
התוכנית היתה להשאיר את הבת כל עוד היא ישנה, אבל בשש בערך הרגשתי שזה מפריע לי שהיא שם, וביקשתי מבן זוגי שייקח אותה לאמא שלי למרות שלא התעוררה. ברגע שהיא לא הייתה, הלידה התחילה להתקדם. אחותי והמיילדת הגיעו בינתיים. אני אפילו לא זוכרת מתי בדיוק המיילדת הגיעה, כי היא נכנסה והתיישבה בשקט בצד. הצירים כבר היו כואבים יותר, ונכנסתי לבריכה.
הצירים הלכו והתחזקו, ועכשיו כבר כאבו. עמדתי על הברכיים במים, נשענתי עם המרפקים על דופן הבריכה, החזקתי את הידיים של בן זוגי והתרכזתי בתוך עצמי. השמעתי קולות נמוכים - וגם בן זוגי. עם התגברות הכאבים הקולות הפכו למעין געיות פרה :-D
כאן גיליתי שהמשפט שהגעתי אליו בעזרת הטיפול של מיכל היה ממש שימושי ללידה, ולא רק לסחיבת המשך ההריון. הוא נתן לי המון כוח. בצירים הכואבים אמרתי ביני לבין עצמי שוב ושוב שאני יכולה לחכות כמה שיידרש. חשבתי על כך שעוד מעט אראה את התינוקת שלי, ולמרות הכאבים הרגשתי אושר ושמחה, ואפילו חייכתי בגלל המחשבות האלה.
לאחר כחצי שעה של צירים ממש כואבים הגיע הצורך ללחוץ. לחצתי תוך השמעת צעקות מאמץ. הרגשתי שהראש תקוע. אני זוכרת שאמרתי "למה היא לא יוצאת?" "למה היא תקועה?". התנוחה לא הייתה נוחה לי. הרגשתי שאני צריכה לשנות תנוחה. המיילדת הציעה שאני אעמוד. נעמדתי (בבריכה), ונראה לי שנשענתי קדימה על בנזוגי. המיילדת עמדה מאחורי. לחצתי עוד כמה לחיצות, והתינוקת יצאה, תוך עוד כמה צעקות מאמץ רמות (עד היום יש כמה אנשים במושב שמזכירים לי את הצעקות האלה בכל פעם שהם רואים אותי. מעניין שבעיר השכנים בדלת ליד לא שמעו כלום, ופה, אנשים שהיו במרחק של כמה בתים, שמעו...). המיילדת תפסה אותה, העבירה אותה בין הרגליים שלי, ואז התיישבתי חזרה במיים, עם התינוקת. הייתי מאושרת וב"היי". אחרי כמה דקות היו צריכים להפנות את תשומת ליבי לכך שהתינוקת כבר טיפה כחולה ואולי כדאי לצאת מהמיים, שכבר התקררו להם. עברתי למיטה שהייתה צמודה לבריכה, שם יצאה השלייה אחרי כמה זמן. חבל הטבור היה כל כך קצר, שעד שהשלייה יצאה יכולתי לשים אותה רק על הבטן.
התינוקת נולדה בשמונה בבוקר. בסך הכל הלידה הייתה קצרה למדי, אם מחשבים רק את החלק הכואב...כשעה וחצי אחרי שהמיילדת הגיעה.
כשהמיילדת שקלה את התינוקת והיא ובן זוגי הודיעו לי שהיא שוקלת 3.900, חשבתי שהם עובדים עלי, ובכלל לא הבנתי שהם רציניים. טוב שלא ידעתי את זה מראש...
נולדה לי תינוקת יפיפיה, אחת היפות שנראו. עור כהה, שיער שחור, עיניים מלוכסנות, ממש פוקהונטס קטנה.
מה שמוזר הוא, שהיום כשהיא בת שנה ושמונה, היא בהירה, עם שיער בהיר וכלל לא מזכירה את פוקהונטס שהייתה כשנולדה :-). והיא גם הילדה מתוקה והצחקנית ביותר שיש.