נקודות ורודות, תודה על השיתוף. לגבי השאלה איך היה בלי אפידורל אני בכלל לא מנסה לשאול מה היה ולמה אלא רק לזכור שזה לא מה שמגיע לי ובכלל לכל אישה בלידה שלה ולעשות כל מה שצריך כדי שהפעם זה לא יקרה.

שלום לך.
הנה בזכות העובדה שהדף עלה ל"מה חדש", זכיתי לקרוא ולחלוק איתך את סיפור לידתך.

אני כבר רחוקה מאוד מהלידה האחרונה שלי (כמעט שלוש שנים) וככל הנראה זו הייתה הלידה האחרונה, אך החלטתי בליבי שמידי פעם אקרא סיפור לידה , זה מחבר אותי לצד הנשי שבי, זה מזכיר את הכאב, את השמחה, את הפלא, את כוחות הבריאה ומעבר לכך חשוב לחלוק את המידע בינינו הנשים כדי שנזכור מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכות.

רוצה להקדים ולאמר לך שכפי שאחות בית חולים אמרה לי: עזבי את הספקולציות. יכולת לחכות לעבור לידה טבעית ובריאה ויכולת לחכות ואולי להוליד ילד לא בסדר. והנה את אחרי ניתוח קיסרי עם ילד בריא בידיים והתוצאה היא החשובה. הסיכוי מול הסיכון כבר לא רלוונטי.
והיא צדקה.
אני ילדתי פעמיים בקיסרי . (ראשונה- שליית פתח מרכזית, שניה- לא רצה לצאת בסוף 43).

רוצה להגיד לך כמה דברים:

• ) נתת לבן זוגך לקחת את התינוקת לתינוקיה, זהו. יש שם אנשים מספיק מיומנים שיודעים לקחת תינוקות בלי בעיה - רק נשים מלאות בהורמונים

אמהיים יכולות עליהם.

• ) כמה חבל שלא היה מי שישמור על התינוקת שלך לידך בלילה ושאת תוכלי לישון. הרבה מהן בתינוקיה לא רגישות מספיק (מתוך צפיה מרובה

בחדר תינוקות- אני שכבתי בהריון הראשון שלושה חודשים בבבית חולים וראיתי הכל!!).

• ) חכמה הקטנה שלך כבר בהתחלה נלחמה להישאר איתך ולא ללכת ל"אווזיה" הזו.

אם את יולדת שוב בבית חולים, ממליצה לך בחום להיות מאוד אסרטיבית ואז לא יתעסקו איתך.
אני לא הסכמתי בשום אופן, שרופא יבדוק את הקטן שלי בתינוקיה בלעדיי. אפילו שהוא ניסה להיות מאוד סמכותי וקצר, אני הודעתי לו חגיגית שהילד שלי לא הולך ממני אף לא לרגע אחד והכל ייעשה איתי.
בזמן הבדיקה שהוא עשה לו ובזמן שחיכיתי עד הבדיקה שוב, ראיתי דברים לא סימפאטיים בתינוקיה.

תודה על השיתוף ומאחלת לך לידה שניה מקסימה וחווייתית ובעיקר בריאה.

נ.ב : אני לא ילדתי לידות רגילות ואין לי מושג ירוק אולי את יודעת: יש סיכוי שאם לא היית לוקחת אפידורל, הכל היה נראה אחרת?

שוב תודה @}

קראתי את ספור הלידה הראשונה שלך ועלו דמעות בעיניים . אחר כך פתחתי את הדף האישי שלך והן נזלו.

אין לך מה לעשות בבית חולים
מגיע לך יותר
ומגיע לתינוק שלך הרבה יותר

בהצלחה

הי! לא קראתי עדיין את הסיפור - רק את התוספת מהיום
נראה שאת בדרך מדהימה ומעצימה!
ראיתי שחיפשת בגדים יש לי קצת בשבילך
ובכלל אנחנו חוזרות לשגרה ונשמח להפגש תעדכני אם מתאים לכן השבוע...

איזה יופי!
כיף לקרוא איך את בוראת לעצמך לידה מעצימה...
את נפלאה ויודעת ללדת. ישר כוח!

אתמול הייתי בפגישה עם מיילדת בית. היא שאלה על הלידה הקודמת ואני מדברת ומדברת ובסוף היא אמרה לי שבכל מה שסיפרתי לה בכלל לא ציינתי מה היה איתי, איך הרגשתי. מה עבר עליי, מה היה התפקיד שלי בלידה.
עכשיו אחרי יותר משלוש שנים אני קוראת שוב את הסיפור של הלידה הראשונה שלי ולידתה של ביתי ואני די בשוק. הרעשים שהיו מסביב היו הרבה יותר גרועים מאיך שסיפרתי את זה לעצמי לאורך 3 השנים הללו.
בפרספקטיבה של זמן אם מישהו אחר היה מספר לי שעבר בלידה כאלו הפרעות והטרדות גופניות הייתי ממש כועסת מרוב הזדהות.

הפעם זה לא יקרה שוב.
אני הולכת ללדת בבית ואם אפשר בחדר שינה שלנו, עם מלווים תומכים הן מקרוב והן מרחוק.
הפעם אני מחכה לתינוק בשמחה ובציפייה ומוכנה בכל ליבי להיות אמא שלו.
ואם למישהו יש בעיה עם זה, אז זאת בעיה שלכם, אני לא אחראית לדאגות ולפחדים שלכם.
אני מאמינה בגוף שלי, אני מאמינה בתינוק שלי שידע איך לצאת לאוויר העולם שלנו בדרכו המיוחדת שלו.

הי, רק עכשיו גיליתי את הסיפור שלך.

המיילדת היתה אמורה להיות פנינה
ולא, אני לא חושבת שזה שהיא הייתה חולה שינה וזה שהחלטתי לוותר על לידה פרטית שינה את מהלך הלידה, מהלך הלידה היה תלוי בי בעיקר, הרי אני זו שבחרתי ללדת בבית חולים וידעתי מראש שהיא חולה כך שאם רציתי יכולתי להכיר את מחליפות פוטנציאליות לפני הלידה.

סיפור מרגש ומחכים... מי היתה המיילדת הפרטית שחלתה והאם חשבת על זה שביטול התכנית ללידה פרטית שינתה לך את מהלך הלידה?

ואו, מיכלולה. איזה סיפור מקסים. ואיזו לידה קשה, עוצמתית ויפה הייתה לך! ומלווים מדהימים .
מזל טוב! והמון נשיקות לקטנה.

מזל טוב.
סיפור מרגש עם סוף שמח (או יותר נכון - עם סוף שמחה:-) ).
מאחלת המון אושר וביחד למשפחה החדשה.

לפני הלידה קיבלתי סיפור במתנה מבת דודתי, חוץ מזה שהסיפור מקסים ועשה חשק לחכות לידה היה עוד דבר מדהים: שם החיבה של העוברית היה ללה ובת דודתי שלא דיברה איתי כל ההריון קראה לילדה בסיפור גם כן בשם ללה.

הסיפור כזה חמוד שאני מעניקה אותו במתנה לכל מי שמצפה לתינוק.

הנה הוא:

היתה ילדה אחת מאוד שמחה. לא עזר לאף אחד שחשב שיכול להיות גם אחרת. שמחה מהרגע הראשון.
בגיל שנה היא כבר שרה. בלי מלים אבל עם מנגינה. שרה. בגיל שנתיים גם שרקה. שרקה בשקט אבל צלול.
בגיל שבוע, בעצם, אחרי שחייכה חיוך ראשון היא צחקה. וצחקה כל השנה הראשונה. צחוק מתוק. צחוק טעים. צחוק פעמונים. והלחיים שלה הוורודות כמו הפריחו פרחים. ולשמחה היתה גם ריח נהדר. כמו של וניל. כמו של מקל סוכר. כמו טעם דבש, אבל נדיר.
והעיניים שלה תמיד היו שמחות. ויפות. גם שעצמה אותן בלילה לישון, או כששמעה שיר מרחוק ועצמה עיניה לחלום, ראית שעיניה מחייכות. ראית שנעים לה וטוב.
ראית שהיא אוהבת משהו. לא לצחוק היא אהבה, ולא לשמוח, אלא, שהיא שמחה וצחקה ושרה ורקדה כי היא - אהבה. אהבה משהו. אהבה את הסביבה. אהבה את אבא ואמא. אהבה את עצמה.


למיכל ול…לָלָלָָלָלָ
באהבה

תודה על התגובות

עכשיו נזכרתי שבכלל התוכנית הייתה שאחרי הלידה נישאר כמה שעות בבית חולים להתאושש וניסע הביתה, אבל בת לולון בחרה להיוולד ביום שישי כמה שעות לפני כניסת שבת ובית החולים לא משחרר בסוף השבוע. אין ספק שהייתי מתאוששת ונחה טוב יותר בבית, לא שזה משנה משהו כי גם אם אני אמליץ לכל ההריוניות לא ללדת בבית חולים ביום שישי בצהריים העוברים עוד לא מתחשבים בימי השבוע, ואולי כן?

מזל טוב!!!
סיפור נהדר, עקבתי אחריו מהבוקר בציפיה.

)
מזל טוב! סיפור נהדר עם המון עליות ומורדות רגשיים, שנגמר טוב למרות הכל. איזה יופי שהאושר שורה במעונכם ושהקטנה מסתגלת יפה לחיים בעולם.

שלמרות כל המגבלות הייתי נוכחת בלידה, ידעתי מה אני רוצה, הובלתי אותה בחרתי לי מלווים מקסימים שתמכו בי לכל אורכה, הרגשתי נהדר עם עצמי וזרמתי עם השינויים בשמחה
אכן, זה נשמע בדיוק כך הלקחים זה כבר לסיפור אחר...

היה לי גם שטף דם בזרוע ימין שרק אחרי כמה ימין נזכרתי שנגרם ממד לחץ דם שנלחץ לי על הזרוע
הזכרת לי... לי היה שטף דם על הבטן, מהמוניטור :-\

סיכום זמני בהחלט, או מה למדתי מהלידה הראשונה שלי:
זהו, זה סיפור הלידה שלי, לקח לי כמה שבועות לכתוב אותו ולהיזכר בכל מה שקרה שם. במהלך השבועות הראשונים לחייה של בת לולן כל לילה לפני השינה חשבתי על הלידה והייתי טרודה מדוע היא הייתה ככה, איך זה הגוף שלי התנהג אחרת לגמרי ממה שציפית ואיך זה הגעתי ללידה בחדר לידה למרות שהתכוננתי ללידה טבעית בסביבה תומכת יותר. איך זה בסיום הלידה ובמהלכה הרגשתי טוב והרגשתי שאני זורמת עם מגבלות הגוף והסביבה בה אני נמצאת אך בפרספקטיבה של כמה שבועות נשארו פצעים מהסיטואציה שאליה הגעתי.
אומרים ש את יולדת כמו שאת חיה, בעקבות זאת ניסיתי לחקור מה בלידה שלי דומה לחיים שלי ושמתי לב לקשרים הבאים:
אחת הסיבות ללידה הארוכה הייתה כי אני לא רציתי שהעוברית תצא, פחדתי מאוד מהרגע בו היא תיוולד, בנוסף לכך גם היא לא רצתה לצאת, היה לה טוב ברחם שלי. ניסיתי לחקור אם יש הסבר פיזיולוגי לכך שלא יכולתי להטיל שתן כמה שעות ועדיין לא מצאתי, כנראה מה שגרם לכך הוא הקושי שלי לשחרר, הפחד מהלידה ומהאמהות היה טבוע בגופי בצורה חזקה ביותר שהמודע שלי לא הצליח לשחרר.
סיבה אחרת שגרמה ללידה להתארך כל כך הוא ההמצאות בבית החולים. למעשה בהריון חשבתי כל הזמן על לידת בית ומה שעצר אותי היה ההתמודדות עם הסביבה הקרובה, ויתרתי על כך כי כולם אומרים שלידה ראשונה היא קשה יתר וגם כי לא היו לי כוחות להסביר למשפחה שאלד בבית ולהתמודד עם ההתנגדות שתיווצר. כמו כן, לא הרגשתי מספיק בנוח בבית שלי כדי ללדת בו, בעיקר פחדתי שהשכנים שישמעו אותי צועקת ויחשבו שאני 'קוקו'. לו הייתי יולדת בבית סביר להניח שהייתי יכולה לזרום עם הגוף שלי ולא הייתי נתקעת. למדתי מהלידה שלי שמה שעוצר אותי בחיים ובלידה זה הפחד מלהתמודד עם מה אנשים יגידו עלי - עברתי תהליך אישי ורוחני בשנים האחרונות ואני חוששת שחברים ואנשים במשפחה יחשבו שאני 'קוקו'.הפחד הזה לא מאפשר לי להיות מי שאני באמת ולא מאפשר לאנשים להכיר את מיכלולה האמיתית. המחיר ששילמתי על הפחד הזה בלידה היה גבוהה מדי. הלידה שלי לימדה אותי שאני צריכה לחיות אחרת - לחיות עד הסוף את מי שאני ללא חשש מתגובות של הסביבה. וגם למדתי שאני צריכה לאהוב את הבית שלי גם אם כרגע הוא לא הבית המושלם עבורי, ואכן אחרי הלידה חזרתי הביתה ומיד הרגשתי שזה המקום שלי, ואז פתאום אותו בית ושכונה נראו לי אחרת לגמרי.
דבר נוסף שלמדתי על עצמי הוא שלמרות שאני רוצה לחיות חיים טבעיים כמה שאפשר אני מוותרת לעצמי הרבה פעמים ונעזרת בנוחות שבטכנולוגיה, (דוגמא לכך הוא שאני משתמשת בבית במיקרוגל למרות שאני יודעת שזה לא טוב). כנראה חלק מהתפיסות שלי על באופן _טבעי לא מספיק מגובשות עד כדי לוותר על ההרגלים שלי, כלומר על מנת לוותר על הטכנולוגיות שנראות לי מזיקות אני צריכה להאמין יותר בחסרונות שלהם וביתרונות של הדרך הטבעית.
דבר נוסף שלמדתי הוא שלמרות כל המגבלות הייתי נוכחת בלידה, ידעתי מה אני רוצה, הובלתי אותה בחרתי לי מלווים מקסימים שתמכו בי לכל אורכה, הרגשתי נהדר עם עצמי וזרמתי עם השינויים בשמחה. גם את הטיפול בשעות הראשונות לאחר הלידה שהיה שונה מאוד מהדרך בה רציתי לטפל קיבלתי בהשלמה. לפי דעתי המשפט את יולדת כמו שאת חיה בא לידי ביטוי אצלי בעיקר בפרשנות ללידה: הצורך לתת פרשנות ולחקור כל דבר כדי לצמוח ממנו. ותוך כדי הלידה: זרימה, קבלה, שיקול דעת ומצד שני עמידה על דעתי. גם ברגעים קשים אני רואה את הכל בצורה חיובית, אני רואה בכל משבר הזדמנות לחקירה לצמיחה והתפתחות אישית.


זהו, הלידה הזו מאחורי, אני מוכנה ומחקה ללידות הבאות שיהיו טבעיות יותר ובתנאים תומכים יותר (עדיף בבית). לפחות הפחד להיות אמא כבר לא יהיה חלק מהלידה כי הרי אני כבר אמא לבת מקסימה שאני כל כך אוהבת, ויש לה אבא מקסים שאני גם מאוד אוהבת.
היא כבר יונקת משני הצדדים עולה יפה במשקל, אוהבת לישון וכשהיא ישנה היא מחייכת חיוך טהור כזה שמחמם את הלב.

מעבר למחלקה:
בשעה 17:00 הגעתי לחדר עם עוד אמא ותינוקת, לולו הביא אותה בעריסה הזאת של בית החולים. הוא הלך הביתה לישון ואמא שלי נשארה איתי. המיילדת הציע לי לשים אותה בתינוקיה (למרות שבחרתי בביות מלא) כדי שאוכל לישון קצת ולצבור כוחות. כל מה שרציתי זה ללכת לישון אבל לפני זה רציתי להניק אותה אותה. למזלי כשניסיתי להניק אותה היא הצליחה אבל רק מצד ימין. אני הלכתי להתקלח ורציתי להירדם אבל בכל פעם ששמתי אותה בעריסה היא התחילה לבכות. רציתי מאוד לחבק אותה ולישון איתה, ניסיתי להירדם כשהבטן שלה צמודה לבטן שלי אבל קמתי בבהלה אחרי שהידיים שלי הרפו ממנה ופחדתי שהיא נפלה. ראיתי שאני עייפה מדי בשביל לשלוט בתנועות הגוף שלי ואין ברירה שמישהו אחר יטפל בה. מזל שאמא שלי הייתה איתי, היא החזיקה אותה והרדימה אותה, בכל פעם שהיא נרדמה היא שמה אותה בעריסה אבל אז היא קמה עם בכי היסטרי. כך היה עד 23:00 בלילה ואני כבר הייתי ממש מותשת וכל מה שרציתי זה לבכות. ניסיתי להאכיל אותה עוד והיא לא הצליחה. לא היה לי לב להעביר אותה לתינוקיה כשהיא בוכה ככה.
באיזה שהוא שלב עברה אחות ושאלה אם יש בעיות בהנקה. סיפרתי לה מה קורה, האחות אמרה שבדרך כלל תינוקות לא בוכים כל כך אחרי שהם נולדים ויש משהו שמפריע לה. היא שמה לב שלתינוקת שלי קשה לנשום שהאף שלה סתום קצת וכנראה בגלל זה קשה לה לינוק. הלכתי איתה לתינוקיה וניסו לשאוב לה נוזלים מהאף. זה לא עזר היא עדיין בכתה וינקה רק מצד ימין. חזרתי לאחות והיא חשבה שיכול להיות שהיא מאוד רעבה ושכדאי להציע לה בקבוק. אני הייתי די בשוק מהרעיון כי פחדתי מבלבול פטמות, האחות הרגיע אותי ואמרה שאם היא לא רעבה היא לא תאכל ואם היא כן תאכל אז זה יעזור לה והיא תירגע. הסכמתי ונתנו לה פורמולה בבקבוק, היא ינקה את הכל בשקיקה ומיד אחר כך נפלה לשינה עמוקה.
השעה 23:00 אני הלכתי לישון כשהיא ליידי ואמא שלי הלכה הביתה. כמה דקות אחר כך שמעתי בכי, מסתבר שמי שבכתה היא התינוקת השנייה בחדר. אני חששתי בגלל שאני לא מכירה עדיין את הבכי של הבת שלי שכל בכי יקפיץ אותי והייתי חייבת, פשוט חייבת לישון. אז שוב דידיתי איתה לתינוקיה כאובה מהתפרים, שם ביקשתי שאם היא מתעוררת יביאו לי אותה. חזרתי לחדר וניסיתי לישון אבל התפרים הציקו מאוד, לקחתי כדור נגד כאבים ורק אז נרדמתי.
בבוקר הביאו לי את התינוקת, היום היא כבר הצליחה לינוק טוב יותר אבל רוב היום היא ישנה, בעצם היא ישנה שעות ללא הפסקה, קמה לינוק ומיד חזרה לישון. רוב הזמן במחלקה לא נפרדתי ממנה, פרט לעוד כמה שעות בלילה שהתינוקת של שכנתי לחדר בכתה ואני הייתי חייבת לישון. אבל אז העירו אותי כדי להניק אותה, אני יצאתי בבהלה מהחדר עם נקיפות מצפון ענקיות על כך שהבת שלי בוכה ואני לא איתה, אבל אז ראיתי שעוד בנות יוצאות מהחדר לכיוון התינוקיה, מסתבר שזאת שעה של הנקה לנשים שנמצאות ללא התינוק בחדר ושסתם העירו אותי כי שמו פתק לא נכון על העריסה של הבת שלי. אני חששתי שאם עשו טעות כזאת יעשו עוד טעויות ויתנו לה תחליף חלב ולכן הוצאתי אותה מהתינוקייה והיא חזרה לישון איתי בחדר.

אמא חדשה:

1. 6.2005 שעה 14:05 בת לולון באה לעולם.

אני הייתי בשוק, לול סיפר לי אחר כך שהשמעתי צעקה ענקית של של וואו. פתאום היצור הזערורי והחמוד הזה שוכב עלי ומסתכל עלי במבט חודר. אני לא זוכרת כמה זמן היא הייתה עליי, בטח כמה דקות ואז היא עשתה עלי קקה ענקי, ניתקו אותה מחבל התבור, שטפו אותה, הלבישו אותה והביאו אותה שוב אלי. אני ניסיתי להניק אותה אבל היא לא הצליחה, היא הסתכלה עלי ואני עליה, שתינו די המומות.
בינתיים הרגשתי עוד ציר חזק והשילייה יצאה החוצה. אחרי זה באו לתפור אותי ולהוריד אותי סוף סוף מכל הכבלים שהייתי מחוברת אליהם. נשארתי בחדר הלידה עוד שעתיים ובינתיים באו שתי הסבתות לבקר ולהביא אוכל למלווים המקסימים והמורעבים שלי.
נשארו לי שני סימנים מהלידה פרט לתפרים – נפיחות בזרוע שמאל מהפרפר ששמו לי כדי לקבל אנטיביוטיקה, כאמור שמו לי אותו במקום לא מוצלח ועם כל התזוזות שלי הוא זז מהמקום וממש הציק לי בשלב הלחיצות, היה לי גם שטף דם בזרוע ימין שרק אחרי כמה ימין נזכרתי שנגרם ממד לחץ דם שנלחץ לי על הזרוע. רציתי לרדת לשירותים אבל לא נתנו לי לקום כי אמרו שאני עדיין בהשפעת האפידורל (למרות שהאפידורל מזמן הספיק להשפיע עלי). בכל הזמן ששהיתי בחדר לידה הקטנה לא הצליחה לינוק אבל נראה היה שהיא מחפשת את הציצי ולא מוצאת, במקום זאת היא מצצה את העצבא שלה והיה נראה שהיא די רגוע.
בזמן ששהיתי בחדר הלידה לולו הלך עם הקטנה לבדיקת רופא וכעבור כמה דקות אני רואה שהוא חוזר בלעדיה הוא אמר שעוד מאט יגיע רופא ובינתיים בקשו שישאיר אותה בחדר תינוקות, אני הייתי די בשוק שהוא מגיע לבד וחשבתי עליה כמה היא מסכנה שאחרי כל השעות הארוכות של הלידה היא לבד ואף אחד לא מחזיק אותה, למה זה מגיע לה? היה נראה שלול לא כל כך מוטרד מזה, אחר כך הוא הלך לבדיקה והיה שם גם כשרחצו אותה. כשהוא היה איתה בבדיקה העבירו אותי למחלקה לחדר של ביות מלא והחתימו אותי על טופס שאני אחראית על התינוקת, לא קראתי את הדף וחתמתי. אחר כך לולו סיפר לי שהאחות אמרה לו שהיא תמיד שמחה שההורים באים לבדיקה ובוחרים בביות מלא והיא לא מבינה איך יש כל כך מאט הורים כאלו.

שלב הלחיצות:
כעבור כמה דקות הרגשתי לחץ ברחם וכבר הרגשתי טוב את הרגליים. התיישבתי בעמידת חתול על המיטה ובכל לחיצה השמעתי קולות נמוכים, בהתחלה הייתי צריכה הכוונה מתי ללחוץ, לולו והמיילדת ניסו להסביר לי איך לנשום בזמן הלחיצה כי לא ממש ידעתי איך ללחוץ, בכל לחיצה לולו נשם אותן נשימות כמוני ועודד אותי להמשיך. פתאום הגיע רופא שלא טרח להציג את שמו ואמר לי שאני לא לוחצת טוב, המיילדת אמרה לו שאני יודעת טוב מאוד מה אני עושה וזה מה שטוב לי, למזלי הוא הלך מהר והמיילדת אמרה לי להתעלם ממנו וללחוץ איך שמתאים לי (אחרי הלידה קראתי שהדרך בה לחצתי באופן אינטואיטיבי היא דרך טובה מאוד שפוגעת פחות בשרירי רצפת האגן).
אחרי כמה לחיצות בעמידת חתול המיילדת אמרה לי שנראה לה שתנוחת ישיבה על המיטה תהיה לי טובה יותר אז עברתי לתנוחת של חצי שכיבה חצי ישיבה על המיטה. ככל שעבר הזמן הרגשתי יותר את הגוף וידעתי מה לעשות, כבר ידעתי מתי ללחוץ בלי הכוונה של המיילדת אבל הרגשתי שאין לי כוח יותר ללחוץ ולנשום ככה והיה נראה לי שזה יכול להמשך עוד המון זמן. ואז אחותי אמרה שכדי שהעוברית תצא אני צריכה לשחרר את כל הפחדים שלי ולהרשות לעצי לצעוק ולהתפרק קצת. אז צעקתי שאני בכלל לא רוצה שתצא ואני פוחדת פחד נוראי מלהיות אמא ואמרתי לאחותי שכשהתינוקת תצא שתיקח אותה ולגדל אותה במקומי. (יש לה שני בנים, והיא מאוד רצתה בת). זה כנראה עזר כי צברתי כוחות חדשים להמשך הלחיצות, המיילדת אמרה לי שכבר רואים את הראש ונתנה לי להרגיש אותו ושעוד כמה לחיצות אני אלד, אכן עברו כמה לחיצות ולא הייתה התקדמות ואני לא האמנתי לה כבר, חשבתי שהיא רק אומרת את זה כדי לעודד אותי. אני צועקת ומייללת בקולי קולות שתצא כבר, הבטתי על המיילדת ועל אחותי במבט חסר אונים שמבקש שיעזרו לי בכל דרך אפשרית. והצוות שלי כל הזמן מעודד, מנשק מלטף ואומר לי שאני עושה עבודה נהדרת ואני מלכה.
ואז נכנס עוד רופא אחר ואיתו צוות של עוד שני אנשים, הרופא לא טרח להציג את עצמו, שאל את המיילדת מה קורה, אמר לה שאני לא לוחצת טוב ושכדאי שאזדרז כי צריכים את החדר. כבר ברגע שהוא נכנס לפני שהוא אמר את הדברים הללו אמרתי למלווים שלי שאני ממש לא צריכה מבקרים כרגע ושיגידו להם ללכת, שהם מפריעים לי וגם אמרתי שאם לא הייתי כבולה למיטה הייתי נותנת לו בעיטה. אני משערת שהוא לא ממש שמע את מה שאמרתי אבל אחותי בלי להתבלבל אמרה להם שהם מפריעים לי והיא מבקשת שיצאו. איזה גסות רוח זה להגיד דברים כאלו מעל לראש של יולדת בלידה ראשונה שנמשכת כל כך הרבה זמן. מה בדיוק הוא חשב לעצמו הרופא הזה? הביקור הזה של הרופא די הוציא אותי מהסבלנות שלי ורק רציתי שהלידה כבר תסתיים.
בכל שלב הלחיצות המיילדת עיסתה לי את הפירינאום בשמן שקדים (בסוף הלידה ראיתי שהבקבוק שהבאתי איתי כמעט נגמר). אך בכל זאת היא הציע לעשות חתך ושאלה אותי אם אני רוצה כי אפשר בלי אבל זה אומר שאני צריכה להמשיך ללחוץ עוד. אני אמרתי לה לעשות חתך, העיקר לגמור כבר עם הלידה במשמרת שלה שעמדה להסתיים תוך פחות משעה. החלטתי כך כי סמכתי על שיקול הדעת שלה ולא הייתי מסוגלת לחשוב על הכרות עם צוות חדש ועם עוד רופאים גסי רוח כמו שפגשתי בשעה האחרונה. היא חתכה אותי, לחצתי עוד כמה לחיצות והיא אמרה לי שעוד שתי לחיצות היא יוצאת. אני לא האמנתי לה אבל באמת אחרי שתי לחיצות היא יצאה. מיד שמו אותה על החזה שלי והיא התחילה לבכות.

החלפת משמרת:
במקום אביגייל הגיע המיילדת מנוחה שגם לה יש ניסיון בלידות טבעיות, אבל חוץ ממנה הייתה עוד מיילדת שנכנסה מדי פעם שאלה מה קורה והלכה, בהתחלה לא הבנתי איך זה שיש שתי מיילדות ורק אחרי כמה שעות התברר לי שהיא אחראית המשמרת (לא טרחו להסביר לי את זה). המשכתי לעשות תנועות של חלק הגוף העליון בישיבה על המיטה כשהרגליים שלי רדומות לגמרי והמלווים שלי מחליפים משמרות בעיסוי הפטמות שלי. עבר עוד זמן רב, מנוחה נכנסה בדקה אותי ואמרה שאין התקדמות בפתיחה, היא הציע לי לקחת פיטוצין על מנת לזרז את התהליך. אני לא מצאתי סיבה להזדרז, הרי אני במילא לא מרגישה את הצירים אז בשביל מה להלעיט על הגוף שלי עוד חומרים אם הם לא חיוניים?. היא הסכימה, אני חזרתי לישון בתקווה שבינתיים הלידה תתקדם, בפעם הבאה שהיא נכנסה בשעה 10:00 כבר הייתי בפתיחה 10 אבל היא אמרה שהצירים לא אפקטיביים מספיק בשביל ללחוץ ושאני אמשיך לנוע. היא עזרה לי להתיישב בעמידת 6 על המיטה ואני המשכתי לנוע. בכל השלב הזה עדיין הייתה רגל אחת שלא הרגשתי בכלל וגם לא יכולתי להזיז בעצמי. כעבור זמן רב עדיין לא היה שינוי בצירים, מדי פעם היא עזרה לי לשנות תנוחות וחזרה על הצעתה לקבל זירוז ואני עדיין המשכתי לסרב. שאלתי אותה בעצם מה הסיבה שהיא ממשיכה להציע לי אם אני מסרבת והיא אמרה שהרופאים מאוד לא אוהבים שלידות נתקעות בשלב הזה ואם יעבור זמן רב הם יגידו שצריך להתערב בלידה עם מלקחיים או ואקום. אמרתי לה שאני ממשיכה ככה ושאם יגיע השלב שעל פי ניסיונה הרופאים מתחילים להטריד שתגיד לי ולא אתנגד לקחת זירוז. יאמר לזכות בית החולים שלא ראיתי רופאים בחדר הלידה בכלל (פרט לשלב בלחיצות אבל זה בהמשך). אני לא זוכרת בדיוק מה קרה בשלב הבא פרט לזה שבמשך המון זמן המיילדת לא נכנסה לחדר ובחוץ היו צעקות אדירות של מישהי שהסתיימו בבכי של תינוק. קראתי למיילדת בזמזם אבל היא לא הגיעה, הגיע מישהי אחרת ואמרה שיש שני מקרים דחופים מאוד שכל הצוות עסוק בהם ושהמיילדת מתעכבת. פתאום שמנו לב שנוזל ההרדמה נגמר ובמקביל שהצירים במוניטור מתחילים להראות אחרת. עברו כבר אולי שעתיים ועדיין המיילדת לא חזרה. לא היה לי מושג אם אני אמורה לקבל עוד אפידורל, קראתי לצוות אבל לא התייחסו אלי כי היו מקרים דחופים. עבר עוד המון זמן ואני כבר התחלתי להרגיש את הרגליים וגם קצת את הצירים ועדיין אף אחד לא הגיע. הדלת הייתה כל הזמן פתוחה ומעבר לדלת היה הרבה רעש של הצוות הרפואי שאכל ממש מחוץ לחדר שלי, בכל פעם שסגרנו את הדלת כדי שיהיה לנו שקט סגרו לנו אותה.
כשהמיילדת הגיע סוף סוף כבר היה אחרי 12:00 (לא זוכרת כמה אחרי) והיא אמרה שעדיין הצירים לא מספיקים בשביל ללחוץ ושהגיע הזמן לקחת פיטוצין כי עוד מאט יעברו שלוש שעות מאז שהגעתי לפתיחה 10 והרופאים יציעו להתערב. ביקשתי לחכות עוד קצת עם הזירוז. בינתיים אחותי הציע לי שאשאר קצת לבד כי אולי כל הרעש מסביב מפריע לי להתחבר לגוף שלי. אחותי ולולו יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד, אני דיברתי לעוברית שלי וביקשתי שתצא והרגשתי שיש התקדמות אבל דווקא אז נכנסה המיילדת השנייה אמרה שזה לא בסדר שהשאירו אותי בחדר לבד וקראה להם לחזור להיות איתי. בכל מקרה אני הרגשתי שהעבודה שעשיתי עם עצמי ועם העוברית עזרה לי להתקדם. אבל כשמנוחה הגיע היא אמרה שעדיין אין צירים אפקטיביים ללחיצות ביקשנו זמן להחליט מה עושים. בהתייעצות טלפונית עם המדריכה בקורס ההכנה ללידה החלטנו להסכים לקבל זירוז. בשעה 13:00 שמו לי פיטוצין וחיכיתי. די מהר התחלתי להרגיש את הצירים וגם האפידורל כבר הפסיק להשפיע והרגשתי את הרגליים שלי.

תביאו כבר אפידורל:
בכל הזמן הזה לא היה לי מושג מה השעה, הורדתי במכוון את השעון שהיה תלוי בחדר כי ידעתי שאם אדע כמה זמן עבר אתייאש. היה לי ברור שכבר עברו כמה שעות והייתי כבר מותשת בשביל לקבל את הצירים בתנועה. כל כך לא רציתי לקבל אפידורל אבל הרגשתי שאני חייבת לנוח קצת כדי שיהיה לי כוח להמשיך, ביקשתי מהמיילדת לבדוק כמה פתיחה יש לי כדי להחליט מה לעשות, ידעתי שאם אני בשלב מתקדם אז אחזיק מעמד אבל אם אין התקדמו אז אני חייבת, פשוט חייבת לנוח קצת. המיילדת בדקה אותי והפתיחה הייתה 5 בלבד והשלפוחית שלי עדיין מפוצצת. זהו נשברתי ודרשתי אפידורל, המיילדת הציע לי להתייעץ שוב עם המלווים שלי ולראות אם זה באמת מה שאני רוצה (יאמר לזכותה שבכל הזמן איתה היא תמיד נתנה לי להוביל ולא הציע שאקבל אפידורל, ההפך היה נראה שהיא עושה הכל כדי לקיים לידה טבעית). אחותי אמרה שזה רעיון טוב אבל לול שאל אם אני בטוחה שזה מה שאני רוצה ושהוא יעזור לי לעבור את ההמשך ללא הרדמה. בכל זאת הייתי נחושה בדעתי לנוח קצת ודרשתי אפידורל עכשיו!!!. המיילדת חיברה אותי לאינפוזיה שמה קטטר, הדקות שעברו עד שהכינה אותי להגעת המרדים היה החלק הקשה ביותר בלידה וצעקתי שיגיע כבר. על פי זכרוני שמו לי אפידורל בערך בשעה 5:00. ברגע שלא היו כאבים נרדמתי די מהר, אני זוכרת רק שהמלווים שלי היו גם מותשים ונרדמו על הרצפה לידי. אביגייל אמרה לי שהקטטר היה מלא וזה מסביר מדוע כל כך סבלתי בשלב מוקדם של הלידה. היא אמרה שעכשיו שרוקנו את השלפוחית תתחיל התקדמות. ישנתי לי שינה עמוקה והמיילדת העירה אותי כל כמה זמן להחליף צד. לקראת 7:00 התעוררתי ואביגייל אמרה לי שהפתיחה מתקדמת מאוד, אני כבר ב9 וחצי, היא הנחתה אותי לנוע במיטה עם חלק גופי העליון על מנת לקדם את הצירים ולעסות את הפטמות. נפרדנו ממנה בתקווה שתגיע מיילדת מקסימה לפחות כמוה.

לידה פעילה:
בחדר לידה אמרתי לאביגייל שאני רוצה לידה טבעית ללא התערבויות והיא שאלה אותי מדוע לא הלכתי למרכז הלידה, אמרתי לה שאני רוצה להיות איתה וגם במילא לא אוכל להיות באמבטיה כי כבר ירדו לי המים ואני מרגישה שלמה עם עצמי כך שאני לא צריכה חדר מיוחד. היא חיברה אותי למוניטור ובדקה פתיחה, שהייתה רק 3. לולו ליטף אותי ועזר לי להיכנס להרפיה, גם אחרי שניתקו אותי מהמוניטור רציתי לשכב במיטה בהרפיה, אבל אביגייל אמרה שהצירים שלי נחלשים ושכדאי לשנות את הגישה ולהתחיל להיות בתנועה. הסכמתי ויצאתי למרפסת הפצפונת שנמצאת בסוף המסדרון של המלווים בלידה. לולו היה איתי ובכל ציר הוא החזיק אותי, הזכיר לי את הנשימות ועזר לי לסובב את האגן, בין הצירים התחבקנו. אחר כך הבאנו כדור פיזיו ועשינו את אותו דבר עם הכדור. אחר כך חזרתי לחדר ושתיתי תרופה הומאופטית שהכינה לי המיילדת שאמורה לסייע להתמודדות עם הכאב. משם עברתי למקלחת, (זו עוד בעיה של לניאדו אין מקלחת בחדר וצריך ללכת למקלחת בחדר מיון ובחדר המיון אסור לגברים להיכנס). הייתי לפחות חצי שעה במקלחת ובהחלט הייתה התקדמות. חזרתי לחדר והצירים כבר היו חזקים יותר והתחילו להציק מאוד, אביגייל קשרה בד מסביב לבטן שלי ונתנה לי להחזיק ביד אבנים (לא יודעת איזה)וכך התיישבתי על הכדור ובכל ציר סובבתי את האגן על הכדור. הכדור מאוד עזר אבל אחרי כמה צירים הרגשתי שלרגליים שלי אין יותר כוח לשבת על הכדור ושבציר הבא אני נופלת על הרצפה. וכך בין הצירים הייתי מעולפת לגמרי על הרצפה מקטרת שאני עייפה מאוד ושאין לי כוח לשבת על הכדור. כמו כן הייתי חייבת לעשות פיפי אבל לא הצלחתי להתרוקן. בשלב הזה המיילדת אמרה שצריך לחבר אותי שוב למוניטור. חזרתי למיטה אך הפעם למרות שניסיתי להרפות, הצירים כל כך הציקו שהגוף שלי התכווץ וצעקתי מכאבים. אמרתי שאני רוצה שיעשו משהו כי אני חייבת לנוח קצת, שהעייפות של מכריעה אותי ואני מאבדת את הסבלנות. עדיין לא הצלחתי לעשות פיפי ואני בטוחה ששלפוחית השתן המלאה גם היא גרמה לצירים לכאוב מאוד. אביגייל הציעה לתת לי חומר שאמור לרכך את צוואר הרחם שאני לא זוכרת את שמו, אני הסכמתי, שמו לי את החומר אך אני עדיין התפתליתי מכאבים בכל ציר שהגיע.

השהות במחלקת יולדות:
במחלקה שמו אותי בסוף המסדרון, נכנסתי למיטה, שמתי אטמי אוזניים (שהתגלה בתור הציוד הכי חשוב שהבאתי בתיק לידה) כיסיתי את העיניים וצללתי לי למקום אחר. התעלמתי מהקולות מסביב נשמתי נשימות עמוקות ודמיינתי שאני בחוף הים. מדי פעם אחותי עשתה לי עיסוי ושמחה איתי עם כל ציר שהגיע, והם בינתיים הגיעו רק כל 20 דקות או חצי שעה ועדיין היו לי נעימים ולא כואבים. הצירים עדיין הופיעו במרחקים מאוד ארוכים אחד מהשני. התקשרנו לאירנה שטפלה בי כמה פעמים במהלך ההריון וביקשנו שתעבוד עלי, היא אמרה שתתפנה לכך אחרי שעה 13:00, ואכן בשעה זו החלו הצירים להיות חזקים יותר במרווח של 15 דקות בין ציר לציר.
רק לקראת הצהריים התפנה מקום והעבירו אותי לחדר עם ארבע מיטות ואז הבנתי שבעצם היה לי יותר שקט ופרטיות בסוף המסדרון מאשר בחדר. בינתיים לולו חזר מהבית אך חלק גדול מהזמן הוא לא היה איתי כי מותר לגברים להיכנס רק בשעות הביקור והוא עדיין לא חשב להתעלם משעות הביקור המקובלות. למעשה הייתי צריכה להתמודד עם ההרפיות ללא סיוע של לולו כפי שהתכוננו במהלך ההיריון. בהמשך התעלמנו מהדרישה שיהיה בחוץ והוא נכנס למחלקה וניסה להיות איתי חלק מהזמן בחדר.
אחרי הצהריים קיבלתי אנטיביוטיקה לוריד בפעם הראשונה, עשו לי פרפר בזרוע וזה הציק לי מאוד (אחרי זה הבנתי שהיה עדיף לעשות לי פרפר ביד ולא בזרוע והן ממש כעסו על חוסר ההתחשבות של הרופאה שלא חשבה שאולי ארצה לנוע בלידה וזה יפריע לי). מרגע זה קיבלתי אנטיביוטיקה כל 6 שעות. כמובן שלא רציתי לקבל אנטיביוטיקה אבל שאני אקח את הסיכון שהעוברית תקבל זיהום? לכן החלטתי לא לעשות מזה עניין, רק הפרפר ששמו לי כל כך הציק והגביל אותי בתנועה אחר כך.
עדיין לא הייתה התקדמות בצירים ואני הרגשתי שסבלנותי מתחילה להתקצר ושאם ייקח עוד הרבה זמן עד שיתפתחו צירים לא יהיו לי כוחות להמשיך בלידה טבעית .שוב ביקשנו את עזרתה של אירנה, כמה דקות אחרי שדיברתי איתה המרווח בין הצירים התקצר ואורך כל ציר התארך. רק בשעה 18:00 התחילו הצירים להופיע בתדירות של כל 7 דקות בערך, את רוב הזמן העברתי במקלחת מסובבת את האגן. חלק מהזמן אחותי עשתה לי עיסוי בפטמות ושרנו לנו שירים תחת הזרם. אחר כך יצאנו לטייל קצת בחניה של בית החולים כדי להתאוורר קצת, בכל ציר שהגיע נשענתי על לולו ועשיתי סיבובי אגן. לקראת 19:00 הצירים הגיעו כל 5 דקות וביקשתי לעבור לחדר לידה, רציתי כבר לעבור לחדר לידה כי רציתי שקט מהמחלקה. האחיות במחלקת יולדות שאלו אותי אם הצירים מאוד מאוד כואבים, ולמרות שהם היו ממש נסבלים אמרתי שכן כי כבר ממש נמאס לי להיות בחדר עם עוד 3 נשים אחרי לידה שמדברות כל הזמן בטלפונים שלהן. בשעה 20:00 נכנסתי למיון נשים ושם שוב בדקו אותי, אמרו שיש לי רק פתיחה של 2 ומחיקה של 80% ושאחכה עוד במחלקה. אמרתי למיילדת בחדר מיון שאני רוצה להגיע לחדר הטבעי והיא הסתכלה עלי ממש בזלזול, הרגשתי איך היא מצליחה לקצר את סבלנותי. בינתיים אחותי זיהתה במיון את המיילדת אביגייל (המיילדת שהייתה אמורה ליילד אותי והייתה חולה הציע שאביגייל תחליף אותה אבל בדיוק בזמן שהתפתחו אצלי צירים היא הייתה אמורה להתחיל משמרת ולכן לא יכלה להתפנות ללידה פרטית). אחותי פנתה לאביגייל ובלי להתבלבל אמרה לה שהיא הולכת ליילד אותי היום ושזה נהדר כי שמענו עליה המון דברים טובים. בינתיים חזרתי די מיואשת למחלקה, למזלי כבר היה יותר שקט כי רוב הנשים הלכו לישון ויכולתי לנוח קצת. לקראת 22:30 נכנסתי שוב למקלחת, הצירים הלכו והתחזקו ובמקלחת אמרתי לאחותי שאני מרגישה שאני חייבת לחרבן, אחותי אמרה שזה סימן שהלידה מתקרבת ואכן האחות אישרה שהגיע הזמן לעבור שוב למיון. הגעתי למיון, שוב לאחות המגעילה שבדקה אותי לפני שעתיים ועכשיו אמרתי לה שאני רוצה להישאר בחדרים הרגילים ולא ללכת לחדר הטבעי כי אני רוצה להיות עם אביגייל, היא שוב הכניסה לי מבט ואמרה שהיא לא מבינה מה אני רוצה ממנה ושאם כך כדאי שאחכה עד שהמשמרת הבאה תתחיל ולא אעבור שוב בדיקות שלה ושל הרופא. אכן כך עשיתי, נכנסתי שוב למקלחת בחדר המיון ובשעה 23:00 כשהתחלפה המשמרת הצוות החדש אמר לי להיכנס לחדר הלידה בלי לעבור שוב את שגרת הבדיקות במיון.

הגעה למיון יולדות:
בשעה 3:30 הגענו ללניאדו ונכנסתי למיון יולדות, קיבלה אותי מיילדת מקסימה, תוך כדי הבדיקה הסבירה לי מה קורה בצורה עדינה ונעימה וליטפה את ראשי, אמרתי לה שאני רוצה להגיע ללידה בחדר הטבעי והיא הסבירה לי שכנראה אצטרך הרבה מאוד סבלנות כי אני עדיין לא בלידה פעילה ואין לי עדיין פתיחה וצוואר הרחם מחוק רק 20%. מחדר המיון הייתי אמורה לעבור למחלקה לאשפוז עד שיתפתחו צירים סדירים. אבל בינתיים במחלקה כל האחיות היו עסוקות ולא היה מי שיקבל אותי, הכינו אותי לכך שאין מקום במחלקה ואשהה במסדרון עד שיתפנה מקום באחד החדרים. בינתיים התקשרנו לאחותי שתגיע ותהיה איתי. חיכיתי עד 6:30 ורק אז עברתי למחלקה, אחותי הגיע ולולו נסע הביתה לישון קצת.

ירידת המים:
בשעה 22:00 חזרנו הביתה מהים, התיישבתי ליד המחשב לקרוא קצת באינטרנט ופתאום אני מרגישה פרץ מים שיוצא ממני. מיד אמרתי ללולו שיורדים לי המים ורצתי לקחת מגבת מהמקלחת. בדרך הקצרה מהמחשב למקלחת היה שביל של מים על הרצפה. התקשרתי למיילדת שאמרה לי שהיא עדיין חולה והמליצה לי להתארגן לאט ובנחת ולצאת לכיוון בית החולים כדי להיות בהשגחה. כמו כן היא אמרה שכל עוד אין צירים סדירים אין מה להתקשר למחליפה שלה. שאלתי אותה אם זה בסדר שאנוח כמה שעות בבית לפני שאגיע לבית החולים היא אמרה שזה בסדר. הלכתי להתקלח מהחול ונכנסתי למיטה עם שקית ניילון גדולה ומגבת מעלייה וניסתי לשון קצת. מכיוון שעדיין לא היו לי צירים בכלל חששתי שיכול לקחת עוד המון זמן עד שיתפתחו צירים ולידה פעילה ועדיף להיות כמה שיותר זמן בבית במנוחה, הרי אין סיכוי שבבית חולים יהיו לי תנאים לנוח. אני הלכתי לנוח ובינתיים לולו הכין דברים אחרונים בתיק ללידה, סידר קצת את הבית והכין לנו המון סנדוויצ'ים וחטיפים לדרך ובא לנוח איתי. אני לא ממש הצלחתי לישון כי כל הזמן כמויות של מים המשיכו לנזול ממני וגם הרגשתי כאבים בתדירות של כל חמש דקות, אבל הכאבים היו לי נעימים מאוד ובהחלט לא כואבים בצורה בלתי נסבלת. אחרי ארבע שעות בבית שלא הצלחתי לישון התחלתח לחשוש שאולי מה שיש לי זה צירים ופתאום תתחיל לידה. קראתי קצת חומר באינטרנט שלפיו ירידת מים בזרם חזק מחייבת השגחה והתחלתי לחשוב שזה יהיה טיפשי לחכות שעות בבית אם במילא אני לא ישנה אך אני כן מתוחה וחוששת לעוברית שלנו. על כן החלטנו לנסוע לבית החולים. היה לי ברור שבבית החולים כבר לא אוכל לישון ושאהיה תלויה בחסדי הצוות הרפואי ושהלידה שלי כבר לא תהיה כפי שחלמתי שתהיה. על כן החלטתי לזרום עם כל מה שיקרה ברוח טובה ולהיות רפויה עד כמה שניתן כדי להתמודד עם כל מה שיקרה מעכשיו והלאה.

הלידה מתקרבת:
הניסיון המשפחתי של אחיותיי הוא לידה בסוף שבוע 42 לכן ידעתי שגם העוברית שלי לא ממהרת לצאת, כבר מחודש שביעי היו לי כאבים עזים בבטן ובמפשעה בעיקר כשהיא זזה אך הללו לא היו צירים. גם עם סיום החודש התשיעי המצב לא השתנה ואני כבר הייתי בבית כי לא יכולתי לעבוד יותר בגלל הכאבים (כאבים נפלאים של חיים חדשים שנמצאים בתוך הגוף שלי). כמה ימים לפני הלידה התקשרו מלניאדו והודיעו לי שהמיילדת שלי חולה ונתנו לי טלפון של המחליפה שלה. שכשהגיע שבוע 41 הרגשתי שאני כבר מוכנה ללדת אבל לא קרה כלום. ביום שירדו המים דיברתי עם חבר קרוב שהמליץ לי לנקות סוף סוף את הבית כי בטוח אחר כך יתחילו הצירים. ואכן כך עשיתי, שטפתי רצפה וניקיתי אבק במרץ. בערב לקחתי את לולו מהעבודה ועשינו טיול בחוף הים, הפעם לא טיול קצר ונינוח של חצי שעה, אלא הליכה נמרצת של שעתיים.

ההיריון:
במהלך ההיריון ידעתי שאני רוצה לקיים לידה טבעי ככל האפשר בעיקר כי רציתי לחוות את מה שעובר עלי ולהמנע מהתערבות בלידה שתפריע לי להקשיב לצרכים של הגוף שלי. בחרנו בקורס הכנה ללידה של שיטת "ברדלי". ברדלי היה רופא אמריקאי שצפה בלידות רבות של חיות במשק החי של הוריו וראה כיצד החיות שילדו בחווה היו רפויות ושקטות במהלך הלידה. הקורס מבוסס על תרגול ואימון של הרפיות שונות המתבצעות בעזרתו של המלווה של היולדת במהלך הלידה, זאת במטרה שהיולדת תכיר את טכניקות ההרפיה ותדע לבצע אותן במהלך הלידה. במהלך ההיריון תרגלנו כמעט כל יום הרפיה שכזו במשך 10-20 דקות. בן זוגי (שיקרא כאן לולו) הוביל את ההרפיה בטכניקות של דמיון מודרך, נשימות ומגע. ההרפיות עזרו לי מאוד להתמודד עם מתח וכאבים כבר במהלך ההיריון. מהשבוע ה 25 עיסינו כל יום את הפירינאום כחלק משגרת ההרפיה.
במהלך ההיריון השתתפתי בחוג יוגה והשתדלתי להתאמן בבית בכל יום בתרגילי יוגה וצ'י קונג שמרגיעים את הגוף ומסייעים לגוף ולנפש להתחבר לאנרגיות שביקום.
הייתה לי התלבטות לגבי קיום לידה בבית או בבית חולים ובגלל חוסר בטחון שלי ושל המשפחה הקרובה סביב בחרנו לדחות את לידת הבית ללידות הבאות וללדת במרכז לידה בבית חולים לניאדו בליווי מיילדת צמודה איתה יצרנו קשר כמה חודשים לפני הלידה. האמת היא שעד לסוף ההיריון היו לי כל הזמן ספקות אם זו הבחירה הנכונה אך היה לי חשש ללדת בבית בעיקר כי לא הרגשתי בטוח מספיק במרחב הביתי שלי, אם כבר הייתי מעדיפה ללדת במערה כמו האדם הקדמון. לא היה לי כוח נפשי להתמודד עם תגובות של המשפחה והחברים לגבי בחירה של לידה בבית.
במהלך ההיריון עברתי כמה חוויות מעצימות (שאין לי כוח ל]פרט) שגרמו לי להאמין ולבטוח בגוף שלי ובאינטואיציה הפנימית שלי. קראתי כל מאמר אפשרי באינטרנט והמון סיפורי לידה, שבועיים לפני התאריך המשוער גם קיימתי מעגל נשים של חברות ובנות משפחה בו קיבלתי תמיכה ואהבה רבה. הרגשתי שאני מוכנה ללידה אך עם זאת היה לי פחד גדול מהאמהות, חששתי לאבד את העצמאות שלי ולא יכולתי לדמיין אותי בתור אמא לתינוקת פיצפונת. הייתי מודעת לפחדים הללו ושיתפתי בהם אנשים רבים. נהנתי מאוד מההריון והיה לי קשה להיפרד ממנו.

את סיפור הלידה של ביתי הבכורה התחלתי לכתוב שלושה שבועות לאחר הלידה וסיימתי אותו עכשיו שכשביתי בת חודשיים. בחודש שאחרי הלידה חשבתי המון על הלידה בעיקר כשהלכתי לישון בלילה, ניסיתי להבין את מה שקרה ומדוע כל דבר היה כמו שהיה וזה לא הרפה ממני, ככל שהתקדמתי בכתיבת הסיפור הרפתי מהמחשבות האובססביות על הלידה ועיכלתי את החלקים שבה שהיו לי קשים יותר. סיפור הלידה הולך להיות ארוך כי גם הלידה הייתה מאוד ארוכה ומתישה. על מנת לסדר לעצמי את הסיפור חילקתי אותו לפרקים.

אז הנה התחלת דף סיפור לידה:
עברו שלושה שבועות מאז הלידה, ואני כל יום מוצאת את עצמי חושבת על מה שהיה, הלידה שלי הייתה ארוכה מאוד וממש שונה ממה שרציתי. רציתי לידה טבעית עם מיילדת צמודה. אבל הגוף שלי בחר בשבילי אחרת כשהלידה החלה בירידת מים ולאחר מכן צירים לא סדירים וקלים ביותר, רק אחרי 24 שעות התפתחה לידה פעילה שנמשכה 16 שעות (כלומר 40 שעות מרגע ירידת המים). למרות שלא רציתי לקחת אפידורל בשלב מסוים הרגשתי שאני עייפה מדי בכדי להתמודד עם הצירים ולקחתי, במהלך הלידה קיבלתי המון חומרים שלא רציתי לקחת, ביניהם פיטוצין ואנטיביוטיקה. ובכל זאת למרות שאני שואלת את עצמי למה הגוף שלי לא אפשר לי ללדת לידה כפי שרציתי, בזמן הלידה הרגשתי שאני זו שמובילה את תהליך הלידה שלי והרגשתי טוב מאוד עם עצמי והבחירות שלקחתי.