לקבל את המציאות ולא להיאבק בה
יפה אמרת. ונראה שאת גם מיישמת בפשטות ובנינוחות.
מאחלת לך שגם את האימהות שלך תחווי באותה דרך @}

תודה רבה רוניתה..@}
טוב...לאחר שלקחו אותי לחדר התאוששות (עד החדר במחלקת יולדות ב' יתפנה),ובדקו אותי שוב בדיקה וגינלית ולחצו לי על הבטן , לראות שהכול כשורה(בדיקה שדי עיצבנה אותי כי לא הייתי מוכנה לה, חשבתי שסיימתי כבר עם הבדיקות כשיצאתי מחדר הלידה..),תוך חמש דקות הביאו לי את האפרוח שלי.אבל אז בדיוק הודיעו לנו שהחדר התפנה. אז בעלי לקח את התינוקי ואותי לקחו עם המיטה עליה שכבתי וישר למחלקת יולדות ב'.
חדר מקסים, תינוקי איתי ,לא נפרד ממני מאז אפילו לא לרגע אחד.

אני מתרשמת מיכולת השחרור שלך את הציפיות.
האמת היא שגם אני...אבל מנסה לקבל את המציאות ולא להיאבק בה. ישנה השתדלות וישנה לבסוף המציאות, או כורח המציאות. העיקר שהכול עבר בשלום.
ואולי בפעם הבאה הלידה שלי תתקרב לציפיות שלי או לרצונות שלי ללידה כמה שיותר טבעית...וגם אם לא, כנראה שזה מה שצריך להיות...@}

כמה מרגש...
שיהיה לשלושתכם הרבה טוב ביחד.
אני מתרשמת מיכולת השחרור שלך את הציפיות.
שמעתי על המהלך הזה שמיילדות עושות בדרך לתינוקיה. אותי זה היה מקפיץ, אבל מה זה עוזר בדיעבד? מוטב להרפות לפעמים...

טוב...ממשיכה את סיפור הלידה שלי.....עכשיו שצברתי מעט כוחות והתפרים כבר כמעט לא כואבים לי ..(כן, עשו לי חתך חיץ, אמנם קטן אבל כואב בימים הראשונים)
אז כאמור, לאחר שהמים פקעו, הצירים שבאו היו קשים לי מנשוא. נבהלתי מעוצמתם, והייתי רק בפתיחה של 4. אמרתי לעצמי: אם עכשיו זה כזה כואבב, מה יהיה בהמשך? טוב, חיכיתי לרופאה המרדימה שהייתה מאוד נמאוד נחמדה, בחדר הלידה הלא טבעי...
כעבור שתי דקןות בערך, כבר לא הרגשתי כאבים. חיברו אותי לאינפוזיה, ולאפידורל בטפטופים. יכולתי לנוח ולהביט בבעלי ובגיסתי המקסימים.
היה בא לי שוקולד ונתנו לי פסק זמן. כך גם הרגשתי-פסק זמן מהכאב.
הרגשתי את הצירים אך לא את הכאב. הרגשתי גם מתי הם היו חזקים, ומתי לא. אבל זה ממש לא עזר לקדם את הלידה. מה זה משנה אם מרגישים את הצירים והגוף לא ממש מגיב להם? (אם לא הייתי לוקחת אפידורל הייתי בטוח יולדת כעבור שעתיים גג) כי היו לי צירים מעולים-כך אמרה לי המיילדת...
עבר הזמן. השעה הייתה כבר 1 בלילה. פתאום המילה פיטוצין עלתה לאויר. אמרתי למיילדת פרידה המקסימה שאני לא מעוניינת. אז הרופא אמר: "טוב, אנחנו לא ממהרים לשום מקום"...
עבר הזמן, התחלפה המשמרת.
הגיע מיילדת חדשה אליי.זיוה. גם מקסימה ורגישה. היא הוקסמה מהדיסק ששמתי של אתי אנקרי, דיברנו על לימודי ימימה, אמרתי לה שאני למדתי את זה שנה, היא אמרה שהיא רוצה גם ללמוד את זה. שוב עניין הפיטוצין עלה. היא אמרה שחייבים, כי עברו שלוש שעות מהפתיחה של 10, והגיעה עוד רופאה להלחיץ אותי ואמרה שאם אני לא אקח פיטוצין אז יש סיכוי ללידה מכשירנית. נורא פחדתי מהמוניטין של אדון פיטוצין..אבל זיוה הרגיעה אותי ואמרה לי שאני ממש לא ארגיש כאב כי אני תחת אפידורל.וחוץ מזה הזכירה לי את ימימה ואמרה לי משפט ימימאי "לקבל את המתאפשר". השתכנעתי מיד.
רק לחץ ארגיש וזה ייעל את הצירים ויקדם את הלידה. הסכמתי. השעה הייתה בערך 5 בבוקר. הצירים החלו להיות יותר ויותר חזקים. אני מרגישה בדיוק מתי יש לי ציר חזק ומרגישה את הלחץ החזק.זיוה אומרת לי שכשארגיש ציר ממש חזק אז אקרא לה ואז אלחץ...הזמן עובר. אני מבקשת לשנות תנוחה אך כנראה שאי אפשר. הגב מאוד כואב לי. לא הצלחתי אפילו לישון לדקה . זיוה וחגית המיילדות עוזרות לי ללחוץ. זיוה מנחה אותי לכלוא את האויר וללחוץ לאיזור הנרתיק. אחרי מלא לחיצות, אני מאוד עייפה. היא אומרת לי שהראש ממש כמעט יוצא.
אין לי כבר אויר. אני תשושה. היא שמה לי קצת מסיכת חמצן כי הדופק של הבייבי ירד ואני כבר עייפה. הדופק מיד עולה .בעלי אאומר לי יאללה מאמי, עוד שתי לחיצות אחרונות בכול הכוח...אני כבר חסרת אונים, לא יודעת איך התינוקי יעבור דרכי. נדמה לי שזה שאני לוחצת ממש לא עוזר. זיוה מבקשת ממני אישור לבצע חתך קטן. במשך כול הלידה הבהרתי לה שאני מעדיפה ללא חתך ושתשים לי רטיות חמות עם שמן שקדים. כנראה שזה לא עזר.. טוב, אין מה לעשות...חתך. אני לא מרגישה כלום.
עוד שתי לחיצות חזקות חזקות שבארמצע אני מבקשת מהמיילדות: " תעזרו לי קשה לי:".
והנה הבייבי עליי, על הבטן שלי. כמה שניות ופקחתי את העיניים. הייתי בהלם ובשיא ההתרגשות. ליטפתי לו את הראש והתחלתי לבכות. "הוא כזה חמוד"...היה לו קול עדין ומקסים והוא אפילו לא בכה. רק השמיע קול קטני...ביקשתי לא לנתק את חבל הטבור עד שמפסיק לפעום...וכך היה.
חגית הבמיילדת שאלה אותי אם אני רוצה שהיא רק תעטוף אותו כאן בחדר. אמרתי כן... בעודה שוקלת ועוטפת אותו לידי באה הרופאה לתפור לי את החתך.ץ ביקשתי הרדמה מקומית. אפילו תחת השפעת האפידורל חששתי שיכאב. כי הייתה לי תחושה מלאה ברגליים.
בהתחלה היא לא הבינה למה צריך, אבל אמרתי לה " סבלתי מספיק, אני רוצה הרדמה מקומית.".
ההרדמה המקומית בוצעה. לא הרגשתי כלום. בינתיים כשהיא תופרת אותי , מיד לאחר השקילה,נתנו את הבייבי שלי לבעלי. כך הוא היה עליו כחצי שעה.מתבונן בו ובוחן את פניו.
בעלי בוכה מאושר. אני בוכה איתו. אנחנו מדגישים שאנחנו לא מעוניינים ברחיצה ובשום חיסון.ביות מלא.
המיילדת אומרת שצריך לקחת אותו לבדיקת רופםא שיגרתית, אני אמרת לה שבעלי ילווה אותה. היא אומרת :"אוקיי אבל מסביב..".
עד שבעלי הגיע היא ממש לא חיכתה. לא נורא, לא עשיתי מזה סיפור. תוך כשבע דקות בעלי חזר לחדר לידה וביקש מאחת המיילדות לבוא ולשחרר אותו.
חייבת הפסקה..

מזל טוב! @}
מחכה בסבלנות להמשך (אני לא מרשה לעצמי לחכות בקוצר רוח. בכל זאת, שבוע ויום, את צריכה לנוח (-;{{}})
נו...

אני גונחת מכאב ומתפללת שנגיע כבר. אני מדדה לכניסת בית החולים, מנסה עוד להחזיק את עצמי בהליכה ולא לעצור על איזה ספסל. מגיעים שוב למיון. פתיחה של שלוש וחצי. עוד קצת ואכנס לחדר לידה טבעי.
מחכה לזה בקוצר רוח.בינתיים שוחים אותי למחלקת יולדות, לחדר חדיש שם אנסה להעביר את הזמן עד שתהיה לי פתיחה של ארב ע ואוכל סוף סוף להיכנס למרכז הלידה. שם, אני מרגישה, אוכל להיכנס פנימה אל עצמי ולאסוף כוחות. אני מדמיינת כבר את עצמי שם, נתלית על החבל, עושה אמבטיה ועוברת את הצירים בגבורה.
גיסתי המדהימה שהיא גם דולה נמצאת איתי. אני הולכת להתקלח. המים החמים עוזרים לי קצת. אני יוצאת.היא אומרת לי כמה שאני מדהימה שאני יודעת בדיוק מה צריך ומה טוב לי ושאני בסנטר שלי ובפוקוס מדהים.
הצירים הולכים ונעשים תעופים. כול 30 שניות לערך ציר חזר שנמשך יותר ויותר. אני עדיין בעבודה. נמסה תנוחות ומרגישה שבעמידה והשענות על הקיר ותנועות סיבוביות עם האגן הכי עוזר לי.
חוזרים למיון לבדיקה נוספת. עדיין לא ארבע מלא. שוב שולחים אותי חזרה לחדר. התעייפץתי מזה. אני רוצה מאורה בטוחה שם אוכל להתרכז ולהרגיש בטוח.
חוזרת לחדר על כיסא גלגלים.
הגיע רגע מיוחד-ציר מאוד מאוד חזק מגיע. חזק מכול השאר.אני מנסה לנוח במיטה. עוד ציר עוצמתי במיוחד לוקח אותי.זה כואבבבבב. אני אומרת לגיסתי. זה כואבבבבבבב.קשה לי לדבר.אני מרגישה כבר עייפה.גם קצת מבוהלת מעוצמת הכאבת כי אם עכשיו זה כואב ככה, מה יהיה בפתיחה של 6,7,8,9???איך אעמוד בזה?
פתאום פוקעים לי המים. בבת אחת. מרגישה איך הפקק נפתח וזרם חם מציף לי את הרגליים. המים יורדים לי! אני אומרת לה וחושבת לעצמי "אז ככה זה מרגיש...".
רגע אחד לאחר מכןו אני אומרת לה שקשה לי נורא, אני רוצה אפידורל. "את בטוחה?" היא שואלת, ואני רואה לנגד עיניי את מרכז הלידה הטבעית מתרחק ממני אך גם הכאב. מרגישה שאני לא יכולה לו. אני רוצה להרגע.
חוזרים למיון. "פקעו לי המים ואני רוצה אפידורל. עכשיו! מיד!
אין מה לעשות, ניסיתי, קשהה לי."אני אומרת לטובה האחות שהפצרתי בה עד לפני כשעה שתיתן לי כבר להיכנס לחדר הלידה הטבעי.
טובה אומרת לי שזה בסדר גמור ושאף אחד לא מחכה לי עם מדלייה בסוף אם לא אקח אפידורל.. אין עניין לסבול, היא אומרת לי באמפטיה , אל תרגישי לא טוב עם עצמך שאת בסוף לוקחת אפידורל. לידה ראשונה, לא מכירים את עוצמת הכאב. זה בסדר..." ובנימה מנחמת זו, מכניסים אותי לחדר לידה.
ברשותכן, אמשיך מחר. התעייפתי@} לילה טוב

"האחדות היא אחת, וככול שנפרק אותה לפרטים, כך נשמור על אשליית קיומינו "....
מרגיעון שחודר לי ישר ללב...מתחבר לי לכול כך הרבה דברים שחויתי השבוע.
יש לי ילד. תינוק..אני אמא. כבר שבוע ויום ואיך שהזמן טס לו.
אז אתחיל לספר את סיפור הלידה המרגשת שלי:
יום שישי שעבר, שבוע שלושים ותשע +4, מחכה לסימני לידה בקוצר רוח. התאריך המשוער הוא בכלל ליום רביעי...אבל לי כבר קשה עם הבטן, והראש של התינוקי לוחץ לי בין הרגליים...כול סימן זוכה לתשומת לב מיוחדת...
צירונים בינוניים מתחילים. אני מרגישה צורך להשאיר את הטלויזיה דולקת בערב שישי(אני בדרך כלל שומרת שבת),אנחנו רואים ארץ נהדרת ונהנים ...אוירה מיוחדת באויר. אני מרגישה בתוכי שזה קרוב מתמיד. נותנת הוראות חשובות למידת הצורך לאהובי בעלי,כמו למשל:אם זה קורה הלילה, לא לשכוח לא לעזוב את הבייבי באף רגע בשום אופן. להקפיד להבהיר שאנחנו לא מעוניינים בשום חיסון ,לא לרחוץ ולא לתת אנטיביוטיקה לעיניים.
לקראת סוף ארץ נהדרת אני מרגישה עייפות גדולה. חוזרת לישון.
למחרת בבוקר ציר אוחז בי. מזהה אותו. ציר ברמה חדשה. ואחריו עוד אחד ועוד אחד. מתזמנת צירים, מרווחים של 3 דקות במוצע בין ציר לציר. הצירים סדירים יחסית אך נסבלים בהחלט.
אני מתקשרת לאחותי. מספרת לה על הצירים. היא מציעה לי להתחיל להתגלגל לבית החולים. כאמור, אני חיפאית ומתכננת ללדת בלניאדו מרכז לידה טבעית.
בעלי אוכל ארוחת בוקר. ההתרגשות אוחזת בו. התיקים כבר ממתינים באוטו מזה יומיים.
אנחנו מגיעים לבית החולים. מיון יולדות. מקבלים את פניי בסבר פנים מאוד יפה. אחות בשם טובה שממלאת איתי שאלון, ורופאה מקסימה אחת.
הפתיחה היא שתיים וחצי ומחיקה מלאה.
שולחים אותנו לעשות סיבוב שעתיים ולראות מה המצב. אם הלידה תתקדם- אני נשארת. אם לא תהיה התקדמות- חוזרים הבייתה.
אנחנו בטיילת בנתניה. תוך כדי הליכה הצירים מתחזקים ונהיים עוצמתיים יותר ויותר. רעב תוקף אותי. בעלי מציע שדנשב בקפה קפה ונאכל פסטה ברוטב שמנת. הרעיון מוצא חן בעיניי מאוד.
נכנסנו לקפה, הטבח ראה אותי והכין לי מיד לפני כולם לאכול. אני אוכלת בעמידה. לא יכולה לשבת מהצירים. המלצריות מסתכלות אליי חצי בהערצה חצי בהשתאות. אני הריונית בהתהליך לידה בדודה לפטוצ'יני וטוסט,אוכלת בעמידה ועושה עם האגן תנועות מעגליות. מפאת ההתפדחות אנחנו יושבים בפנים, שם אין אף אחד...
הצירים מתחזקים אך אני עוד יכולה להם.
בדרך לבית החולים, במכונית, ציר אחד חזק אוחז בי ומבקש את מלוא תשומת ליבי.