"עשיתי זאת! אני עשיתי זאת! ויבק היי!!!!
איך כותבים סיפור לידה? איך מעלים על הכתב אלפי ומיליוני פרטים? איך מוצאים מילים לתחושות, למחשבות, לרגשות, לעוצמות?
הזכרונות של הלידה טמונים במקום אחר משאר הזכרונות שלי.
עוצמת הרגשות, עוצמת הכאב פילסו להן מקום חדש בתוכי. משהו שלא היה בי קודם.
הקדמה
את בני הבכור, בן, ילדתי בניתוח קיסרי בגלל מצג עכוז שנתיים וחצי קודם לכן.
כך שאפשר לתאר שחלמתי על תיקון. לידה טבעית ללא התערבויות.
התכוננתי לכך ברצינות רבה, בין היתר על ידי מפגשים עם רוקסאן, שהיא דולה שעובדת הרבה עם דמיון מודרך. רוקסאן גם ליוותה אותי ללידה.
בחרתי ללדת בבית-חולים.
לא רוצה ללדת מוקדם
את בן ילדתי בשבוע 37. זה תפס אותי לא מוכנה מהרבה בחינות. זה לא נחשב לידה מוקדמת, ובכל זאת, הפעם רציתי ללדת בשבוע 40,
"כמו שצריך". אבל התכוננתי גם לאפשרות ששוב אלד קצת לפני.
אכן, שבוע 38.
זה מגיע
יום רביעי, מנוחת צהריים שאי אפשר בלעדיה. בן ישן, אני בעיקר מנמנמת. התכוצויות בלתי פוסקות, כמו בכל הימים האחרונים. לא כואב,
רק קצת לא נעים.
אחר הצהריים ההתכוצויות מתגברות והופכות לצירים ממש, קצת כואבים. די תכופים.
כמו יולדות רבות לפני, אני עדיין לא משוכנעת שזאת ממש התחלה של לידה.
נמרוד מבין את זה הרבה לפני.
בינתיים מגיעות אורחות מקצה העולם – אחות של נמרוד ובתה מאוסטרליה שלא היו בארץ 8 שנים
(זוהי פגישתינו הראשונה – "אהלן! נעים מאד! שניה, יש לי ציר..."). כל הבית בהתרגשות, מלא אנשים והתרחשויות. אני מסיירת לי מחדר לחדר, מנסה לחשוב מה עוד צריך להכניס לתיק. למרות שהכנתי רשימה נדמה לי שאני הולכת לשכוח כל מני דברים.
מתחילה להיות מוטרדת מהפרידה מבן. לא כך תכננתי את זה! רציתי שהכל יתחיל בלילה ועכשיו בכלל לפנות ערב...
כמה לא מתאימה המילה "תיכננתי" לסיטואציה של לידה...
אני על המיטה בעמידת שש. זה נוח והכאב ממש לא נורא.
מתכננת להשאר בבית כמה שיותר, להשכיב את בן לישון, להפרד ממנו כמו שצריך.
אבל רק 19:00 וכבר צירים תכופים
ופתאום אמאל'ה מה זה? ירידת מים מאסיבית, כמו שיטפון קטן בין הרגליים שלי. אני מספיקה לרדת מהמיטה (מזרון בלבד) ולא להרטיבה. איזה מזל – כמה מים!
אוי. הם ירוקים.
פתאום בן מגיע. אמא מה זה? הפנים שלו מלאות בהלה. הכל מתחיל להתגבר. הבהלה של בן. הבהלה שלי. הצירים. הכאב. אני קוראת לנמרוד. תגיד לכולם ללכת. קח את בן לדני (סבא). תביא לי דלי.
אני מתחילה להקיא. בן ממש המום. המים הירוקים מדאיגים אותי. אני נשטפת במקלחת.
נמרוד מתקשר לרוקסאן. אני שומעת את בן בוכה. לא רוצה ללכת. אני לא מסוגלת לדבר איתו.
רק להקיא ולגנוח.
לא יודעת מה השעה. רוצה שרוקסאן תגיע.
בית יולדות
לא זוכרת למה היה לי דחוף לנסוע לבית חולים. הנוכחות של בן? המים המקוניאלים? אולי הפחד להגיע למצב של יותר מדי כואב בשביל לנסוע... לא יודעת.
רוקסאן הגיעה ואנחנו נוסעים לבית חולים.
אני מרגישה מלאת כוחות ובטוחה בעצמי עם רוקסאן ואהובי.
מיון יולדות. אוף נמרוד נאלץ לחכות בחוץ. כמה רוח חיובית צריך לגייס כדי לא להתעצבן!
אורות ניאון. מליון שאלות. אולטרסאונד. בדיקה ידנית.
פתיחה של 5. יופי, אני די מרוצה. בקצב הזה בבוקר אני בבית!
לפני הכניסה לחדר הטבעי צריך מוניטור תקין של 20 דקות.
ג'יזס, איך אפשר לשכב 20 דקות בלי לזוז???
קצרה היריעה מלספר קורותינו במיון יולדות. עיכבו אותי שם כשעה וחצי(!) עד שהגענו לחדר לידה:
לא שכבתי כמו שצריך על הגב, אז לקח זמן עד שקיבלנו קריאת מוניטור תקינה ורק אז קראו למיילדת הכוננית לחדר הטבעי.
שומרים על רוח חיובית.
חדר לידה
מתמקמים בחדר המכונה "הטבעי".
כואב. כואב מאד. לא רוצה שיגעו בי. לא רוצה שידברו איתי. רוצה לעמוד על שש ולגנוח עם הראש טחוב בכריות. ככה כל הלידה.
לא רוצה להרים את הראש ולפקוח את העיניים.
מרגישה לחץ, ממש דחף ללחוץ---
האם אני רוצה בדיקה נוספת? או. קיי, למה לא, אני מלאת ציפיה להתקדמות.
עדיין 5.
לא!!
לא יכול להיות. אבל הכאב גבר! והזמן עבר! והתחושה הזאת שכבר צריך ללחוץ... לא יכול להיות שלא התקדמתי...
אני מתמלאת יאוש.
רוקסאן עוזרת לי להתחבר לכוחות שלי. אני חושבת על דימוי לצואר הרחם שלי. נושמת אליו. מבקשת ממנו להפתח.
עוברים למקלחת. נמרוד ורוקסאן איתי בחושך. המים נעימים. יש הפסקות בין הצירים ואפשר לנוח מעט.
עובר זמן. פתאום לא רוצה יותר להיות במקלחת.
על המיטה אני מתחילה להרגיש שהדחף ללחוץ מתגבר.
בדיקה נוספת.
5 וחצי -6.
אני יודעת שהמיילדת מוסיפה סתם כדי לעודד אותי.
אבל לא יכול להיות אני חייבת ללחוץ!
אני על סף בכי. תוקף אותי פחד. זאת לא הלידה שתכננתי, מרגישה תחושת כשלון מבצבצת.
התינוק באמת מאד מאד נמוך, אומרת המילדת, ממש בפתח, אבל צואר הרחם לא נפתח מספיק.
את חייבת להתאפק ולא ללחוץ. אסור ללחוץ על צואר הרחם לפני שהוא בפתיחה מלאה. זה עלול לגרום לבצקת ולהאט את הפתיחה עוד יותר.
להתאפק??
התאפקות
אז זה השיעור שלי? להתאפק ולא ללחוץ לפני הזמן?
אני יודעת שכל אשה שחוותה לידה מבינה שנגד הדחף ללחוץ אין מה לעשות. רק ללחוץ.
אז איך עשיתי את זה? איך התאפקתי 7 או 8 שעות, מי סופר...
הכאב היה כואב. נורא נורא. אבל משני. כל כוחותי התרכזו בלא ללחוץ.
רוקסאן תעזרי לי.
רוקסאן בגאוניות לא אומרת יותר מדי. פשוט נושמת איתי ומשמיעה קולות יחד איתי כאילו שהיא בעצמה עומדת ללדת. מחזיקה לי את היד. כל פעם כשזה בורח לי היא מחזירה אותי.
היא איתי. פשוט איתי.
אני לא יכולה יותר.
אני לא יכולה יותר. די-די- ד---י!!!!
מתפלקות לי לחיצות. זה חזק ממני... אני נעה בין תקווה ליאוש. בין הצירים אני נחה. נמרוד מלטף. מתכוננת לכל ציר,
נערכת בתוכי – איך לקבל אותו בלי ללחוץ.
עובר זמן. את זה אני יודעת להגיד עכשיו. כשילדתי את מעין עם אור ראשון לא האמנתי שעבר לילה שלם. זה היה כמו רגע חטוף.
זה היה כמו נצח.
חדר לידה "רגיל"
2:00 בלילה. עוברים לחדר לידה רגיל.
למה?
המוניטור לא סדיר, יוצאים מים ירוקים, אולי עוד סיבות. אין לי מושג וגם לא מעניין אותי. אני מוכנה ללדת גם במסדרון.
רוצה ללחוץ, כל כך רוצה ללחוץ, כל הגוף שלי רוצה לדחוף וללחוץ. זה חזק ממני- זה עצום- קשה לי להתאפק כל כך קשה,
אני מתרגזת ומתייאשת ומתמלאת כוחות טובים ושוב מתייאשת...
כואב כואב כואב כואב אבל למה אי אפשר ללחוץ????
מדברת עם צוואר הרחם שלי תיפתח כבר תיפתח רוצה להוציא רוצה לדחוף רוצצצצצצצצה ללחוווווווווווץ!!!!
המיילדת שרוב הזמן מצליחה לזרום איתנו ולהקטין נוכחות משגעת אותי עם המוניטור. היא מתפתלת בין הרצון שלה ללכת איתי ובין ההרגלים שלה ומחויבותה למערכת.
היא מציעה לי תרופה שעשויה לרכך את צואר הרחם ולעזור לו להפתח. נמרוד בעד. אני מסכימה מיד ומתחברת לאינפוזיה עם התרופה.
כואב. לוחץ. אני רוצה אפי-דו-רל!! המיילדת מביטה בי. הציר נגמר. אני לא רוצה אפידורל. מצליחה לחייך לעצמי.
לא יכולה יותר להתאפק. רוצה ללחוץ. רוצה שהוא ייצא כבר. לא מסוגלת להתאפק! לא יכולה יותר----
אני מותשת. מובסת.
עושה לעצמי תרגילי דמיון ומתחזקת. חושבת על כל הנשים שילדו לפני. אם הן עשו זאת, גם אני אצליח.
המיילדת מציעה לנמרוד הפסקה. הוא יוצא ומיד חוזר. טוב שאתה פה אהובי.
ואז היא בודקת אותי ואומרת לי – את יכולה ללחוץ.
כמעין המתגבר
אני בעמידת שש. מאושרת שאפשר סוף סוף ללחוץ. כבר אין לי הרבה כח.
המילדת מציעה לי להסתובב עם הפנים אליה. לשכב?? בשום אופן לא. אני כורעת על המיטה נתמכת על ידי נמרוד ורוקסאן.
כמעט תולשת להם את הראש.
לוחצת. לא להאמין זאת הרגשה כמעט טובה. הכאב אחר לגמרי.
מתחיל לשרוף נורא. שואגת.
מרגישה שמה שתקוע לי שם לעולם לא ייצא.
אני זוכרת שהרגשתי שאני צריכה לגייס את כל הכוחות שנמצאים בי. את כולם, עד תום. כולל אלה שלא ידעתי שקיימים ורק איפהשהו בתוכי אני מאמינה שהם שם.
מעולם לא פגשתי בהם, עד עתה.
ללחוץ עוד! אאעעעעעעעהההההה שואגת מלוא ראותיי. אאאאאאהההההההה לוחצת עד שעיני יוצאות מחוריהן-
הנה הראש! הם צועקים, רואים אותו! עוד קצת, חן! הם משבחים אותי כמו להקת מעודדות.
אני שואגת בלי כל רסן, מתמסרת לכח שמטלטל את גופי.
לרגע אחד אין לי כח ואני מוטלת לאחור על הכריות וברגע הבא אני מלאת אנרגיות, לוחצת בכל כוחותי. אעעההההה!!!!!!!
את לא לוחצת מספיק חזק. היא אומרת לי. אני אצטרך לחתוך אותך. תחתכי כבר! אני חושבת, לא מסוגלת לענות, אבל היא מתמהמהת, מעסה לי את המקום. אני מרגישה שזה טוב, מנסה להגיד לה שתמשיך אבל ציר נוסף מגיע ואני מגייסת את כל כולי כל ישותי כל קיומי ולוחצת.
והנה הראש, נמרוד אומר, הנה הראש שלו!
הראש יוצא
ועוד ציר אאאאאהההעעעעעההההה
ופלופ.
תינוק נולד.
הוא בוכה מעט מונח עלי חמים חלקלק מכוסה לבן שתי עיניים כהות ערניות מתבונן בי.
עכשיו אני בוכה את הבכי שלא בכיתי אז.
אני נשכבת לאחור.
לא יולדת יותר בחיים
שלום ילד שלי. שלום גיבור.
ברוך הבא אלי.
משהו משתבש (או: "אפטר פרטי" כדברי נמרוד)
המיילדת בודקת – אין קרעים. יש!!! איזה מזל שהיא לא חתכה! מסתבר שנמרוד עצר אותה ובקש ממנה לחכות עם זה ואפילו עזר לה עם העיסוי. תודה אהובי החכם.
מחכים קצת לשיליה – המיילדת לוחצת לי על הבטן והשליה יוצאת (למה, בעצם?). היא דו-אונתית ויש ספק אם יצאה בשלמותה.
בעצה אחת עם נמרוד, רוקסאן והמיילדת אני מחליטה לא להכנס לחדר ניתוח לניקוי הרחם בהרדמה מלאה (כפי שהומלץ על ידי הרופא). הדימום נראה סביר. אנחנו נמצאים בבית חולים. אם הדימום לא ייפסק אפשר להתייחס לזה. כרגע הכל נראה בסדר.
אני מאד חלשה אבל בידיי, על גופי מלאך קטן. לא רוצה לינוק, רק להסתכל סביב בפליאה.
אני ממששת ומרחרחת אותו. משהו ראשוני כזה עוד לא טעמתי...
משלחות של רופאים נשלחות אלי לשכנע אותי לעבור את ההליך. אני מסרבת, מבקשת הסברים.
כל אחד רוצה לראות את מצב הדימום, לוחץ לי על הבטן. זה כו-אב! מפל דם קטן נשפך ממני, ולמרות חולשתי, אני ממשיכה לחשוב שזה נורמלי.
חולפות שעתיים (שעתיים חשובות מאד בשבילי, עם ילדי ואהובי).
נמרוד יוצא עם התינוק לתינוקיה לבדיקת רופא.
רופא נוסף מגיע אלי ומסביר לי שוב למה צריך לבדוק את הרחם
פתאום אני מרגישה רע. רע מאד. סחרחורת איומה, דפיקות לב מואצות, שחור בעיניים וחולשה
כאילו אין לי חיים בגוף.
בסדר תיקחו אותי עכשיו עכשיו לחדר ניתוח עכשיו! חולשה נוראית, אין לי כח לפקוח את העיניים או לפתוח את הפה ולהשמיע קול. עלפון.
זוכרת מאד לרעה את חדר הניתוח מפעם קודמת
בכוחותיי האחרונים אני מתמלאת פחד.
מתעוררת כמו משינה טובה. אפילו חלמתי על ה
גן חברים של בן...
אוי רגע --- אני בחדר התאוששות?!
איפה התינוק שלי? איפה נמרוד? תכניסו את המלווים שלי! הקול שלי לא נשמע לי שלי.
לא זוכרת הרבה.
הם באו. קטני עם נמרוד והכל בסדר. דאגו לי, מלטפים את מצחי.
זה בכלל לא היה השיליה. מסתבר שהיה קרע קטן בצואר הרחם. קרע פנימי שנגרם מהלחיצות בטרם עת. תפרו וזה יחלים וייעלם.
אפילו עשו זאת וגינלית מבלי לחתוך לי את הבטן. מזל!
אני מקבלת שתי מנות דם. עדיין מאד מאד חלשה וקצת המומה.
כבר 10 או 11 בבוקר. רוקסאן נפרדת מאיתנו. אנחנו מנסים לנוח.
נמרוד מאד עייף ומנמנם. אני עייפה וחלשה מאד אבל נרגשת
בוא נקרא לו מעין... אני בוחרת בליבי באחד השמות שחשבנו עליהם בשבועות שלפני.
כמעין המתגבר.
אחרית דבר
ב 19 לאוקטובר 2006, כ"ז בתשרי, תשס"ז, 05:07 עם עלות השחר, נולדת ילדי מעין.
כמה עוצמה הבאת איתך בלידה זו, כמה עומק.
תודה לך ילד שלי. תודה מחמל נפשי.
תודה לנמרוד אהובי. אתה החבר הכי טוב שלי. כמה שקט מעניקה לי ידך הבוטחת.
גם הפעם היתה לך דרך משלך. לקחת את ידי בידך ואמרת לי - דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
תודה לרוקסאן. כמה כח, כמה כח!!! כמה הכלה, איזה חיבוק גדול קיבלתי ממך. ידעת כל כך לעזור לי. כמה למדתי ממך.
תודה
וזהו.
פעם הבאה בבית!