על ידי משפחת_אושר* » 01 ספטמבר 2007, 23:54
אז מאיפה מתחילים?..?
אני אפילו לא זוכרת איך, אבל איכשהו הגעתי לפורום לידות בית בתפוז, לא הרבה זמן אחרי לידתו של האפרוח (לידה רגילה, בבית חולים, עם זירוז לאחר ירידת מים מקוניאליים ואפידורל). נכנסתי ביום של השרשור על לידה ללא מילדת ומיד התמלאתי הערכה כלפי הנשים האלו, כל נשות הפורום – כמה כוח, כמה ידע! משהו פה סיקרן אותי ונשארתי.
בהתחלה רק קראתי. עוד ועוד סיפורי לידה, עוד הודעות תומכות מנשים שזו האמונה שלהן. משהו בי התחיל להרגיש שייכת. מדי יום נכנסתי לראות מי ילדה, מי מתכננת...במוחי חלפו מדי כמה ימים מחשבות – אולי פעם הבאה בבית? אני יכולה? זה אפשרי בכלל?
לאט לאט התחלתי לדבר על זה עם אבא אושר. סיפרתי לו על הפורום, חלקתי איתו התרגשות מסיפורי לידה שונים. מתגובותיו הרגשתי שבבוא הזמן, יש עם מי לדבר.
ואז הגיע לו ההיריון שעבר לו בקלילות בזכות זה שהייתי כל יום במים (לומדת הידרותרפיה).
צירונים היו כבר מחודש שביעי ואולי בגללם חשבתי שהפעם אלד מוקדם יחסית ולא אסיים 40 שבועות. טעיתי...
הסיפור: שבוע 40+2, יום שישי. (בפעם הקודמת ילדתי ביום הזה). בא לי כבר ללדת!!! אבל אני מלאת פחדים אז אולי עוד קצת? קמה בבוקר עם התקשויות קצת יותר חזקות מתמיד. נוסעת לפגישה עם מיכל. בדרך מרגישה שההתקשויות קצת מתחילות להציק. ממש לא כואב לי כלום.
אצל מיכל מקבלת טיפול שבמהלכו מתחזקים הצירים (ובגלל זה אני מרשה לעצמי להתחיל לקרוא להם ככה) ויש לי תחושה שהם במרווחים זהים.
ממשיכה את היום כרגיל אבל מתחילה לתזמן. כל שמונה דקות ציר. קצת כואב אבל אני יכולה לתפקד כרגיל וזה מה שאני עושה. קונה סנדלים לקטן, לוקחת אותו מהגן, הולכים לקניות לשבת ועוד ועוד.. כל שמונה דקות על השעון מגיע ציר. לשמחתי אני מחליטה לישון צהריים עם הקטן, איזה כיף של שינה! האחרונה שלנו יחד לבד...
אחה"צ יושבים אצל הוריי (גרים בשטח לידם) ואמא שלי אומרת שהיא לא רוצה לצאת מהבית כדי לא לפספס כלום. אני אומרת לה שתצא, כי אני יוצאת. ובאמת, אנחנו יוצאים לארוחת ערב אצל חמי (אבל לפני שיוצאים יוצא לו גם הפקק הרירי ואני שולחת למיכל הודעה על כך. בנסיעה הצירים קצת יותר כואבים ואני ממלמלת "אולי זה יקרה יום, אולי מחר". לא רוצה להבטיח כלום, בעיקר לא לעצמי. ועדיין, כל שמונה דקות ציר, למשך 40 שניות בערך. באמת שעדיין לא כואב לי מאוד, לא משהו שנשימה טובה לא תעביר.
בארוחה סובלת בעיקר מההערות של כולם על כמה שהבטן שלי ענקית (למרות שהם צודקים), נושמת, אוכלת, משחקת עם האפרוח ומתישהו אומרת לאבא אושר שנראה לי שצריך ללכת, לא בגללי, האפרוח כבר עייף.
בנסיעה חזרה היו שלושה צירים, פתאום התחילו לכאוב. אולי בגלל שהייתי באוטו? (איך נשים נוסעות לבית חולים עם צירים?!?). מגיעים הביתה בעשר בדיוק. אני מתקשרת למיכל ומספרת לה מה אני מרגישה. היא אומרת שהיא מתארגנת ובאה. מה??!? למה? מה, אני יולדת?
אני אומרת לה שחבל שהיא סתם תצא ובסוף לא יהיה כלום. תוך כדי שאנחנו מדברות אני קולטת שאני נושמת ונושמת, מתהלכת ונושמת. שיחה של חמש דקות שבמהלכה היו בערך חמישה צירים. עדיין, אני לא ממש מאמינה שזה קורה עכשיו. מסכמת עם מיכל שהיא תצא עוד חצי שעה בערך, מקסימום הנסיעה תהיה לחינם. לא עוברות חמש דקות מהרגע שאני מנתקת ואני אומרת לאבא אושר: "תתקשר אליה, שתצא עכשיו!". פתאום זה התחיל. עוד ציר ועוד אחד ועוד...אני קופצת על הכדור, נושמת, מתקשרת לאחותי שתבוא, הולכת לאמא שלי להתקלח כדי לא לגמור את המים החמים לבריכה. רואה איך הבית מתארגן אט אט. פתאום הבן זוג נכנס עם הבריכה (זה הרגע שהבנתי שזה באמת יקרה הלילה), מחבר את הצינור. בינתיים אני בעיקר דואגת מה יהיה עם האפרוח. הוא אף פעם לא נרדם בלעדינו מחוץ לבית, תמיד ישן איתנו. אבל מסתבר שהוא עושה זאת די בקלות (בכך זאת הבית של אמא שלי הוא כמו בית שני בשבילו) ואני קוראת לשני האחים שלי ולעוד אחות שיהיו שם לידו, אם הוא יתעורר.
במקלחת כואב לי ואני צריכה כבר להישען על אבא אושר. חוזרת הביתה ומתרוקנת בשירותים (בדיעבד לא מספיק)..השעה 23:00 ומיכל מגיעה. בבית נמצאות אמא שלי, אחותי וכמובן אבא אושר ואני. היא מארגנת את הציוד שלה ואני מתהלכת לי. אומרת לה שתתחדש על הכפכפים..היא מבקשת לבדוק אותי, אני מחכה שיעבור עוד ציר ונשכבת על המיטה תוך כדי שאני אומרת לעצמי, שרק תגיד שיש כבר 5. טוב, יש לך 7 ס"מ טובים. מה??!!!?? למה זה לא כואב כל כך? זה לא אמור להיות השלב שאני מטפסת על קירות? מתחננת לאפידורל? נשבעת שזו הפעם האחרונה שאני יולדת? קמה מהמיטה ונכנסת לבריכה (23:15). שם הרבה יותר קל, במיוחד עם המתלה שאבא אושר ואבא שלי סידרו לי. הוא כל כך הקל עלי לאורך כל הלידה! המים עוד קרים וזה נעים לי מאוד, מבקשת שיפתחו גם את המזגן ורואה איך כולם מתחילים להתכסות (ממש כמו בלידה הראשונה). בשלב מסויים אני צריכה את אבא אושר איתי במים והוא מיד שם. כואב לי! הוא מחבק אותי ומעסה לי את הגב וזה לא ממש עוזר. אני זוכרת שהתפלאתי שהצירים הולכים ובאים (מזכירה, לידה ראשונה עם זירוז, ציר אחד ארוך ומתמשך) ועד כמה זו תחושה טובה. הצירים מתחזקים, המנוחה מתקצרת ואני נושמת. אני אומרת בקול שבכל ציר יש רגע שהפחד משתלט עלי. רגע שאני מרגישה חסרת אונים. אבא אושר מסתכל עלי ואומר לי לא לפחד, שאני עושה בדיוק מה שאני צריכה לעשות, מזכיר לי לדמיין אותו יורד למטה, לדמיין איך אני נפתחת בשבילו, בשביל התינוק שלנו. זה כל כך עוזר לי! הוא מדבר אלי בשקט, במין רוך כזה שכנראה שמור לרגעים מיוחדים שכאלו. אני מחבקת אותו והוא עובר איתי כל ציר וציר. מיכל עומדת מאחורי ומעסה לי את הגב וגם זה מאוד עוזר לי. גם היא נושמת איתי ומעודדת אותי, אומרת לי לפנות מקום לציר כשהוא בא.
24:00. בזמן מנוחה בין צירים שומעת את ה "פק" המפורסם, מרגישה איך נוספים מי השפיר למי הבריכה וצועק. עכשיו כבר ממש כואב, אני ממש מרגישה איך ברגע הזה הראש יורד חזק למטה.זוכרת גם שנבהלתי שהמים ירדו, זה ממש הפתיע אותי. אני מיד מתעניינת (לרות הכאב הגדול) אם הם צלולים ושמחה לשמוע ולראות שכן. וזהו. אין מנוחה. המים ירדו ואיתם הגיעו צירי הלחץ. אני נשענת על אבא אושר , קוראת למיכל שתעזור לי בגב, וכבר לא נושמת, רק צועקת. הצעקה הפופולארית ביותר היתה: "לוחץ לי בטוסיק!!!" והיא חזרה שוב ושוב וזה בהחלט מה שהרגשתי. בתוך כל זה, למרות הכאב וגם הפחד שמדי פעם הצליח לחזור לתודעה שלי, ידעתי מה לעשות. ידעתי איך ומתי ללחוץ וכל האנשים מסביב רק תמכו בי, עזרו לי להיות שם.
הכאב הוא גדול, הלחץ על כל האזור הוא עצום. מדי פעם שולחת יד, מקווה להרגיש את הראש אבל הכל כל כך רך שם, אני לא מצליחה להבדיל מה זה מהאני מתבכיינת קצת שכואב לי, שואלת את מיכל בקול בכייני ומסכן: עוד כמה צירים זה נגמר? אי אפשר לדעת, היא אומרת, הוא מפלס את הדרך אלייך בהדרגה, אולי עשרה צירים. אני מתווכחת עם עצמי אם כדאי לספור ומחליטה שלא. פתאום שומעת את מיכל אומרת שהיא חושבת שכדאי שאצא מהמים. אמאל'ה! איך אני אמורה לעשות את זה? אני כבר חושבת שהראש עוד רגע בחוץ! שואלת למה ונענית שהמים כבר מאוד מלוכלכים(אחרי הלידה ראיתי אותם ושמחתי שלא ילדתי בהם, הם אכן היו עכורים משהו)...מיכל תומכת בי ואני יוצאת מהבריכה מיד אל מזרונים לידה. אני מגדירה את הרגע הזה כרגע הקשה ביותר בלידה. זה כל כך כאב! הראש כבר היה בהכתרה ועדיין אני לא מבינה איך הצלחתי לעשות את זה. נעמדת על שש, הראש שלי על החזה של אבא אושר. הוא מחזק אותי עם המילים שלו ואני זוכרת לרחם עליו (החזקתי אותו בכל הכוח במותניים וצרחתי לו באוזן) וזוכרת לאהוב אותו ולהודות שיש לי מישהו כמוהו ברגע הזה.
מיכל מבקשת ממני להפסיק ללחוץ לרגע ואני ממש ילדה טובה, חצי אומרת חצי בוכה: טוב אני לא לוחצת! זוכרת איך חיכיתי לתחושת ההקלה שיש רגע אחרי שהתינוק יוצא.
לא יודעת איך, אבל נזכרת בהודעה של גאני שאומרת שבשלב הזה כדאי לנשום פה פה פה במוסיקה של יונתן הקטן. עושה את זה ומיד מרגישה שוב צורך ללחוץ. נוגעת בראש של האהוב שלי שעובד כל כך קשה להגיע לעולם שלנו! לוחצת לחיצה אחת טובה והוא פה (24:30). איזו הקלה! איזה אושר! מציצה עליו מבין הרגליים ומיד מרגישה איך אני חייבת להחזיק אותו כבר! מיכל מעבירה לי אותו בין הרגליים ואני מתיישבת איתו, עם האפרוחון שלי.אני לא מאמינה. רואה איך אמא שלי, אחותי, אבא אושר – כולם שם איתי, בוכים ברגע המדהים והקסום הזה. אני חוזרת ואומרת שאני לא מאמינה, לא מאמינה שעשיתי את זה, לא מאמינה שאני בבית שלי!
השליה יוצאת אחרי 20 דקות, יפה ושלמה. היא נשארת מחוברת לאפרוחון עוד שעה בערך, שעה בה הוא עלי, יונק ורגוע. אני מופתעת מכמה שהוא נקי ובעיקר מכמה שהוא גדול! המשקל מראה 4.150 וכולם בהלם. אני שואלת את מיכל אם היא בטוחה שלא נקרעתי...התשובה היא שהיא בטוחה. איזה כיף!
אני מגלה שהאפרוח התעורר 10 דקות אחרי הלידה (החיבור בינינו כל כך גדול וחזק שזה לא ממש מפתיע אותי) ומבקשת שיביאו אותו אלי. הוא נכנס וההתרגשות גדולה.
זהו. בסך הכל כאב לי שעתיים וחצי. אני שבה ומספרת למי שרוצה לשמוע שהכאב היה ממש נסבל. היה קשה, אבל רק בסוף, כשהאפרוחון פילס את דרכו החוצה. ועם כל הקושי, לא הייתי מדמיינת או מאחלת לעצמי לידה אחרת. זה כל כך ברור שככה צריך ללדת!
אז מאיפה מתחילים?..?
אני אפילו לא זוכרת איך, אבל איכשהו הגעתי לפורום לידות בית בתפוז, לא הרבה זמן אחרי לידתו של האפרוח (לידה רגילה, בבית חולים, עם זירוז לאחר ירידת מים מקוניאליים ואפידורל). נכנסתי ביום של השרשור על לידה ללא מילדת ומיד התמלאתי הערכה כלפי הנשים האלו, כל נשות הפורום – כמה כוח, כמה ידע! משהו פה סיקרן אותי ונשארתי.
בהתחלה רק קראתי. עוד ועוד סיפורי לידה, עוד הודעות תומכות מנשים שזו האמונה שלהן. משהו בי התחיל להרגיש שייכת. מדי יום נכנסתי לראות מי ילדה, מי מתכננת...במוחי חלפו מדי כמה ימים מחשבות – אולי פעם הבאה בבית? אני יכולה? זה אפשרי בכלל?
לאט לאט התחלתי לדבר על זה עם אבא אושר. סיפרתי לו על הפורום, חלקתי איתו התרגשות מסיפורי לידה שונים. מתגובותיו הרגשתי שבבוא הזמן, יש עם מי לדבר.
ואז הגיע לו ההיריון שעבר לו בקלילות בזכות זה שהייתי כל יום במים (לומדת הידרותרפיה).
צירונים היו כבר מחודש שביעי ואולי בגללם חשבתי שהפעם אלד מוקדם יחסית ולא אסיים 40 שבועות. טעיתי...
הסיפור: שבוע 40+2, יום שישי. (בפעם הקודמת ילדתי ביום הזה). בא לי כבר ללדת!!! אבל אני מלאת פחדים אז אולי עוד קצת? קמה בבוקר עם התקשויות קצת יותר חזקות מתמיד. נוסעת לפגישה עם מיכל. בדרך מרגישה שההתקשויות קצת מתחילות להציק. ממש לא כואב לי כלום.
אצל מיכל מקבלת טיפול שבמהלכו מתחזקים הצירים (ובגלל זה אני מרשה לעצמי להתחיל לקרוא להם ככה) ויש לי תחושה שהם במרווחים זהים.
ממשיכה את היום כרגיל אבל מתחילה לתזמן. כל שמונה דקות ציר. קצת כואב אבל אני יכולה לתפקד כרגיל וזה מה שאני עושה. קונה סנדלים לקטן, לוקחת אותו מהגן, הולכים לקניות לשבת ועוד ועוד.. כל שמונה דקות על השעון מגיע ציר. לשמחתי אני מחליטה לישון צהריים עם הקטן, איזה כיף של שינה! האחרונה שלנו יחד לבד...
אחה"צ יושבים אצל הוריי (גרים בשטח לידם) ואמא שלי אומרת שהיא לא רוצה לצאת מהבית כדי לא לפספס כלום. אני אומרת לה שתצא, כי אני יוצאת. ובאמת, אנחנו יוצאים לארוחת ערב אצל חמי (אבל לפני שיוצאים יוצא לו גם הפקק הרירי ואני שולחת למיכל הודעה על כך. בנסיעה הצירים קצת יותר כואבים ואני ממלמלת "אולי זה יקרה יום, אולי מחר". לא רוצה להבטיח כלום, בעיקר לא לעצמי. ועדיין, כל שמונה דקות ציר, למשך 40 שניות בערך. באמת שעדיין לא כואב לי מאוד, לא משהו שנשימה טובה לא תעביר.
בארוחה סובלת בעיקר מההערות של כולם על כמה שהבטן שלי ענקית (למרות שהם צודקים), נושמת, אוכלת, משחקת עם האפרוח ומתישהו אומרת לאבא אושר שנראה לי שצריך ללכת, לא בגללי, האפרוח כבר עייף.
בנסיעה חזרה היו שלושה צירים, פתאום התחילו לכאוב. אולי בגלל שהייתי באוטו? (איך נשים נוסעות לבית חולים עם צירים?!?). מגיעים הביתה בעשר בדיוק. אני מתקשרת למיכל ומספרת לה מה אני מרגישה. היא אומרת שהיא מתארגנת ובאה. מה??!? למה? מה, אני יולדת?
אני אומרת לה שחבל שהיא סתם תצא ובסוף לא יהיה כלום. תוך כדי שאנחנו מדברות אני קולטת שאני נושמת ונושמת, מתהלכת ונושמת. שיחה של חמש דקות שבמהלכה היו בערך חמישה צירים. עדיין, אני לא ממש מאמינה שזה קורה עכשיו. מסכמת עם מיכל שהיא תצא עוד חצי שעה בערך, מקסימום הנסיעה תהיה לחינם. לא עוברות חמש דקות מהרגע שאני מנתקת ואני אומרת לאבא אושר: "תתקשר אליה, שתצא עכשיו!". פתאום זה התחיל. עוד ציר ועוד אחד ועוד...אני קופצת על הכדור, נושמת, מתקשרת לאחותי שתבוא, הולכת לאמא שלי להתקלח כדי לא לגמור את המים החמים לבריכה. רואה איך הבית מתארגן אט אט. פתאום הבן זוג נכנס עם הבריכה (זה הרגע שהבנתי שזה באמת יקרה הלילה), מחבר את הצינור. בינתיים אני בעיקר דואגת מה יהיה עם האפרוח. הוא אף פעם לא נרדם בלעדינו מחוץ לבית, תמיד ישן איתנו. אבל מסתבר שהוא עושה זאת די בקלות (בכך זאת הבית של אמא שלי הוא כמו בית שני בשבילו) ואני קוראת לשני האחים שלי ולעוד אחות שיהיו שם לידו, אם הוא יתעורר.
במקלחת כואב לי ואני צריכה כבר להישען על אבא אושר. חוזרת הביתה ומתרוקנת בשירותים (בדיעבד לא מספיק)..השעה 23:00 ומיכל מגיעה. בבית נמצאות אמא שלי, אחותי וכמובן אבא אושר ואני. היא מארגנת את הציוד שלה ואני מתהלכת לי. אומרת לה שתתחדש על הכפכפים..היא מבקשת לבדוק אותי, אני מחכה שיעבור עוד ציר ונשכבת על המיטה תוך כדי שאני אומרת לעצמי, שרק תגיד שיש כבר 5. טוב, יש לך 7 ס"מ טובים. מה??!!!?? למה זה לא כואב כל כך? זה לא אמור להיות השלב שאני מטפסת על קירות? מתחננת לאפידורל? נשבעת שזו הפעם האחרונה שאני יולדת? קמה מהמיטה ונכנסת לבריכה (23:15). שם הרבה יותר קל, במיוחד עם המתלה שאבא אושר ואבא שלי סידרו לי. הוא כל כך הקל עלי לאורך כל הלידה! המים עוד קרים וזה נעים לי מאוד, מבקשת שיפתחו גם את המזגן ורואה איך כולם מתחילים להתכסות (ממש כמו בלידה הראשונה). בשלב מסויים אני צריכה את אבא אושר איתי במים והוא מיד שם. כואב לי! הוא מחבק אותי ומעסה לי את הגב וזה לא ממש עוזר. אני זוכרת שהתפלאתי שהצירים הולכים ובאים (מזכירה, לידה ראשונה עם זירוז, ציר אחד ארוך ומתמשך) ועד כמה זו תחושה טובה. הצירים מתחזקים, המנוחה מתקצרת ואני נושמת. אני אומרת בקול שבכל ציר יש רגע שהפחד משתלט עלי. רגע שאני מרגישה חסרת אונים. אבא אושר מסתכל עלי ואומר לי לא לפחד, שאני עושה בדיוק מה שאני צריכה לעשות, מזכיר לי לדמיין אותו יורד למטה, לדמיין איך אני נפתחת בשבילו, בשביל התינוק שלנו. זה כל כך עוזר לי! הוא מדבר אלי בשקט, במין רוך כזה שכנראה שמור לרגעים מיוחדים שכאלו. אני מחבקת אותו והוא עובר איתי כל ציר וציר. מיכל עומדת מאחורי ומעסה לי את הגב וגם זה מאוד עוזר לי. גם היא נושמת איתי ומעודדת אותי, אומרת לי לפנות מקום לציר כשהוא בא.
24:00. בזמן מנוחה בין צירים שומעת את ה "פק" המפורסם, מרגישה איך נוספים מי השפיר למי הבריכה וצועק. עכשיו כבר ממש כואב, אני ממש מרגישה איך ברגע הזה הראש יורד חזק למטה.זוכרת גם שנבהלתי שהמים ירדו, זה ממש הפתיע אותי. אני מיד מתעניינת (לרות הכאב הגדול) אם הם צלולים ושמחה לשמוע ולראות שכן. וזהו. אין מנוחה. המים ירדו ואיתם הגיעו צירי הלחץ. אני נשענת על אבא אושר , קוראת למיכל שתעזור לי בגב, וכבר לא נושמת, רק צועקת. הצעקה הפופולארית ביותר היתה: "לוחץ לי בטוסיק!!!" והיא חזרה שוב ושוב וזה בהחלט מה שהרגשתי. בתוך כל זה, למרות הכאב וגם הפחד שמדי פעם הצליח לחזור לתודעה שלי, ידעתי מה לעשות. ידעתי איך ומתי ללחוץ וכל האנשים מסביב רק תמכו בי, עזרו לי להיות שם.
הכאב הוא גדול, הלחץ על כל האזור הוא עצום. מדי פעם שולחת יד, מקווה להרגיש את הראש אבל הכל כל כך רך שם, אני לא מצליחה להבדיל מה זה מהאני מתבכיינת קצת שכואב לי, שואלת את מיכל בקול בכייני ומסכן: עוד כמה צירים זה נגמר? אי אפשר לדעת, היא אומרת, הוא מפלס את הדרך אלייך בהדרגה, אולי עשרה צירים. אני מתווכחת עם עצמי אם כדאי לספור ומחליטה שלא. פתאום שומעת את מיכל אומרת שהיא חושבת שכדאי שאצא מהמים. אמאל'ה! איך אני אמורה לעשות את זה? אני כבר חושבת שהראש עוד רגע בחוץ! שואלת למה ונענית שהמים כבר מאוד מלוכלכים(אחרי הלידה ראיתי אותם ושמחתי שלא ילדתי בהם, הם אכן היו עכורים משהו)...מיכל תומכת בי ואני יוצאת מהבריכה מיד אל מזרונים לידה. אני מגדירה את הרגע הזה כרגע הקשה ביותר בלידה. זה כל כך כאב! הראש כבר היה בהכתרה ועדיין אני לא מבינה איך הצלחתי לעשות את זה. נעמדת על שש, הראש שלי על החזה של אבא אושר. הוא מחזק אותי עם המילים שלו ואני זוכרת לרחם עליו (החזקתי אותו בכל הכוח במותניים וצרחתי לו באוזן) וזוכרת לאהוב אותו ולהודות שיש לי מישהו כמוהו ברגע הזה.
מיכל מבקשת ממני להפסיק ללחוץ לרגע ואני ממש ילדה טובה, חצי אומרת חצי בוכה: טוב אני לא לוחצת! זוכרת איך חיכיתי לתחושת ההקלה שיש רגע אחרי שהתינוק יוצא.
לא יודעת איך, אבל נזכרת בהודעה של גאני שאומרת שבשלב הזה כדאי לנשום פה פה פה במוסיקה של יונתן הקטן. עושה את זה ומיד מרגישה שוב צורך ללחוץ. נוגעת בראש של האהוב שלי שעובד כל כך קשה להגיע לעולם שלנו! לוחצת לחיצה אחת טובה והוא פה (24:30). איזו הקלה! איזה אושר! מציצה עליו מבין הרגליים ומיד מרגישה איך אני חייבת להחזיק אותו כבר! מיכל מעבירה לי אותו בין הרגליים ואני מתיישבת איתו, עם האפרוחון שלי.אני לא מאמינה. רואה איך אמא שלי, אחותי, אבא אושר – כולם שם איתי, בוכים ברגע המדהים והקסום הזה. אני חוזרת ואומרת שאני לא מאמינה, לא מאמינה שעשיתי את זה, לא מאמינה שאני בבית שלי!
השליה יוצאת אחרי 20 דקות, יפה ושלמה. היא נשארת מחוברת לאפרוחון עוד שעה בערך, שעה בה הוא עלי, יונק ורגוע. אני מופתעת מכמה שהוא נקי ובעיקר מכמה שהוא גדול! המשקל מראה 4.150 וכולם בהלם. אני שואלת את מיכל אם היא בטוחה שלא נקרעתי...התשובה היא שהיא בטוחה. איזה כיף!
אני מגלה שהאפרוח התעורר 10 דקות אחרי הלידה (החיבור בינינו כל כך גדול וחזק שזה לא ממש מפתיע אותי) ומבקשת שיביאו אותו אלי. הוא נכנס וההתרגשות גדולה.
זהו. בסך הכל כאב לי שעתיים וחצי. אני שבה ומספרת למי שרוצה לשמוע שהכאב היה ממש נסבל. היה קשה, אבל רק בסוף, כשהאפרוחון פילס את דרכו החוצה. ועם כל הקושי, לא הייתי מדמיינת או מאחלת לעצמי לידה אחרת. זה כל כך ברור שככה צריך ללדת!