תודה תודה. כיף שעוד קוראים את הסיפור.
עכשו אחרי לידה שלישית שהיתה דוקא בבית חולים, אבל בארה"ב. לאחר התלבטות גדולה, ואולי גם מתוך ההכרה שלידת בית לא תמיד חוסכת את הביקור בתינוקיה, ילדתי בבית חולים, אבל בית חולים שבכלל אין בו תינוקיה. התינוק עם אמו. אמן ואמן שבקרוב אצלינו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו קראתי ללא הפסקה הגעתי לכאן במקרה. אני באופן אישי לא רוצה ללדת בביח אלא בבית במיוחד בעקבות תיאורי התינוקיה .
שמחה לדעת שילדתך הכול טוב אצלה
המשך חיים נפלאים לכולכם

רק עכשיו קראתי וכבר כל כך הרבה זמן אני רוצה לקרוא.
אני ממש בהלם מהסיפור ומהדמיון לסיפור שלי (גם לגבי האשפוז השני - אצלי בעקבות חום גבוה)
מרגישה שאנחנו צריכות לדבר. רוצה לקבוע מתישהו ולשלב ביקור אצל הילה? ככה נוכל לקשקש והכיבוד עליה..

וואו! את מדהימה!
לפני שאפונית נולדה תהיתי אם אכתוב את סיפורה. יש כל כך הרבה סיפורי לידה, מה כבר יש לי לחדש.
כל סיפור לידה הוא אחד ויחיד ומיוחד. לדעתי בסיפור הלידה אין עניין לחדש. יש עניין לספר את החוויה העוצמתית.

אפשר להגיד מזל"ט גם עכשיו? אחרי לידה תמיד נהיה "אחרי לידה"
כיף לקרוא סיפורי לידה.
כשזה מופיע ב"מה חדש" זה יוצר מצב שיותר יקראו...אני בעד

השבוע אפונית תהיה בת שבעה חודשים. כבר בנאדם שלם. כיפית. כיף להיו אמא שלה.
לפני שבועיים דיברתי עם המיילדת על כל מיני שאלות שעלו לי במהלך הזמן שעבר. שאלתי מה לדעתה היה קורה לו הייתי מבצעת הערכת משקל בזמן המקובל (שבוע 36 כמדומני) היא אמרה שלא היתה אפשרות ללדת בבית במצב כזה, ושבטוח שהיה מופעל עליי מכבש לחצים לסיים את ההריון מיד. גם אם הייתי מסרבת, בטוח שהייתי מתמלאת חששות ומגיעה ללידה עם המטען הזה. כך שמזל שלא ביצעתי את הבדיקה. מדהים לחשוב איך דברים היו מתגלגלים אחרת אם רק היה משתנה פרט אחד בודד ויחיד בעלילה. כל הזמן זה מהמם אותי המחשבה על זה. או, פרט נוסף שהתברר כחשוב ולא חשבתי על זה כך קודם. המיילדת אמרה שלדעתה ההנקה שהדולה הניקה את אפונית אחרי, כשהייתי במקלחת, היא זו שהסיטה את כף המאזניים לטובתה של אפונית מבחינת רמת הסוכר בדם, היא שעשתה את כל ההבדל ובזכותה בבדיקה בבית החולים לאפונית היו כבר רמות סוכר משביעות רצון.
אז, לו הייתי מבצעת הערכת משקל בזמן, הייתי מתבקשת לקבל זירוז ולהתחיל לידה. במידה והייתי נענית ללחצים, אין ספק שהיתה נולדת לי פגית ואז היינו נכנסים לסיפור של פגיה וכל המשתמע מכך. במידה והייתי מסרבת, עדין הייתי נאלצת ללדת בבית חולים, ואז, אחרי שקילה ובדיקת סוכר היא בודאי היתה נלקחת ממני ומקבלת הזנה בסוכר והשגחה מיוחדת ושוב מופרדת ממני. אין ספק שההחלטה, שהיתה בסה"כ די סתמית (פשוט לא רציתי לעשות א.ס. נוסף) שלא לעבור הערכת משקל במועד, וגם הערכת המשקל המופרכת בבוקר הלידה (ההעכת משקל בבוקר הלידה היתה אצל הרופא שלי על רגל אחת, במרכז בריאות האישה ולא במכון א.ס.) שיחקו כאן לטובתי ושינו את כל העלילה.
השיחה עם המיילדת נתנה לי הרגשה טובה, איפשרה לי לראות את הסיפור גם מזויות אחרות, אחרי שבמשך חצי שנה אני חווה את הלידה הזו כפיספוס. היא גם גרמה לי להיות אסירת תודה לאניה החברה הדולה, שנתנה לאפונית מתנה ענקית ללידה, חלב אם מתוק ושמן.

לא תיכננתי לבלות כל כך הרבה זמן מול המסך אבל הסיפור שלך ריתק אותי.

כל הכבוד על התפקוד, על האסרטיביות, על ההתחברות לאינטואציה מתי שצריך, ועל הגדילה והחשיבה.

או, וואו. וואו.

<הבכורה שלי נולדה 2.560 בשבוע 40 (ממש כמעט בתאריך) , ובהערכות משקל היא היתה סביב הממוצע>

הממ... בחרתם? יתכן אבל נראה לי כל אחד היה בוחר כזאת בחירה כשהמיילדת כל כך מבוהלת..
ועדיין השיטה של התינוקיה היא מזעזעת וכמה שיותר יכתב על זה יותר טוב. גם בשבילך לפרוק וגם כי זה גורם לאמהות לעתיד שקוראות, לשקול ולהבין מה החשיבות של ביות.

תודה על כל התגובות. זה נעים לקבל מחמאות, אבל אני צריכה להעימד דברים על דיוקם. כנראה שמשתמע מדברי שלא נפרדנו כלל מרגע שהגענו לביה"ח וזה לא נכון. היות ולא אפשרו לנו ביות ביום הראשון היו חלקים ביום שפשוט לא יכולנו להיות ביחד. 4 פעמים ביום יש שעה או שעה וחצי של מה שנקרא "ביקור רופאים" (וזה לא ביקור רופאים, סתם החלפת חיתולים, אבל לא רוצים את האמהות בין הרגליים בזמן הזה, אז הם אומרים שזה ביקור רופאים) אז אסור להיות בתינוקיה. ברור שניתן היה להווכח על כל דבר, ובהתחלה כשרק נחתנו בתינוקיה הייתי במוד התווכחותי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא משרת אותי ושאנהג הרבה יותר בחכמה ואזכה ליותר אמפטיה אם אדע איפה לוותר, וחוץ מזה שהיות ובעלי לא היה איתי כוחות הנפש שלי בלריב עם כל העולם היו מוגבלים. עדיין, גם בזמנים האלה השתדלנו למצוא דרך להיות איתה: להביא חצי שעה אחרי הזמן, לבקש שיקראו לי מיד כשמסיימים איתה, בפעם שבעלי סופסוף הגיע סידרנו שיתנו לו להיכנס כי הוא לא ראה את הבת שלו מאז שנפרדו בבית. ובכל זאת, היו חצאי שעות שהיא היתה בלעדינו. בלילה נגמר סופסוף הלו"ז המוזר של התינוקיה ו"מותר" להיות בחדר ההנקה בתינוקיה מתי שרוצים, אז הייתי שם כל הלילה. גם שם "רדפו" אותנו, כי הקטנה היתה מוגדרת בהיי ריסק אז באו לחפש אותנו בחדר ההנקה "למה אני לא מחזירה אותה להשגחה".

תכלס זה נכון. באנו בשביל ההשגחה אז איזו מין השגחה זו כשהיא איתי. אז נתתי אותה לשקילה ומדידת חום וחמש דקות אח"כ לקחתי חזרה לחדר ההנקה ואלו חמש הדקות היחידות שנפרדנו בהם במהלך הלילה. כל כך ריחמתי על עצמנו ביום ההוא. לכולם מותר לעשות ביות ורק לנו לא (לא משנה שרק 4 מתוך 70 אמהות לקחו לעצמן זכות זו). כשאני חושבת על זה היום ההוא היה ארוך ארוך כמעט כמו נצח. לא יאומן. פשוט הרגשתי שזה בלתי אפשרי להישאר שם יום נוסף כי אני אשתגע (בעיקר הותשתי מהמחשבות כל הזמן של מה צריך להיות הצעד הבא כדי שלא ניפרד) כך שמזל שאיפשרו לנו ביות למחרת. אני חייבת לכתוב על הלו"ז של התינוקיה. זה הזוי ברמות.

אני מתלבטת אם להוסיף את הקטע שהורדתי. אני מרגישה שיש בו השמצה גדולה כלפי בית החולים ואולי יש בזה משהו מתנשא. אסור לשכוח שבסה"כ בחרנו להגיע לבית החולים. אף אחד לא הכריח אותנו.

הצעה קטנה :במקור דוקא חילקתי למקטעים, כנראה לא מספיק. אני אערוך בהזדמנות. תודה על ההערה.
דניאלה: בשמחה רבה. אפשר להמשיך לתאם בדף הבית שלי.

קודם כל - מזל טוב,
[מאוד יקל על הקריאה אם תחלקי את הסיפור למספר קטעים (מאוד מאמץ את העיניים).]

אום אל אפונית

לא תיכננתי לבלות כל כך הרבה זמן מול המסך אבל הסיפור שלך ריתק אותי.
אני מצטרפת כאן לחיזוקים של כולן ומוסיפה גם שהסיפור שלך וכל התגובות על איימי התינוקיה עוזרים לי מאוד להעריך את הצד המלא של סיפור ההנקה אחרי לידה שלי, שגם הוא משהו שעד היום אני עוד עובדת עליו ומנסה לעבד. את הסיפור כתבתי בדף הבנתי למה מעט מניקות אם את רוצה לקרוא.
ואולי גם זה יעזור לי להחליט היכן ללדת בלידה הבאה. ביות מלא נראה שזה MUST

אבל בנוסף לזה היתה כל התסבוכת שהם בכלל רצו שנשלם את האישפוז והיה סיפור מיגע סביב העניין הזה ובא על פתרונו רק כשהשתחררנו, אז לא רציתי להשאיר להם פתח להכניס אותנו לסיפור קפקאי דוגמת זה שעברה נעמה וייס ביוספטל אז העדפתי להיות ילדה טובה ולהישאר. בעצם הייתי במילכוד.
כן, מהקטע הזה שכחתי
איזה בי"ח מבאס.

בכל מקרה נאלצת להתמודד ועשית את זה בגדול

וואו! אני באמת לא מאמינה! איזו שותפות גורל! איזה יופי! המון המון מזל טוב. איזה כיף לשתינו.
תודה. אכן שותפות גורל. אכן כיף לשתינו. (-:

מה עם בלי חיתולים והקטנה?
בינתיים מיישמים באופן חלקי, בשל אילוצי הבכורה, מזג האוויר והחיים בכלל.
(עשתה קקי בחיתול בערך שלוש פעמים כל החיים שלה... פיפי זה סיפור אחר).
מחכה לבוא הקיץ, וכן לבואו של אחי היקר הנושא עמו רב פעמיים שרכשתי בארה"ב.

חייבות להיפגש!
מסכימה בהחלט. גם הגדולה שלי תשמח, היא מאוד בעניין החברתי לאחרונה וצמאה לחברת ילדים.

אין סיכוי שניסע אליכן. הקטנה אומללה באוטו.
גם שלי, אלא אםמתזמנים בחוכמה רבה.
אז אולי אנסה לתזמן בחוכמה איזה יום שבוע הבא?

מה עם סיפור לידה לעם?
ללא ספק ביום מן הימים (סוחבת סוג של פוביה נושנה מחשיפה. עובדת על זה)

וואו את מדהימה..
מדמיינת אותך יושבת בתינוקיה שעות על גבי שעות ומניקה אותה כדי שלא תשאר שם לבד..
פשוט גאונה!!.

איך זה קרה לי? כאשר יגורתי בא לי. ילדתי בבית כדי לא להתקל בתינוקיה ובסוף נתקלתי בה בגדול. מה היקום מנסה לומר לי?
אולי היקום מנסה להגיד לך שאי אפשר לברוח משום דבר בעצם. אז נאלצת להתמודד ועשית את זה בגדול.. לא יודעת אם את קולטת כמה יחודי וגדול היה מה שעשית בתינוקיה..

תודה לכל מי שקראה וכתבה. זו חויה שאני צריכה לעבד ואני זקוקה לעזרה על מנת לעבד: הסתכלות דרך עיניים אחרות.
קרוטונית אמרה שאולי יכולתי ללכת הביתה אחרי שלוש בדיקות הסוכר, כלומר אחרי שלוש שעות. אז קודם כל חתמתי שאתאשפז ל12 שעות, על מנת שבהי"ח יקבל את הכסף מביטוח לאומי. נשמע לי פיר אינף. אבל בנוסף לזה היתה כל התסבוכת שהם בכלל רצו שנשלם את האישפוז והיה סיפור מיגע סביב העניין הזה ובא על פתרונו רק כשהשתחררנו, אז לא רציתי להשאיר להם פתח להכניס אותנו לסיפור קפקאי דוגמת זה שעברה נעמה וייס ביוספטל אז העדפתי להיות ילדה טובה ולהישאר. בעצם הייתי במילכוד. אני עדיין לא קולטת שזה נפל עלינו, הכל ביחד, כמו איזו בדיחה חסרת טעם.

תאמיני או לא, ילדתי את בתי השנייה יום לפני שנולדה אפונית.
וואו! אני באמת לא מאמינה! איזו שותפות גורל! איזה יופי! המון המון מזל טוב. איזה כיף לשתינו. מה עם בלי חיתולים והקטנה? חייבות להיפגש! אין סיכוי שניסע אליכן. הקטנה אומללה באוטו. מה עם סיפור לידה לעם?

אום היקרה שלום ומזל טוב @}
(זוכרת אותי?)
סיפור לידה מרתק ומעורר מחשבה.
לא יודעת אם מישהו מנסה להגיד לך משהו אבל נשמע שאת מתמודדת עם זה באופן מדהים.
מסכימה עם קרוטונית:
בי"ח זה מקום מתעתע שגונב את השכל
מאחלת לארבעתכם אושר, עושר וצמר גפן רב ומתוק.

אגב, נשמח מאוד לראותכם.
תאמיני או לא, ילדתי את בתי השנייה יום לפני שנולדה אפונית.
סיפור הלידה שלי דומה לשלך (בעיקר בבחירות, בהחלטות) ושונה ממנו כל כך (בעיקר באיך שהתרחש בסופו של דבר).
אנא עדכני וגם הוסיפי תובנותייך על ביותים, הנקות, צינוקיות ומה לא.

התנהלות שלך בתינוקיה. לפי דעתי מגיע לך צל"ש על כל זה!
מסכימה. דרך אגב, הסיפורים שלכם מהלידה הקודמת על התינוקיה עזרו לנו לשמור על אסרטיביות במפגש שלנו עם הממסד. מכיוון שעל הפעם הזו שמעתי יותר פרטים, אני מצטרפת לנותני הצל"ש, מסירה את הכובע ומצדיעה.

היי אום אל קיצקיצ
קראתי מרותקת, אני מתכננת ללדת בבית (תל"מ אמצע אפריל)
הכל בלתי ידוע, לידה ראשונה....
אז הסיפור שלך גורם לי להבין טיפה יותר עד כמה לא ידוע...
חבל שמחקת את הקטע על התינוקיה, יש עניין לציבור!
רק הערה קטנה: נשמע שאת מאשימה את עצמך בדברים ש(לפי תפישתי לפחות) לא תלויים בך בכלל.
אני בספק אם יכולה להיות לך השפעה על משקל התינוקת, גם הנפילה מהמנשא אולי לא היתה בלתי נמנעת אבל בהחלט תאונה שיכולה לקרות...ועובדה שקרתה, ואתם לא נשמעים לי הורים מזניחים.
לעומת זאת, נשמע שעל הדברים שיכולת להשפיע עליהם השפעת ועוד איך והשגת תוצאות! החל בהחלטה כן להגיע לבית החולים וכלה בהתנהלות שלך בתינוקיה. לפי דעתי מגיע לך צל"ש על כל זה!

כל הכבוד על התפקוד, על האסרטיביות, על ההתחברות לאינטואציה מתי שצריך, ועל הגדילה והחשיבה.


בי"ח זה מקום מתעתע שגונב את השכל (אני נזכרת בדברים שהסכמתי להם בלידה הראשונה ופשוט לא מאמינה לעצמי).
במצב צלול, ולא אחרי לידה, אולי היית עושה חושבים ומחליטה שמספיק לבדוק דם 3 פעמים ואז להגיד להם יאללה סאלאמאת ולחזור הביתה. אבל גם אז בטוח שאיזה כסת"חן היה נכנס לפעולה ומנסה להפחיד אותך כדי לגרום לך להישאר את היומיים וחצי האלה בכל זאת.

ודרך אגב דרישת הקהל היא הרחבה על ההתמודדות בבית החולים! הרחיבי נא ...

אוי מותק! @}

ראיתי את הסיפור במה חדש ולא ידעתי שזו את... סיפורי לידה רחוקים ממני עכשיו שנות דור אבל נשאבתי לשלך בלי בעיה...
הערות/הארות - זה הצד החזק שלך, לא שלי עדיין זוכרת לך מספר הארות ששינו לי את צורת החשיבה.
כמו שכתבה מעליי תפוח אדמה - אולי היית צריכה את חווית התינוקיה שוב כדי לשנות, להראות לעצמך שהפעם לא תפקירי את תינוקתך בתינוקיה. לי ברור שזה גם מה שיקרה לי (אני צריכה לעבוד על שינוי החשיבה הזו מעכשיו).
אני לא רוצה להישמע מעופפת מדי, אבל פתאום אני חושבת שאולי זה שהחלטתם שאתם עוטפים אותה בצמר גפן - גרם ליקום או לה לרצות "להראות" לכם שהיא חזקה, שהיא שורדת... היא נשמעת מדהימה!

נשיקות ואהבה לכל המשפחה החדשה והמחודשת @} @} @}

כל הכבוד על האומץ והנחישות!

מחזירה למה חדש. משום מה הדף נעלם במחשכי הסייבר ספייס למחרת שעלה וחזר רק עכשו ואני ממש רוצה שיקראו אותו.

וואו!
כל הכבוד על התפקוד, על האסרטיביות, על ההתחברות לאינטואציה מתי שצריך, ועל הגדילה והחשיבה.
ופעם הבאה, מעגל לידה. MUST.

סיפור מדהים, את אמיצה ונשמעת לי כמו אמא מדהימה.

מגיבה! מגיבה!
קודם כל, מזל טוב על הגיעכם לאחוזון 3 היוקרתי!
לגבי השאר, אמנם ניהלנו כבר דיון על התינוקיה אבל המשפט
איך זה קרה לי? כאשר יגורתי בא לי. ילדתי בבית כדי לא להתקל בתינוקיה ובסוף נתקלתי בה בגדול. מה היקום מנסה לומר לי? ממש עורר הזדהות (אם מישהו נוסף קורא - אני ילדתי בבית כדי להימלט מאימי התינוקיה ואושפזנו עקב צהבת קשה ל-3 ימים). לגבי עצמי יש בי צד שחושב שאולי עדיין לא השתחררתי לגמרי מהתינוקיה. כלומר, אפשר ללדת בבי"ח ולאהוב את התינוקיה, אפשר ללדת בבית כדי להימלט מהתינוקיה ואפשר ללדת בבית בלי שום קשר לשום תינוקיה. אצלי היה פחד גדול מהתינוקיה בגלל החוויות של הפעם הקודמת, ואפשר להגיד שהיה סוג של חוויה מתקנת הפעם, ואולי היה בי צורך כלשהו בתיקון הזה.

_סיפורן העצוב של הנשים שרוצות להניק בבית החולים. התחושה שלי היתה שאני היחידה שמניקה בקלות.
"לנוח אחרי הלידה" - אמת או מיתוס - סיפורן של הנשים שלא עשו ביות והלו"ז ההזוי של מחלקת ילודים._
גם אני הרגשתי ככה לגבי התינוקיה. לדעתי ככה נראה הגיהינום - מלא בתינוקות צורחים שאין לך אפשרות לעשות למענם כלום. הזמן זז, האחיות מנפנפות את כל ההורים, דוחפות תמ"ל אפילו אם ביקשו לא והעיקר שהן מבטיחות לכולן שהן יקראו להן אם התינוק יבכה. לפעמים הן אפילו עושות את זה, אחרי רבע שעה של צרחות. מקום מדכא. ישבתי לי 3 ימים ליד פס היצור של התינוקות - מביאים את כולם אחד אחרי השני ומסדרים בשורה. וזה מה שנשאר מהרגע המדהים והחד פעמי הזה - פס יצור. עוד תינוק שצריך להעביר את הפרוצדורות ולהוסיף לאחרים, אחד מכולם. (אולי כאן מתחילה מערכת החינוך). טוב, גם אני יכולה לכתוב ספר על התינוקיה. נסתפק בזאת.

שמתי למעלה תיוג סיפור לידת בית ויצא לי סימן שאלה. באמת, האם ילדתי בבית? אני מסתכלת על הפינה שאפונית נולדה בה ולא מאמינה. הכל קרה כל כך מהר. ילדנו וימד נסענו לבית חולים. מרגיש כאילו לא קרה כאן. מרגיש כאילו לא קרה בכלל.

תודה לכל מי שקרא/ה. החשיפה לא פשוטה.
אשמח לתובנות הערות הארות על הסיפור.
עוד נושאים שאמח להרחיב עליהם אם יהיה עניין:
סיפורן העצוב של הנשים שרוצות להניק בבית החולים. התחושה שלי היתה שאני היחידה שמניקה בקלות.
"לנוח אחרי הלידה" - אמת או מיתוס - סיפורן של הנשים שלא עשו ביות והלו"ז ההזוי של מחלקת ילודים.

כשאפונית היתה בת חודש קרתה לנו תאונה. אפונית נפלה לאבא מהמנשא ונחבלה בראשה. חזרנו לבית חולים. עשו סי.טי. ראש. גילו סדק בגולגולת ודימומים קלים חיצוניים למוח. יצאנו בזול. בילינו עוד 48 שעות במחלקה כירורגית ילדים להשגחה, כשהלילה הראשון בטיפול נמרץ. אין צורך להרחיב לאיזה זעזוע גורם מקרה כזה, מהרבה בחינות, אבל לענייננו, איך זה קרה דוקא לילדה הזעירה הזאת שכל כך רצינו לגדל בצמר גפן על מנת שתשגשג ותגדל ולא הורדנו אותה מעלינו לשניה? איך זה קרה שעוד לא חלף חודש ואנחנו שוב כאן באשפוז, קומה אחת מתחת למחלקת יולדות, למרות שגם הקודם היה ממש לא בתכנית? איך התסריט שרציתי להמנע ממנו (בי"ח) שוב חוזר לי, כאילו רוצה לומר לי משהו? מה רוצה להגיד?

כמו בשיר "טרמינל לומינלט" - “עת השתחררתי הרופאים המליצו על ביקור חודשי בנמל התעופה" אני זקוקה גם לטיפול בהביוריסטי. כל יום באשפוזינו השני הייתי עולה קומה אחת במעלית למחלקת יולדות אל "החלון" דרכו מראים לאורחים את התינוקות בתינוקיה, מסרבת להאמין שזה לא היה חלום ואכן שהינו כאן לפני חודש. הסיפור הזה לא סגור. צריכה עוד כמה ביקורים בחלון כנראה. אולי יש מי שיחשוב שאני דרמטית מידי ביחס למה שהיה, אבל כך אני מרגישה, שתינוק בתינוקיה זה מאוד דרמטי.

אבל האשפוז השני, למרבית האירוניה, היה פחות טראומתי עבורי מהאשפוז הקודם. במחלקת ילדים ברור לכולם שהילד הוא קודם כל שלך. ליד מיטת התינוק יש מיטה להורה ולאף אחד לא אכפת שהתינוקת כל היום עליי וישנה איתי בלילה. אפילו בטיפול נמרץ כשהיתה מחוברת למוניטור ישנה עליי את כל אותו הלילה. למה במחלקת יולדות זה לא ברור?
איפונית בסדר גמור תודה לאל. השבוע תהיה בת חודשיים ומתקרבת למשקל 4 קילו. כל סיפור הגעתה לעולם מהדהד בי ואני חושבת על קורותינו כל יום.

למה אפונית יצאה כל כך קטנה? האם זה לא בסדר שיצאה קטנה?
איך זה קרה לי? כאשר יגורתי בא לי. ילדתי בבית כדי לא להתקל בתינוקיה ובסוף נתקלתי בה בגדול. מה היקום מנסה לומר לי?

גשם שוטף בחוץ. כשאנחנו ניכנסים לאוטו בעלי אומר לי שכדאי להפסיק לקרוא לה אפונית (שם הבטן שבחרה לה אחותה הגדולה), זה מין שם נבואי שלא הביא לה הרבה מזל עד כה. אנחנו יוצאים בשיירה. מיכל מביאה לי בקבוק חם להצמיד לאפונית הכרוכה בשמיכה. דקה אחרי היציאה משערי הקיבוץ יש פסי רכבת ולפניהם שלולית שבימי גשם מסויימים הופכת לממש עמוקה. הרנו קליאו מודל 94 שלנו מדוממת מנוע בתוך השלולית. עכשו זה כבר מתחיל להיות ממש מצחיק. מה עוד לא השתבש הלילה? חוץ מהלידה הכל השתבש. כל ניסיונות להחיות את האוטו עולים בתוהו. אני ואפונית עוברות למושב האחורי של מיכל ובעלי נשאר עם האוטו בשלולית, צריך לכל הפחות לפנות אותו מהכביש. הנסיעה לאסף הרופא מאוד קצרה אבל פתאום ממש חששתי לחיה של אפונית, אולי היא במצוקה אמיתית עכשו?

הגענו למחלקת יולדות אסף הרופא. בקבלה מיכל מסבירה שהגענו מלידת בית עם תינוקת שצריכה להיות בהשגחה. התגובה של פקידת הקבלה: אנחנו לא מקבלים כאן לידות בית יותר, אם תתאשפזו תצטרכו לשלם את דמי האשפוז. מיכל: מהר, זה דחוף, אין לנו זמן עניינים מנהלתיים עכשו.
נכנסנו למחלקה ולמזמלינו המיילדת אחראית המשמרת היא חברה של מיכל. היא הובילה אותנו לתינוקיה וביקשה מהאחיות לעשות בדיקת סוכר. התוצאה: 90. תוצאה טובה. ההנקה הכפולה שלי ושל אניה הספיקה לעלות את הסוכר. בעיקרון הסיבה העיקרית לפינוי לביה"ח היא למקרה שנצטרך עירוי של סוכר. לפי הפרוטוקול של ביה"ח בודקים 3 פעמים: שעה לאחר הלידה, 3 שעות ו-6 שעות, כך שבעוד 3 שעות יסתיים ה"מעקב" אחרי רמת הסוכר. אנחנו כבר בפנים, התאשפזנו, אי אפשר להתחרט עכשו ומיכל גם מציעה שבכל זאת נישאר כאן להשגחה בגלל הגודל של אפונית. גם אני מעדיפה להישאר כי כל זה באמת קצת מפחיד, למרות שהתינוקיה היא הסיוט שלי. ואכן, עברו עליי יומיים וחצי שאפשר לקרוא להם "המאבק על התינוקת" או "של מי התינוקת הזו לעזאזל"?.

בתור התחלה אני באמת מרגישה קצת במילכוד. מצד אחד לא מסוגלת לשתף פעולה עם התינוקיה, מצד שני אני מעדיפה להישאר כדי באמת לראות שמצבה של הקטנה יציב, מצד שלישי נשארת פתוחה השאלה האם באמת אצטרך לשלם על האשפוז? אם חשבתם שנושא התשלום יתפוגג כאילו הפיקדה לא אמרה כלום אז טעיתם. בסופו של דבר העניין נפתר אבל היה כרוך בהרבה טרטורים שלנו ושל מיכל. בנוגע לרמת הסוכר, אחרי עוד 3 שעות היתה עוד בדיקה עם תוצאה טובה. בנוגע לבעלי ולאוטו, הוא נשאר שם עד שהגיע מישהו שעזר לו לדחוף אותו לצד הכביש. אמרתי לו שיסע כבר הביתה להיות עם הילדה ולשחרר את אניה. שאני ומיכל מסתדרות. מיכל באמת היתה נהדרת והיתה תמיכה מוראלית מופלאה בבית
החולים ורק בזכותה יכולתי לפתור כך את בעלי. איפשהו בשעות הקטנות של הלילה נפרדנו מיכל ואני.

בנוגע למה שעבר עלינו באשפוז, אני יכולה לכתוב על זה ספר. אני מניחה שאמא אחרת באותה סיטואציה עצמה היתה מרגישה שהכל התנהל כפי שדברים צריכים להתנהל עם התינוק אחרי לידה, אבל לי הכל נראה הזוי כל כך. כל ההתנהלות של התינוקיה מרגישה שייכת לעולם אחר. כתבתי באריכות על כל השהייה בתינוקיה ומחקתי בסוף מחוסר עניין לציבור. אולי אוסיף אח"כ. בשורה התחתונה היינו "פסולי ביות" עקב המשקל (ביות באסה"ר מותר רק מעל 2.5 קילו) ). אז בעצם הייתי צריכה להיות אני איתה בתינוקיה והדרך לעשות את זה היתה לקחת אותה להנקה בחדר ההנקה שבתינוקיה ולהניק אותה בכל זמן נתון. את החדר שלי לא הכרתי בכלל ביום הזה. נזקקתי לתחבולות שונות ולאסטרטגיות שונות כדי שהאחיות בתינוקיה ישחררו לי את הילדה. יש לאחיות בתינוקיה נטייה לשאוב ממך את התינוק. בשבילי כל דקה שהילדה בתינוקיה ולא איתי היא אסון.

העמדתי לעצמי שני יעדים: שבתום ה24 שעות הראשונות אחרי הלידה אפונית לא תרד מתחת לקו 2 הקילו. כזכור היא נולדה במשקל קרוב מאוד ל2 קילו. השני היה שב24 שעות שאחריהן היא תעלה במשקל. את כל הלילה השני ביליתי בחדר ההנקה איתה בזרועותי, כשאני מביאה אותה רק לבדיקת חום והחלפה פעם במשמרת. בלילה ההוא חשבתי לעצמי שאם לא יאפשרו לנו ביות למחרת אז נשתחרר הביתה, לא משנה באיזה משקל, כי בתנאים האלה אי אפשר לעלות במשקל. בתום 24 השעות הראשונות היא שקלה 2020. אני הייתי מאושרת ואפשרו לי לקחת אותה לביות מלא, לא מעט בזכות אותה אחות אחראית שעשתה השתדלות למעני ועל כך תודתי לה.

אחרי שעברנו לביות נרגעתי. סופסוף נחתי. בלילה שבו אישרו לנו ביות סופסוף ישנתי, כשהיא עליי. איזו שינה מתוקה זו כשמונח עליך תינוק בן יומו. יש בזה משהו שמשרה רוגע. בתום 24 השעות הבאות היא שקלה 2055! היא התחילה לעלות במשקל כבר ביום השני לחייה! לא היתה אמא גאה ממני בכל המחלקה. בבוקר באו בעלי והבכורה וחזרנו הביתה, אל אותו מקום בו נולדה אפונית ובו חלמתי ש שתבלה את ימיה הראשונים.

אניה מגיעה. אני כבר חזק בתוך הלידה. ציר רודף ציר. אני נזרקת על הכדור שנמצא על הספה עם חלק הגוף העליון, מחבקת אותו, הרגלים על הרצפה. מיכל מאחורי תומכת במקום של הציר עם ידיים חמות. זה עוזר. הבריכה כמעט מלאה. עולה ממנה איזה סירחון. בעלי היקר לא רצה שנמלא את הבריכה בצינור גינה משומש אז הוא קנה צינור חדש, רק מה, לא צינור גינה. מין צינור משונה כזה, יותר דומה לצינור גז, באיזו טמבוריה נידחת, ועכשו הצינור פולט למים איזה סירחון מפחיד, מין ריח כזה של נגזרת של נפט, אולי ליזול. על כל פנים, אני לא חושבת פעמים ומזנקת לבריכה. זהו! עכשו אני מלכה! הפנטזיה מתגשמת. עכשו כל הלידה תהיה תענוג צרוף. רק תוסיפו לי עוד מים חמים. רוצה יותר חם, שהגוף יפתח, שהכיווץ ישתחרר. עד עכשו לא יכולתי להכנס למקלחת כי שמרנו את המים לבריכה.

אני מעבירה ציר אחד בבריכה ואז מיכל אומרת שהריח החשוד לא נראה לה. לצאת מיד. מסוכן ללדת כאן. אין מילים לתאר את השבר הגדול, את האכזבה המרה. זהו, הלכה לידת החלומות, ועכשו גם רטוב לי וקר ואי אפשר אפילו להתחמם במקלחת כי אין מים חמים. עכשו אני כבר לא אצליח לשחרר את הכיווץ. אוי כמה אני מרחמת על עצמי. כמה אני מסכנה. איך זה קרה לעזאזל? שוב נזרקת על הכדור וגונחת ומיכל מאחורי. הצירים כואבים עכשו מאוד, צמודים זה לזה. עוברים שלושה או אברעה צירים ופתאום אני מרגישה את התחושה המוכרת הזו של דחף בלתי נשלט לדחוף. אני אומרת "מיכל...” והיא ישר מבינה מה קורה, מורה לאניה להתקשר לבעלי שיגיע מיד, אחרת יפספס את הלידה.

אני זוכרת שבלידה הקודמת צירי הלחץ דוקא היו הקלה ועכשו זה רק כואב הרבה יותר ואני צועקת כמו מטורפת. מרגישה היטב את הראש מתגלץ' במורד תעלת הלידה ותוך צירים ספורים כבר מרגישה את האבטיח בתחת. בשיחותינו לפני הלידה סיכמתי עם מיכל שלא תחלץ את התינוקת, שתתן לה לצאת לבד, אבל עכשו אני מתחננת "מיכל, תוציאי אותה". באיזשהו שלב מיכל מציעה לי להרגיש מה יוצא ואני מרגישה כמו בלון מלא מים. אה, בטח, עכשו אני שמה לב שהמים לא פקעו. זה שק מי השפיר שבועה ממנו מקדימה את יציאת הראש. הילדה שלי יוצאת בתוך השק השלם. מיכל מבקעת אותו. כל זה נמשך מעט מאוד צירים. מיכל ואניה מסדרות לי על הרצפה מזרון, מעבירות אליו אותי ואת הכדור, ואני מחבקת את הכדור, ברכיים על הרצפה. בעלי פתאום כאן לידי מעודד אותי. אני חווה את הכל מעורפל. אולי בלבלתי קצת את הסדר של הדברים. על כל פנים עוברים צירים בודדים מאז תחילת צירי הלחץ ואני מרגישה את הראש יוצא ובציר שאחריו את שאר הגוף והתינוקת מונחת על המזרון, בוכה נורא.

אפונית נולדה בשעה 22:52. בערך כשעה וחצי מאז שמיכל בדקה לי פתיחה לראשונה, בערך כשעה אחרי שאניה הגיעה. שעה אחת אינטסיבית מאוד של לידה. בחוץ מבול. היא נולדה עם ראש מלא שיער זהוב, מצחיקה כזאת. אני אוספת אותה אליי והיא ממשיכה לבכות, מסרבת להתנחם. אני חושבת לעצמי שהיא בטח נבהלה מכל הצעקות שלי ולכן היא בוכה. (בכורתי כשנולדה לא בכתה, היא הונחה על בטני ורק בהתה בי בדממה.) לבסוף היא נרגעת. אני אומרת למיכל, עדין כואב שם למטה. מיכל מסתכלת: זאת השיליה בפתח הנרתיק מחכה לצאת. היא מושכת אותה קלות והשיליה בחוץ.

בעלי מביא את הבכורה. הוא מצא אותה יושבת ליד אבא שלי וממלמלת "זה לא יפה מה שאבא עשה לי, זה לא יפה מה שאבא עשה לי...” כשהתקשרו אליו לבוא הוא השאיר אותה שם אחרי נסיונות הרדמה כושלים והיא נעלבה נורא. נצבט הלב. טוב, אבל כל זה לא לקח יותר מרבע שעה ועכשו כולנו משפחה אחת מאושרת וכך גם נמשיך את הלילה, נכון? אני מניקה את אפונית. מתקשה לגרום לה לתפוס. פתאום אני מרגישה מין חוסר ביטחון כזה עם ההנקה. אני מניקה פעוטה, זה כל כך קל. לא צריך לעשות כלום. ועכשו עם היצור הזעיר הזה, אולי אני לא אצליח? לבסוף היא מצליחה לתפוס. אני מציעה את הצד השני לגדולה, שעברה הכנה לכך שאפונית גם תינק כשהיא תיוולד אבל זה בטח שוק בישבילה עכשו לראות מישהו אחר על הציצי "שלה". אני אומרת לה "בואי, את יכולה" והיא אומרת "אני לא יכולה" אני: “כן, אתיכולה" והיא: “לא, אני לא יכולה". מעניין מה עבר לה בראש. אח"כ שוקלים את הקטנה. המשקל מראה 2090. אנחנו, ובעיקר מיכל, לא מאמינים. אולי המשקל מקולקול. בעלי מביא קילו סוכר מהמטבח. לא. לא מקולקול. שוקלים שוב: 2090. אנחנו צוחקים. איזו הערכת משקל משונה עשיתי הבוקר. איזה מזל שהטעות כל כך גדולה, אחרת עוד היינו צריכים ללדת בבית חולים. אני חושבת, אם היא כל קטנה, איך זה שזה כל כך כאב? זה לא יכל לכאוב יותר מזה. את מיכל זה לא מצחיק בכלל. היא מודאגת. היא מעולם לא יילדה בבית משקל כזה. עכשו כבר בטח אחרי חצות אבל היא מרגישה שהיא חייבת לדבר עם איזה רופא שיגיד לה מה לעשות, למה לשים לב באופן מיוחד. מיכל אומרת שבטח הרופא ימליץ להתפנות לבית חולים.

אנחנו אומרים שבשום מצב לא נתפנה עכשו.

מיכל מתייעצת עם רופאה שאומרת שצריך לעקוב אחרי רמת הסוכר אחת ל4 שעות ולודא שהיא שומרת על רמת סוכר תקינה, לא פחות מ50. לי יש גלוקומטר מההריון וגם למיכל מסתבר שיש בין כל הדברים שהיא הביאה. היא מנסה לקחת דם מהעקב. פעמיים לא מצליחים להוציא מספיק דם. אני קולטת שמיכל בלחץ. בפעם השלישי יש תוצאה – 39. בעלי אומר שנעבור את הלילה ונמדוד בהמשך. אני קולטת את האימה בעיניה של מיכל מהסירוב שלו להתפנות לביה"ח. אחרי התוצאה של הסוכר גם אני, שמרחפת באופוריה של אחרי הלידה, מתחילה לחשוש לילדה. אני מחליטה שניסע. איזה רגע. הכל משתנה. הפנטזיה מושלכת לפח. אני קמה להתרחץ, מבקשת מאניה להחזיק את אפונית ומבקשת שגם תניק אותה בינתיים. אניה מניקה פעוטה בת שנתיים. יש לה כרגע יותר חלב מלי, וגם מכיל יותר סוכר. כשאני יוצאת מהמקלחת אפונית כבר ישנה וארוזה כחבילה ואניה מדווחת שהיא ינקה ממש מדהים וגם פלטה קצת אח"כ. . אני ובעלי ניסע עם אפונית ומיכל תבוא אחרינו באוטו שלה. ומה עם הילדה הגדולה? מסכנה, היא כבר קיבלה את הנטישה שלה לערב זה, היא לא תסכים שנשאיר אותה שוב. אניה מתנדבת להשאר איתה והיא מסכימה מיד. אנחנו המומים. אולי הבינה שיש בעיה? אולי העייפות הכריעה? כבר אחרי אחת בלילה. אח"כ אניה סיפרה שהיא הלכה לישון בכיף אחרי סיפור

לפני שאפונית נולדה תהיתי אם אכתוב את סיפורה. יש כל כך הרבה סיפורי לידה, מה כבר יש לי לחדש. אבל הלילה בו אפונית נולדה היה רווי דרמות שבתוכן הלידה עצמה היתה כמו אפיזודה זניחה.

ההחלטה ללדת בבית באה בראש ובראשונה בעקבות הרצון שלי לא להתקל בכלל במוסד שנקרא תינוקיה. לא "להינות" משירותיו אפילו שניה. רציתי שביתי תתחיל את חייה בסביבה מוגנת וכך גם תמשיך אותם. אנחנו גרים בקיבוץ בלוקיישן מרכזי ממש וההתלבטות העיקרית שלי בנוגע ללידת הבית היתה פחד שלא תהיה לי אינטימיות בבית שלנו. בסופו של דבר החלטתי שיהיה בסדר, שאפונית תיוולד בליל סערה ואיש לא ירגיש ולא ידע. יצרנו קשר עם מיכל המיילדת די מוקדם בהריון וקיבלנו הנחיות אילו בדיקות יש לבצע. אני הייתי נורא אנטי. בהריון הקודם (לידה טבעית בבית חולים) לא הייתי צריכה לדפוק חשבון לאף אחד ואת רוב הבדיקות לא ביצעתי. היה נראה לי פרדוקסלי שדוקא לידת הבית מחייבת אותי לבצע יותר בדיקות על מנת לעמוד בקריטריונים. אבל עשיתי מה שמיכל ביקשה. “נכשלתי" בהעמסת סוכר 50 גרם (בהריון הקודם לא ביצעתי) והודעתי למיכל שאין לי כוונה לעשות את העמסת ה-100 אלא אני מעדיפה להתייחס אל עצמי כאל סוכרתית, לעשות דיאטת סוכר ולבדוק את עצמי עם גלוקומטר מאשר להעמיס עוד סוכר. הסכנה עם תינוקות של אמהות עם סכרת הריון כפי שהבנתי, היא כתפיים רחבות, שכשבאה בשילוב עם משקל גבוה יש סכנה לכליאת כתפיים, הסיוט של מיילדות הבית.

בתוך תוכי כנראה התחלתי לשדר לעוברית שהיא צריכה להיוולד קטנה. בשבוע 38 מיכל העריכה ידנית את משקלה של אפונית בכ-2500 גרם ואמרה שאין צורך בהערכת משקל באולטראסאונד (בדיקה שביקשתי לא לבצע) כי גדולה היא כבר לא תהיה. בשבוע 39 מיכל ביצעה הערכת משקל ידנית נוספת ואמרה שהיא לא מרגישה שהקטנה גדלה מאז שבוע שעבר, היא עדיין מרגישה אותה 2500 וביקשה שבכל זאת אלך לעשות הערכת משקל בא"ס. סיכמנו שאין לחץ ואני יכולה לעשות זאת במהלך השבוע הקרוב בתקווה שאלד לפני כן.

במוצ"ש, 20 בדצמבר, בעלי ואני מתנים אהבים ובעקבות כך כל החצי הראשון של אותו לילה יש לי סדרת צירים. בבוקר היונקת שלי בת ה-2.3 חוזרת למלאכת היניקה (גמלתי אותה מיניקת לילה רק שבועיים קודם לכן) וכל הנקה נגמרת בסדרת צירים ברמת כאב הולכת ומחמירה. אנחנו מתקשרים למיכל להודיע שמשהו מתחיל. מיכל מבקשת שננפח את הבריכה ונמלא שליש. לידה שניה יכולה להתקדם מאוד מהר. לי ברור שמחכים לי כמה ימים של שלב לטנטי, כמו בלידה הקודמת. בכל מקרה מנפחים. אני מספרת גם לאניה, חברה שהיא דולה שאמורה ללוות אותנו בלידה. לאניה הבטחתי לידה קצרה ושאקרא לה רק לאקשן, ללידה עצמה.

במשך שלושה ימים יש לי סדרות צירים בתדירויות שונות שבאים בעיקר אחרי הנקות. בכל ציר כזה שבא תוך כדי הנקה אני לא זזה ומדמיינת את צואר הרחם נמחק. במקביל גם הסערה הולכת וניבנית. אני מחכה לה. מסרבת ללדת לפני בוא הסערה.
ביום השלישי לצירים, יום שלישי ה-23 בדצמבר אני משאירה את היונקת שלי אצל הבני דודים והולכת להערכת משקל אצל רופא הנשים שלי. הוא מתחיל מהערכה ידנית, מעריך 3100. אני צוחקת. הא"ס מעריך 2700. מרוצה אני מסמסת למיכל את התוצאה. גם מיכל מרוצה. אני חוזרת הביתה לבד.

יש לי איזה שעתיים לבד עד שסבתא תחזיר אליי את היונקת והזמן הזה לעצמי מאפשר לי להתכנס בתוך עצמי ולצירים להתגבר. גם הרוח בחוץ מתגברת. כשהקטנה מגיעה אני משכיבה אותה לישון בהנקה. עכשו זה כמעט בלתי נסבל לשכב בלי לזוז במהלך הציר אבל אני חייבת להרדים אותה. היא נרדמת ואני מתרכזת בעצמי מתמסרת לצירים. אחרי כמה זמן, אולי חצי שעה, אולי יותר, היא מתעוררת ואני מנסה להחזיר אותה לישון בהנקה אבל לא מצליחה יותר לשכב בלי לזוז.

אנחנו קמות. אני מתקשרת לבעלי שיחזור הביתה מהעבודה. הוא מגיע ומנסה להעסיק קצת את הילדה אבל היא יותר עסוקה בי ובמה שקורה לי ואני צריכה אותו שיתמסר אליי. מתחיל להיות קשה. אני מתקשרת למיכל ואומרת לה שאני עדין בשלב הלטנטי אבל זה יקרה הערב או הלילה. מיכל מזכירה לי שעוד מעט מתחילה שעת הפקקים ואז המרחק הפיזי היחסית קצר בינינו יתארך ללפחות שעה וחצי. מתלבטת עם בעלי ומחליטים בכל זאת להזמין כבר את מיכל לכל מקרה.

מיכל מגיעה בערך בשש בערב. היא יודעת שמבחינתי אני עדיין בלשב לטנטי ושאני לא מעוניינת לבדוק פתיחה בשלב זה. היא אומרת שהיות והייתי הבוקר בא"ס, ולכן אנחנו יודעים שאפונית במצג ראש, אין צורך בבדיקה וגינאלית עכשו. טוב. יושבים. מחכים. הצירים מתרחקים זה מזה. מיכל אומרת שזו תגובה נורמאלית להגעתה. מדברים קצת שיחות סלון. ההורים שלי באים ולוקחים את היונקת למסיבת חנוכה בחדר האוכל ואח"כ אליהם. טוב, זו בהחלט הקלה. תהיתי איך יהיה איתה בלידה והשארנו את כל האופציות פתוחות אבל היא זקוקה למלוא תשומת הלב ואין לנו יכולת לתת לה כרגע. אני מנסה לפחות לארח את מיכל ולהציע לה ארוחת ערב. היא לא רוצה. בסוף מיכל אומרת שנראה לה שהנוכחות שלה מלחיצה אותי והיא הולכת לאוטו שלה לישון. זה מביך אותי עוד יותר. האורחת הולכת לישון באוטו?! טוב, אבל אולי היא צודקת. נשארים רק אני ובעלי. רגעי חסד יקרים שלנו לבד. נחים קצת במיטה בחושך ומדברים. כמה אני אוהבת אותו ושמחה שיש לי דוקא אותו לצידי. הוא כל כך תומך תמיד. הצירים חוזרים להיות תדירים.

בתשע ורבע מיכל מתקשרת מהאוטו ואנחנו מזמינים אותה לחזור. אני מעבירה צירים על הכדור או נתלית על בעלי. נאנחת. מיכל מתרשמת שכואב לי כבר ממש. אני דוקא לא יודעת להחליט אם זה כבר ממש כואב. היא מבקשת לבדוק פתיחה, מפתה אותי עם קלף הבריכה. אם הפתיחה היא יותר מחמש אפשר להיכנס. היא בודקת. אומרת שיש פתיחה של 5-6 וצואר הרחם דק כמו נייר, אבל שאני מאוד מכווצת למטה ושהלידה לא תסתיים תוך שעה שעתיים אם לא אשתחרר. מיכל מורה לבעלי למלא את הבריכה. בעלי ממלא ובמקביל אמא שלי מתקשרת ואומרת שהילדה מבקשת לחזור הביתה. הוחלט להתקשר לאניה שתבוא ושבעלי ילך לנסות להרדים את הילדה אצל הורי. בינתיים מיכל עושה לי חוקן לבקשתי. לא רוצה לחרבן בבריכה במקרה. אני הולכת להתרוקן ובמקביל מקיאה סוף סוף. מהלידה הקודמת ההקאה זכורה לי כמרכיב שכיכב בשלב הפעיל של הלידה. בזאת באמת ניתן האות לסערה מבפנים לטלטל אותי בזמן שהסערה בחוץ צוברת תאוצה.

השבוע ימלאו חודשיים לאפונית ואני משחררת את סיפור לידתה

דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה