מה עם שתייה לשיעורין?

יול יול ואום,
תודה!
איזה כיף שמשהו קורא, מקשיב למילים ואף מגיב.

אנחנו במקום טוב ב"ה, עכשיו.
אני עדיין בלחץ תמידי על העלייה המינורית במשקל אבל כבר לא רצה לטיפת חלב לשקילה תדירה... מקווה שזה בסדר...
האמת שמחר אנחנו מתעתדים ללכת לרופא עם הנתונים ואני כל כך שונאת רופאים! אוף! ואני עו צמה (ט' באב)
נראה מה יהיה...
תודה!

גם אני קראתי רק עכשו...
סיפור לא פשוט. יישר כוח על הנחישות האינסופית. מקווה שעליתן על דרך המלך.

קוראת כאן פעם ראשונה,
הסיפור כל כך מרגש,
את נשמעת מאוד חזקה,
אני מקווה שאתן במקום טוב עכשיו

רק עכשיו ראיתי שכתבת.
כל כך עצוב, שדמעות מציפות את עיני.
ותוהה, מה איתכן עכשיו? ההמוגלובין שלך עלה? הפיצית יונקת?
וסליחה על שאני ככה נדחפת: מאד ההיתי רוצה לעזור. בהנקה (אני מדריכת הנקה בלה צ'ה)? בלהקשיב? במשהו אחר שנכון לך?
מוזמנת להתקשר 054-4544135 או לשלוח מייל
atlas נקודה liat ב gmail נקודה com

לבנה במילואה, מרפסת ולימונדה, איזה כיף שאתן עוקבות...

_כאן כבר הגיע המקום לסיפור הנקה בפני עצמו, למידה משל עצמה.
ב"ה פחות או יותר עלינו על דרך המלך_

מחכה לשמוע גם את הסיפור הזה

מחכה לשמוע עוד@}

עדיין הייתי שבויה בכך שהנקה היא פעילות טבעית והתקשתי להודות בצורך שלי ביועצת הנקה...
רק כחודש לאחר הלידה משהגיעו מים עד נפש אזרתי את חלצי ופניתי לחיפוש.
כאן כבר הגיע המקום לסיפור הנקה בפני עצמו, למידה משל עצמה.
ב"ה פחות או יותר עלינו על דרך המלך.
פיצית עולה מאד מינורית במשקל ואנחנו עובדים על כך במשנה תוקף.
איך היו לי רגעים שכמעט נשברתי?
למדתי שרק מי שממש רוצה להניק-מצליחה בכך. למדתי גם להעריך את אלו שהניקו שלושה או ארבעה חודשים שבתוך תוכי קצת זילזלתי בהם בעבר.
תודה על ההקשבה.
שמחה על כל תגובה... (-:

חזרתי לחדר, עייפה. מתוסכלת של ממש.
אחותי, צמודה אלי מרגע שהודענו על הלידה (לקחה חופשים מהעבודה-שבועיים!)
ניסתה לחזק אותי, לתת לי גיבוי. אבל הרגשתי שממש נשברתי. עם כל הרצון שאספתי, לא הצלחתי.
"יגעת ולא מצאת אל תאמין"
למחרת, ניסיתי להניק כשהביאו לי אותה. הפכתי לפסיבית. לא הצלחתי-יש בקבוק.
ראינו שלהגיע באפיסת כוחות הביתה, לא לעניין ואין מישהו שיכל להיות צמוד אלי ממש ולכן החלטנו ללכת לבית הבראה לאם ולילד. ביקשנו חדר זוגי כך שבעלי יוכל להיות איתי בלילות והפיצית איתנו רוב שעות היממה.
לאחר שהתארגנו בחדר עם כל החפצים, יצרתי קשר עם בת דודתי שהניקה את בנותיה ועזרה להרבה מקרובות משפחתי עם ההנקה. גייסתי אותה לעזרתי.
אני רוצה להניק את פיצית!
היא הגיעה כולה נכונות לעזור. מצויידת באגוזים למינהם ושלחה את אחותי לקנות מיץ ענבים מתוק.
בעצם כל דבר שיחזיר לי מעט כוחות היה טוב.
העיקר לשתות ולאכול-תנאי ראשון להנקה מוצלחת.
גייסה את בעלי לחפש גמ"ח של משאבות הנקה. (היא חשבה רק על מדלה ידנית...)
עבדנו על שאיבות. בקושי יצא משהו.
הרגשתי את החולשה בכל רמ"ח איברי ואת הכאבים בכל פינה בגופי.
ישנתי.
למחרת קמתי "גמורה" לגמרי.
מקיאה ומשלשלת. "סחוטה" ממש!
בדיעבד התברר שמיץ הענבים היה תוסס וגרם לי לקלקול קיבה...
בזמן המתאים ובמקום המתאים!
שהיתי בבית ההבראה כשבוע.
לא אוכלת ולא מניקה.
בקושי רב שואבת...
מעט.

מקשיבה, כרמל האורחת, אמא נחה ולבנה במילואה,
תודה!
איזה כיף שמשהו קורא...
זה ממש נותן כח להמשיך.
תודה!

כמה כוחות! מרגש עד דמעות@}
מחכה לשמוע עוד

(נשמע שעכשיו ב"ה את מסתדרת עם ההנקה:-))

גם אני פה.... נפעמת ....

את כותבת מרתק!
תמשיכי!

יכול להיות שהיא יונקת הרבה בגלל שהיא רוצה אותך קרוב פיזית - גם לה היתה תקופה לא קלה. זה לא אומר שההנקה לא מספיקה. תנסי להחזיק אותה אחרי ההנקה קרוב בלי לתת לה לינוק - אפילו שתבכה עלייך. אולי היא צריכה נחמה.

מרפסת ולימונדה,
ממשיכה להקשיב לך
תודה!

נאלצתי בכל השעות האלו לשבת בחדר ההנקה של הבית חולים, מקום לא נוח בעליל.
נשמע קשה וכואב ומתסכל...



ממשיכה להקשיב לך.

הבטחון שלי בהנקה נבע מהקרבה לסבתי. היא הניקה את כל ילדיה 8 במספר עד גיל שנתיים ועמדה על החשיבות במשנה תוקף. תמיד ידעתי שאניק. הייתי בטוחה ביכלתי לכך והקריאה בנושא לפני הלידה היתה תיאורטית בלבד. לאחר התאוששות של 24 שעות מהלידה, רציתי להניק את ביתי. מהר מאד ראיתי שזה יותר מסובך ממה שחשבתי. ראיתי שאני מניקה ומניקה במשך בוקר שלם (יותר משלוש שעות) מחליפה צדדים והתינוקת עדיין רעבה. בטחתי ביכולתי לספק את צרכיה ולכן התמדתי, אבלהתסכול היה עצום. דודתי שבאה לבקר דאגה לי והמליצה לי בתמימות רבה לתת בקבוק. סרבתי בכל תוקף והמשכתי להניק.
מאחר ולא הייתי במסגרת של ביות נאלצתי בכל השעות האלו לשבת בחדר ההנקה של הבית חולים, מקום לא נוח בעליל. לא מומלץ לאשה לאחר לידה עם תפרים(-: באה עובדת בחדר תינוקות שנראתה לי אז סמכות של ממש ודיברה בנחרצות על נתינת בקבוק לקטנה.
התסכול גבר אבל הרגשתי שאין לי כוחות, נתתי לה בקבוק ובכיתי. ראיתי איך היא גומעת אותו בשקיקה. גם אם הייתי נותת לה דלק היא היתה שותה...

בשלב הבא מצאתי את עצמי שוכבת. מתחתי בקצה המיטה הרופא הבכיר ההוא תופר ואני צורחת. כאבי תופת. תפרים פנימיים ועמוקים. הבנתי שהוא לא יודע עד כמה כואב לי, חשב שהאפידורל השפיע.
רק לקראת התפרים החיצוניים יותר הוא הרדים בזריקה
ואני ,
נרדמתי.
התעוררתי כעבור כמה שעות. לא מבינה מה קורה אתי.
כולי דואבת, אוספת את הפצעים.
עדיין בחדר לידה במעקב. ההמוגלובין צנח ל7 ואפילו פחות. קיבלתי הרגעה לוריד וכנראה שגם נוזלים.
אחות חביבה הציעה לי סנדוויץ ותה. הקימה אותי לשרותים ועודדה אותי להתרוקן.
הצלחתי, הידד.
נשלחתי למחלקה.
גם הרצון שלי בביות התנדף כלא היה. בלא כוחות השכיבו אותי בחדר צמוד לאחיות שם קיבלתי שתי מנות בעירוי דם.
רציתי את הבת שלי.
הקטנה הזו.
איפה היא?
רציתי בה כל כך.

פיצית נרדמה, פנויה לכתיבה...

קראתי לעזרה. רציתי לדחוף.
פחדתי מהתערבות כלשהי.
עד עכשיו הוצאתי קולות עמומים. טבעי להשמיע קול בלידה. קראתי על כך המון אבל כשהרגשתי את זה בלידה עצמה זה היה אחרת לגמרי.
הלידה דרשה הוצאת קולות.
בשלב הזה הקולות היו חזקים.
מאמץ שהתבטא גם בזה. אין לי מילים להסביר את התחושה החזקה הזו.
ביקשתי "קונטרה" וקיבלתי. הדולה מצד אחד מילדת שהצטרפה מצד שני ואני דוחפת. הנשימה קצרה וקשה לי. (כאן הגיעה ההחלטה לעבוד על כך מהר ודחוף. ללידה הבאה בעזרת ה' אגיע עם נשימה ארוכה!) מרגישה כל שלב בדרך פרט לרגליים שלא נענו לי בכלל. האפידורל השפיע עלי כל כך לרעה...
המיילדת התלבטה איך היא תעזור לעוברית הקטנה-גדולה לצאת. הבצקת חסמה כל אפשרות ואפילו שהיא שפכה שם שמן שקדים בכמויות אדירות, היא נאלצה לחתוך.
הרגשתי הכל.
אפילו "עזרתי" לה בכך שניסיתי לעשות דחיפות ארוכות שהיא תוכל לחתוך...
איבדתי דם רב אני בלי כוחות בכלל.
הפיצית נולדה ואני בכוחות אפסיים. ניסו להניח אותה עלי, ואני רוצה רק שיריחיקו אותה.
כל כך רציתי לומר להם לחכות עם חבל הטבור, ולהניק מייד לאחר הלידה ולהחזיק אותה ולספור אצבעות.
ולחייך.
וכל כך לא הייתי מסוגלת לזה.
בעלי נכנס, הזכירו לו לצלם. צילם.
אני בכלל מרגישה לא נוכחת במקום.
אני במקום אחר לגמרי.
לקחו אותה. טיפלו בה.
וגילו שטף דם אדיר.
אבל צריך להוציא את השלייה.
המיילדת לחצה על הבטן לחץ עצום. השלייה יצאה שלמה. ודווקא בה רציתי לחזות. מדהים! ממש איבר בפני עצמו, לא כך דמינתי אותה בכלל. וחבל הטבור...
זהו, ראיתי והכרתי התערפלה.

המיילדת היתה עסוקה בשלה, פינוי החלק הסופי של המיטה וכד'
אני בשלי, נושמת ונושפת במרץ.
הרגשתי איך הלחץ גובר ואין אונים תפס את ליבי. אני לא מצליחה לדחוף!
כל כך מתסכל.

מרפסת ולימונדה, תודה!
אחרי הלידה הרגשתי צורך לפרוק את סיפר הלידה. מהר מאד גיליתי, להפתעתי המרובה שאנשים לא מעוניינים בכלל לשמוע! היה לי ברור שיתעניינו, ולא!
דיברתי עם בעלי המון אבל הוא עובד עד מאוחר וזה לא הספיק כנראה.
החלטתי לכתוב כאן. אני כותבת ומשחזרת.
אלו דברים שיוצאים מהלב. ממקום עמוק.
טוב לי שמשהו קורא.
תודה!

מרוכזת בתוך עצמי.
משתמשת במילה בודדת במקום משפט לכל צורך או אמירה.
פונה פנימה ומקשיבה לגוף.
מרגישה את הכאבים.
חזק.
הרגשתי לחץ עצום. לקח לי זמן עד שידעתי האם זה הלחץ שעליו דיברו, המיילדת הבינה

_אין לי מילים איך נוכחות של אדם אוהב ותומך יכולה לעזור. בכלל בלי מגע. בליטוף בעיניים באמירות שקטות מתאימו ת ומרגיעות.
בעלי שלי._

כמה אהבה זורחת במשפט הזה שלך! התרגשתי עד דמעות...
את כותבת כל כך יפה, מעבירה את הרגשות והתחושות כל כך בדיוק, שכמעט לא נעים לי להידחף...

הלידה המשיכה בקצב שלה.
הודעתי להם שהולך להגיע ציר.עקבנו ביחד עם המוניטור. ועשינו פעילות ותנועה ככל שיכולנו על מנת להזיז עניינים.
המיילדת ראתה את המאמצים והנכונות ואת העייפות... והחליטה על מנוחה. הנמיכה את מספר הטיפות של הפיטוצין. שילחה את בעלי והדולה לנוח והדליקה מוזיקה מרגיעה. בעלי התפלל בחוץ ערבית, הדולה הניחה ראש ואני התעוררתי והרגשתי רגשות מציפים. התגעגעתי לאימי שנפטרה מסרטן לפני כשנתיים. רציתי לקרוא להם ולא הצלחתי. הרגשתי כל כך מוגבלת. בכיתי. המיילדת נכנסה והרגיעה אותי. דיברה איתי ונתנה לי לפרוק.
אמרתי מדהימה?
הלידה התקדמה עוד.
ראיתי את בעלי עומד בצד מבוייש.
הבנתי.
דיממתי ואמרו לו על כך.
מעכשיו אנחנו אסורים בנגיעה.
רציתי אותו ליידי, והוא שמח על שניתן לו משהו לעשות.
אין לי מילים איך נוכחות של אדם אוהב ותומך יכולה לעזור. בכלל בלי מגע. בליטוף בעיניים באמירות שקטות מתאימו ת ומרגיעות.
בעלי שלי.

לדולה היא מייד התחברה.
הרגשתי כמין שלווה אופפת אותי, יש כאן משהו אמין שאפשר לבטוח בו.
הרגשתי גם על בעלי והדולה איזושהי רגיעה.
הכל נהיה חיובי יותר, חיוני יותר.
ברוך השם!
הלידה התקדמה לה אט אט והמילדת החליטה על פקיעת מים. ביקשנו הסבר קצר והסכמנו.

התחילו צירים.
כואבים.
איומים. וממש כמו בסיפורים, ציר רודף ציר וללא הפסקה.
נשימות ונשימות זה מה שהחזיק אותי באותם שעות קשות.
איך יש כאלו שלא נעזרות בנשימות, אני לא יודעת.
התנועתיות שיצרו בכחות משותפים הדולה ובעלי והלחיצות, הריח מתחת לאף והעיסויים, הכל חברו יחד לעזור לי להגיע לפתיחה כלשהי.
הרגשתי שאכן אני לא עומדת בזה. והרגשתי נורא עם עצמי לבקש אפידורל.
המילדת בדקה פתיחה, 4. אפשר לתת אפידורל. בשמחה ובששון סילקה את בעלי והדולה מהחדר וקראה למרדים שהיה מיומן ועדין ועשה את עבודתו בלי לומר מילה.
שכבתי לנוח קצת. הרגשתי צירים אך הם לא כאבו כמו קודם.
לא הרגשתי בין יום ללילה אך התחלפה לה המשמרת והגיעה המילדת מהסיפורים. מעשית ויעילה. מייד הביאה את הכרית העגולה והחלה בהוראות (אחרות) לבעלי, איך להזיז ואיך לעשות. פה תהיה לידה, כך ציוותה.

בעלי הגיע ודיבר עם הרופא והבין שזו דעתו. ישנם סוגי רעלת הריון שלא מתבטאים בלחץ דם גבוה אלא בתפקודי כבד.
הלחץ בעיצומו ואנחנו לא יודעים מה לעשות.
קראתי לדולה שניסתה לפוגג מעט את הלחץ ולזרז לידה באופן טבעי. אבל הגוף היה רחוק מלידה ובזמן קצוב אין כל כך סיכוי...
החלטנו שהגיע הזמן לשאול רבנים.
מאחר וזמנו של תינוק להגיח לאויר העולם לא אמור להקבע על ידנו, זו שאלה הלכתית. בנוסף ידעתי שהרבנים שמתעסקים בנושאים אלו (כמו מכון פועה וכאלה) הם מומחים בפני עצמם ולשמוע את דעתם ואת נסיונם יכול לעזור לנו. מהר הבנתי שגם הם לא לוקחים על עצמם אחריות ולאר שהובהר לי שגם סיכון כזה הוא אכן סיכון מוות החלטנו להגיע ללידה.
ללא שינה של שבוע, לחץ נוראי ואבל על לידה טבעית שלא תהיה נכנסתי לחדר לידה.
את פני קיבלה מילדת מעשית לחלוטין ללא טיפת רגש. בפנים חתומים הורתה לי להסיר את הבגדים ולשכב.
חוברתי לפיטוצין של כמה טיפות מעטות (בהתחלה) ועדיין לא חשתי בצירים. אבל, הפחד והלחץ היו ברמה הסטרית והחלטתי שאף שהדולה אמרה שנקרא לה כשיתחילו צירים (מתוך ידיעה שאולי לא יתחילו) קראתי לה שתבוא.
ישראל, 2009, בית חולים לניאדו. ועדיין, פחדתי להגיד למילדת על כך שדולה עומדת להגיע. היא עיקמה פרצוף והחלה בהוראות לבעלי בצורה לא נעימה בעליל. (את התיקים אמרתי לך להסתיר!) הרגשתי שהיא עושה לי טובה ופחדתי אפילו בכל פעם שהייתי צריכה לבקש ללכת לשרותים.

רק בדקתי שזה אכן לא נמחק...
המשך:
לא רציתי להגיע ללידה וידעתי שבבית חולים ילחצו אותי לזרז מצד שני לא הייתי בטוחה במאה אחוז שהם צודקים. אולי הם פשוט כסת"חים?! החלטתי להגיע למיון נשים של הקופה וגם שם שלחו אותי למיון בי"ח כדי "לא לקחת סיכון".
הגעתי ביום שישי למיון משום מה הפעם הייתי שם לבד. והרופאים אכן עשו עלי את כל המניפולציות לזרז. הגיע רופא בכיר, הביט על הניירת וקבע שכרגע אין צורך אבל להשאר במעקב אני חייבת. נשארתי. בעלי המדהים חיפש מקום לישון ולאכול והיה לצידי כל הזמן. במוצא"ש הוא נשלח הביתה לקרוא דברים מסויימים באינטרנט ולברר על סוגי רעלת. עוד לפני שהוא חזר ביום ראשון בבוקר הגיע הרופא הבכיר והודיע נחרצות: אמנם הלחץ דם בסדר גמור אבל יש נטיה לירידה בתפקודי כבד. מייד לידה!
אני, שהייתי בטוחה שבעקבות כך שלחץ הדם התייצב, יתנו לי לגרור את התשיעי, נלחצתי כהוגן.
במהלך שהותנו בבי"ח לא נתנו לנו לראות את הבדיקות, דבר שהעלה את חמתי ואני בטוחה שגם את לחץ הדם...

הפיצית צריכה לינוק...
המשך יבוא.

מקשיבה @}

חדשה כאן בכתיבה באתר ולא כל כך יודעת איך מכניסים את הדף הזה למדור סיפורי לידה.
אבל, מרגישה צורך עצום לכתוב את שעבר עלי...

את ההריון קיבלתי בהפתעה. מלבד הדימומים של ההשתרשות והפרצוף העקום של הרופאה שלי על המשקל שבו התחלתי אותו, הכל היה תקין וכשורה. כמובן שהיו גם התופעות הרגילות כמו בחילות אבל בסך הכל הריון תקין. במסגרת ה"רגילות" של ההריון ההמוגלובין היה בירידה, מאחר ואני לא מצליחה לבלוע כדורים ניסיתי לקחת ברזל בדרכים אחרות אבל ההתמדה היתה ממני והלאה.
התכוננתי ללידה טבעית, צברתי ה מ ו ן ידע והשגתי דולה (מדהימה!)
את החודש התשיעי פתחתי בתפקודי כבד לא משהו, גירודים ואודם באזורי הבטן והגפיים ולחץ דם גבולי. העלייה הפתאומית במשקל והבצקות בכל הגוף גרמו לרופאה לשלוח אותי להשראת לידה. מאחר וקראתי, ידעתי למה הכוונה, לא רציתי. אבל פחדתי לקחת על עצמי סיכון של רעלת הריון והלכתי למיון בלניאדו.
לניאדו, על אף המרחק הרב מביתי היה נראה לי כבית חולים אידיאלי ללידה (אידיאלי מבין בתי החולים הקיימים...) ללדת בבית פחדתי אפילו שזה מ א ד קרץ לליבי...
במיון בלניאדו היה עמוס מאד, יולדת שילדה בדרך, אחת שעברה תאונת דרכים בחודש חמישי, אחת שדיממה באמצע מפגש במרכז הלידה שם והשוס, אחת שילדה מיטה לידי במיון! כמובן שאחת במצבי נראתה שם כמשהו פצפון יחסית לארועים ולאחר שכנוע הצלחתי להשתחרר לשלושה ימים הביתה, להיות במעקב מוניטור, לחץ דם וחלבון, ולהגיע חזרה לביקורת. הלכתי לרופא עור שאיבחן את הגרדת כמשהו תקין לחלוטין בשלב זה של ההריון ונתן לי משחה לכך. בדיעבד הצטערתי שלא ביקשתי ממנו איזשהו אישור על האבחנה שלו.