על ידי אליס_בארץ_המראה* » 09 מרץ 2009, 01:51
כשהגענו למחלקת יולדות נשענתי על דלפק הקבלה. "המיילדת שלי לא בטוחה שאני יולדאאאאאאאאא........." כן, את כן, מבטיחים לי שם. האחות עוזרת לי לשכב במיטת חדר המעבר, ומציינת שהפכפכים שלי חמודים. זה מצחיק אותי, ומצב הרוח שלי משתפר – הי, שמים פה לב לכפכפים עם לבבות! קתרין מגיעה, בודקת אותי, ומבשרת בשמחה על פתיחה של שש. אני שמחה שלא הגעתי לכאן לפני כן, רציתי להגיע בדיוק בשש ס"מ, אבל... כבר 24 שעות צירים ורק פתיחה של שש? קתרין מצדה מבקשת שאשקול זריקת טשטוש, כדי שאוכל לישון ולצבור כוח להמשך. אני שואלת איך זה משפיע על פפריקה – זה לא – ושוקעת בנמנום מתוק תוך דקה. בנזוג אומר שישנתי פחות משעתיים, אבל זה הרגיש הרבה יותר. כשאני מתעוררת אנחנו עוברים לחדר שיהיה שלי (יולדים ונשארים באותו החדר, שיש בו גם מקלחת פרטית, מקרר וכיור במטבחון נפרד, או בקיצור – הם יקרעו את חברת הביטוח שלי במחיר, אבל לפחות נותנים תמורה). אני ממשיכה בטיולי מסדרון, מקיפה את המחלקה בסיוע בנזוג, תוך מילמולי "בואי, בואי, בואי, בואי". הצירים כואבים וכואבים. אני מוזמנת לשעתיים הנעימות ביותר של הערב באמבטיה חמה, ענקית, שם אני מגלה שמים באמת עוזרים לצירים, ומפטפטת עם קתרין על הא ודא. היא צעירה מאד ולא ילדה מעולם. לשמחתי, היא מבטיחה לי שיש לפפריקה עוד זמן להסתובב עם הפנים לכיוון הנכון.
אחרי שעתיים באמבטיה קתרין בודקת אותי שוב, ואני עדיין בפתיחה שש. ברגע שיצאתי מהאמבט הצירים הפכו שוב כואבים מאד, ואני שוב מרגישה את העייפות גואה בי. בשלב הזה קתרין אומרת שהיא רוצה לתת לי פיטוצין, ושואלת אם אני רוצה אפידורל. כן, אני רוצה. לא באתי עם שום אג'נדה ללידה, כן או לא אפידורל. חשבתי שאם ילך לי סביר אוכל ללדת בלי, ואם לא – זו תמיד אופציה. רק מדבר אחד פחדתי: צירי פיטוצין (כלומר זה, וקיסרי). וקתרין אומרת שצריך פיטוצין, פשוט כי אני כבר מותשת ועדיף לזרז. בסדר. אז אני רוצה אפידורל.
כשהגענו למחלקת יולדות נשענתי על דלפק הקבלה. "המיילדת שלי לא בטוחה שאני יולדאאאאאאאאא........." כן, את כן, מבטיחים לי שם. האחות עוזרת לי לשכב במיטת חדר המעבר, ומציינת שהפכפכים שלי חמודים. זה מצחיק אותי, ומצב הרוח שלי משתפר – הי, שמים פה לב לכפכפים עם לבבות! קתרין מגיעה, בודקת אותי, ומבשרת בשמחה על פתיחה של שש. אני שמחה שלא הגעתי לכאן לפני כן, רציתי להגיע בדיוק בשש ס"מ, אבל... כבר 24 שעות צירים ורק פתיחה של שש? קתרין מצדה מבקשת שאשקול זריקת טשטוש, כדי שאוכל לישון ולצבור כוח להמשך. אני שואלת איך זה משפיע על פפריקה – זה לא – ושוקעת בנמנום מתוק תוך דקה. בנזוג אומר שישנתי פחות משעתיים, אבל זה הרגיש הרבה יותר. כשאני מתעוררת אנחנו עוברים לחדר שיהיה שלי (יולדים ונשארים באותו החדר, שיש בו גם מקלחת פרטית, מקרר וכיור במטבחון נפרד, או בקיצור – הם יקרעו את חברת הביטוח שלי במחיר, אבל לפחות נותנים תמורה). אני ממשיכה בטיולי מסדרון, מקיפה את המחלקה בסיוע בנזוג, תוך מילמולי "בואי, בואי, בואי, בואי". הצירים כואבים וכואבים. אני מוזמנת לשעתיים הנעימות ביותר של הערב באמבטיה חמה, ענקית, שם אני מגלה שמים באמת עוזרים לצירים, ומפטפטת עם קתרין על הא ודא. היא צעירה מאד ולא ילדה מעולם. לשמחתי, היא מבטיחה לי שיש לפפריקה עוד זמן להסתובב עם הפנים לכיוון הנכון.
אחרי שעתיים באמבטיה קתרין בודקת אותי שוב, ואני עדיין בפתיחה שש. ברגע שיצאתי מהאמבט הצירים הפכו שוב כואבים מאד, ואני שוב מרגישה את העייפות גואה בי. בשלב הזה קתרין אומרת שהיא רוצה לתת לי פיטוצין, ושואלת אם אני רוצה אפידורל. כן, אני רוצה. לא באתי עם שום אג'נדה ללידה, כן או לא אפידורל. חשבתי שאם ילך לי סביר אוכל ללדת בלי, ואם לא – זו תמיד אופציה. רק מדבר אחד פחדתי: צירי פיטוצין (כלומר זה, וקיסרי). וקתרין אומרת שצריך פיטוצין, פשוט כי אני כבר מותשת ועדיף לזרז. בסדר. אז אני רוצה אפידורל.