מזל טוב, איזה כיף לשמוע על כזאת לידה מדהימה

תודה רבה יקרות על התגובות והברכות.
זה ממש כיף.

מזל טוב!!!

איזה יופי מזל טוב!!

מזל טוב! תודה על סיפור הלידה הזה. ממש מתנה. חג שמח!

מזל טוב!

מזל טוב, מנטרה!

יום למחרת איריס סיפרה לי שאחרי שילדתי, היא יצאה החוצה מהמרכז ופגשה את האחות שבדקה אותי כשרק הגעתי לתה"ש. היא ספרה לה שילדתי כבר, והאחות לא האמינה, היא אמרה "אבל לפני פחות משעתיים היא הייתה עם פתיחה 1.5..."
צודקת...

אחרי שעתיים אני מפקידה אותה אצל בעלי והולכת להתקלח. קצת בהלם מכך שאני מתקלחת בכוחות עצמי ובעמידה...
עד עכשיו, כמעט חודש אחרי הלידה אני עדיין בהלם מכך שאני מרגישה כל כך טוב. זה נראה לי לא כל כך טבעי..
יותר הגיוני לי התרחיש מהלידה הקודמת, חודש של כאבים, לא להצליח ללכת או לעמוד... הרי הגוף עבר חוויה כל כך משמעותית, איך ייתכן שזה לא השאיר חותם?
ממש אחרי הלידה, אני מסתובבת חופשי, מטיילת עם הילדה הגדולה שבאה בנתיים לפגוש את האחות שהיא כל כך ציפתה לה ומרגישה מעולה.
מאד מוזר בעיניי... אבל כנראה שככה זה צריך להיות.

המסדרון אל המרכז נראה כל כך ארוך, לא זכרתי אותו כזה מהפעם הקודמת...
אני נכנסת בדלת של המרכז ותוך שבריר שניה אני עירומה ונכנסת למים, השעה כבר 5:15 בבוקר בערך.
זהו! מפה הלידה מתהפכת, פתאום אני קולטת שאני בלידה, ושאני עומדת לפגוש את קטני הקטנטנה בקרוב ושאין לי מה להלחם. זהו, אני יולדת היום!
פתאום התחילו לי רעידות חזקות בגוף, איריס מעודדת אותי שזה שחרור של כל המתח שהייתי, אני מבקשת לחמם עוד את המים, למרות שהם מאד חמים.
בסוף אני נרגעת, בעלי שופך לי מים על הבטן עם משפך, זה מאד עוזר. אני פשוט רגועה פתאום. מתחילה להנות מהלידה. מעכלת סוף סוף.
הצירים מאד חזקים ותכופים, איריס כל הזמן מנחה אותי לזכור לנשום.
אני זוכרת שבלידה הראשונה הייתי בספירה אחרת, הייתי בכוכב משלי, מכונסת בתוך עצמי ולא הייתי מודעת לחלק מהדברים שקרו, והייתי מופתעת מסיפור הלידה שבעלי היה מספר, כי פשוט לא קלטתי הרבה דברים שקרו "בחוץ".
הפעם אני מרגישה ממש בעיניינים, מדברת עם בעלי ועם איריס, מציצה בשעון שעל הקיר, קצת רציתי להכנס לעצמי אבל לא הייתי שם. אולי כי הכל קרה כל כך מהר.
בנתיים איריס באה לבדוק אותי שוב, פתיחה 7. מה?? כל כך מהר?
אני ממשיכה להעביר את הצירים במים ומתחילה להרגיש את הראש שלה ממה נמוך, מרגישה לחץ בטוסיק. איריס בודקת ואני בפתיחה 9. אני קצת נלחצת, זה קרה מאד מהר, אני צריכה עוד קצת זמן.
אני ממש ממשיכה להרגיש אותה יורדת, מודעת כל הזמן איפה בדיוק הראש. והוא ממש נמוך! מעט אח"כ מרגישה את הראש נח על הפירינאום ממש, בעיקר לחץ חזק בטוסיק, אני יודעת מה זה אומר...
פתאום איריס אומרת לי שאם ארגיש צורך ללחוץ, אז אפשר. אני ממש נלחצת, מה ללחוץ? ללחוץ זה הסוף של הלידה! רק התחלנו, אני עוד לא מוכנה. אז אני אומרת לה שעוד אין לי צורך. היא מעבירה אותי לתנוחת כריעה על הדופן של האמבטיה כשכל הגוף במים, ואני נתמכת בידיות שעל קיר האמבטיה מאחוריי.
אחרי 2-3 דקות כבר אי אפשר להכחיש, צריך ללחוץ!. אני נבהלת קצת וכל ציר אני ממש צועקת, אז איריס אומרת לי שאלו צעקות של פחד ואני מבזבזת אנרגיה, אלו לא צעקות של לחיצות. אני מבינה מה היא אומרת, אבל לא כל ציר שמגיע אני צועקת הרבה ולוחצת מעט.
בציר החמישי אני מתעשתת, לא צועקת כל כך אלא רק לוחצת והראש בחוץ. אני פשוט בהלם. לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר. התחושה של הראש יוצא פשוט מדהימה אותי, זה לא ממש כאב, ולא חשתי את הצריבה שציפיתי לה (אולי בגלל המים), אלא פשוט הרגשתי ראש קטן יוצא מהגוף שלי, הרגשתי כל מילימטר ממנו עובר דרכי וזה היה מדהים, אני מתרכזת בתחושה המוזרה של "ראש בחוץ, גוף בפנים" איזה שלב מוזר. לחיצה אחרי וקטני מחליקה ממני במהירות ומיד היא בידיים שלי, קטנה, אפורה ומלאה בוורניקס. השעה 6:35. בחוץ מאיר מעט הבוקר, הכל כל כך קסום.
אני מאוהבת! תוך שניות.
אני מחזיקה אותה, מלטפת את הראש הדביק שלה ובוכה כמו תינוקת, היא מצטרפת אליי בבכי תוך כמה שניות. אני לא מאמינה שהיא כאן, אני לא מאמינה שלפני 4 שעות, כשהצירים רק התחילו לא הייתי מוכנה אליה, אני הכי מוכנה אליך בעולם, תינוקת קטנה שלי!
שתינו באמבטיה שהופכת לאט לאט לאדומה. אני בעננים, אני מרגישה פיזית כל כך טוב, לא זוכרת מתי הרגשתי כך אי פעם. פשוט טוב. שום דבר לא כואב, כאילו לא יצאה ממני הרגע תינוקת במשקל 3.300.
איריס חושבת שיורד יותר מדי דם ורוצה לבדוק האם זו אני או השלייה, אני מחזיקה את קטני ויוצאת איתה מהאמבטיה את המיטה. הולכת בכוחות עצמי ובקלות. זה מפתיע אותי.
הכל בסדר, אין שום קרע ואני שלמה.
אחרי כמה דקות השליה יוצאת ואז קטני יונקת.
יש לי תינוקת קטנה. קטנה, ורדרדה ועושה קולות של ארנבת...
.

תודה לעוקבות...
בכל מקרה, כפי שאיריס אמרה, באמת נלחמתי בצירים, לא כי פחדתי מלידה או משהו כזה, פשוט לא הייתי מוכנה לתינוקת עדיין, לא הייתי מוכנה להיות אמא לשתיים. הרגשתי שאני צריכה עוד זמן להתכונן.
וכאמור, כל היום הייתי הפאזה של "לעכב", שלא הצלחתי להחליף את הראש ל"לשחרר", כל ציר שהגיע, נלחמתי בו, כאילו שאני יכולה לעכב ככה את הלידה בשבועיים, עד לתל"מ... לא הצלחתי להשתחרר בראש.
יצאנו לכיוון תה"ש, 5 צירים בדרך, במיוחד על פסי האטה...
כשהגענו נכנסתי לבדיקה, בטוחה שאני כבר בפתיחה מתקדמת, ואז האחות מעדכנת- פתיחה 1.5!! שוב שברון לב, אני פתאום מרגישה שהלידה הקודמת חוזרת על עצמה. והפחד שלי הוא כמובן "עורף אחורי ובעקבותיו וואקום".
עכשיו במצב הזה להעביר 15 דקות של מוניטור. עם צירים כל 2 דקות.
איריס באה לעזור לי במוניטור, מסתבר שהיא כבר הייתה במרכז הטבעי ומילאה לי את האמבטיה בנתיים.
במוניטור שוב איריס רואה שאני נלחמת בצירים, לא מצליחה לשחרר, כל ציר אני פשוט עולה על קצות האצבעות ומצמידה חזק את הרגליים ועוצרת את הנשימה. מאד מנוגד לאינסטינקט, אבל הראש שלי לא מוכן לשחרר את העוברית ולתת לה לצאת. איריס מנחה אותי לנשום, מזיזה אותי בתנועות מעגליות, דבר שמקל על הצירים.
אחרי המוניטור כל שעליי לעשות כדי שאוכל להיכנס למרכז הטבעי זו בדיקת שתן לוודא שאין לי רעלת הריון. אני נכנסת לשירותים עם כוס, הכי קל בעולם. א ב ל... לא במצב שכולי סגורה. לקח לי עוד רבע שעה להוציא פיפי, כולל איזה שבעה צירים תוך כדי בשירותים של בית החולים. תחושת חוסר אונים, איך ייתכן שאני לא מצליחה לעשות פיפי? אני עושה את זה בבית כל שעה... אבל אני הייתי כל כך סגורה שלא הצלחתי להוציא כלום.
בסוף יצא פיפי ואפשר להכנס למרכז. איריס בודקת אותי שוב, פתיחה 4. איזה כיף, התקדמות.

גם אני.

עוקבת בעניין רב.

ההריון השני היה שונה מהראשון כבר מההתחלה, הוא היה קשה פיזית, וגם התחושות שלי היו מאד שונות. ניתן היה לצפות שגם הלידה תהיה שונה.
קיוויתי שגם הוא יהיה אחרי התאריך (קטע שלי, ממש חשוב לי לעבור את התל"מ) וגם קיוויתי ששוב התינוקת תהיה גדולה, מאד נהנתי שהראשונה יצאה במשקל גבוה יחסית, לא שברירית.
בכל מקרה, בשבוע 37 בערך פתאום הרגשתי שהלידה הזאת תקדים. וזה הפתיע אותי.
ביום 38+1 בבוקר, קמתי ופגשתי את הפקק הרירי במקלחת. אני חושבת שמבועתת יהיה עדין למה שחשתי.
הלכתי עם הגדולה למפגש של קבוצת החינוך הביתי שלנו, שם כולן הרגיעו אותי ואמרו שלהן לקח שבועיים מהפקק עד הלידה וכו', אבל אני כבר ידעתי והודעתי לבעלי, תוך יומיים יש לנו ילדה.
אחרי שעה לא עמדתי במתח ופרשנו מהמפגש, הלכתי לארגן סלקל ולבלות קצת זמן עם הילדה. תכננתי גם לנוח, אבל זה לא קרה.
את שאר היום ביליתי בפורומים וניסיתי לחפש דרכים "לעכב לידה". הכרזתי על עצמי בשמירת הריון והחלטתי לא להתאמץ יותר, ולהחזיק את העוברית בפנים כמה שאפשר.
כמובן שהחיים זורמים אחרת...
התעוררתי ב-1 בלילה רטובה כולי מירידת מים. המילה הראשונה שאמרתי הייתה "אוף!!", הרי לא רציתי להתחיל בירידת מים, ובכלל, לא רוצה ללדת עדיין, יש לי עוד שבועיים! ניסיתי לחזור לישון אבל אז התחלתי לשלשל וגם קצת להבין שזה קרוב משאני חושבת.
בשעה 2:30 התחילו צירים כל 6 דקות. בסביבות 3 ומשהו הערתי את בעלי שתזמן צירים (חזקים) כל 3 דקות ומייד אח"כ תוך 2.5 דקות.
אני בין הצירים נתתי לו הוראות לאריזת תיק, לא היינו מוכנים בכלל.
ב3:40 החלטנו להתקשר ולהעיר את הכוננית של המרכז הטבעי, למזלנו זאת היתה איריס (המדהימה!). היא דברה איתי וכששמעה אותי בציר אמרה לי "אל תפחדי מהציר, תנשמי איתו". היא קלטה שאני ממש מפחדת, וזה היה נכון, הרי זה ממש לא היה לפי התכנון שלי, אני עדיין לא מוכנה ללדת!
היא גם הבינה שאני כבר קרובה ללידה ושאני צריכה לצאת, איריס שאלה כמה זמן נסיעה אני מתה"ש ועניתי ש-5 דקות כשאין פקקים (כי הייתי כל כך בהכחשה, שעוד חשבתי שיש סיכוי שאני אשאר בבית עד השעות של התנועה של 8 בבוקר), ואז איריס עשתה דבר חכם, היא ידעה שאם היא תגיד לי לצאת עכשיו אני רק אלחץ עוד יותר, ולכן היא אמרה לי, תתקשרי עוד 15 דקות ונראה. ובינתיים היא כבר יצאה לדרך. היא רצתה לתת לי זמן לעכל את הכל. בדיעבד זה היה חכם מאד. כשהתקשרתי אחרי רבע שעה, עם צירים כל 2 דקות היא אמרה לי לצאת לדרך.

רק מוסיפה שעל אף הלידה הקשה "על הנייר", יצאתי ממנה ממש מחוזקת, מאמינה בעצמי, וידעתי שעשיתי כל מה שיכולתי בנסיון להוציא אותה טבעי, עבדתי קשה והייתה לידה מעצימה בסופו של דבר, ואפילו טובה בעיני. רק הסיום עם הוואקום היה לי עצוב. אבל שמחתי לגלות את הכוחות שהיו בי להתמודד כל כך הרבה זמן עם הצירים, בלי שיכוך ובלי להתלונן. הרגשתי שחוויתי את הלידה ושנתתי את כולי. לא יצאתי ממנה עם טראומה או פחדים כלשהם. להיפך.

טוב, אני חושבת שסיפור הלידה מתחיל דווקא בלידה הראשונה (במרכז ללידה טבעית בתה"ש). והרי תקציר מקוצר,
התחילה בירידת מים באחת בצהריים, צירים החלו בתשע בערב, ומייד כל 3 דקות, חשבתי שאוטוטו התינוקת בחוץ...
לאחר שעתיים בדיקה גילתה לי שאני בפתיחה 1... שברון לב.
בסוף הלידה ארכה 19 שעות, מתוכן 4 שעות בפתיחה מלאה ולחיצות ואיום וואקום מעל ראשי.
העוברית הייתה בעורף אחורי, וכן שקלה 3:750, כך שבסוף נולדה בכל זאת בוואקום (ללא אפידורל, תענוג צרוף...) בשבוע 40+2.
ומאז אני כמעט 3 שנים חשה אשמה על כך שביתי יצאה לאוויר העולם בוואקום ולא בלידה הרכה והטבעית שייחלתי לה.
זאת ההיסטוריה שאיתה הגעתי להריון השני. לכן מאד חששתי שהתסריט יחזור על עצמו.
מאוחר יותר נאמר לי שלידה שמתחילה בירידת מים לפעמים מצביעה על תנוחת עובר לא רגילה, ולכן מאד קיוויתי שהלידה הבאה לא תתחיל ככה.