האמת? ההריון הזה עבר לי ממש ממש מהר. גם לא הייתי גדולה כ"כ כמו בפעמים הקודמות וטוב שכך, עם הורידים שהגוף שלי גידל הפעם... אם הרגליים שלי היו צריכות להחזיק עוד משקל ויי, ויי, ויי....
אני יולדת בבית. את כולם ילדתי כך, עד כה ואין לי סיבה לשנות את זה בפעם הרביעית. אנחנו כבר מתורגלים, יודעים מה לעשות והמיילדת כבר יודעת איך אני אוהבת ולא אוהבת. בקיצור, מה כבר יכול להיות אחרת?
אה, המיילדת טסה לחו"ל לשלושה שבועות... אבל היא אמורה לחזור בסביבות התאריך המיועד שלי ואני תמיד יולדת סביבו.... (טוב, לא יודעים בדיוק בדיוק מתי, נכון?)
כמה ימים לפני שהמיילדת הייתה אמורה לחזור התחילו להתגנב לי תחושות לראש ולגוף ופתאום אמרתי לעצמי- רגע, ומה אם היא לא תספיק לחזור עד הלידה? מה אז?
ובאחד מאישוני הלילה, עת לא נרדמתי במהרה וכל הבית נדם, מצאתי את עצמי קוראת סיפורי לידה ללא מיילדת- אנאסיסטד- באינטרנט, רואה סרטונים ומגלגלת את המחשבות האלה בראש.
והרי תמיד כשקראתי על סיפורי לידה אנאסיסטד חשבתי לעצמי 'אבל למה בעצם? מה הבעיה שכן יהיה שם מישהו בסביבה? למה להתעקש על לבד?'
בבוקר כבר התחלתי לחפור לבעלי בנושא.
הוא חשב שאולי כדאי שאלד בבי"ח אם אין מיילדת (השתגעת??? למה???), או שאבדוק מיילדת אחרת (לא בא לי, אין אף אחת אחרת שמתחשק לי ללדת איתה ושהיא מספיק קרובה, כי בכ"ז לידה רביעית... ואני יולדת דיי מהר...), או אולי שנזמין דולה שתהיה פה (אתה יודע מה, אולי באמת, נחשוב על זה...).
הרעיון שקע לו, התחושות עברו וכך גם כמה ימים.
הגיע היום בו המיילדת הייתה צריכה לחזור כבר. אולם לא ידענו באיזו שעה היא צריכה לחזור!!!
ואז התחיל היום, יום חופש אחרון של שבועות. רק לילד אחד יש גן, שתי הבנות בבית, בעלי נסע לאוניברסיטה ללמוד.
אנחנו ("רק הבנות") התנהלנו לנו באיזי כל היום, כאשר לאט לאט התחלתי להרגיש שאולי משהו קטנטן מתחיל לו. אולי יש איזו תחושה בבטן תחתונה שבאה והולכת לה לאיטה, מתגלגלת לה. החלטתי להתחיל להתבונן על זה, עם עצמי קודם כל, כי בלידה של השני היו לי 24 שעות כאלה של צירונים קטנטנים, ממש מדגדגים כאלה. אז לא התרגשתי במיוחד.
שלחתי סמס למיילדת, כדי לראות אולי במקרה היא כבר חזרה. שיהיה משהו כתוב... איזו התכוונות... לא קיבלתי כל מענה וכך היום נמשך לו בין משחקים, לסידורים, לארוחות...
באיזשהו שלב התחלתי להבין שאלה אכן צירים, שיש פה סוג של ריתמוס, שזה הולך ומתגבר לאיטו ושאולי כדאי להתחיל לארגן את הבית ואולי גם מקום לילדים להיות בו.
רק הזכרתי לגדולה שנראה לי שדברים מתחילים להתעורר להם וש'יאללה, בואי נתחיל לסדר את הסלון' והיא נכנסה ל high מטורף עם הקטנה, פרץ התרגשות גדול לא עזב אותה להרבה זמן ואז הבנתי שאין מצב שהיא תשאר פה, כמו בלידה הקודמת וכמו שחשבנו שאולי יהיה גם הפעם, גם היא תצטרך ללכת לאנשהו. להפתעתי, היא ממש לא התווכחה אתי (מפתיע, יש לומר), אלא צנחה ל low שבא אחרי העלייה.
תוך כדי כל זה ארגנו קצת את הבית, את הסלון, את המטבח...
סימסתי לבעלי שדברים מתקדמים, הוא התקשר לברר אם כדאי שיגיע, אמרתי שאולי עדיין לא ואז אמרתי ש-'יאללה, כן! בוא!' והוא עזב את השיעור, קבל את ברכת המרצה והסטודנטיות והפליג בחזרה הבייתה מחיפה.
בינתיים קבלתי טלפון מהגן של השני, שהוא מבקש להשאר בצהרון. הילד אף פעם לא מבקש להשאר ובפעם היחידה שביקש ואפשרתי לו להשאר, התקשרו מהגן 5 דקות אחרי תחילת הצהרון שהוא מתחרט. אולם הפעם הייתה לו אינטואיציה מדהימה והוא אכן נשאר שם (והיה מבסוט לאללה!).
בעלי הגיע בסביבות 14, התחיל לארגן מזרנים בסלון, להוציא את כל המגבות וכל מה שהכנו ולקח את הבנות לגננת של הקטנה שגרה פה ליד. הוא גם רקם תכניות המשך תנועה לילדים שעירבו את אחותו שגרה לא רחוק ואמא שלו, שבדיוק הייתה שם, איסוף השני מהצהרון לבנות והלאה, ארגון ההמשך עם הגדולה שהלכה לחבר. בקיצור הוא היה עסוק בתיאומים, טלפונים, ארגונים והתרגשויות משלו.
אני המשכתי לקבל צירים, שעוד לא היו נורא אינטנסיביים, לבשל
ריזוטו מחיטת קאמוט וקצת לכתוב דברים אחרונים לבלוג. סימסתי שוב למיילדת בתקווה לאיזו בת קול והפעם כתבתי לה משהו בסגנון 'אולי כבר תבואי לחתוך את חבל הטבור...'
מתישהו לקראת 15 חשבנו לבדוק עם
אליה דור כהן , חברה שהיא דולה, אם היא פנויה במקרה ללידה ספונטנית. היא לא הייתה ממש פנויה לבוא, בעלה מלמד בין 18-21 אז אולי אם נצטרך אותה אחרי 21 היא תוכל לבוא. בלב אמרתי לעצמי 'מותק, עד 18 הכל כבר מזמן יהיה גמור'.
אולם קבלנו ממנה כל מיני הנחיות טלפוניות שמאד עזרו ועוד נשוב אליה לאחר מכן.
אני חושבת שבסביבות 16 הדברים התחילו להיות יותר אינטנסיביים, צירים יותר משמעותיים שהתגברו להם. כבר הייתי צריכה יותר "להכנס לתנוחה" על שש על הרצפה ולא רק לחפף את קבלת הצירים.
בינתיים המיילדת התקשרה לה משדה התעופה הית'רו. מסתבר שהיא מיועדת לנחות ב 2230 בישראל. אולם מזל שהיא התקשרה כי לבעלי היו ימבה שאלות על קומפרסים במהלך הצירים, על חיתוך חבל הטבור, על תמיכה בי תו"כ, על מתן ארניקה ודימומים ועוד. מזל שהוא יכול היה לקשקש איתה בנושאים החשובים האלה, כי בשבילו זה היה ממש משמעותי.
עבור החווייה שלי, לא היה המון הבדל אם היא הייתה פה או לא. אני הייתי ב mode לידה פשוט, עושה את שלי...
וככה המשכתי לי, עד שקלטתי שאני מתחילה להוציא קולות יותר ויותר ושאני זקוקה לקומפרסים החמימים שבעלי המתוק הכין עבורי והניח ברגעים הנכונים (וכשזה לא היה חם הצלחתי לגנוח משהו לא ברור תו"כ ציר והוא מייד הלך לחמם עוד מים. הידעתם? ממש קשה לדבר תו"כ לידה ועוד להצליח להסביר את כוונותיי המדוייקות).
פתאום שמעתי את הגדולה משתעלת ואמרתי לבעלי 'היא פה!'.
מסתבר שהיא סיימה חוג ובאה לקחת דברים, כי הייתה בדרך לחבר. היא ראתה אותי בכמה צירים עם אנקות וקולות, אולם אלה עוד לא היו הצירים המשמעותיים. ואז היא הלכה (וטוב שכך) ואז בדיוק פקעו המים.
פעם ראשונה שלי. עד היום המים תמיד פקעו אצלי עם התינוק. מייד ביקשתי מבעלי שיבדוק מה צבע המים, מעין אינטואיציה כזו.
הכל היה תקין, מים שקופים עם מעט מאד דם.
המשכנו, מעכשיו הכל הפך ממש אינטנסיבי, הגוף ממש לחץ לו מבלי שאני אעשה משהו בנידון (כבר הכרתי את זה מהלידות הקודמות, אז יכולתי להרפות שם ולא להוסיף לחיצות משל עצמי). זוכרת שבאיזשהו שלב הנחתי ידיים וציפיתי להרגיש פתיחה של ממש. לא הרגשתי את זה וזה הפתיע אותי, כי חשבתי שהכל יהיה רחב ופתוח יותר וזה לא היה ובכ"ז הגוף רצה ללחוץ. אז נתתי לו לעשות מה שהוא רצה פשוט.
זוכרת ציר אחד שהראש כבר היה לגמרי בדרך והיה תקוע לו "שמה" ואז נגמר הציר ואני נשארת לדקה- שתיים עם הראש והתחושה המוזרה הזו.
ואז עוד ציר חזק כ"כ שהוציא רק את הראש החוצה. ושוב- הפוגה של דקה- שתיים. והראש ככה תלוי לו בחוץ, מחכה להמשך... [בעלי ראה את זה מאחור, מן הסתם. ראש סגלגל תלוי לו ככה, מחכה...].
ואז הגיע הציר האחרון שהוציא החוצה את הגוף תו"כ שאגת עולם שלי. איזו תחושת שחרור מטורפת זו!
ומייד להעביר אותו מתחתיי אליי, להשען אחורה אל הפוף שהיה שם, להחזיקו עליי, להתנשם ולהתנשף, ולהרגע, וללטף, ולמלמל, ולנשק, ולחבק, ולנשום.....
וואהו! עשיתי את זה! עשינו את זה!
וכמה דם!!! הוא יצא מכוסה בדם [גם זה פעם ראשונה שלנו. עד היום לא היה כמעט דם בלידות]
דבר ראשון שהקטנצ'יק עשה היה להשתין עליי. איזה חמוד!
אחרי זמן מה הגיע טלפון מאליה, הדולה החברה. היא רצתה לשמוע מה קורה (אה! כבר ילדת??!!!???!!!) ואחרי ההתרגשות שאלה לגבי השילייה (עוד לא יצאה).
ואחרי זמן מה, שוב טלפון ממנה (מה קורה עם השילייה?) ו-'אוקי הגיע הזמן לעשות מעשה': תתני אותו לבעלך, תסתובבי ותייצרי איזשהו ציר להוצאת השילייה בבקשה, כי כבר עברה יותר משעה והיא צריכה כבר לצאת. קדימה, לעבודה!
ותו"כ השיחה איתה, כשאני מסתובבת (זו לוגיסטיקה לא פשוטה עם תינוק שחבל הטבור שלו עוד מחובר אליי), הגיע הציר המיוחל שיילד את השילייה החוצה ישר את הכלי שהכנו לה.
מזל שהיא התעקשה!!!
בעלי מייד בדק אם היא שלמה, לפי ההנחיות שקבל ועשה הכנות לקשירת חבל הטבור (מזל שהוא הצליח לדבר על זה עם המיילדת וידע בדיוק מה הוא הולך לעשות). אח"כ הוא חתך, כמו שצריך והניח את השילייה במקרר, עד שהמיילדת תבוא לבדוק אותה ועד שיטמון אותה באדמה תחת גפן ה"איזבלה" שהוא קנה במיוחד לארוע!
ואני התפניתי לחוש, להיניק, לנשום עוד קצת, לשתות, לאכול אבטיח, להרגע...
אח"כ יכולתי גם לגשת למקלחת שלי בבית, להתקלח, להתלבש, לטפל בעצמי (כן, היה קרע לא גדול ואני כבר מתורגלת בכאלה), להשכב במיטה שלי ולנמנם קצת עם התינוקי.
אח"כ הגיעו הילדים וכל אחד הסתכל, נגע קלות, התרגש.
כל כך כיף ללדת בבית שלי ולא להצטרך לזוז יותר מדיי. הכל מגיע אליי- המיילדת אחרי כמה שעות שנחתה, רופאת הילדים שבאה לבדוק אותו, חברות שבאו לתת טיפולים, חברים שמביאים אוכל ופינוקים, בני משפחה שמתרגשים ובאים להכיר (ולצלם, איך לא?), אפילו הכלבה הגיעה מתישהו לרחרח...
ככה אני אוהבת ללדת!
האמת? ההריון הזה עבר לי ממש ממש מהר. גם לא הייתי גדולה כ"כ כמו בפעמים הקודמות וטוב שכך, עם הורידים שהגוף שלי גידל הפעם... אם הרגליים שלי היו צריכות להחזיק עוד משקל ויי, ויי, ויי....
אני יולדת בבית. את כולם ילדתי כך, עד כה ואין לי סיבה לשנות את זה בפעם הרביעית. אנחנו כבר מתורגלים, יודעים מה לעשות והמיילדת כבר יודעת איך אני אוהבת ולא אוהבת. בקיצור, מה כבר יכול להיות אחרת?
אה, המיילדת טסה לחו"ל לשלושה שבועות... אבל היא אמורה לחזור בסביבות התאריך המיועד שלי ואני תמיד יולדת סביבו.... (טוב, לא יודעים בדיוק בדיוק מתי, נכון?)
כמה ימים לפני שהמיילדת הייתה אמורה לחזור התחילו להתגנב לי תחושות לראש ולגוף ופתאום אמרתי לעצמי- רגע, ומה אם היא לא תספיק לחזור עד הלידה? מה אז?
ובאחד מאישוני הלילה, עת לא נרדמתי במהרה וכל הבית נדם, מצאתי את עצמי קוראת סיפורי לידה ללא מיילדת- אנאסיסטד- באינטרנט, רואה סרטונים ומגלגלת את המחשבות האלה בראש.
והרי תמיד כשקראתי על סיפורי לידה אנאסיסטד חשבתי לעצמי 'אבל למה בעצם? מה הבעיה שכן יהיה שם מישהו בסביבה? למה להתעקש על לבד?'
בבוקר כבר התחלתי לחפור לבעלי בנושא.
הוא חשב שאולי כדאי שאלד בבי"ח אם אין מיילדת (השתגעת??? למה???), או שאבדוק מיילדת אחרת (לא בא לי, אין אף אחת אחרת שמתחשק לי ללדת איתה ושהיא מספיק קרובה, כי בכ"ז לידה רביעית... ואני יולדת דיי מהר...), או אולי שנזמין דולה שתהיה פה (אתה יודע מה, אולי באמת, נחשוב על זה...).
הרעיון שקע לו, התחושות עברו וכך גם כמה ימים.
הגיע היום בו המיילדת הייתה צריכה לחזור כבר. אולם לא ידענו באיזו שעה היא צריכה לחזור!!!
ואז התחיל היום, יום חופש אחרון של שבועות. רק לילד אחד יש גן, שתי הבנות בבית, בעלי נסע לאוניברסיטה ללמוד.
אנחנו ("רק הבנות") התנהלנו לנו באיזי כל היום, כאשר לאט לאט התחלתי להרגיש שאולי משהו קטנטן מתחיל לו. אולי יש איזו תחושה בבטן תחתונה שבאה והולכת לה לאיטה, מתגלגלת לה. החלטתי להתחיל להתבונן על זה, עם עצמי קודם כל, כי בלידה של השני היו לי 24 שעות כאלה של צירונים קטנטנים, ממש מדגדגים כאלה. אז לא התרגשתי במיוחד.
שלחתי סמס למיילדת, כדי לראות אולי במקרה היא כבר חזרה. שיהיה משהו כתוב... איזו התכוונות... לא קיבלתי כל מענה וכך היום נמשך לו בין משחקים, לסידורים, לארוחות...
באיזשהו שלב התחלתי להבין שאלה אכן צירים, שיש פה סוג של ריתמוס, שזה הולך ומתגבר לאיטו ושאולי כדאי להתחיל לארגן את הבית ואולי גם מקום לילדים להיות בו.
רק הזכרתי לגדולה שנראה לי שדברים מתחילים להתעורר להם וש'יאללה, בואי נתחיל לסדר את הסלון' והיא נכנסה ל high מטורף עם הקטנה, פרץ התרגשות גדול לא עזב אותה להרבה זמן ואז הבנתי שאין מצב שהיא תשאר פה, כמו בלידה הקודמת וכמו שחשבנו שאולי יהיה גם הפעם, גם היא תצטרך ללכת לאנשהו. להפתעתי, היא ממש לא התווכחה אתי (מפתיע, יש לומר), אלא צנחה ל low שבא אחרי העלייה.
תוך כדי כל זה ארגנו קצת את הבית, את הסלון, את המטבח...
סימסתי לבעלי שדברים מתקדמים, הוא התקשר לברר אם כדאי שיגיע, אמרתי שאולי עדיין לא ואז אמרתי ש-'יאללה, כן! בוא!' והוא עזב את השיעור, קבל את ברכת המרצה והסטודנטיות והפליג בחזרה הבייתה מחיפה.
בינתיים קבלתי טלפון מהגן של השני, שהוא מבקש להשאר בצהרון. הילד אף פעם לא מבקש להשאר ובפעם היחידה שביקש ואפשרתי לו להשאר, התקשרו מהגן 5 דקות אחרי תחילת הצהרון שהוא מתחרט. אולם הפעם הייתה לו אינטואיציה מדהימה והוא אכן נשאר שם (והיה מבסוט לאללה!).
בעלי הגיע בסביבות 14, התחיל לארגן מזרנים בסלון, להוציא את כל המגבות וכל מה שהכנו ולקח את הבנות לגננת של הקטנה שגרה פה ליד. הוא גם רקם תכניות המשך תנועה לילדים שעירבו את אחותו שגרה לא רחוק ואמא שלו, שבדיוק הייתה שם, איסוף השני מהצהרון לבנות והלאה, ארגון ההמשך עם הגדולה שהלכה לחבר. בקיצור הוא היה עסוק בתיאומים, טלפונים, ארגונים והתרגשויות משלו.
אני המשכתי לקבל צירים, שעוד לא היו נורא אינטנסיביים, לבשל [url=http://veredleb-nutrition.blogspot.co.il/2012/05/kamut.html]ריזוטו מחיטת קאמוט[/url] וקצת לכתוב דברים אחרונים לבלוג. סימסתי שוב למיילדת בתקווה לאיזו בת קול והפעם כתבתי לה משהו בסגנון 'אולי כבר תבואי לחתוך את חבל הטבור...'
מתישהו לקראת 15 חשבנו לבדוק עם [po]אליה דור כהן[/po] , חברה שהיא דולה, אם היא פנויה במקרה ללידה ספונטנית. היא לא הייתה ממש פנויה לבוא, בעלה מלמד בין 18-21 אז אולי אם נצטרך אותה אחרי 21 היא תוכל לבוא. בלב אמרתי לעצמי 'מותק, עד 18 הכל כבר מזמן יהיה גמור'.
אולם קבלנו ממנה כל מיני הנחיות טלפוניות שמאד עזרו ועוד נשוב אליה לאחר מכן.
אני חושבת שבסביבות 16 הדברים התחילו להיות יותר אינטנסיביים, צירים יותר משמעותיים שהתגברו להם. כבר הייתי צריכה יותר "להכנס לתנוחה" על שש על הרצפה ולא רק לחפף את קבלת הצירים.
בינתיים המיילדת התקשרה לה משדה התעופה הית'רו. מסתבר שהיא מיועדת לנחות ב 2230 בישראל. אולם מזל שהיא התקשרה כי לבעלי היו ימבה שאלות על קומפרסים במהלך הצירים, על חיתוך חבל הטבור, על תמיכה בי תו"כ, על מתן ארניקה ודימומים ועוד. מזל שהוא יכול היה לקשקש איתה בנושאים החשובים האלה, כי בשבילו זה היה ממש משמעותי.
עבור החווייה שלי, לא היה המון הבדל אם היא הייתה פה או לא. אני הייתי ב mode לידה פשוט, עושה את שלי...
וככה המשכתי לי, עד שקלטתי שאני מתחילה להוציא קולות יותר ויותר ושאני זקוקה לקומפרסים החמימים שבעלי המתוק הכין עבורי והניח ברגעים הנכונים (וכשזה לא היה חם הצלחתי לגנוח משהו לא ברור תו"כ ציר והוא מייד הלך לחמם עוד מים. הידעתם? ממש קשה לדבר תו"כ לידה ועוד להצליח להסביר את כוונותיי המדוייקות).
פתאום שמעתי את הגדולה משתעלת ואמרתי לבעלי 'היא פה!'.
מסתבר שהיא סיימה חוג ובאה לקחת דברים, כי הייתה בדרך לחבר. היא ראתה אותי בכמה צירים עם אנקות וקולות, אולם אלה עוד לא היו הצירים המשמעותיים. ואז היא הלכה (וטוב שכך) ואז בדיוק פקעו המים.
פעם ראשונה שלי. עד היום המים תמיד פקעו אצלי עם התינוק. מייד ביקשתי מבעלי שיבדוק מה צבע המים, מעין אינטואיציה כזו.
הכל היה תקין, מים שקופים עם מעט מאד דם.
המשכנו, מעכשיו הכל הפך ממש אינטנסיבי, הגוף ממש לחץ לו מבלי שאני אעשה משהו בנידון (כבר הכרתי את זה מהלידות הקודמות, אז יכולתי להרפות שם ולא להוסיף לחיצות משל עצמי). זוכרת שבאיזשהו שלב הנחתי ידיים וציפיתי להרגיש פתיחה של ממש. לא הרגשתי את זה וזה הפתיע אותי, כי חשבתי שהכל יהיה רחב ופתוח יותר וזה לא היה ובכ"ז הגוף רצה ללחוץ. אז נתתי לו לעשות מה שהוא רצה פשוט.
זוכרת ציר אחד שהראש כבר היה לגמרי בדרך והיה תקוע לו "שמה" ואז נגמר הציר ואני נשארת לדקה- שתיים עם הראש והתחושה המוזרה הזו.
ואז עוד ציר חזק כ"כ שהוציא רק את הראש החוצה. ושוב- הפוגה של דקה- שתיים. והראש ככה תלוי לו בחוץ, מחכה להמשך... [בעלי ראה את זה מאחור, מן הסתם. ראש סגלגל תלוי לו ככה, מחכה...].
ואז הגיע הציר האחרון שהוציא החוצה את הגוף תו"כ שאגת עולם שלי. איזו תחושת שחרור מטורפת זו!
ומייד להעביר אותו מתחתיי אליי, להשען אחורה אל הפוף שהיה שם, להחזיקו עליי, להתנשם ולהתנשף, ולהרגע, וללטף, ולמלמל, ולנשק, ולחבק, ולנשום.....
וואהו! עשיתי את זה! עשינו את זה!
וכמה דם!!! הוא יצא מכוסה בדם [גם זה פעם ראשונה שלנו. עד היום לא היה כמעט דם בלידות]
דבר ראשון שהקטנצ'יק עשה היה להשתין עליי. איזה חמוד!
אחרי זמן מה הגיע טלפון מאליה, הדולה החברה. היא רצתה לשמוע מה קורה (אה! כבר ילדת??!!!???!!!) ואחרי ההתרגשות שאלה לגבי השילייה (עוד לא יצאה).
ואחרי זמן מה, שוב טלפון ממנה (מה קורה עם השילייה?) ו-'אוקי הגיע הזמן לעשות מעשה': תתני אותו לבעלך, תסתובבי ותייצרי איזשהו ציר להוצאת השילייה בבקשה, כי כבר עברה יותר משעה והיא צריכה כבר לצאת. קדימה, לעבודה!
ותו"כ השיחה איתה, כשאני מסתובבת (זו לוגיסטיקה לא פשוטה עם תינוק שחבל הטבור שלו עוד מחובר אליי), הגיע הציר המיוחל שיילד את השילייה החוצה ישר את הכלי שהכנו לה.
מזל שהיא התעקשה!!!
בעלי מייד בדק אם היא שלמה, לפי ההנחיות שקבל ועשה הכנות לקשירת חבל הטבור (מזל שהוא הצליח לדבר על זה עם המיילדת וידע בדיוק מה הוא הולך לעשות). אח"כ הוא חתך, כמו שצריך והניח את השילייה במקרר, עד שהמיילדת תבוא לבדוק אותה ועד שיטמון אותה באדמה תחת גפן ה"איזבלה" שהוא קנה במיוחד לארוע!
ואני התפניתי לחוש, להיניק, לנשום עוד קצת, לשתות, לאכול אבטיח, להרגע...
אח"כ יכולתי גם לגשת למקלחת שלי בבית, להתקלח, להתלבש, לטפל בעצמי (כן, היה קרע לא גדול ואני כבר מתורגלת בכאלה), להשכב במיטה שלי ולנמנם קצת עם התינוקי.
אח"כ הגיעו הילדים וכל אחד הסתכל, נגע קלות, התרגש.
כל כך כיף ללדת בבית שלי ולא להצטרך לזוז יותר מדיי. הכל מגיע אליי- המיילדת אחרי כמה שעות שנחתה, רופאת הילדים שבאה לבדוק אותו, חברות שבאו לתת טיפולים, חברים שמביאים אוכל ופינוקים, בני משפחה שמתרגשים ובאים להכיר (ולצלם, איך לא?), אפילו הכלבה הגיעה מתישהו לרחרח...
ככה אני אוהבת ללדת!