על ידי בלושס* » 01 ינואר 2011, 22:15
כבר כמה זמן שאני קוראת סיפורי לידה של נשים אחרות, עוברת מאחד לשני, קוראת סיפורים שונים, מלידות בית ללא מיילדת ועד ניתוחים קיסריים. מסיימת אחד וממשיכה לסיפור הבא, רק עוד אחד, נשאבת לתוך זה, כמעט מתמכרת. פתאום הבנתי שהדחף הזה נובע מהצורך שלי להשלים עם הלידה שלי, להבין מה קרה שם, מה הוביל למה ואיך העניינים התגלגלו בדיוק. והכי חשוב למה? ואיך זה שלא הייתי מספיק מוכנה? ואיך זה תפס אותי ככה עם המכנסיים למטה כמו שאומרים? אני, שרואה את עצמי אישה חזקה, שהיה ברור לה שתוכל לעשות את זה כמו גדולה, שעוד תצא מחדר לידה עם חוויה ראשונית ועוצמתית והכי חשוב- חיובית! אני, שלא פחדתי מהלידה, שהתרגשתי לקראתה, שרציתי כבר לעבור את החוויה הזאת. אני, שיצאתי ממנה מוכה וחבולה ולמודת כאב שלא ידעתי כמותו מעולם, שלא חשבתי שקיים. חוויתי כאב שהפתיע אותי בעוצמתו, שגרם לי לצרוח כמו שלא צרחתי מעולם, ובמקום להרגיש חזקה מהכל- גרם לי להרגיש כל כך חלשה וחסרת אונים שברגעים מסויימים פשוט ייחלתי לאבד הכרה ואילו רק שהכאב האיום הזה יגמר כבר.
אז הנה אני מנצלת את רגעי השקט המעטים, כשתמרי ישנה בשקט במיטה יחד עם אבא שלה, ומתיישבת לכתוב את הסיפור שלי, שלנו, מקווה שאוכל סוף סוף להניח אותו מאחורי.
נתחיל מההתחלה, ליום הולדתו ה-30 של רונן קניתי לו בובת תינוקת והודעתי לו שהנה אני מוכנה לתת לו את הדבר שחיכה וציפה לו. תוך פחות מחודש כבר השתנתי לי על מקלון וקיבלתי לשמחתי שני פסים אשר בישרו לי את שכבר ידעתי (באופן מפתיע ביותר שכן אינני נמנית עם ה"מחוברות לגופן"). מכאן החל הריון שאין מילה מתאימה יותר לתארו מאשר נעים- בלי בחילות או מיחושים מיותרים, בלי עליה אסטרונומית במשקל (להיפך, מתוקף היותי שמנמנה נהניתי בפעם הראשונה בחיי להתהלך עם בטן בגאווה..) ועם הרבה התרגשות.
אני הצעירה מחמישה ילדים, לכל שלושת אחיותיי ולאחי יש ילדים, כולן ילדו לידות מודרניות רגילות (בית חולים, אפידורל) ואף אחד לא עצר לחשוב על כך יותר מדי. לרונן הייתה פנטזיה על לידת בית, אני דחיתי את הרעיון על הסף ואמרתי לו שאם הוא רוצה הוא מוזמן ללדת בלי אפידורל בעצמו, אבל אני לא מתכוונת לסבול ככה. בכלל לא חשבתי שאפשר אחרת בשלב הזה, חשבתי לי שזאת בסך הכל לידה ולא ממש משנה מה קורה שם העיקר שבסוף יש תינוק ואמא בריאים ושלמים ושאם אפשר שלא יכאב בדרך- מה טוב! ככל שהתקדם ההריון עברתי תהליך שבסופו הבנתי שלידה טבעית היא הדבר הטבעי והנכון עבורי אבל עדיין פחדתי מלידת בית (סיבוכים? לי זה לא יקרה! אבל הפחיד אותי שאין אפידורל ויהי מה) ולכן החלטתי לעשות זאת בבית חולים. חדר לידה טבעי נראה לי כמו פינוק מיותר ובזבוז כסף- אני לא צריכה שיעשו לי הצגה של בית ויגבו ממני אלפי שקלים בשביל זה כשאני יכולה ללדת בלי אפידורל בחינם בחדר הסמוך והקצת פחות מפואר.. מעבר לכך לא הקדשתי לעניין יותר מדי אנרגיות. בחרתי בהדסה עין כרם בגלל הביות המלא שהיה לי חשוב וחיכיתי ליום המיוחל שכבר יגיע.
סיימתי את תקופת המבחנים של סמסטר ב' והגשתי את כל העבודות בשבוע 37, הכנתי את הבית לתמרול (פיצית, כפי שכונתה אז) ופשוט חיכיתי. אחרי כמה שבועות של המתנה וציפייה, בהם כל מיחוש נבחן בתשומת לב רבה למקרה שאלו צירים, וכל פיפי נחשד כירידת מים, בבוקר תאריך הלידה המשוער (בדיעבד מתאים לי כל כך ללדת בדיוק ביום הזה- אני אמנם מאחרת כפייתית אך אדם מחושב וכזו שהכל איכשהו מסתדר לה כמו שרצתה, חוץ מהלידה לצערי..) התעוררתי בשש עם תחושה מוזרה בגב התחתון. לא הרשיתי לעצמי להאמין שזה באמת זה אבל מרוב התרגשות לא הצלחתי לחזור לישון. קמתי ונכנסתי להתקלח, ה"צירים" המשיכו- לא כואבים אלא יותר תחושה של אי נוחות. התלבשתי בבגדים נוחים מתוך תקווה סמויה שעוד אסע להדסה לבושה בהם, ונמרחתי לי על הספה מול הטלוויזיה. בערך בשמונה רונן יצא מהמיטה לעשות פיפי, ראה אותי בסלון ושאל לפשר התופעה, עניתי שנראה לי שיש לי צירים אבל אני לא בטוחה- תחזור לישון אני בסדר. ההתרגשות והמחשבה שאולי הגיע הרגע עשו את שלהם ורונן קפץ לצרכניה להביא ארוחת בוקר מפנקת. בצרכניה הוא נתקל באחותי והתינוק שלה אשל (שנולד 3 שבועות קודם) ומשלא רצה להסגיר את ההתרחשות נענה להצעתה להצטרף לארוחה המוקדמת. אכלנו לנו בשקט ובשלב מסוים איה ראתה שאני זזה בחוסר נוחות ושאלה לפשר העניין, עניתי שנראה לי שיש לי קצת צירים והיא שמחה וצהלה. סיימנו לאכול, איה ואשל הלכו ואני שהבנתי שכנראה שזה לא יעלם (בכל זאת אני אמורה ללדת היום לא?) התחלתי להתכונן- ניקיתי את שאריות הארוחה, החלפתי מצעים במיטה ובדקתי שלא חסר כלום בתיק הלידה המוכן כבר כמה שבועות.
התקשרתי לאחותי הבכורה אסתי שהתרגשה לשמוע על ההתרחשות ובאה מיד לראות מה המצב. בינתיים השעה כבר הייתה קרוב ל-12 והצירים עדיין לא ממש כואבים אבל כבר דורשים את תשומת ליבי, עם כל ציר נשענתי על שידת ההחתלה ונענעתי את האגן בתנועות מעגליות. אסתי ניסתה ללחוץ עלינו שניסע כבר, אני רציתי למשוך עוד קצת זמן בבית ואפילו חשבתי לשלוח את רונן לעבודה לכמה זמן כדי שלא יחשב לו יום חופש.. תזמנו צירים- ציר של חצי דקה 40 שניות כל 6 עד שבע דקות. אני: יש עוד זמן! אסתי: רונן, כנס לאוטו וקח את אשתך ללדת. חצי שעה אחר כך נכנעתי לשכנועים ונכנסתי לאוטו. הגענו להדסה, אני עוד הרגשתי נפלא באופן יחסי, לא הסכמתי לרדת בכניסה לבניין ולא רציתי כסא גלגלים- הלכתי כמו נמרה מהאוטו למיון יולדות, מדי פעם עצרתי בזמן ציר- אבל האמת שיותר בגלל שהרגשתי שאני אמורה לעשות את זה ולא בגלל שכאב לי במיוחד. חשבתי שאנחנו באים מוקדם מדי. אבל אנחנו כבר שם- לא חוזרים הביתה. נכנסתי למיון נשים וכמובן חוברתי למוניטור. עמדתי ליד המיטה ונענעתי ורקדתי עם הצירים. במיטה הסמוכה הייתה אישה שהגיעה אחרי וממש גנחה עם כל ציר, חשבתי לי שהייתי צריכה לחכות ולהגיע במצב שלה וסתם אני אתקע פה במיון שעות. המוניטור היה תקין אמנם אבל שקט מדי אז צוויתי לאכול משהו מתוק, אח"כ היו באמת יותר תנועות. מפה לשם הייתי מחוברת למוניטור יותר משעה.
התחלפה משמרת ובאה לבדוק אותי אחות לא מאוד נחמדה. זו הכניסה את היד שלה, עשתה איזו תנועה שהכאיבה לי והוציאה- פתיחה של שתי אצבעות ומחיקה 90 אחוז- אתה רואה? באנו מוקדם מדי! קמתי להתלבש ופתאום נשפך ממני משהו חם, הסתכלתי למטה וראיתי שאני מטפטפת דם. רונן הלך לקרוא לאחות שבדקה אותי- זו אמרה לו שזה נורמלי ורמזה שירד ממנה, הוא התעקש שתבוא לראות. היא באה וכשראתה שמדובר פה ביותר מסתם פקק רירי קראה לעוד אחות ולרופאה. פתאום התחילו לדבר על היפרדות שליה ואמרו שבמצב כזה פוקעים את המים. עשו אולטרה סאונד שיצא תקין אבל הסבירו שהאולטרה סאונד מזהה היפרדות רק בחמישים אחוזים מהמקרים. לפחות זכיתי לקבל חדר לידה משלי למרות שהייתה רק פתיחה של 2. עברנו לחדר לידה והתקשרנו לאמא שלי, שתצטרף. אמא הגיעה והזמן עבר, הצירים התגברו להם, זזנו ורקדנו (מחוברים למוניטור כמובן- לידה בסיכון..) ובגדול עמדתי בזה.
בשש – שלוש וחצי שעות אחרי גזר הדין הגיעה הרופאה לפקוע את המים. בדיעבד- אם זה כזה מסוכן, למה לקח כל כך הרבה זמן?? הרופאה הייתה נחמדה ממש, פתיחה שלוש, שלוש וחצי, הכניסה מסרגה ופקעה את המים. המים נקיים, הקלה- 20 דקות מוניטור תקין ויאללה למקלחת. מרגע שהמים נפקעו הצירים נהיו חזקים וצפופים הרבה יותר. ההמתנה למקלחת הייתה קשה- אחרי כל כך הרבה שעות על הרגליים הייתי מותשת ונשכבתי קצת, הרגשתי רע על המיטה והקאתי. המקלחת הביאה איתה הקלה ברוכה אך הצירים המשיכו להתחזק והתחיל להיות לי קשה מאוד. סירבתי לשמוע את הצעותיה החוזרות ונשנות של המיילדת שנכנסה מדי פעם ושאלה אם אני בטוחה שאני לא רוצה אפידורל, אולי אני רק אעשה לך הכנה? (בהחלט עוזר להתמודד מה אני אגיד?) אני לא בטוחה כמה זמן היינו במקלחת- לי זה נראה כמו נצח.המיילדת שוב נכנסה- תמיד פרצה פנימה בסערה- לא הקדישה לנו ממש זמן- נראה שהייתה עסוקה מאוד והיה לה נוח שהסתדרנו בלעדיה. באחת הפעמים ששאלה על האפידורל שוב סירבתי אבל ביקשתי שתבדוק אותי- רציתי לראות שיש התקדמות- שלפחות יצא משהו מכל הסבל הזה. היא אמרה שכבר תחזור והורתה לי לחכות לה על המיטה. אני, כמו ילדה טובה יצאתי מהמקלחת למרות הכאב הרב הכרוך בכך ועברתי למיטה, מחכה לבדיקה המיוחלת. כעבור כמה דקות נכנסה מיילדת אחרת, אמרה שהקודמת נכנסה ללידה בחדר אחר ואמרה לה לחבר אותי למוניטור עד שתחזור. לא עזרו כל מחאותיי וחוברתי שוב למכשיר העינויים. והפתיחה? ארבע, בקושי. כמעט בלי התקדמות. השכיבה על המיטה הקשתה עלי להתמודד עם הכאב- בלשון המעטה, אבל לעמוד לידה עד כמה שכבלי המוניטור אפשרו בלי עזרתו של זרם המים החמים כבר היה מעבר ליכולותיי.
השעה הייתה בטח משהו כמו שבע וחצי.
מכאן ואילך הצירים התחזקו ונעשו צפופים מאוד, כמעט ללא הפסקות והכאב, בלתי נסבל. לא האמנתי שקיימת כזאת עוצמה של כאב והתמלאתי בעתה מהבאות. לא היה לי רגע לנוח בין ציר לציר, לי זה נראה כמעט כאילו היה ציר אחד ארוך. הרגשתי שאיבדתי שליטה. צרחתי מהכאב בכזאת עוצמה שנראה לי ששמעו אותי בכל הבניין. הרגשתי שאני פשוט לא יכולה יותר והתחננתי שמישהו יפסיק את זה כבר. הכל כל כך מבולגן לי בראש מהשלב הזה שאני לא בדיוק בטוחה בסדר הדברים אבל רונן ואמא עשו לי קומפרסים חמים בגב וזה הדבר היחיד שקצת עזר. (אמא, סליחה שנבחתי עלייך ככה) אחרי זמן שנראה כמו נצח אבל בטח היה יותר קרוב לחצי שעה, נכנעתי וביקשתי שיכינו אותי לאפידורל- לא יכולתי לשאת את זה יותר. חיברו לי שקית עירוי וזה טפטף כל כך לאט שנראה כאילו ייקח לזה כל הלילה לרדת. מרדים לעומת זאת לא היה בנמצא- הרגשתי על בשרי את מצוקת המרדימים בארץ... הכאבים היו מעבר לבלתי נסבלים כך שאין לי בכלל מילים לתאר אותם, ובגלל שכבר השלמתי עם הרצון לאפידורל ולא עניינה אותי ההתקדמות יותר אלא רק להצליח לשרוד איכשהו עד שיבוא המרדים החלטתי לנסות ולהאט את הקצב. הדבר היחיד שהיה לי ברור זה שהעניינים מתקדמים מאוד מהר ושאני חייבת לנסות ולעכב את זה ולו במקצת או שלא אצליח לשאת זאת יותר.
בדיעבד (האמת שבאופן מפתיע הבנתי זאת אפילו תוך כדי) זה הדבר הקרוב ביותר שחוויתי אי פעם למה שנקרא "התחברות לעצמי" או "הקשבה לגוף שלי", פשוט הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. זכרתי שקראתי ב"לידה פעילה" שכדי להאט קצת את הקצב כשהצירים תכופים מאוד אפשר לעמוד על שש ולהוריד את הראש נמוך ואכן זה מה שעשיתי.
אך אבוי - המוניטור היקר לא הצליח לקלוט ככה את הדופק של פיצית והמיילדת התלוננה. אמא ניסתה להצמיד לי את המוניטור לבטן אבל גם זה לא עזר והכריחו אותי לשנות תנוחה. אני לא יודעת איך הסכמתי לכזה דבר בכלל- שלא יתנו לי לעשות את הדבר היחיד שאני מרגישה שנכון לי, שקצת מקל עלי. נשכבתי על הגב על המיטה וכדי לשמור על עקרון הלחץ המופחת על צוואר הרחם כדי להאט קצת את העניינים, הפכתי את עצמי "ראש- זנב" וביקשתי מרונן שירים לי את המשענת של המיטה הכי גבוה שאפשר. ככה שכבתי לי, עם הרגליים גבוה באוויר ובכיתי למה לא מגיע המרדים, והתפתלתי מכאבי תופת בכל ציר, וצרחתי את נשמתי, וצרחתי, והרגשתי את כל הגוף שלי מתעוות בחוסר שליטה, וביקשתי מג'מילה שתבדוק אותי- 5, ושוב צרחות ופיתולים ועיוותים ותחינה לג'מילה שתבדוק שוב למרות שלא עבר כמעט זמן אבל אני חייבת לדעת מה קורה, חייבת לדעת שאני מתקדמת. בודקת-6. איפה המרדים??? אני לא יכולה יותר!! אני פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה! תפסיקו את זה! בבקשה!!! תבדקי שוב! 6.5 עוד ציר נורא כזה, אני מרגישה לחץ, אמא נבהלת ורצה לקרוא לג'מילה, פותחת את הדלת של החדר וצועקת לעבר תחנת האחיות "היא רוצה ללחוץ" בהיסטריה. ג'מילה נכנסת, אומרת לי לא ללחוץ, אני בוכה שאני לא מסוגלת, היא שוב בודקת- 7. אני ממשיכה להתפתל, ג'מילה עדיין לא מבינה מה קורה, ממשיכה לפרוס את ערכת האפידורל. אני חייבת ללחוץ, אני לא שולטת בזה, הגוף לוחץ גם בלי לשאול. ג'מילה תבדקי אותי שוב! בבקשה.. בודקת- פתיחה מלאה- תסתובבי ואפשר ללחוץ.
אני מסתובבת, זה מרגיש כמו מאמץ מטורף, כמעט בלתי אפשרי, אבל אין ברירה. אני לא רוצה ללדת על הגב כמו חיפושית הפוכה אבל לא מסוגלת לזוז אז לפחות מצליחה לשכב על הצד. בינתיים נכנסת גם עדה, המיילדת המקורית שלי ומתחילים ללחוץ עם כל ציר. אני לוחצת בכל הכוח וצורחת בכל הכוח. כבר לא יודעת מתי יש ציר ומתי אין- פשוט לוחצת ולוחצת, רק שתצא כבר, שהסיוט הזה יגמר! המוניטור מאבד את הדופק של פיצית כל הזמן, עדה נלחצת וקוראת לרופאה שפקעה לי את המים, ד"ר אסתי לוקחת פיקוד. יש ויכוח אם יש ירידות דופק או שהמוניטור פשוט קולט את הדופק שלי בטעות אבל האווירה בחדר נעשית מתוחה. קדימה ללחוץ. אני מנסה, באמת שאני מנסה, בכל הכוח. אני דוחפת ודוחפת, לא מאמינה מאיפה יש לי את הכוחות לזה אבל אני לא מפסיקה. יש שיער! הנה היא כבר כמעט בחוץ! ד"ר אסתי נותנת לי להרגיש את הראש- אני מרגישה אותו שעיר ורך וחם וחלקלק, ובפנים!! אני זוכרת את תחושת האכזבה- כל כך קיוויתי שהיא כבר תהיה הרבה יותר בחוץ. יאללה ללחוץ. שוב המוניטור מצפצף, נזרקת המילה ואקום לאוויר, אני לא ממש מבינה מה קורה אבל ממשיכה ללחוץ, אמא מבקשת שיתנו לנסות עוד כמה דקות, רונן מנסה לשכנע אותי לעבור לעמידת חצי כריעה, אני לא מסוגלת לדמיין בכלל תזוזה מורכבת שכזאת. הרופאה מתעקשת, אני, שלא ממש נמצאת במצב של שיקול דעת צלול מבינה שזה יגמר יותר מהר עם הואקום ומסכימה. מחברים לה ואקום קטן, היא כבר כמעט בחוץ- לא צריך לחתוך כלום אפילו, עוד ציר והראש בהכתרה. שורף לי, אני צורחת. אומרים לי לא ללחוץ, אני לא מסוגלת, שום דבר לא בשליטתי עכשיו, השתלט עלי היצר החייתי שבי, הרחם מתכווץ והבטן לוחצת- זאת בכלל לא אני שעושה את זה. זהו הראש בחוץ, הקלה! עוד ציר ופיצית מגיחה אל העולם. ופתאום רגע של שקט, מניחים אותה עלי ואני מחבקת אותה, מתנשפת, רועדת, כואבת. אמא צוהלת "זהו איריסי היא בחוץ" אני מסתכלת על רונן שנותן לי נשיקה על המצח ואחת לפיצית ומלטף אותי בראש.
יש לפיצית כתם לידה גדול על הכתף ולאורך היד, ד"ר אסתי מפחדת שזה שטף דם ומבקשת לחתוך את חבל הטבור כדי להוציא לה ספירת דם. אני מסכימה, רונן חותך לבקשתי, אני מבינה בדיעבד שהוא נגעל מזה אבל עשה את זה בשבילי. אני מבקשת שלא יתנו לי פיטוצין- אל תתערבו לי בהורמונים, אני אניק. מנסה להניק ולא ממש יודעת מה לעשות עם הדבר הקטן והסגול הזה שמונח עלי, רונן מנסה לעזור לי לדחוף לה את הפטמה לפה. ד"ר אסתי אומרת שאם כבר חתכנו אולי כבר נוציא את השליה, אני מסכימה, היא לוחצת לי קצת על הבטן, אני דוחפת והשליה בחוץ, מזל טוב! אני מרגישה משהו חם זורם החוצה ממני, השליה כנראה סגרה את המעבר ואחריה פשוט זרם ממני נהר של דם. ד"ר אסתי נבהלת, לוחצת על איזה כפתור ובן רגע נפתחת הדלת ונכנסים שפע רופאים ואחיות. הדם ממשיך לזרום החוצה, רונן לוקח את פיצית, פותחים לי ורידים, נותנים לי פיטוצין מכל חור אפשרי ומסבירים לי שיש דימום מהרחם וצריך לעשות לי הרדמה מלאה כדי למצוא את המקור ולתפור. אני מצד אחד מתחילה להיכנס לשוק היפוולמי, כולי רועדת מקור, ומצד שני מודעת לגמרי לכל מה שמתרחש מסביבי. מגלגלים אותי לחדר ניתוח אני מספיקה לראות את רונן עומד בפינה עם פיצית מכורבלת לו על הידיים ולשמוע את אמא מתחננת שיתנו לה לבוא איתי. אני עוד מספיקה לשאול אם כל העניין באמת הכרחי ולבקש שלא יעשו הרדמה עמוקה מדי כדי שאתעורר מהר להיות עם פיצית שלי, ד"ר אסתי אומרת לי "אני שאלתי אותך?" ובזה נגמר הדיון.
אני בחדר ניתוח, קר לי, כל כך קר לי!! אני כבר לא ממש רועדת, יותר קרוב למפרכסת, מרגישה את כל הגוף מתעוות. אני מתאפסת לרגע, מבינה פתאום מה קורה ובצלילות מפתיעה אומרת לאחות- "קר לי, קר לי, כל כך קר פה או שפשוט אין לי דם בגוף?" היא עונה לי שלא קר ומכסה אותי בשמיכת חימום. אני קצת נלחצת פתאום, מרגישה לרגע מהו "פחד מוות" אמיתי, חושבת על רונן ופיצית ומה יהיה איתם אם יקרה לי משהו, אבל מרגישה עמוק בפנים שיהיה בסדר. קושרים לי את הרגליים באוויר, מחברים אותי לעוד כמה צינורות והופ אני מאבדת את ההכרה.
אני מרגישה שהעולם כולו בתנועה, אורות מרצדים עוברים מעלי, הכל מתנדנד, הכל זז. אני מצליחה לפתוח את העיניים לרגע או שניים, רואה משהו לא ברור, הראש מתנדנד בלי שליטה, מרגישה לחץ בכל מני מקומות, שומעת צפצופים של מכונות. נראה כאילו עובר נצח שכזה. אני שוב פותחת קצת את העיניים, רואה מעלי חולצה סגולה וזוג עיניים ירוקות ואוהבות, מבינה שזה רונן. מדהים, אבל אף פעם העיניים שלו לא נראו לי כל כך ירוקות כמו באותו הרגע. אני מנסה לדבר, צועקת מבפנים "איפה פיצית????" זה הדבר היחיד שחשוב כרגע, מרגישה את זה בוער בי מבפנים, כל כך עמוק ויצרי- "איפה פיצית??" הוא לא שומע, אני חוזרת על זה כמו מנטרה שוב ושוב עד שיוצא ממני קול, "איפה פיצית?" "היא בסדר היא עם אמא שלך אל תדאגי". "שלא יעשו לה כלום" "שלא יגעו בה" "שלא תהיה בתינוקיה". אני נשאבת שוב אל התהום העמוקה של חוסר ההכרה, מתעוררת לרגעים ושואלת שוב "איפה פיצית?" "איפה פיצית?" "איפה פיצית?"
מחליפים משמרות, רונן חייב לצאת מחדר ההתאוששות, הוא אומר שהוא הולך לראות את פיצית ויחזור עוד מעט, שהבטיחו לו שעוד חצי שעה ייקחו אותי אליה. אני מחכה מה שנראה כמו נצח, מתנדנדת בין מציאות לחלום, צועקת לאחות שתדאג שיעלו אותי ל-ג' המחלקה של הביות המלא, איכשהו לזה יש לי את הכוח. אני שומעת אותה מנסה לסדר את זה בטלפון. רונן חוזר וגם אמא מאחוריו, לא נותנים להם להיכנס, אני רק חושבת שזה אומר שפיצית נשארה לבד. אמא מתגנבת פנימה, אני שואלת "איפה פיצית?" "שלא תשאר לבד" אמא אומרת שהיא ישנה ורונן הלך אליה. לוקחים אותי למחלקה. שתיים עשרה וחצי בלילה אני מגולגלת למחלקה א'- לא לג'! איך שאני רואה את האחות אני מתחילה לנבוח שאני עוברת לג' עוד הלילה- לא מוכנה שהבת שלי תהיה בתינוקייה. האחות מסבירה שוב ושוב שאין מקום בג' ושיעבירו אותי מחר. אני ממשיכה לנסות, מכניסים אותי לחדר. אני רוצה לראות את פיצית!!! האחות מעבירה אותי למיטה, רונן ואמא הלכו להביא את פיצית. אני רואה את העריסה מתגלגלת בפתח החדר ומתחילה לבכות כמו ילדה קטנה, האחות שואלת למה אני בוכה ואני לא יכולה לעצור את הדמעות, מרימה את פיצית בידיים ובוכה, פשוט בוכה. אמא נותנת לנו נשיקה ונוסעת הביתה, רונן נשכב לידי על המיטה, מחבק אותי ונרדם, אני מסתכל על פיצית הקטנה שלי, הנסיכה המושלמת הזאת שישנה לי בידיים ולא מאמינה שהכל מאחורי, שאני אמא.
כבר כמה זמן שאני קוראת סיפורי לידה של נשים אחרות, עוברת מאחד לשני, קוראת סיפורים שונים, מלידות בית ללא מיילדת ועד ניתוחים קיסריים. מסיימת אחד וממשיכה לסיפור הבא, רק עוד אחד, נשאבת לתוך זה, כמעט מתמכרת. פתאום הבנתי שהדחף הזה נובע מהצורך שלי להשלים עם הלידה שלי, להבין מה קרה שם, מה הוביל למה ואיך העניינים התגלגלו בדיוק. והכי חשוב למה? ואיך זה שלא הייתי מספיק מוכנה? ואיך זה תפס אותי ככה עם המכנסיים למטה כמו שאומרים? אני, שרואה את עצמי אישה חזקה, שהיה ברור לה שתוכל לעשות את זה כמו גדולה, שעוד תצא מחדר לידה עם חוויה ראשונית ועוצמתית והכי חשוב- חיובית! אני, שלא פחדתי מהלידה, שהתרגשתי לקראתה, שרציתי כבר לעבור את החוויה הזאת. אני, שיצאתי ממנה מוכה וחבולה ולמודת כאב שלא ידעתי כמותו מעולם, שלא חשבתי שקיים. חוויתי כאב שהפתיע אותי בעוצמתו, שגרם לי לצרוח כמו שלא צרחתי מעולם, ובמקום להרגיש חזקה מהכל- גרם לי להרגיש כל כך חלשה וחסרת אונים שברגעים מסויימים פשוט ייחלתי לאבד הכרה ואילו רק שהכאב האיום הזה יגמר כבר.
אז הנה אני מנצלת את רגעי השקט המעטים, כשתמרי ישנה בשקט במיטה יחד עם אבא שלה, ומתיישבת לכתוב את הסיפור שלי, שלנו, מקווה שאוכל סוף סוף להניח אותו מאחורי.
נתחיל מההתחלה, ליום הולדתו ה-30 של רונן קניתי לו בובת תינוקת והודעתי לו שהנה אני מוכנה לתת לו את הדבר שחיכה וציפה לו. תוך פחות מחודש כבר השתנתי לי על מקלון וקיבלתי לשמחתי שני פסים אשר בישרו לי את שכבר ידעתי (באופן מפתיע ביותר שכן אינני נמנית עם ה"מחוברות לגופן"). מכאן החל הריון שאין מילה מתאימה יותר לתארו מאשר נעים- בלי בחילות או מיחושים מיותרים, בלי עליה אסטרונומית במשקל (להיפך, מתוקף היותי שמנמנה נהניתי בפעם הראשונה בחיי להתהלך עם בטן בגאווה..) ועם הרבה התרגשות.
אני הצעירה מחמישה ילדים, לכל שלושת אחיותיי ולאחי יש ילדים, כולן ילדו לידות מודרניות רגילות (בית חולים, אפידורל) ואף אחד לא עצר לחשוב על כך יותר מדי. לרונן הייתה פנטזיה על לידת בית, אני דחיתי את הרעיון על הסף ואמרתי לו שאם הוא רוצה הוא מוזמן ללדת בלי אפידורל בעצמו, אבל אני לא מתכוונת לסבול ככה. בכלל לא חשבתי שאפשר אחרת בשלב הזה, חשבתי לי שזאת בסך הכל לידה ולא ממש משנה מה קורה שם העיקר שבסוף יש תינוק ואמא בריאים ושלמים ושאם אפשר שלא יכאב בדרך- מה טוב! ככל שהתקדם ההריון עברתי תהליך שבסופו הבנתי שלידה טבעית היא הדבר הטבעי והנכון עבורי אבל עדיין פחדתי מלידת בית (סיבוכים? לי זה לא יקרה! אבל הפחיד אותי שאין אפידורל ויהי מה) ולכן החלטתי לעשות זאת בבית חולים. חדר לידה טבעי נראה לי כמו פינוק מיותר ובזבוז כסף- אני לא צריכה שיעשו לי הצגה של בית ויגבו ממני אלפי שקלים בשביל זה כשאני יכולה ללדת בלי אפידורל בחינם בחדר הסמוך והקצת פחות מפואר.. מעבר לכך לא הקדשתי לעניין יותר מדי אנרגיות. בחרתי בהדסה עין כרם בגלל הביות המלא שהיה לי חשוב וחיכיתי ליום המיוחל שכבר יגיע.
סיימתי את תקופת המבחנים של סמסטר ב' והגשתי את כל העבודות בשבוע 37, הכנתי את הבית לתמרול (פיצית, כפי שכונתה אז) ופשוט חיכיתי. אחרי כמה שבועות של המתנה וציפייה, בהם כל מיחוש נבחן בתשומת לב רבה למקרה שאלו צירים, וכל פיפי נחשד כירידת מים, בבוקר תאריך הלידה המשוער (בדיעבד מתאים לי כל כך ללדת בדיוק ביום הזה- אני אמנם מאחרת כפייתית אך אדם מחושב וכזו שהכל איכשהו מסתדר לה כמו שרצתה, חוץ מהלידה לצערי..) התעוררתי בשש עם תחושה מוזרה בגב התחתון. לא הרשיתי לעצמי להאמין שזה באמת זה אבל מרוב התרגשות לא הצלחתי לחזור לישון. קמתי ונכנסתי להתקלח, ה"צירים" המשיכו- לא כואבים אלא יותר תחושה של אי נוחות. התלבשתי בבגדים נוחים מתוך תקווה סמויה שעוד אסע להדסה לבושה בהם, ונמרחתי לי על הספה מול הטלוויזיה. בערך בשמונה רונן יצא מהמיטה לעשות פיפי, ראה אותי בסלון ושאל לפשר התופעה, עניתי שנראה לי שיש לי צירים אבל אני לא בטוחה- תחזור לישון אני בסדר. ההתרגשות והמחשבה שאולי הגיע הרגע עשו את שלהם ורונן קפץ לצרכניה להביא ארוחת בוקר מפנקת. בצרכניה הוא נתקל באחותי והתינוק שלה אשל (שנולד 3 שבועות קודם) ומשלא רצה להסגיר את ההתרחשות נענה להצעתה להצטרף לארוחה המוקדמת. אכלנו לנו בשקט ובשלב מסוים איה ראתה שאני זזה בחוסר נוחות ושאלה לפשר העניין, עניתי שנראה לי שיש לי קצת צירים והיא שמחה וצהלה. סיימנו לאכול, איה ואשל הלכו ואני שהבנתי שכנראה שזה לא יעלם (בכל זאת אני אמורה ללדת היום לא?) התחלתי להתכונן- ניקיתי את שאריות הארוחה, החלפתי מצעים במיטה ובדקתי שלא חסר כלום בתיק הלידה המוכן כבר כמה שבועות.
התקשרתי לאחותי הבכורה אסתי שהתרגשה לשמוע על ההתרחשות ובאה מיד לראות מה המצב. בינתיים השעה כבר הייתה קרוב ל-12 והצירים עדיין לא ממש כואבים אבל כבר דורשים את תשומת ליבי, עם כל ציר נשענתי על שידת ההחתלה ונענעתי את האגן בתנועות מעגליות. אסתי ניסתה ללחוץ עלינו שניסע כבר, אני רציתי למשוך עוד קצת זמן בבית ואפילו חשבתי לשלוח את רונן לעבודה לכמה זמן כדי שלא יחשב לו יום חופש.. תזמנו צירים- ציר של חצי דקה 40 שניות כל 6 עד שבע דקות. אני: יש עוד זמן! אסתי: רונן, כנס לאוטו וקח את אשתך ללדת. חצי שעה אחר כך נכנעתי לשכנועים ונכנסתי לאוטו. הגענו להדסה, אני עוד הרגשתי נפלא באופן יחסי, לא הסכמתי לרדת בכניסה לבניין ולא רציתי כסא גלגלים- הלכתי כמו נמרה מהאוטו למיון יולדות, מדי פעם עצרתי בזמן ציר- אבל האמת שיותר בגלל שהרגשתי שאני אמורה לעשות את זה ולא בגלל שכאב לי במיוחד. חשבתי שאנחנו באים מוקדם מדי. אבל אנחנו כבר שם- לא חוזרים הביתה. נכנסתי למיון נשים וכמובן חוברתי למוניטור. עמדתי ליד המיטה ונענעתי ורקדתי עם הצירים. במיטה הסמוכה הייתה אישה שהגיעה אחרי וממש גנחה עם כל ציר, חשבתי לי שהייתי צריכה לחכות ולהגיע במצב שלה וסתם אני אתקע פה במיון שעות. המוניטור היה תקין אמנם אבל שקט מדי אז צוויתי לאכול משהו מתוק, אח"כ היו באמת יותר תנועות. מפה לשם הייתי מחוברת למוניטור יותר משעה.
התחלפה משמרת ובאה לבדוק אותי אחות לא מאוד נחמדה. זו הכניסה את היד שלה, עשתה איזו תנועה שהכאיבה לי והוציאה- פתיחה של שתי אצבעות ומחיקה 90 אחוז- אתה רואה? באנו מוקדם מדי! קמתי להתלבש ופתאום נשפך ממני משהו חם, הסתכלתי למטה וראיתי שאני מטפטפת דם. רונן הלך לקרוא לאחות שבדקה אותי- זו אמרה לו שזה נורמלי ורמזה שירד ממנה, הוא התעקש שתבוא לראות. היא באה וכשראתה שמדובר פה ביותר מסתם פקק רירי קראה לעוד אחות ולרופאה. פתאום התחילו לדבר על היפרדות שליה ואמרו שבמצב כזה פוקעים את המים. עשו אולטרה סאונד שיצא תקין אבל הסבירו שהאולטרה סאונד מזהה היפרדות רק בחמישים אחוזים מהמקרים. לפחות זכיתי לקבל חדר לידה משלי למרות שהייתה רק פתיחה של 2. עברנו לחדר לידה והתקשרנו לאמא שלי, שתצטרף. אמא הגיעה והזמן עבר, הצירים התגברו להם, זזנו ורקדנו (מחוברים למוניטור כמובן- לידה בסיכון..) ובגדול עמדתי בזה.
בשש – שלוש וחצי שעות אחרי גזר הדין הגיעה הרופאה לפקוע את המים. בדיעבד- אם זה כזה מסוכן, למה לקח כל כך הרבה זמן?? הרופאה הייתה נחמדה ממש, פתיחה שלוש, שלוש וחצי, הכניסה מסרגה ופקעה את המים. המים נקיים, הקלה- 20 דקות מוניטור תקין ויאללה למקלחת. מרגע שהמים נפקעו הצירים נהיו חזקים וצפופים הרבה יותר. ההמתנה למקלחת הייתה קשה- אחרי כל כך הרבה שעות על הרגליים הייתי מותשת ונשכבתי קצת, הרגשתי רע על המיטה והקאתי. המקלחת הביאה איתה הקלה ברוכה אך הצירים המשיכו להתחזק והתחיל להיות לי קשה מאוד. סירבתי לשמוע את הצעותיה החוזרות ונשנות של המיילדת שנכנסה מדי פעם ושאלה אם אני בטוחה שאני לא רוצה אפידורל, אולי אני רק אעשה לך הכנה? (בהחלט עוזר להתמודד מה אני אגיד?) אני לא בטוחה כמה זמן היינו במקלחת- לי זה נראה כמו נצח.המיילדת שוב נכנסה- תמיד פרצה פנימה בסערה- לא הקדישה לנו ממש זמן- נראה שהייתה עסוקה מאוד והיה לה נוח שהסתדרנו בלעדיה. באחת הפעמים ששאלה על האפידורל שוב סירבתי אבל ביקשתי שתבדוק אותי- רציתי לראות שיש התקדמות- שלפחות יצא משהו מכל הסבל הזה. היא אמרה שכבר תחזור והורתה לי לחכות לה על המיטה. אני, כמו ילדה טובה יצאתי מהמקלחת למרות הכאב הרב הכרוך בכך ועברתי למיטה, מחכה לבדיקה המיוחלת. כעבור כמה דקות נכנסה מיילדת אחרת, אמרה שהקודמת נכנסה ללידה בחדר אחר ואמרה לה לחבר אותי למוניטור עד שתחזור. לא עזרו כל מחאותיי וחוברתי שוב למכשיר העינויים. והפתיחה? ארבע, בקושי. כמעט בלי התקדמות. השכיבה על המיטה הקשתה עלי להתמודד עם הכאב- בלשון המעטה, אבל לעמוד לידה עד כמה שכבלי המוניטור אפשרו בלי עזרתו של זרם המים החמים כבר היה מעבר ליכולותיי.
השעה הייתה בטח משהו כמו שבע וחצי.
מכאן ואילך הצירים התחזקו ונעשו צפופים מאוד, כמעט ללא הפסקות והכאב, בלתי נסבל. לא האמנתי שקיימת כזאת עוצמה של כאב והתמלאתי בעתה מהבאות. לא היה לי רגע לנוח בין ציר לציר, לי זה נראה כמעט כאילו היה ציר אחד ארוך. הרגשתי שאיבדתי שליטה. צרחתי מהכאב בכזאת עוצמה שנראה לי ששמעו אותי בכל הבניין. הרגשתי שאני פשוט לא יכולה יותר והתחננתי שמישהו יפסיק את זה כבר. הכל כל כך מבולגן לי בראש מהשלב הזה שאני לא בדיוק בטוחה בסדר הדברים אבל רונן ואמא עשו לי קומפרסים חמים בגב וזה הדבר היחיד שקצת עזר. (אמא, סליחה שנבחתי עלייך ככה) אחרי זמן שנראה כמו נצח אבל בטח היה יותר קרוב לחצי שעה, נכנעתי וביקשתי שיכינו אותי לאפידורל- לא יכולתי לשאת את זה יותר. חיברו לי שקית עירוי וזה טפטף כל כך לאט שנראה כאילו ייקח לזה כל הלילה לרדת. מרדים לעומת זאת לא היה בנמצא- הרגשתי על בשרי את מצוקת המרדימים בארץ... הכאבים היו מעבר לבלתי נסבלים כך שאין לי בכלל מילים לתאר אותם, ובגלל שכבר השלמתי עם הרצון לאפידורל ולא עניינה אותי ההתקדמות יותר אלא רק להצליח לשרוד איכשהו עד שיבוא המרדים החלטתי לנסות ולהאט את הקצב. הדבר היחיד שהיה לי ברור זה שהעניינים מתקדמים מאוד מהר ושאני חייבת לנסות ולעכב את זה ולו במקצת או שלא אצליח לשאת זאת יותר.
בדיעבד (האמת שבאופן מפתיע הבנתי זאת אפילו תוך כדי) זה הדבר הקרוב ביותר שחוויתי אי פעם למה שנקרא "התחברות לעצמי" או "הקשבה לגוף שלי", פשוט הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. זכרתי שקראתי ב"לידה פעילה" שכדי להאט קצת את הקצב כשהצירים תכופים מאוד אפשר לעמוד על שש ולהוריד את הראש נמוך ואכן זה מה שעשיתי.
אך אבוי - המוניטור היקר לא הצליח לקלוט ככה את הדופק של פיצית והמיילדת התלוננה. אמא ניסתה להצמיד לי את המוניטור לבטן אבל גם זה לא עזר והכריחו אותי לשנות תנוחה. אני לא יודעת איך הסכמתי לכזה דבר בכלל- שלא יתנו לי לעשות את הדבר היחיד שאני מרגישה שנכון לי, שקצת מקל עלי. נשכבתי על הגב על המיטה וכדי לשמור על עקרון הלחץ המופחת על צוואר הרחם כדי להאט קצת את העניינים, הפכתי את עצמי "ראש- זנב" וביקשתי מרונן שירים לי את המשענת של המיטה הכי גבוה שאפשר. ככה שכבתי לי, עם הרגליים גבוה באוויר ובכיתי למה לא מגיע המרדים, והתפתלתי מכאבי תופת בכל ציר, וצרחתי את נשמתי, וצרחתי, והרגשתי את כל הגוף שלי מתעוות בחוסר שליטה, וביקשתי מג'מילה שתבדוק אותי- 5, ושוב צרחות ופיתולים ועיוותים ותחינה לג'מילה שתבדוק שוב למרות שלא עבר כמעט זמן אבל אני חייבת לדעת מה קורה, חייבת לדעת שאני מתקדמת. בודקת-6. איפה המרדים??? אני לא יכולה יותר!! אני פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה! תפסיקו את זה! בבקשה!!! תבדקי שוב! 6.5 עוד ציר נורא כזה, אני מרגישה לחץ, אמא נבהלת ורצה לקרוא לג'מילה, פותחת את הדלת של החדר וצועקת לעבר תחנת האחיות "היא רוצה ללחוץ" בהיסטריה. ג'מילה נכנסת, אומרת לי לא ללחוץ, אני בוכה שאני לא מסוגלת, היא שוב בודקת- 7. אני ממשיכה להתפתל, ג'מילה עדיין לא מבינה מה קורה, ממשיכה לפרוס את ערכת האפידורל. אני חייבת ללחוץ, אני לא שולטת בזה, הגוף לוחץ גם בלי לשאול. ג'מילה תבדקי אותי שוב! בבקשה.. בודקת- פתיחה מלאה- תסתובבי ואפשר ללחוץ.
אני מסתובבת, זה מרגיש כמו מאמץ מטורף, כמעט בלתי אפשרי, אבל אין ברירה. אני לא רוצה ללדת על הגב כמו חיפושית הפוכה אבל לא מסוגלת לזוז אז לפחות מצליחה לשכב על הצד. בינתיים נכנסת גם עדה, המיילדת המקורית שלי ומתחילים ללחוץ עם כל ציר. אני לוחצת בכל הכוח וצורחת בכל הכוח. כבר לא יודעת מתי יש ציר ומתי אין- פשוט לוחצת ולוחצת, רק שתצא כבר, שהסיוט הזה יגמר! המוניטור מאבד את הדופק של פיצית כל הזמן, עדה נלחצת וקוראת לרופאה שפקעה לי את המים, ד"ר אסתי לוקחת פיקוד. יש ויכוח אם יש ירידות דופק או שהמוניטור פשוט קולט את הדופק שלי בטעות אבל האווירה בחדר נעשית מתוחה. קדימה ללחוץ. אני מנסה, באמת שאני מנסה, בכל הכוח. אני דוחפת ודוחפת, לא מאמינה מאיפה יש לי את הכוחות לזה אבל אני לא מפסיקה. יש שיער! הנה היא כבר כמעט בחוץ! ד"ר אסתי נותנת לי להרגיש את הראש- אני מרגישה אותו שעיר ורך וחם וחלקלק, ובפנים!! אני זוכרת את תחושת האכזבה- כל כך קיוויתי שהיא כבר תהיה הרבה יותר בחוץ. יאללה ללחוץ. שוב המוניטור מצפצף, נזרקת המילה ואקום לאוויר, אני לא ממש מבינה מה קורה אבל ממשיכה ללחוץ, אמא מבקשת שיתנו לנסות עוד כמה דקות, רונן מנסה לשכנע אותי לעבור לעמידת חצי כריעה, אני לא מסוגלת לדמיין בכלל תזוזה מורכבת שכזאת. הרופאה מתעקשת, אני, שלא ממש נמצאת במצב של שיקול דעת צלול מבינה שזה יגמר יותר מהר עם הואקום ומסכימה. מחברים לה ואקום קטן, היא כבר כמעט בחוץ- לא צריך לחתוך כלום אפילו, עוד ציר והראש בהכתרה. שורף לי, אני צורחת. אומרים לי לא ללחוץ, אני לא מסוגלת, שום דבר לא בשליטתי עכשיו, השתלט עלי היצר החייתי שבי, הרחם מתכווץ והבטן לוחצת- זאת בכלל לא אני שעושה את זה. זהו הראש בחוץ, הקלה! עוד ציר ופיצית מגיחה אל העולם. ופתאום רגע של שקט, מניחים אותה עלי ואני מחבקת אותה, מתנשפת, רועדת, כואבת. אמא צוהלת "זהו איריסי היא בחוץ" אני מסתכלת על רונן שנותן לי נשיקה על המצח ואחת לפיצית ומלטף אותי בראש.
יש לפיצית כתם לידה גדול על הכתף ולאורך היד, ד"ר אסתי מפחדת שזה שטף דם ומבקשת לחתוך את חבל הטבור כדי להוציא לה ספירת דם. אני מסכימה, רונן חותך לבקשתי, אני מבינה בדיעבד שהוא נגעל מזה אבל עשה את זה בשבילי. אני מבקשת שלא יתנו לי פיטוצין- אל תתערבו לי בהורמונים, אני אניק. מנסה להניק ולא ממש יודעת מה לעשות עם הדבר הקטן והסגול הזה שמונח עלי, רונן מנסה לעזור לי לדחוף לה את הפטמה לפה. ד"ר אסתי אומרת שאם כבר חתכנו אולי כבר נוציא את השליה, אני מסכימה, היא לוחצת לי קצת על הבטן, אני דוחפת והשליה בחוץ, מזל טוב! אני מרגישה משהו חם זורם החוצה ממני, השליה כנראה סגרה את המעבר ואחריה פשוט זרם ממני נהר של דם. ד"ר אסתי נבהלת, לוחצת על איזה כפתור ובן רגע נפתחת הדלת ונכנסים שפע רופאים ואחיות. הדם ממשיך לזרום החוצה, רונן לוקח את פיצית, פותחים לי ורידים, נותנים לי פיטוצין מכל חור אפשרי ומסבירים לי שיש דימום מהרחם וצריך לעשות לי הרדמה מלאה כדי למצוא את המקור ולתפור. אני מצד אחד מתחילה להיכנס לשוק היפוולמי, כולי רועדת מקור, ומצד שני מודעת לגמרי לכל מה שמתרחש מסביבי. מגלגלים אותי לחדר ניתוח אני מספיקה לראות את רונן עומד בפינה עם פיצית מכורבלת לו על הידיים ולשמוע את אמא מתחננת שיתנו לה לבוא איתי. אני עוד מספיקה לשאול אם כל העניין באמת הכרחי ולבקש שלא יעשו הרדמה עמוקה מדי כדי שאתעורר מהר להיות עם פיצית שלי, ד"ר אסתי אומרת לי "אני שאלתי אותך?" ובזה נגמר הדיון.
אני בחדר ניתוח, קר לי, כל כך קר לי!! אני כבר לא ממש רועדת, יותר קרוב למפרכסת, מרגישה את כל הגוף מתעוות. אני מתאפסת לרגע, מבינה פתאום מה קורה ובצלילות מפתיעה אומרת לאחות- "קר לי, קר לי, כל כך קר פה או שפשוט אין לי דם בגוף?" היא עונה לי שלא קר ומכסה אותי בשמיכת חימום. אני קצת נלחצת פתאום, מרגישה לרגע מהו "פחד מוות" אמיתי, חושבת על רונן ופיצית ומה יהיה איתם אם יקרה לי משהו, אבל מרגישה עמוק בפנים שיהיה בסדר. קושרים לי את הרגליים באוויר, מחברים אותי לעוד כמה צינורות והופ אני מאבדת את ההכרה.
אני מרגישה שהעולם כולו בתנועה, אורות מרצדים עוברים מעלי, הכל מתנדנד, הכל זז. אני מצליחה לפתוח את העיניים לרגע או שניים, רואה משהו לא ברור, הראש מתנדנד בלי שליטה, מרגישה לחץ בכל מני מקומות, שומעת צפצופים של מכונות. נראה כאילו עובר נצח שכזה. אני שוב פותחת קצת את העיניים, רואה מעלי חולצה סגולה וזוג עיניים ירוקות ואוהבות, מבינה שזה רונן. מדהים, אבל אף פעם העיניים שלו לא נראו לי כל כך ירוקות כמו באותו הרגע. אני מנסה לדבר, צועקת מבפנים "איפה פיצית????" זה הדבר היחיד שחשוב כרגע, מרגישה את זה בוער בי מבפנים, כל כך עמוק ויצרי- "איפה פיצית??" הוא לא שומע, אני חוזרת על זה כמו מנטרה שוב ושוב עד שיוצא ממני קול, "איפה פיצית?" "היא בסדר היא עם אמא שלך אל תדאגי". "שלא יעשו לה כלום" "שלא יגעו בה" "שלא תהיה בתינוקיה". אני נשאבת שוב אל התהום העמוקה של חוסר ההכרה, מתעוררת לרגעים ושואלת שוב "איפה פיצית?" "איפה פיצית?" "איפה פיצית?"
מחליפים משמרות, רונן חייב לצאת מחדר ההתאוששות, הוא אומר שהוא הולך לראות את פיצית ויחזור עוד מעט, שהבטיחו לו שעוד חצי שעה ייקחו אותי אליה. אני מחכה מה שנראה כמו נצח, מתנדנדת בין מציאות לחלום, צועקת לאחות שתדאג שיעלו אותי ל-ג' המחלקה של הביות המלא, איכשהו לזה יש לי את הכוח. אני שומעת אותה מנסה לסדר את זה בטלפון. רונן חוזר וגם אמא מאחוריו, לא נותנים להם להיכנס, אני רק חושבת שזה אומר שפיצית נשארה לבד. אמא מתגנבת פנימה, אני שואלת "איפה פיצית?" "שלא תשאר לבד" אמא אומרת שהיא ישנה ורונן הלך אליה. לוקחים אותי למחלקה. שתיים עשרה וחצי בלילה אני מגולגלת למחלקה א'- לא לג'! איך שאני רואה את האחות אני מתחילה לנבוח שאני עוברת לג' עוד הלילה- לא מוכנה שהבת שלי תהיה בתינוקייה. האחות מסבירה שוב ושוב שאין מקום בג' ושיעבירו אותי מחר. אני ממשיכה לנסות, מכניסים אותי לחדר. אני רוצה לראות את פיצית!!! האחות מעבירה אותי למיטה, רונן ואמא הלכו להביא את פיצית. אני רואה את העריסה מתגלגלת בפתח החדר ומתחילה לבכות כמו ילדה קטנה, האחות שואלת למה אני בוכה ואני לא יכולה לעצור את הדמעות, מרימה את פיצית בידיים ובוכה, פשוט בוכה. אמא נותנת לנו נשיקה ונוסעת הביתה, רונן נשכב לידי על המיטה, מחבק אותי ונרדם, אני מסתכל על פיצית הקטנה שלי, הנסיכה המושלמת הזאת שישנה לי בידיים ולא מאמינה שהכל מאחורי, שאני אמא.