על ידי רוניתה_פיתה* » 23 יוני 2008, 04:32
אמנם כבר עברו יותר מחדשיים, אבל עד לפני שבוע עוד לא היה לו שם... אז בעצם רק עכשיו הלידה הסתיימה. ולפיכך -
סיפור הלידה של נטע 
-שחזור-:
- 04.08, שבוע 39+6, מוצ"ש, בפיקניק היום כבר הרגשתי שזהו, אני מוכנה (היתה בי מין לאות ועצבות שכלל לא אפיינו את ההריון הנפלא שעברתי). בערב אנחנו אצל ההורים של נבות והם לא. אני מציעה לו סקס לוהט על מיטת נעוריו (כשמה שאני באמת מבקשת, זה קצת פרוסטגלנדינים במשלוח ישיר לצוואר הרחם. בינגו! מתחילים לי צירים (ישר ידעתי, היו לי מדי פעם בשבועות האחרונים). אני מתרגשת, אך מבקשת מנבות שיפסיק לספר לחבר'ה, רוצה לשמור על כל התהליך מאד מאד פרטי, שלא יתערבו אנרגיות של לחץ מצד המשפחה והחברים. וחוץ מזה – מי יודע מתי זה באמת יתחיל.
ובאמת מי יודע. כמעט שלא נרדמתי כי הכאבים התגברו בשכיבה, אבל כשקמתי בבוקר בלי שום כאב הרגשתי כמו "איש אחד חלם שבלילה הוא מת, ובבוקר הוא קם וראה זו אמת" רק הפוך על הפוך על הפוך.
- 04, יום ראשון, שבוע חדש, הוא שבוע 40. לא רציתי ללדת היום (להלן: התל"מ). לנבות, חוץ מזה שהוא לא השאיר שום אבן על אבן מהזוגיות שלנו במהלך ההריון (מזל, בנינו אחת יותר שווה), גם היתה איזו ספק נבואת זעם ספק משאלת לב תת מודעת שב-13.04 אני אמות. לא שלרגע חששתי שמדובר פה ביותר מרצון כמוס שכל המחוייבות הזו תוסר לו מהגב, אבל גם את האנרגיה הזו לא רציתי בלידה הזאת. לא אצלי ולא אצלו.
(יוצא כבר יותר בלוג... אין סיכוי שאני אזכור את כ-ל הלידה בכזה פירוט)
במוניטור החגיגי ראיתי את הצירים, וגם ראיתי איך נטע הגיב בהאצת דופק לכל ציר.
זה היה כל כך מרגש, היה לי ברור שהאצות הדופק שלו גם הן מהתרגשות (-; . הסברתי לו מה אנחנו הולכים לעבור, ושלא יפחד, הוא אמנם עומד לעבור ממקום חמים ומוגן לעולם של תחושות שמעולם לא ידע על קיומן, אבל העולם הזה יספק לו המון הזדמנויות ללמידה והתפתחות. גם החטיף המתוק שאכלתי הוסיף לחגיגה.
בדרך הביתה ברגל כבר היה לי ממש לא נעים. צפיתי שנהיה בבית החולים למחרת. איזה כייף.
(חח... איזו תמימות)
במשך היום היה שמי nesting. כיבסתי את כל הבית (כולה חדר), שיהיה לו נעים (לתינוק, לא לבית) להניח את הראש בכל פינה (יש 4).
בערב צירים כל 8-10 דקות. חייבים לישון. נבות מקווה שלא יצטרך ללכת לעבודה על הבוקר. לא נרדמת במשך כך וכך זמן בגלל הכאב והמחשבות. אבל שוב השמש זורחת ומעירה אותי מופתעת לגלות שאני עדיין בחתיכה אחת.
(בעצם זה הרבה יותר
כייף לפרט על החלק הזה של הלידה, היתה בשלב הזה הרבה הנאה, מה גם שמוחי היה חד וצלול ואני זוכרת את כל הפרטים בסדר כרונולוגי...)
- 04, סתם יום שני, אבל אני מחליטה לנוח לנוח לנוח. ישנה עד מאוחר, ודי לא זזה כל היום. גם היה חם. אפילו נרדמתי אחה"צ באמצע היוגה. אני זוכרת שהתלבטתי אם אני לא אמורה דווקא לנוע, כדי לקדם את הלידה. אבל ורוניקה, הדולה הנהדרת, ששלחה עצמה עפ"נ המים באתר אגורה (וכך הגיעה לחיי בדיוק בשלב שהתלבטתי מי אני רוצה שילווה אותי בלידה) אמרה שאני אעשה מה שבא לי. ובא לי לנוח (-:
בערב זה כבר הפך להיות טבע שני שלי – צירים. ורוניקה אמרה שנתקשר כשהצירים יהיו תכופים וארוכים למשך חצי שעה. ב-22:30 כבר הייתי אחרי חצי שעה של צירים בני דקה וחצי-שתיים כל 4-5 דקות. שלחתי את נבות להתקשר לורוניקה, וללכת לקחת את האוטו של ההורים שלו (מילא, אז הם כבר יודעים).
סידורים אחרונים של תיק הלידה, והופ – למקלחת (ביקשנו מהמטפלת של בעלי הבית שתשאיר את הדוד דולק כל הלילה, בדיוק בשביל המטרה הזו). זה היה השלב הכי נעים בלידה בשבילי: מקלחת מים חמים (סידרנו רק לפני כמה ימים, אחרי 4 שנים), מראש ביקשתי מעצמי
היום לתת לעצמי לבזבז מים בלי לחשוב (לא עבד). הצירים כבר כואבים בשלב הזה, דורשים ממני התכנסות וריכוז, אבל אחרי כל ציר – וואו! איזו תחושת רעננות והתחדשות. כל הגוף רוטט ונהנה מההרפייה.
(לאן כל זה נעלם אח"כ? S-: )
אח"כ נבות הכין לפי הוראותיי אמבט שמנים בחוץ (מצאתי בריכת ילדים בחצר של השכנים שעזבו, בצורת סירה), הוא גם סידר לי נרות, ומים קרים לשתייה. איזה מלאך. היה כמעט כייף שם בשייט הזה. קצת חששתי שהשכנים/בלב"תים יראו אותי שם, עירומה וגונחת. וכבר ממש כאב לי, מנסה למצוא תנוחות בתוך הסירה הקטנה, אבל עם הנרות והמגבת שחיכתה לי (ועוד לא הגיעה עונת היתושים) – זה נראה מאוד רומנטי. נבות אמר (בתמימות שלעולם אבדה לה): "למה שלא נישאר פה ותלדי כבר בבית?" ואני, עוד חושבת אם כדאי ב-1:30 בלילה לחפש מיילדת בית ולהכין את הבית ללידה (דווקא ממש רציתי איזשהו cut בין החיים האלו לחיים שאחרי, שיסופק לי ע"י ביה"ח), אבל באמת חושבת שאולי כדאי שנתחיל לזוז לבי"ח (למרות שתמיד דמיינתי שארצה להישאר בבית עד צירי הלחץ בערך), כדי שהשלב היבש של הנסיעה, הביורוקרטיה והמוניטור עוד יעבור כשהצירים לא בשיאם, ובמהרה בימינו אגיע כבר לג'קוזי בחד"ל הטבעי. נבות (להלן: המלאך) העמיס הכל לאוטו, והכין לי שני (!) בקבוקים חמים לדרך, להזכיר לגוף שלי מה זה מים חמים על הבטן.
הנסיעה מרמת-השרון לכפ"ס (בי"ח מאיר) עברה מהר וכואב (אני עדיין זוכרת בדיוק איך הרגשתי בכל רמזור). במסדרונות ביה"ח נראיתי כמו קאובוי, עם בקבוק חם בכל צד, מדי ציר כורעת על הרצפה.
15.04, 2:30, מיון נשים. נבות הלך להוציא מדבקות. המיילדת התורנית ('צטערת, שכחתי את שמה) מציעה לי להיכנס לחדר, אחרי שאני שם מתפתלת על הרצפה בחדר הקבלה למבוכת האורחים הממתינים. את התיקים סחבתי איתי (דווקא היה נעים להפעיל את השרירים).
פתיחה – 3.
בשלב זה ברור לי שאני האשה
היחידה שכל-כך סובלת בפתיחה כזו. תעודת עניות בשבילי.
מוניטור, והפעם לא כייף בכלל. אני צריכה להיות על הגב (כבר חדשיים שכואב לי על הגב, בלי צירים), בלי לזוז. אבל אני זזה, ומתיישבת, והמגעים רופפים, והרישום מגמגם, והיא רוצה שאני אהיה על הגב, למרות שגם ככה כבר זה בקושי קולט, ואני לא מבינה למה אני צריכה לסבול
סתם. בינתיים ורוניקה באה, ו-הופ, מכבה את האור (וואלה, שכחנו). אחרי כ-40 דקות היא מסתכלת ואומרת שהיא מקווה שהרופאה תקבל את הרישום, כי יש 10 דקות בהתחלה ו-10 דקות בסוף שיצא יפה ורציף, והיא כבר תסביר לה שה"ריק" זה כי זזתי.
הולכים(!) לרופאה. לא נחמדה בכלל. מנסה להניא אותי מלידה טבעית: (זה ייקח עוד הרבה זמן, ויכאב לך יותר, ולא תוכלי להתחרט). מודיעה לי בחגיגיות: "לא התקדמת הרבה, את עדיין ב-3" אחרי בדיקה כואבת במיוחד שמשאירה אותי מדממת מעתה ועד סוף הלידה (סטריפינג בלי לשאול? לא יכול להיות).
חוזרים לחדר במיון. מקלחת. שוב עניין בזבוז המים. והם כבר לא עוזרים. כואב לי כל הזמן. יוצאת לחדר, מיואשת (ומהירה על כך). ורוניקה נותנת לי סטירה מתודית (כלומר מחזירה אותי בעדינות אך באסרטיביות למצב הקיים). אני רוצה לנוח, אבל אין מצב. אני לא יכולה לשכב/לשבת. מקסימום להניח רגל, יד ומצח על המיטה. ורוניקה מציעה לי עיסוי בגב. אני מפחדת שייגעו בי בזמן ציר. מסכימה לנסות. נבות מעסה. ציר מתחיל. אני מעיפה אותו... אני עייפה, כבר 4:30.
עוברים לחדר הטבעי. ורוניקה ונבות מקרצפים את הג'קוזי, נבות שם שמנים אתריים לבחירתי, ומדליק נרות. אני נכנסת, בחושך, ומבקשת שאף אחד לא יהיה איתי. צריכה את ה-space שלי. נכנסת מיילדת שמאזינה לנטע עם דופלר (?) בג'קוזי, ומחליפה משמרות.
בינתיים בחדר המרווח שמחוץ ל-ד' אמות השירוקלחת, נבות וורוניקה חיים חיים אחרים לגמרי. מדברים על מלא דברים, אוכלים פירות יבשים, לא כואב להם. אני מסכנה.
בחוץ כבר אור. ורוניקה שואלת אם אני לא חושבת שהמים קצת מעכבים לי את הצירים. אני נאלצת להודות שכן, ויוצאת מובסת מהמים, לא לפני שאני מוודאה שאכן "כל ציר מקדם אותי ללידה" (אולי פתאום יתברר שדווקא עדיף לי לעשות הכל כדי להימנע מהכאב (-; ). בחדר, המלאך סידר את כל מה שהכנתי להעצמתי בלידה – קריסטלים בצבעי הצ'אקרות, מנדלות שצבעתי ושרשרת חימר עם חתימות של אוהבים. רק המחשבה להתרכז בהם ולא בבועה שלי גרמה לי לבחילה.
לפתע נכנסת פיונה, המיילדת התורנית. כמו שמש מאירה, עם השיער הצהוב שלה והידיים העוטפות, ברגע שמחיל לי ציר היא מדביקה אותי לקיר ואת האגרופים שלה לגב שלי, וזה
כל כך טוב!!! . (מרגע זה ואילך, לא הסכמתי לעבור אף ציר בלי פרקי ידיהם המלבינים של נבות או ורוניקה עמוק בגבי).
בודקת את נטע, ואותי, פתיחה 5-6. יש! השמש עולה והלידה מתחממת. מציעה לי להשתמש בגז צחוק. אני, מתלבטת לרגע אם זה מתאים לאג'נדה ה"טבעית" שלי, ומעיפה את העקרונות דרך החלון.
והגז עושה את שלו - זה לא שפחות כואב, אלא שהשיפוט שלי על הכאב יורד. והוא עושה גם בחילה.
(נבות בכלל טוען שזה לא עבד – הוא לא שמע אותי צוחקת D-: ).
הזמן עובר. אני שעות בישיבת סייזה על המיטה, נבות עם הידיים בגב שלי. מתה לישון (בטח גם הוא).
כשהוא יוצא להפסקה אני מבקשת שיודיע למשפחה שלי שאנחנו בלידה.
נכנסת פיונה עם הרופא (אוף, שכחתי גם את שמו, ודווקא רציתי לזכור). בודק, ואומר (בשקט, לפיונה), שהוא דווקא מרגיש רק פתיחה של 4-5. אבל גם מתלהב מהמנדלות. ידעתי שהתקדמתי, ושלכל אחד מהבודקים יד אחרת ולכן התוצאות השונות (כמו גם אצל הרופאה בהתחלה), אז פשוט החלטתי לא להאמין לו P-: .
פיונה וורוניקה מרעיפות סופרלטיבים עלי ועל נבות ורוצות לצלם. אני, מצדי, בטוחה שהן רק מנסות לעודד אותי, ובעצם חושבות: "חבל שהיא לוקחת את זה כל כך קשה..."
אחרי שעה פיונה בודקת ועומדת על שלה – 7.5. מציעה לפקוע את המים. אני נעתרת.
אח"כ עוברים עוד יומיים-שלושה של צירים צירים צירים בכל התנוחות ועם מלא אנחות נמוכות (וגם כמה גבוהות, כשאני פתאום בורחת לי להונולולו). בג'קוזי (הפעם הרשיתי לבעלי האגרופים להיכנס) אני מוצאת שאני אפילו
נרדמת בין הצירים . היאח! כמו ש"הובטח" לי, סוף סוף.
אח"כ פיונה מכריזה: 9.5, בלי שוליים, ושאם בא לי ללחוץ – שארגיש חופשי, היא תחזור עוד חצי שעה (
מה??!! כל כך הרבה? חשבתי שנגמר...). אני בינתיים מנסה להמציא שבא לי ללחוץ, אבל זה לא באמת זה /-: .
בחדר ליד יוצא תינוק. איזה כייף להם. לי זה בחיים לא יקרה.
אח"כ פיונה שואלת אם אני רוצה ללדת על המיטה או איך? לא אכפת לי כלום, אבל למיטה אני לא עולה. אחר כבוד כל מלאכי השרת מסדרים לי מצע על הרצפה. ואני לוחצת. וצועקים עלי שאלחץ יותר, ואני כבר אומרת שלא אכפת לי שיוציאו אותו בוואקום, אם אפשר בלי לחתוך, והיא אומרת שעוד שניה הוא פה. ופתאום
באמת כל הגוף שלי זה רפלקס לחיצה אחד אדיר, אני מרגישה כבתוך מכבש, והראש נדחף החוצה, ואני רוצה להמשיך, כמו עם האפי-נו, אבל פתאום כל המנגנון נעצר, באמצע, ולא יעזור גם אם אנסה ללחוץ, וגם פיונה אומרת לחכות, אבל כואב. ועוד לחיצה קטנה, והוא בחוץ. והוא עליי. 12:30. 3.076 ק"ג.
אני מתרגשת עכשיו הרבה יותר מאשר באותו הרגע. אז פשוט החזקתי את החלקלק הזה על החזה, אבל לא הפסקתי לדבר על כך שעדיין כואב לי, ולהתעניין עד כמה נקרעתי (בכלל לא), ולהתעקש לחכות עם חבל הטבור.
בסוף חתכתי את החבל, ובכמה מילים כרתתי ברית עם אלוהים, כי הרי זו יצירה שלו, ואני הייתי רק שותפה ועכשיו צריכה לשחרר. ורעדתי.
ובמשך יום הצהרתי שיותר אני לא עושה ילדים, ושאסור לי לשכוח את הכאב.
ואחר כך
אחר כך כל זה כבר לא משנה...
זה כל כך עבר
ואני מתה כבר לעבור את זה שוב D-:
סוף @}
אמנם כבר עברו יותר מחדשיים, אבל עד לפני שבוע עוד לא היה לו שם... אז בעצם רק עכשיו הלידה הסתיימה. ולפיכך -
[b]סיפור הלידה של נטע[/b] |עץ| -שחזור-:
[list=1]
[*] 04.08, שבוע 39+6, מוצ"ש, בפיקניק היום כבר הרגשתי שזהו, אני מוכנה (היתה בי מין לאות ועצבות שכלל לא אפיינו את ההריון הנפלא שעברתי). בערב אנחנו אצל ההורים של נבות והם לא. אני מציעה לו סקס לוהט על מיטת נעוריו (כשמה שאני באמת מבקשת, זה קצת פרוסטגלנדינים במשלוח ישיר לצוואר הרחם. [b]בינגו[/b]! מתחילים לי צירים (ישר ידעתי, היו לי מדי פעם בשבועות האחרונים). אני מתרגשת, אך מבקשת מנבות שיפסיק לספר לחבר'ה, רוצה לשמור על כל התהליך מאד מאד פרטי, שלא יתערבו אנרגיות של לחץ מצד המשפחה והחברים. וחוץ מזה – מי יודע מתי זה [b]באמת[/b] יתחיל.
[/list]
ובאמת מי יודע. כמעט שלא נרדמתי כי הכאבים התגברו בשכיבה, אבל כשקמתי בבוקר בלי שום כאב הרגשתי כמו "איש אחד חלם שבלילה הוא מת, ובבוקר הוא קם וראה זו אמת" רק הפוך על הפוך על הפוך.
[list=1]
[*] 04, יום ראשון, שבוע חדש, הוא שבוע [b]40[/b]. לא רציתי ללדת היום (להלן: התל"מ). לנבות, חוץ מזה שהוא לא השאיר שום אבן על אבן מהזוגיות שלנו במהלך ההריון (מזל, בנינו אחת יותר שווה), גם היתה איזו ספק נבואת זעם ספק משאלת לב תת מודעת שב-13.04 אני אמות. לא שלרגע חששתי שמדובר פה ביותר מרצון כמוס שכל המחוייבות הזו תוסר לו מהגב, אבל גם את האנרגיה הזו לא רציתי בלידה הזאת. לא אצלי ולא אצלו.
[/list]
(יוצא כבר יותר בלוג... אין סיכוי שאני אזכור את כ-ל הלידה בכזה פירוט)
במוניטור החגיגי ראיתי את הצירים, וגם ראיתי איך נטע הגיב בהאצת דופק לכל ציר.
זה היה כל כך מרגש, היה לי ברור שהאצות הדופק שלו גם הן מהתרגשות (-; . הסברתי לו מה אנחנו הולכים לעבור, ושלא יפחד, הוא אמנם עומד לעבור ממקום חמים ומוגן לעולם של תחושות שמעולם לא ידע על קיומן, אבל העולם הזה יספק לו המון הזדמנויות ללמידה והתפתחות. גם החטיף המתוק שאכלתי הוסיף לחגיגה.
בדרך הביתה ברגל כבר היה לי ממש לא נעים. צפיתי שנהיה בבית החולים למחרת. איזה כייף.
(חח... איזו תמימות)
במשך היום היה שמי nesting. כיבסתי את כל הבית (כולה חדר), שיהיה לו נעים (לתינוק, לא לבית) להניח את הראש בכל פינה (יש 4).
בערב צירים כל 8-10 דקות. חייבים לישון. נבות מקווה שלא יצטרך ללכת לעבודה על הבוקר. לא נרדמת במשך כך וכך זמן בגלל הכאב והמחשבות. אבל שוב השמש זורחת ומעירה אותי מופתעת לגלות שאני עדיין בחתיכה אחת.
(בעצם זה הרבה יותר [b]כייף[/b] לפרט על החלק הזה של הלידה, היתה בשלב הזה הרבה הנאה, מה גם שמוחי היה חד וצלול ואני זוכרת את כל הפרטים בסדר כרונולוגי...)
[list=1]
[*] 04, סתם יום שני, אבל אני מחליטה לנוח לנוח לנוח. ישנה עד מאוחר, ודי לא זזה כל היום. גם היה חם. אפילו נרדמתי אחה"צ באמצע היוגה. אני זוכרת שהתלבטתי אם אני לא אמורה דווקא לנוע, כדי לקדם את הלידה. אבל ורוניקה, הדולה הנהדרת, ששלחה עצמה עפ"נ המים באתר אגורה (וכך הגיעה לחיי בדיוק בשלב שהתלבטתי מי אני רוצה שילווה אותי בלידה) אמרה שאני אעשה מה שבא לי. ובא לי לנוח (-:
[/list]
בערב זה כבר הפך להיות טבע שני שלי – צירים. ורוניקה אמרה שנתקשר כשהצירים יהיו תכופים וארוכים למשך חצי שעה. ב-22:30 כבר הייתי אחרי חצי שעה של צירים בני דקה וחצי-שתיים כל 4-5 דקות. שלחתי את נבות להתקשר לורוניקה, וללכת לקחת את האוטו של ההורים שלו (מילא, אז הם כבר יודעים).
סידורים אחרונים של תיק הלידה, והופ – למקלחת (ביקשנו מהמטפלת של בעלי הבית שתשאיר את הדוד דולק כל הלילה, בדיוק בשביל המטרה הזו). זה היה השלב הכי נעים בלידה בשבילי: מקלחת מים חמים (סידרנו רק לפני כמה ימים, אחרי 4 שנים), מראש ביקשתי מעצמי [b]היום[/b] לתת לעצמי לבזבז מים בלי לחשוב (לא עבד). הצירים כבר כואבים בשלב הזה, דורשים ממני התכנסות וריכוז, אבל אחרי כל ציר – וואו! איזו תחושת רעננות והתחדשות. כל הגוף רוטט ונהנה מההרפייה.
(לאן כל זה נעלם אח"כ? S-: )
אח"כ נבות הכין לפי הוראותיי אמבט שמנים בחוץ (מצאתי בריכת ילדים בחצר של השכנים שעזבו, בצורת סירה), הוא גם סידר לי נרות, ומים קרים לשתייה. איזה מלאך. היה כמעט כייף שם בשייט הזה. קצת חששתי שהשכנים/בלב"תים יראו אותי שם, עירומה וגונחת. וכבר ממש כאב לי, מנסה למצוא תנוחות בתוך הסירה הקטנה, אבל עם הנרות והמגבת שחיכתה לי (ועוד לא הגיעה עונת היתושים) – זה נראה מאוד רומנטי. נבות אמר (בתמימות שלעולם אבדה לה): "למה שלא נישאר פה ותלדי כבר בבית?" ואני, עוד חושבת אם כדאי ב-1:30 בלילה לחפש מיילדת בית ולהכין את הבית ללידה (דווקא ממש רציתי איזשהו cut בין החיים האלו לחיים שאחרי, שיסופק לי ע"י ביה"ח), אבל באמת חושבת שאולי כדאי שנתחיל לזוז לבי"ח (למרות שתמיד דמיינתי שארצה להישאר בבית עד צירי הלחץ בערך), כדי שהשלב היבש של הנסיעה, הביורוקרטיה והמוניטור עוד יעבור כשהצירים לא בשיאם, ובמהרה בימינו אגיע כבר לג'קוזי בחד"ל הטבעי. נבות (להלן: המלאך) העמיס הכל לאוטו, והכין לי שני (!) בקבוקים חמים לדרך, להזכיר לגוף שלי מה זה מים חמים על הבטן.
הנסיעה מרמת-השרון לכפ"ס (בי"ח מאיר) עברה מהר וכואב (אני עדיין זוכרת בדיוק איך הרגשתי בכל רמזור). במסדרונות ביה"ח נראיתי כמו קאובוי, עם בקבוק חם בכל צד, מדי ציר כורעת על הרצפה.
[b]15.04[/b], 2:30, מיון נשים. נבות הלך להוציא מדבקות. המיילדת התורנית ('צטערת, שכחתי את שמה) מציעה לי להיכנס לחדר, אחרי שאני שם מתפתלת על הרצפה בחדר הקבלה למבוכת האורחים הממתינים. את התיקים סחבתי איתי (דווקא היה נעים להפעיל את השרירים).
פתיחה – 3.
בשלב זה ברור לי שאני האשה [b]היחידה[/b] שכל-כך סובלת בפתיחה כזו. תעודת עניות בשבילי.
מוניטור, והפעם לא כייף בכלל. אני צריכה להיות על הגב (כבר חדשיים שכואב לי על הגב, בלי צירים), בלי לזוז. אבל אני זזה, ומתיישבת, והמגעים רופפים, והרישום מגמגם, והיא רוצה שאני אהיה על הגב, למרות שגם ככה כבר זה בקושי קולט, ואני לא מבינה למה אני צריכה לסבול [b]סתם[/b]. בינתיים ורוניקה באה, ו-הופ, מכבה את האור (וואלה, שכחנו). אחרי כ-40 דקות היא מסתכלת ואומרת שהיא מקווה שהרופאה תקבל את הרישום, כי יש 10 דקות בהתחלה ו-10 דקות בסוף שיצא יפה ורציף, והיא כבר תסביר לה שה"ריק" זה כי זזתי.
הולכים(!) לרופאה. לא נחמדה בכלל. מנסה להניא אותי מלידה טבעית: (זה ייקח עוד הרבה זמן, ויכאב לך יותר, ולא תוכלי להתחרט). מודיעה לי בחגיגיות: "לא התקדמת הרבה, את עדיין ב-3" אחרי בדיקה כואבת במיוחד שמשאירה אותי מדממת מעתה ועד סוף הלידה (סטריפינג בלי לשאול? לא יכול להיות).
חוזרים לחדר במיון. מקלחת. שוב עניין בזבוז המים. והם כבר לא עוזרים. כואב לי כל הזמן. יוצאת לחדר, מיואשת (ומהירה על כך). ורוניקה נותנת לי סטירה מתודית (כלומר מחזירה אותי בעדינות אך באסרטיביות למצב הקיים). אני רוצה לנוח, אבל אין מצב. אני לא יכולה לשכב/לשבת. מקסימום להניח רגל, יד ומצח על המיטה. ורוניקה מציעה לי עיסוי בגב. אני מפחדת שייגעו בי בזמן ציר. מסכימה לנסות. נבות מעסה. ציר מתחיל. אני מעיפה אותו... אני עייפה, כבר 4:30.
עוברים לחדר הטבעי. ורוניקה ונבות מקרצפים את הג'קוזי, נבות שם שמנים אתריים לבחירתי, ומדליק נרות. אני נכנסת, בחושך, ומבקשת שאף אחד לא יהיה איתי. צריכה את ה-space שלי. נכנסת מיילדת שמאזינה לנטע עם דופלר (?) בג'קוזי, ומחליפה משמרות.
בינתיים בחדר המרווח שמחוץ ל-ד' אמות השירוקלחת, נבות וורוניקה חיים חיים אחרים לגמרי. מדברים על מלא דברים, אוכלים פירות יבשים, לא כואב להם. אני מסכנה.
בחוץ כבר אור. ורוניקה שואלת אם אני לא חושבת שהמים קצת מעכבים לי את הצירים. אני נאלצת להודות שכן, ויוצאת מובסת מהמים, לא לפני שאני מוודאה שאכן "כל ציר מקדם אותי ללידה" (אולי פתאום יתברר שדווקא עדיף לי לעשות הכל כדי להימנע מהכאב (-; ). בחדר, המלאך סידר את כל מה שהכנתי להעצמתי בלידה – קריסטלים בצבעי הצ'אקרות, מנדלות שצבעתי ושרשרת חימר עם חתימות של אוהבים. רק המחשבה להתרכז בהם ולא בבועה שלי גרמה לי לבחילה.
לפתע נכנסת פיונה, המיילדת התורנית. כמו שמש מאירה, עם השיער הצהוב שלה והידיים העוטפות, ברגע שמחיל לי ציר היא מדביקה אותי לקיר ואת האגרופים שלה לגב שלי, וזה [b]כל כך טוב!!![/b] . (מרגע זה ואילך, לא הסכמתי לעבור אף ציר בלי פרקי ידיהם המלבינים של נבות או ורוניקה עמוק בגבי).
בודקת את נטע, ואותי, פתיחה 5-6. יש! השמש עולה והלידה מתחממת. מציעה לי להשתמש בגז צחוק. אני, מתלבטת לרגע אם זה מתאים לאג'נדה ה"טבעית" שלי, ומעיפה את העקרונות דרך החלון.
והגז עושה את שלו - זה לא שפחות כואב, אלא שהשיפוט שלי על הכאב יורד. והוא עושה גם בחילה.
(נבות בכלל טוען שזה לא עבד – הוא לא שמע אותי צוחקת D-: ).
הזמן עובר. אני שעות בישיבת סייזה על המיטה, נבות עם הידיים בגב שלי. מתה לישון (בטח גם הוא).
כשהוא יוצא להפסקה אני מבקשת שיודיע למשפחה שלי שאנחנו בלידה.
נכנסת פיונה עם הרופא (אוף, שכחתי גם את שמו, ודווקא רציתי לזכור). בודק, ואומר (בשקט, לפיונה), שהוא דווקא מרגיש רק פתיחה של 4-5. אבל גם מתלהב מהמנדלות. ידעתי שהתקדמתי, ושלכל אחד מהבודקים יד אחרת ולכן התוצאות השונות (כמו גם אצל הרופאה בהתחלה), אז פשוט החלטתי לא להאמין לו P-: .
פיונה וורוניקה מרעיפות סופרלטיבים עלי ועל נבות ורוצות לצלם. אני, מצדי, בטוחה שהן רק מנסות לעודד אותי, ובעצם חושבות: "חבל שהיא לוקחת את זה כל כך קשה..."
אחרי שעה פיונה בודקת ועומדת על שלה – 7.5. מציעה לפקוע את המים. אני נעתרת.
אח"כ עוברים עוד יומיים-שלושה של צירים צירים צירים בכל התנוחות ועם מלא אנחות נמוכות (וגם כמה גבוהות, כשאני פתאום בורחת לי להונולולו). בג'קוזי (הפעם הרשיתי לבעלי האגרופים להיכנס) אני מוצאת שאני אפילו [b]נרדמת בין הצירים[/b] . היאח! כמו ש"הובטח" לי, סוף סוף.
אח"כ פיונה מכריזה: 9.5, בלי שוליים, ושאם בא לי ללחוץ – שארגיש חופשי, היא תחזור עוד חצי שעה ([b]מה??!![/b] כל כך הרבה? חשבתי שנגמר...). אני בינתיים מנסה להמציא שבא לי ללחוץ, אבל זה לא באמת זה /-: .
בחדר ליד יוצא תינוק. איזה כייף להם. לי זה בחיים לא יקרה.
אח"כ פיונה שואלת אם אני רוצה ללדת על המיטה או איך? לא אכפת לי כלום, אבל למיטה אני לא עולה. אחר כבוד כל מלאכי השרת מסדרים לי מצע על הרצפה. ואני לוחצת. וצועקים עלי שאלחץ יותר, ואני כבר אומרת שלא אכפת לי שיוציאו אותו בוואקום, אם אפשר בלי לחתוך, והיא אומרת שעוד שניה הוא פה. ופתאום [b]באמת[/b] כל הגוף שלי זה רפלקס לחיצה אחד אדיר, אני מרגישה כבתוך מכבש, והראש נדחף החוצה, ואני רוצה להמשיך, כמו עם האפי-נו, אבל פתאום כל המנגנון נעצר, באמצע, ולא יעזור גם אם אנסה ללחוץ, וגם פיונה אומרת לחכות, אבל כואב. ועוד לחיצה קטנה, והוא בחוץ. והוא עליי. 12:30. 3.076 ק"ג.
אני מתרגשת עכשיו הרבה יותר מאשר באותו הרגע. אז פשוט החזקתי את החלקלק הזה על החזה, אבל לא הפסקתי לדבר על כך שעדיין כואב לי, ולהתעניין עד כמה נקרעתי (בכלל לא), ולהתעקש לחכות עם חבל הטבור.
בסוף חתכתי את החבל, ובכמה מילים כרתתי ברית עם אלוהים, כי הרי זו יצירה שלו, ואני הייתי רק שותפה ועכשיו צריכה לשחרר. ורעדתי.
ובמשך יום הצהרתי שיותר אני לא עושה ילדים, ושאסור לי לשכוח את הכאב.
ואחר כך
אחר כך כל זה כבר לא משנה...
זה כל כך עבר
ואני מתה כבר לעבור את זה שוב D-:
סוף @}
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.