על ידי לוטם_מרווני* » 26 ספטמבר 2005, 09:53
אדם בא לעולם
- 9.2005 בשעה 11:50 נולד אדם, במשקל של 3310 גרם, בלידה ואגינלית לאחר קיסרי (לנל"ק). סיפור הלידה:
הקדמה-הלידה הראשונה שלי הסתיימה בניתוח קיסרי. מכאן הכל מתחיל.
החלטתי לעשות "תיקון" לתחושה שלי שאני "לא יולדת על אמת"- וללדת בלידה ואגינלית, ולא סתם- בבית.
יצרתי קשר עם שרהלה כבר בחודש השלישי להריון. בשבוע 17 שרהלה בחנה את סיפור ההריון הראשון והלידה, חיברה עובדה לעובדה ובדיקה למסקנה- היתה לך סכרת הריון, שפוספסה. בהריון הנוכחי לא תיהי סכרתית, כי תקפידי על תפריט עתיר סיבים ועני בפחמימות. התחלתי להקפיד, במטרה- להגיע ללידה עם תינוק לא גדול שיעבור בקלות, בלי עודף מי שפיר ובלי עודף משקל של 27 קילו (שהיה בהריון הראשון).
ועכשיו לסיפור-
כבר כמה שבועות שהיו לי צירים, כמה פעמים שחשבתי ש"הנה הוא בא" ולאו. הגוף מתאמן, הצירים לא כאבו נורא, אבל לא היו בריקסטון היקס- על בטוח. היו ימים שהם העירו אותי בלילה. הגמישו את הצלקת של הקיסרי והכינו אותי ללדת.
ביום שישי לפני שבוע- כבר היו יותר. הלכנו לרמב"ם לבדוק פתיחה- האם יומיים מצורצרים היטב עבדו. פתיחה של סנטימטר וחצי ומחיקה של 80%. מילא. שבת, ראשון. יותר צירים. יותר כואב. ראשון בערב- עוד פעם בדיקת פתיחה. סנטימטר וחצי, 80% מחיקה. מציעים לי "סקציה". למה שתסבלי? אומרים לי שם. אני חוזרת הביתה.
יום שני הצירים נעלמים. יום שלישי בלילה, לתוך רביעי- הם אגניים יותר, מתחילים מהברכיים ומטפסים לגב ולבטן התחתונה, כמו כאבי מחזור. פורצים להבהוב של שבריר שניה לתוך השגרה ומתפוגגים כמעט מיד. נראה לי שזה זה, אני אומרת לאהובי והוא לא הולך לעבודה. מה עכשיו? מחכים לראות מה קורה. שרהלה אומרת שהם קצרים מדי כדי לעשות משהו, אבל אני במפגש של יום ד' על קוצים, ולמרות שהילדה רוצה להשאר- אנחנו מסתלקים. ציר, אחת ל7 – 6 דקות, במשך 12 שעות. אין שינוי. חמישי לפנות בוקר, כבר כואב ואי אפשר בכלל לעשות כלום. אני מדברת עם שרהלה, היא טוענת שזה לא זה "כי הם קצרים ואני מדברת בתוכם יופי" ושאני אשתה משהו אלכוהולי וזה יפסק. שאי אפשר לדבר בציר אמיתי. מסקנות שלי: א'- אפשר. ב'- יותר טוב לא לדבר אלא לנשום.
15/9/2005, באחת וחצי לפנות בוקר הוריי מגיעים לשמור על הבכורה הנמה, שאגב לא הסכימה להרדם עד 12 בלילה וכל הזמן רצתה לגעת בי ולהתחבק איתי. היא הרגישה עוד לפניי. אנחנו הולכים לבדוק את רוטשילד (ברמב"ם המליצו על "סקציה"). פתיחה-1 וחצי ס"מ. מחיקה? 80-90%. אין התקדמות. רוצים לאשפז אותי בחדר לידה, חייבים לעקוב "בגלל שאת אחרי קיסרי, צריך להשגיח במוניטור רציף, בשכיבה, שלא נקרעת הצלקת ברחם" , לדברי הרופאה. איפה לחתום? אני חותמת על נטילת אחריות והולכת הביתה.
בבית אין יין. יש וודקה פינלנדיה. אני מערבבת מעט עם קצת תה קמומיל ושותה. שירגעו קצת.
וודקה זו אחלה דרך ללדת, תאמינו לי
הוודקה לא הפסיקה את הכאב, לא ולא. אבל היא שיחררה את כל המחסומים שאולי היו בי, וכהרף עין הפכתי ללביאה, לנמרה, לחתולה ממליטה. מציר לציר קפצתי לתנוחות שונות, אינסטינקטיביות, ברגעים שהרגשתי שאני מתייאשת חזר קול בתוכי שעלה ואמר: עינבל, את אשה חזקה. והופ- שיניתי לתנוחה אחרת, מכריעה לעמידת שש, לנענועי אגן, לקפיצה על כדור הפיזיו', תוך נהמות, שירה, נשיפות ושאיפות. לא האמנתי שיש בתוכי את החתולה הממליטה הזו, ומצד שני הייתי בהיי, הרבה אנדורפינים, הרבה אהבה, שמחה. שרהלה עימי, ליווי טלפוני. האיש והילדה ישנים. באיזשהו שלב ליה התעוררה וליוותה אותי. אמא כורעת וליה גם. אמא נוהמת וליה גם. אמא נחה בין הצירים וליה מלטפת לאמא את הלחי, שואלת באהבה: אמא, את בסדר עכשיו? את יולדת? ,כן, אני יולדת, אני אומרת לה. את יכולה לחזור לישון. "לא רוצה" היא מתעקשת. עד חמש היא מלווה אותי, ואז נרדמת באפיסת כוחות. אני ממשיכה, ממשיכה ללגום פה ושם מהפינלנדיה, טיפות, לא רציני. כל פעם כשאני על סף יאוש- שלוק קטן מהול בתה קמומיל, להחליק את התרופה המגעילה במורד הגרון. אני מתקשרת שוב לשרהלה, אח"כ ממשיכה לנהום- לזוז ולהשתולל.
אח"כ עולה השחר בחוץ, ערפילים בהירים וקרירים עוטפים אותי, את המרפסת, את הרחוב. אני נתלית על המעקה, נוהמת, מנענעת אגן. בשש בבוקר מעירה את האיש. וזה הנוסח:
תתקשר להוריי שיבואו, אנחנו הולכים ללדת. נלך לכרמל כי יש להם אישפוז שנראה כמו מלון. אם הפתיחה אחרי הלילה הזה נשארה 1 וחצי- אני מבקשת קיסרי אלקטיבי. ואז האשפוז- שווה. אם יותר מ-3 – אני יולדת ואגינלית.
בשש ועשרים הוריי טרם יצאו מהבית. אני כבר קפיצית, די, שיבואו. שרהלה מציעה לבוא וליילד אותי בבית. אבל אין לנו אמבולנס וכו' ואני מודה לה על ההצעה וממשיכה. כורעת לשחרר מן לחץ כזה ו"פאק" אני מרגישה זרם חמים משתחרר. המיים פקעו. הולכת לשירותים להריח. מי שפיר בריח לבנדר, רוזמרין וקלנדולה- שמן העיסוי שהכנתי לי, שכל מיליארד הפעמים שהלכתי הלילה לשירותים- עיסיתי איתו את הפרינאום שוב ושוב. אבל, הצמיגות, הסמיכות, וחוסר השליטה בזרימה האיטית- זה זה. מספרת לשרהלה בטלפון, אני מרוגשת, שמחה ומדי פעם מדברת בקול עמוק, נמוך, כי בדיוק – ציר.
בשש ארבעים הוריי מגיעים, לידם אני לא משוחררת כלל, הצירים כואבים ואני כארי בסוגר. מסתלקים, מגיעים לכרמל.
בשבוע וחצי אנחנו שם, בודקים פתיחה- 5 סנטימטרים!!!
טוב, ללידה. את רוצה אפידוראל, שואלים אותי. לא חושבת, לא יודעת, מתלבטת. מדברים איתי שצריך מוניטור רציף בשכיבה בלידה נרתיקית אחרי קיסרי, ואני מבינה ששכיבה על הגב תיהיה מאוד מאוד מאוד כואבת ללא אפידוראל. אז כן, אני מסכימה. עדיין לא בחדר לידה, עשו מוניטור, תקין.
חדר לידה. מביאים לי מסמך שבו אני אמורה לחתום שאני מודעת לכל הסכנות הטמונות בלנל"ק ומאפשרת להם לעשות בי ככל העולה על רוחם, כולל מוניטור רציף בשכיבה. אני מוחקת את המילה רציף, וכותבת מעל "לסרוגין".
תראי, אומרת הרופאה, זה בכלל לא משנה מה חתמת, אלו הנהלים ואת עולה עכשיו על המיטה ולמניטור רציף בשכיבה. שתי שניות שכיבה-ציר. אני מתהפכת לשש. המיילדת ענת מנסה להשכיב אותי חזרה. אני שוכבת, מדברת על אפידורל. ענת יוצאת. ציר. אני מתהפכת לשש, גונחת, הרצועות של המוניטור והמעקב דופק עוברי מציקות לי בבטן. החתולה היולדת קורעת את הרצועות מעליה, ואני חופשיה מניטור, משתוללת בצירים, נחה בעמידת שש עם הראש למטה- נושפת ושואפת עמוקות, ביניהם.
ענת הולכת ללוות יולדת לקיסרי, מגיעה מעיינה המיילדת. אפאחת מהן לא הביטה ולו לרגע בתוכנית שהכנתי מראש. לא אכפת לי כלום, מגיעה מרינה המרדימה ואני משלחת אותה, לא צריכה כלום. שמים לי פרפר ואינפוזיה ביד, שאם אתחרט יהיו לי מספיק מים. אני לא מתנגדת, שיהיה.
מגיעות משלחות של רופאים, מנסים לשכנע אותי לחגור חזרה את הרצועות של המוניטור, אני מסכימה בתנאי שזה תוך חופש תנועה מוחלט. חוגרים אותי, אני ממשיכה לעבוד, לא מאמינה שאני שם, ממש יולדת. הכאב מתהדק, כמו מנפץ לי את האגן. המוניטור מציק נורא, מנסים להפחיד אותי עם חייו של העובר שאני מסכנת ולשכנע אותי לשכב בניתור כי כשאני משתוללת אז אין עיקוב. מבקשת שוב אפידורל. הפתיחה 8. מגיעה שוב מרינה, מכניסים לי את המחט וכו'. צריך לשכב כמה דקות עד שישפיע. שוכבת, ואו, זה כואבבבב. אבל הוא לא משפיע. מגיע מיילדת אחרת, מלכה, מייד אני מתחברת אליה, מרגישה נתמכת, מרגישה טוב עם האנרגיות שהיא מביאה לחדר 3 כשהיא נכנסת. היא עוברת על תוכנית הלידה, מקריאה ואומרת שתשתדל.
היא רואה שהאפידורל לא משפיע ומדווחת לי- תלדי איך שנוח לך- תעשי מה שאת רוצה- וכל הכבוד לך שאת עושה ויבק:-].
אח"כ אני מנסה להיתלות על משהו, אהובי מוצא את כל הידיות הנשלפות של המיטה, מרים לי ידיות נוחות לתלייה והשענות ואני רוצה להסתובב, להיתלות. המוניטור לא מאפשר לי סיבוב. האהוב מנתק את המוניטור מהקופסא, מאפשר להגיע לתנוחה הרצויה ומחבר מחדש. עובר זמן, אני נעה בין תנוחות, מדי פעם מבקשת עיסוי בכל מיני מקומות עם הארניקה שהבאנו. הוא מעסה, אני נרגעת, מגע ידיו מחבר אותי לשלווה פנימית.
פתאום אני עוברת לתנוחת כריעה, ומבין שפתיי מתמלטת זעקת קרב כמוה טרם שמעתי. מלכה מיד נכנסת, בודקת לי פתיחה בעודי כורעת.
10:30, היא מציינת. את בפתיחה גמורה.
אני מחדירה אצבעות לנרתיק שלי, מתאמצת קצת (תוך ציר) ומרגישה את הראש שלך, ילד שלי, בתחילת תעלת הלידה. הצירים הללו אחרים, גורפים מגרוני שאגות צרודות, המפסקות את שפתיי למין חיוך בלתי נשלט, פתיחה גמורה.
משלחת רופאים. בוחנים את המוניטור העוברי, ואת המד דופק שלי. זהה. ניטור של יותר משעה שניתר את הדופק האימהי. אני מסירה את המוניטור, הרצועות מהגוף. לא עובד אז לא צריך, אני יולדת.
בבקשה, הם מתחננים, תשכבי יפה כדי שנוכל לשמוע את העובר שלך. הוא חי, אני שואגת עליהם ומתכנסת לתוך ציר נוסף. עומדים בצידי המיטה, מדברים אלי, ואם יש ירידה בדופק? ואם משהו לא בסדר, הם ממשיכים.
אני מתעלמת מהם. נעה, זזה, נושמת, נושפת. נשיפות כלב, יוגה, הכל בפנים. אני בפנים, ברחם, עם התינוק. הוא בסדר גמור, אני יודעת. מתעלמת מהם ואחרי איזשהו זמן הם מתייאשים והולכים.
פתאום מגיע רגע שאני לא יודעת מה שלומו. מנסה להתחבר אליו ולא מגיעה. קוראת לרופאה. אני רוצה מוניטור לעובר. היא מחייכת, ניצחון קטן למערכת. תשכבי על הגב. לא, אני לא. טוב, אז רק מוניטור על הגולגולת שלו. טוב, תעשו לו על הראש. אני מרגישה שאני חייבת את זה בשבילו, ועבורי- חייבת את חופש התנועה שהמוניטור .הגולגולתי מאפשר לי. כמה דקות ואני חוזרת לנוע. אגב, על הראש שלו נשארת בלוטת מי שפיר, בלון קטן. הלה השתחרר גם הוא כאשר ניטרו אותו.
ואז אני מרגישה זהו, אני לא יכולה יותר. די, שיפסק כבר, אני מתחננת. אני בוכה, אני לא יכולה-אני-לא-יכולה-למה-לעזאזל-האפידורל-לא-ולמה לא-עשיתי-קיסרי-די-נמאס-לי אני שואגת בכעס לעבר ערימת הרופאים.
מלכה רצה אלי. את יולדת! הוא כבר מציץ החוצה, הנה-הנה-הנה הראש!
מחפשת תנוחה שתשחרר אותי, לא מוצאת. שכיבה על הגב לא, כריעה – כבר אין לי כוח בידיים (הרגליים דווקא חזקות, אבל הידיים רועדות ומחליקות), עמידה על שש- כואב נוראאא, די, אני בוכה.
מגיעה הרופאה, זו עם הניצחון הקטן שלה, מלכה מציעה שינסו את ידיות הכריעה בשכיבה. הרופאה מזכירה שטרם נמצאה היולדת שהיתה גמישה דיה להשתמש בהן. מלכה שולפת אותן מצדי המיטה, אני נשענת גבוה על המשענת, הטוסיק באוויר, הידיות לרגליים (לכפות) נמצאות ליד המרפקים שלי. אני מרימה רגל אחת- ומניחה. זהו, את יכולה ללחוץ ככה, זו פעם ראשונה שאני רואה יולדת שמצליחה לשים רגל כאן, נפעמת הרופאה. תפתחו את השני, אני מבקשת. הידית השניה, ואני מרימה עוד רגל, מקפלת.
תנוחת כריעה בשכיבה, משהו, באמת. מלכה לובשת מין חלוק אפור, פורסת חיתולים ומתארגנת.
כואב לי, אני זועקת. כשיש לך ציר, תלחצי, אומרים לי. אבל לא רציתי ללחוץ, אפשר גם בלי, לא?
תעשי מה שאת רוצה.
אני לוחצת. זה באמת מקל נורא, והנה-הוא-בא.
אבל לוחצת, והוא כמעט בא. ועוד כמעט. ועוד אחד. מלכה שמה לי קומפרסים חמים, שמן שקדים שהבאתי, מותחת תוך כדי ציר את הפרינאום, מנסה לפנות לו דרך החוצה. אני מרגישה שהוא תקוע משהו, ומבקשת שתחתוך, שתשחרר אותו. אגב הדופק שלו ממש עולה בזמן ציר ולא יורד. אחרי עוד כמה ניסיונות היא מזריקה לי אלחוש וגוזרת קצת הצידה. פחחחק, אני שומעת את אוושת המספריים בתוך הגוף שלי. ולחץ- ציר אחת נוסף והופ- יש עלי תינוק!
אח"כ יוצאת השילייה, שלמה ויפה. אדם עלי, מגשש, אפילו יונק. אני מרוגשת עד השמיים.
עשיתי-את-זה- עשיתי-את-זה- עשיתי-את-זה-!
ויבק היי, אני חושבת לעצמי.
כל הכבוד לך, כל הכבוד-איזה ויבק מרגש, אומרת מלכה.
ואני עם דמעות בעיניים, תחת כואב (יצאו טחורים שחבל על הזמן), פות פתוח (נגעתי והרגשתי בלגן מטורף), שוכבת בתנוחת הכריעה בשכיבה הזו ומחכה שיתפרו לי. אף קרע, חוץ מהגיזור הצידה (לבקשתי).
שעתיים אחרי, כבר תפורה היטב (כואב אבל קטן עלי), אדם עלי, מתיקות והתרגשות אדירה.
זהו, עשיתי את זה.
עם אפידורל אך בלי אפידורל, הכל מן אללה.
ואללה, מסתבר, חי בתוכי כחתולה יולדת.
ילדתי.
אדם בא לעולם
[list=1]
[*] 9.2005 בשעה 11:50 נולד אדם, במשקל של 3310 גרם, בלידה ואגינלית לאחר קיסרי (לנל"ק). סיפור הלידה:
[/list]
הקדמה-הלידה הראשונה שלי הסתיימה בניתוח קיסרי. מכאן הכל מתחיל.
החלטתי לעשות "תיקון" לתחושה שלי שאני "לא יולדת על אמת"- וללדת בלידה ואגינלית, ולא סתם- בבית.
יצרתי קשר עם שרהלה כבר בחודש השלישי להריון. בשבוע 17 שרהלה בחנה את סיפור ההריון הראשון והלידה, חיברה עובדה לעובדה ובדיקה למסקנה- היתה לך סכרת הריון, שפוספסה. בהריון הנוכחי לא תיהי סכרתית, כי תקפידי על תפריט עתיר סיבים ועני בפחמימות. התחלתי להקפיד, במטרה- להגיע ללידה עם תינוק לא גדול שיעבור בקלות, בלי עודף מי שפיר ובלי עודף משקל של 27 קילו (שהיה בהריון הראשון).
ועכשיו לסיפור-
כבר כמה שבועות שהיו לי צירים, כמה פעמים שחשבתי ש"הנה הוא בא" ולאו. הגוף מתאמן, הצירים לא כאבו נורא, אבל לא היו בריקסטון היקס- על בטוח. היו ימים שהם העירו אותי בלילה. הגמישו את הצלקת של הקיסרי והכינו אותי ללדת.
ביום שישי לפני שבוע- כבר היו יותר. הלכנו לרמב"ם לבדוק פתיחה- האם יומיים מצורצרים היטב עבדו. פתיחה של סנטימטר וחצי ומחיקה של 80%. מילא. שבת, ראשון. יותר צירים. יותר כואב. ראשון בערב- עוד פעם בדיקת פתיחה. סנטימטר וחצי, 80% מחיקה. מציעים לי "סקציה". למה שתסבלי? אומרים לי שם. אני חוזרת הביתה.
יום שני הצירים נעלמים. יום שלישי בלילה, לתוך רביעי- הם אגניים יותר, מתחילים מהברכיים ומטפסים לגב ולבטן התחתונה, כמו כאבי מחזור. פורצים להבהוב של שבריר שניה לתוך השגרה ומתפוגגים כמעט מיד. נראה לי שזה זה, אני אומרת לאהובי והוא לא הולך לעבודה. מה עכשיו? מחכים לראות מה קורה. שרהלה אומרת שהם קצרים מדי כדי לעשות משהו, אבל אני במפגש של יום ד' על קוצים, ולמרות שהילדה רוצה להשאר- אנחנו מסתלקים. ציר, אחת ל7 – 6 דקות, במשך 12 שעות. אין שינוי. חמישי לפנות בוקר, כבר כואב ואי אפשר בכלל לעשות כלום. אני מדברת עם שרהלה, היא טוענת שזה לא זה "כי הם קצרים ואני מדברת בתוכם יופי" ושאני אשתה משהו אלכוהולי וזה יפסק. שאי אפשר לדבר בציר אמיתי. מסקנות שלי: א'- אפשר. ב'- יותר טוב לא לדבר אלא לנשום.
15/9/2005, באחת וחצי לפנות בוקר הוריי מגיעים לשמור על הבכורה הנמה, שאגב לא הסכימה להרדם עד 12 בלילה וכל הזמן רצתה לגעת בי ולהתחבק איתי. היא הרגישה עוד לפניי. אנחנו הולכים לבדוק את רוטשילד (ברמב"ם המליצו על "סקציה"). פתיחה-1 וחצי ס"מ. מחיקה? 80-90%. אין התקדמות. רוצים לאשפז אותי בחדר לידה, חייבים לעקוב "בגלל שאת אחרי קיסרי, צריך להשגיח במוניטור רציף, בשכיבה, שלא נקרעת הצלקת ברחם" , לדברי הרופאה. איפה לחתום? אני חותמת על נטילת אחריות והולכת הביתה.
בבית אין יין. יש וודקה פינלנדיה. אני מערבבת מעט עם קצת תה קמומיל ושותה. שירגעו קצת.
וודקה זו אחלה דרך ללדת, תאמינו לי :-D
הוודקה לא הפסיקה את הכאב, לא ולא. אבל היא שיחררה את כל המחסומים שאולי היו בי, וכהרף עין הפכתי ללביאה, לנמרה, לחתולה ממליטה. מציר לציר קפצתי לתנוחות שונות, אינסטינקטיביות, ברגעים שהרגשתי שאני מתייאשת חזר קול בתוכי שעלה ואמר: עינבל, את אשה חזקה. והופ- שיניתי לתנוחה אחרת, מכריעה לעמידת שש, לנענועי אגן, לקפיצה על כדור הפיזיו', תוך נהמות, שירה, נשיפות ושאיפות. לא האמנתי שיש בתוכי את החתולה הממליטה הזו, ומצד שני הייתי בהיי, הרבה אנדורפינים, הרבה אהבה, שמחה. שרהלה עימי, ליווי טלפוני. האיש והילדה ישנים. באיזשהו שלב ליה התעוררה וליוותה אותי. אמא כורעת וליה גם. אמא נוהמת וליה גם. אמא נחה בין הצירים וליה מלטפת לאמא את הלחי, שואלת באהבה: אמא, את בסדר עכשיו? את יולדת? ,כן, אני יולדת, אני אומרת לה. את יכולה לחזור לישון. "לא רוצה" היא מתעקשת. עד חמש היא מלווה אותי, ואז נרדמת באפיסת כוחות. אני ממשיכה, ממשיכה ללגום פה ושם מהפינלנדיה, טיפות, לא רציני. כל פעם כשאני על סף יאוש- שלוק קטן מהול בתה קמומיל, להחליק את התרופה המגעילה במורד הגרון. אני מתקשרת שוב לשרהלה, אח"כ ממשיכה לנהום- לזוז ולהשתולל.
אח"כ עולה השחר בחוץ, ערפילים בהירים וקרירים עוטפים אותי, את המרפסת, את הרחוב. אני נתלית על המעקה, נוהמת, מנענעת אגן. בשש בבוקר מעירה את האיש. וזה הנוסח:
תתקשר להוריי שיבואו, אנחנו הולכים ללדת. נלך לכרמל כי יש להם אישפוז שנראה כמו מלון. אם הפתיחה אחרי הלילה הזה נשארה 1 וחצי- אני מבקשת קיסרי אלקטיבי. ואז האשפוז- שווה. אם יותר מ-3 – אני יולדת ואגינלית.
בשש ועשרים הוריי טרם יצאו מהבית. אני כבר קפיצית, די, שיבואו. שרהלה מציעה לבוא וליילד אותי בבית. אבל אין לנו אמבולנס וכו' ואני מודה לה על ההצעה וממשיכה. כורעת לשחרר מן לחץ כזה ו"פאק" אני מרגישה זרם חמים משתחרר. המיים פקעו. הולכת לשירותים להריח. מי שפיר בריח לבנדר, רוזמרין וקלנדולה- שמן העיסוי שהכנתי לי, שכל מיליארד הפעמים שהלכתי הלילה לשירותים- עיסיתי איתו את הפרינאום שוב ושוב. אבל, הצמיגות, הסמיכות, וחוסר השליטה בזרימה האיטית- זה זה. מספרת לשרהלה בטלפון, אני מרוגשת, שמחה ומדי פעם מדברת בקול עמוק, נמוך, כי בדיוק – ציר.
בשש ארבעים הוריי מגיעים, לידם אני לא משוחררת כלל, הצירים כואבים ואני כארי בסוגר. מסתלקים, מגיעים לכרמל.
בשבוע וחצי אנחנו שם, בודקים פתיחה- 5 סנטימטרים!!!
טוב, ללידה. את רוצה אפידוראל, שואלים אותי. לא חושבת, לא יודעת, מתלבטת. מדברים איתי שצריך מוניטור רציף בשכיבה בלידה נרתיקית אחרי קיסרי, ואני מבינה ששכיבה על הגב תיהיה מאוד מאוד מאוד כואבת ללא אפידוראל. אז כן, אני מסכימה. עדיין לא בחדר לידה, עשו מוניטור, תקין.
חדר לידה. מביאים לי מסמך שבו אני אמורה לחתום שאני מודעת לכל הסכנות הטמונות בלנל"ק ומאפשרת להם לעשות בי ככל העולה על רוחם, כולל מוניטור רציף בשכיבה. אני מוחקת את המילה רציף, וכותבת מעל "לסרוגין".
תראי, אומרת הרופאה, זה בכלל לא משנה מה חתמת, אלו הנהלים ואת עולה עכשיו על המיטה ולמניטור רציף בשכיבה. שתי שניות שכיבה-ציר. אני מתהפכת לשש. המיילדת ענת מנסה להשכיב אותי חזרה. אני שוכבת, מדברת על אפידורל. ענת יוצאת. ציר. אני מתהפכת לשש, גונחת, הרצועות של המוניטור והמעקב דופק עוברי מציקות לי בבטן. החתולה היולדת קורעת את הרצועות מעליה, ואני חופשיה מניטור, משתוללת בצירים, נחה בעמידת שש עם הראש למטה- נושפת ושואפת עמוקות, ביניהם.
ענת הולכת ללוות יולדת לקיסרי, מגיעה מעיינה המיילדת. אפאחת מהן לא הביטה ולו לרגע בתוכנית שהכנתי מראש. לא אכפת לי כלום, מגיעה מרינה המרדימה ואני משלחת אותה, לא צריכה כלום. שמים לי פרפר ואינפוזיה ביד, שאם אתחרט יהיו לי מספיק מים. אני לא מתנגדת, שיהיה.
מגיעות משלחות של רופאים, מנסים לשכנע אותי לחגור חזרה את הרצועות של המוניטור, אני מסכימה בתנאי שזה תוך חופש תנועה מוחלט. חוגרים אותי, אני ממשיכה לעבוד, לא מאמינה שאני שם, ממש יולדת. הכאב מתהדק, כמו מנפץ לי את האגן. המוניטור מציק נורא, מנסים להפחיד אותי עם חייו של העובר שאני מסכנת ולשכנע אותי לשכב בניתור כי כשאני משתוללת אז אין עיקוב. מבקשת שוב אפידורל. הפתיחה 8. מגיעה שוב מרינה, מכניסים לי את המחט וכו'. צריך לשכב כמה דקות עד שישפיע. שוכבת, ואו, זה כואבבבב. אבל הוא לא משפיע. מגיע מיילדת אחרת, מלכה, מייד אני מתחברת אליה, מרגישה נתמכת, מרגישה טוב עם האנרגיות שהיא מביאה לחדר 3 כשהיא נכנסת. היא עוברת על תוכנית הלידה, מקריאה ואומרת שתשתדל.
היא רואה שהאפידורל לא משפיע ומדווחת לי- תלדי איך שנוח לך- תעשי מה שאת רוצה- וכל הכבוד לך שאת עושה ויבק:-].
אח"כ אני מנסה להיתלות על משהו, אהובי מוצא את כל הידיות הנשלפות של המיטה, מרים לי ידיות נוחות לתלייה והשענות ואני רוצה להסתובב, להיתלות. המוניטור לא מאפשר לי סיבוב. האהוב מנתק את המוניטור מהקופסא, מאפשר להגיע לתנוחה הרצויה ומחבר מחדש. עובר זמן, אני נעה בין תנוחות, מדי פעם מבקשת עיסוי בכל מיני מקומות עם הארניקה שהבאנו. הוא מעסה, אני נרגעת, מגע ידיו מחבר אותי לשלווה פנימית.
פתאום אני עוברת לתנוחת כריעה, ומבין שפתיי מתמלטת זעקת קרב כמוה טרם שמעתי. מלכה מיד נכנסת, בודקת לי פתיחה בעודי כורעת.
10:30, היא מציינת. את בפתיחה גמורה.
אני מחדירה אצבעות לנרתיק שלי, מתאמצת קצת (תוך ציר) ומרגישה את הראש שלך, ילד שלי, בתחילת תעלת הלידה. הצירים הללו אחרים, גורפים מגרוני שאגות צרודות, המפסקות את שפתיי למין חיוך בלתי נשלט, פתיחה גמורה.
משלחת רופאים. בוחנים את המוניטור העוברי, ואת המד דופק שלי. זהה. ניטור של יותר משעה שניתר את הדופק האימהי. אני מסירה את המוניטור, הרצועות מהגוף. לא עובד אז לא צריך, אני יולדת.
בבקשה, הם מתחננים, תשכבי יפה כדי שנוכל לשמוע את העובר שלך. הוא חי, אני שואגת עליהם ומתכנסת לתוך ציר נוסף. עומדים בצידי המיטה, מדברים אלי, ואם יש ירידה בדופק? ואם משהו לא בסדר, הם ממשיכים.
אני מתעלמת מהם. נעה, זזה, נושמת, נושפת. נשיפות כלב, יוגה, הכל בפנים. אני בפנים, ברחם, עם התינוק. הוא בסדר גמור, אני יודעת. מתעלמת מהם ואחרי איזשהו זמן הם מתייאשים והולכים.
פתאום מגיע רגע שאני לא יודעת מה שלומו. מנסה להתחבר אליו ולא מגיעה. קוראת לרופאה. אני רוצה מוניטור לעובר. היא מחייכת, ניצחון קטן למערכת. תשכבי על הגב. לא, אני לא. טוב, אז רק מוניטור על הגולגולת שלו. טוב, תעשו לו על הראש. אני מרגישה שאני חייבת את זה בשבילו, ועבורי- חייבת את חופש התנועה שהמוניטור .הגולגולתי מאפשר לי. כמה דקות ואני חוזרת לנוע. אגב, על הראש שלו נשארת בלוטת מי שפיר, בלון קטן. הלה השתחרר גם הוא כאשר ניטרו אותו.
ואז אני מרגישה זהו, אני לא יכולה יותר. די, שיפסק כבר, אני מתחננת. אני בוכה, אני לא יכולה-אני-לא-יכולה-למה-לעזאזל-האפידורל-לא-ולמה לא-עשיתי-קיסרי-די-נמאס-לי אני שואגת בכעס לעבר ערימת הרופאים.
מלכה רצה אלי. את יולדת! הוא כבר מציץ החוצה, הנה-הנה-הנה הראש!
מחפשת תנוחה שתשחרר אותי, לא מוצאת. שכיבה על הגב לא, כריעה – כבר אין לי כוח בידיים (הרגליים דווקא חזקות, אבל הידיים רועדות ומחליקות), עמידה על שש- כואב נוראאא, די, אני בוכה.
מגיעה הרופאה, זו עם הניצחון הקטן שלה, מלכה מציעה שינסו את ידיות הכריעה בשכיבה. הרופאה מזכירה שטרם נמצאה היולדת שהיתה גמישה דיה להשתמש בהן. מלכה שולפת אותן מצדי המיטה, אני נשענת גבוה על המשענת, הטוסיק באוויר, הידיות לרגליים (לכפות) נמצאות ליד המרפקים שלי. אני מרימה רגל אחת- ומניחה. זהו, את יכולה ללחוץ ככה, זו פעם ראשונה שאני רואה יולדת שמצליחה לשים רגל כאן, נפעמת הרופאה. תפתחו את השני, אני מבקשת. הידית השניה, ואני מרימה עוד רגל, מקפלת.
תנוחת כריעה בשכיבה, משהו, באמת. מלכה לובשת מין חלוק אפור, פורסת חיתולים ומתארגנת.
כואב לי, אני זועקת. כשיש לך ציר, תלחצי, אומרים לי. אבל לא רציתי ללחוץ, אפשר גם בלי, לא?
תעשי מה שאת רוצה.
אני לוחצת. זה באמת מקל נורא, והנה-הוא-בא.
אבל לוחצת, והוא כמעט בא. ועוד כמעט. ועוד אחד. מלכה שמה לי קומפרסים חמים, שמן שקדים שהבאתי, מותחת תוך כדי ציר את הפרינאום, מנסה לפנות לו דרך החוצה. אני מרגישה שהוא תקוע משהו, ומבקשת שתחתוך, שתשחרר אותו. אגב הדופק שלו ממש עולה בזמן ציר ולא יורד. אחרי עוד כמה ניסיונות היא מזריקה לי אלחוש וגוזרת קצת הצידה. פחחחק, אני שומעת את אוושת המספריים בתוך הגוף שלי. ולחץ- ציר אחת נוסף והופ- יש עלי תינוק!
אח"כ יוצאת השילייה, שלמה ויפה. אדם עלי, מגשש, אפילו יונק. אני מרוגשת עד השמיים.
עשיתי-את-זה- עשיתי-את-זה- עשיתי-את-זה-!
ויבק היי, אני חושבת לעצמי.
כל הכבוד לך, כל הכבוד-איזה ויבק מרגש, אומרת מלכה.
ואני עם דמעות בעיניים, תחת כואב (יצאו טחורים שחבל על הזמן), פות פתוח (נגעתי והרגשתי בלגן מטורף), שוכבת בתנוחת הכריעה בשכיבה הזו ומחכה שיתפרו לי. אף קרע, חוץ מהגיזור הצידה (לבקשתי).
שעתיים אחרי, כבר תפורה היטב (כואב אבל קטן עלי), אדם עלי, מתיקות והתרגשות אדירה.
זהו, עשיתי את זה.
עם אפידורל אך בלי אפידורל, הכל מן אללה.
ואללה, מסתבר, חי בתוכי כחתולה יולדת.
ילדתי.