על ידי מאמה* » 26 אפריל 2012, 18:50
היא לעסה מסטיק, דבר שעיצבן אותי מאוד, וביקשתי שתזרוק אותו. נעמדתי בעמידת שש כדי שהיא תבדוק פתיחה. היא מדדה לי לחץ דם, והוא יצא גבוה מאוד, היא מדדה עוד כמה פעמיים , ועדיין היה מאוד גבוה, עד שהדולה שמה לב שבגלל שאני נשענת על היד בעמידת שש, הבדיקה לא תקינה. שחררתי את היד, והבדיקה יצאה תקינה. כמובן, שהתהליך הלחיץ אותי, כי פחדתי שתכף יפנו אותי לבי"ח. אח"כ עוד כמה ימים כאבה לי היד מכול הבדיקות. היא ביקשה להקשיב לעובר עם הדופלר, לא הסכמתי כי פחדתי להלחץ. היא הסבירה לי למה זה חשוב והסכמתי. כל הזמן שהדופלר היה על הבטן לא נשמתי מפחד שמשהו לא תקין. הדופלר היה תקין, והיא עברה לבדיקת פתיחה, הדולה ביקשה שלא תבדוק אותי בזמן הציר. הבדיקה הייתה כואבת בצורה לא נסבלת, וצרחתי שתוציא את היד. הייתי בפתיחה מלאה! היא הציעה שאלד בסלון (שם הייתה ספה נמוכה, מכוסה במצעים ללידה). בפתיחה מלאה הלכתי מהסלון לחדר השינה, ומחדר השינה לסלון! ביקשתי שבעלי יכנס לחדר ויתפלל עליי, לא רציתי שיראה אותי בלידה עצמה. בסלון אינסטנקטיבית נעמדתי בעמידת שש, כאשר הידיים נשענות על הספה ומוגבהות מהגוף. היא מדדה לי עוד מס' פעמים לחץ דם, וביקשה להקשיב לדופלר בזמן הצירים. הרגשתי שההתערבות הזאת מאוד מוציאה אותי מריכוז ומפריעה לי.
בשעה חמש הגיעה מיילדת נוספת, והרגשתי שרווח למיילדת השניה. הרגשתי שלדעתן אני לא מתקדמת מספיק מהר, למרות שהרגשתי שאני מתקדמת בדיוק בקצב הנכון. הן העבירו אותי לשכיבה על הצד שדי הפחיתה את הצירים, אז הן לחצו עליי לשבת על כיסא הלידה, פחדתי לשבת על הכיסא, כי פחדתי להקרע. ישבתי על הכיסא (מכשיר סדיסטי לחלוטין!), והרגשתי שהצירים שבאים בגללו, הם אינטנסיביים וכואבים מידי בשבילי. ידעתי שהכי נכון לי זה להשאר בעמידת שש. בשלב הזה כנראה שגם המיילדות השתכנעו בכך. המיילדת השניה הציעה לשים ידיים על הגב התחתון שלי, זה היה מאוד נעים ותומך. המיילדת הראשונה ניגבה אותי ושמה קומפרסים של שמן כדי לרכך את האזור. כפות הידיים התחילו להתעייף בגלל ההשענות עליהן, והדולה הציעה שהיא תהיה בתנוחת עובר, ואני אשען עליה עם פלג הגוף העליון. זה הקל עליי מאוד.
השלב הכי קשה של הלידה היה השלב שבו עברנו לסלון. עד אז הרגשתי כל הזמן חיה את התהליך, ולא הייתה לי שום ציפייה לסוף. המיילדות משום מה ציפו לתינוק. הלחץ והציפייה לסוף התהליך שנוספה, הקשתה עליי מאוד.
בשלב הזה המיילדת כבר ראתה את הראש, וביקשה ממני להתחיל ללחוץ, למרות שביקשתי במפורש בתחילת המפגש איתה ללדת בלי ללחוץ. בשלב הזה היא ביקשה ממני מס' פעמים ללחוץ ולצעוק, למרות שלהרגשתי זה היה לגמרי מיותר. לחצתי מס' פעמים, הראש היה בחוץ, והיא הציעה לי לגעת בו. לא רציתי, רק שאלתי אם התינוק נורמלי, והם אמרו שכן. שאלתי באיזה צבע השער והן אמרו בלונדיני, זה נשמע לי חשוד
, לא אני ולא בעלי בשום שלב של חיינו לא היינו בלונדיניים ולא קרובים לזה (בסוף התינוק יצא עם שיער שחור בעליל). אחרי עוד כמה לחיצות יצא הגוף. יצא בשעה שש, שעתיים אחרי שהמיילדת הראשונה הגיעה.
התינוק שקל 2.200, והן נלחצו, ניסו להזמין מס' רופאי ילדים, אך היה ערב שבת ואיש לא ענה. ניסיתי להניק אותו, אבל למרות שהתינוק מאוד השתדל, הוא לא הצליח להתחבר.
אחרי חצי שעה, הן לחצו עליי לחזור לכיסא הסדיסטי וללדת את השלייה. לא הרגשתי שום דחיפות ללדת אותה, וגם לא ציר, אך במצוותן לחצתי בכוח על הכיסא, והשלייה יצאה. הן לחצו עליי להתפנות מיד לבי"ח, כי התינוק קטן, לא מצליח לינוק, יכולות להיות לו נפילות סוכר, נפילות חום ומה לא. הסברתי להן, שגם אני נולדתי 2.200, ואצלנו כולם נולדים קטנים.
נסענו לבי"ח, המיילדת השניה ליוותה אותנו ומאוד עזרה.
היא לעסה מסטיק, דבר שעיצבן אותי מאוד, וביקשתי שתזרוק אותו. נעמדתי בעמידת שש כדי שהיא תבדוק פתיחה. היא מדדה לי לחץ דם, והוא יצא גבוה מאוד, היא מדדה עוד כמה פעמיים , ועדיין היה מאוד גבוה, עד שהדולה שמה לב שבגלל שאני נשענת על היד בעמידת שש, הבדיקה לא תקינה. שחררתי את היד, והבדיקה יצאה תקינה. כמובן, שהתהליך הלחיץ אותי, כי פחדתי שתכף יפנו אותי לבי"ח. אח"כ עוד כמה ימים כאבה לי היד מכול הבדיקות. היא ביקשה להקשיב לעובר עם הדופלר, לא הסכמתי כי פחדתי להלחץ. היא הסבירה לי למה זה חשוב והסכמתי. כל הזמן שהדופלר היה על הבטן לא נשמתי מפחד שמשהו לא תקין. הדופלר היה תקין, והיא עברה לבדיקת פתיחה, הדולה ביקשה שלא תבדוק אותי בזמן הציר. הבדיקה הייתה כואבת בצורה לא נסבלת, וצרחתי שתוציא את היד. הייתי בפתיחה מלאה! היא הציעה שאלד בסלון (שם הייתה ספה נמוכה, מכוסה במצעים ללידה). בפתיחה מלאה הלכתי מהסלון לחדר השינה, ומחדר השינה לסלון! ביקשתי שבעלי יכנס לחדר ויתפלל עליי, לא רציתי שיראה אותי בלידה עצמה. בסלון אינסטנקטיבית נעמדתי בעמידת שש, כאשר הידיים נשענות על הספה ומוגבהות מהגוף. היא מדדה לי עוד מס' פעמים לחץ דם, וביקשה להקשיב לדופלר בזמן הצירים. הרגשתי שההתערבות הזאת מאוד מוציאה אותי מריכוז ומפריעה לי.
בשעה חמש הגיעה מיילדת נוספת, והרגשתי שרווח למיילדת השניה. הרגשתי שלדעתן אני לא מתקדמת מספיק מהר, למרות שהרגשתי שאני מתקדמת בדיוק בקצב הנכון. הן העבירו אותי לשכיבה על הצד שדי הפחיתה את הצירים, אז הן לחצו עליי לשבת על כיסא הלידה, פחדתי לשבת על הכיסא, כי פחדתי להקרע. ישבתי על הכיסא (מכשיר סדיסטי לחלוטין!), והרגשתי שהצירים שבאים בגללו, הם אינטנסיביים וכואבים מידי בשבילי. ידעתי שהכי נכון לי זה להשאר בעמידת שש. בשלב הזה כנראה שגם המיילדות השתכנעו בכך. המיילדת השניה הציעה לשים ידיים על הגב התחתון שלי, זה היה מאוד נעים ותומך. המיילדת הראשונה ניגבה אותי ושמה קומפרסים של שמן כדי לרכך את האזור. כפות הידיים התחילו להתעייף בגלל ההשענות עליהן, והדולה הציעה שהיא תהיה בתנוחת עובר, ואני אשען עליה עם פלג הגוף העליון. זה הקל עליי מאוד.
השלב הכי קשה של הלידה היה השלב שבו עברנו לסלון. עד אז הרגשתי כל הזמן חיה את התהליך, ולא הייתה לי שום ציפייה לסוף. המיילדות משום מה ציפו לתינוק. הלחץ והציפייה לסוף התהליך שנוספה, הקשתה עליי מאוד.
בשלב הזה המיילדת כבר ראתה את הראש, וביקשה ממני להתחיל ללחוץ, למרות שביקשתי במפורש בתחילת המפגש איתה ללדת בלי ללחוץ. בשלב הזה היא ביקשה ממני מס' פעמים ללחוץ ולצעוק, למרות שלהרגשתי זה היה לגמרי מיותר. לחצתי מס' פעמים, הראש היה בחוץ, והיא הציעה לי לגעת בו. לא רציתי, רק שאלתי אם התינוק נורמלי, והם אמרו שכן. שאלתי באיזה צבע השער והן אמרו בלונדיני, זה נשמע לי חשוד :-) , לא אני ולא בעלי בשום שלב של חיינו לא היינו בלונדיניים ולא קרובים לזה (בסוף התינוק יצא עם שיער שחור בעליל). אחרי עוד כמה לחיצות יצא הגוף. יצא בשעה שש, שעתיים אחרי שהמיילדת הראשונה הגיעה.
התינוק שקל 2.200, והן נלחצו, ניסו להזמין מס' רופאי ילדים, אך היה ערב שבת ואיש לא ענה. ניסיתי להניק אותו, אבל למרות שהתינוק מאוד השתדל, הוא לא הצליח להתחבר.
אחרי חצי שעה, הן לחצו עליי לחזור לכיסא הסדיסטי וללדת את השלייה. לא הרגשתי שום דחיפות ללדת אותה, וגם לא ציר, אך במצוותן לחצתי בכוח על הכיסא, והשלייה יצאה. הן לחצו עליי להתפנות מיד לבי"ח, כי התינוק קטן, לא מצליח לינוק, יכולות להיות לו נפילות סוכר, נפילות חום ומה לא. הסברתי להן, שגם אני נולדתי 2.200, ואצלנו כולם נולדים קטנים.
נסענו לבי"ח, המיילדת השניה ליוותה אותנו ומאוד עזרה.