תודה על השיתוף, אני יודעת שתוכלי ללדת אחרת בפעם הבאה.

ריקי, זכרת נכון את שם המיילדת שלנו. קשה לי לענות על השאלות שלך. אני לא יודעת מה היה המקום שלה בלידה שלי ומה היה המקום שלי. כלומר, אני לא יודעת אם היא הייתה יכולה לעשות את הדברים אחרת. לפעמים אני כועסת שהיא לא שלחה אותי הביתה ואמרה לי לחכות עוד כמה ימים. מצד שני, הייתי בכזה לחץ שלא באמת רציתי ללכת הביתה. לפעמים אני כועסת שהיא נתנה לי אפידורל כשביקשתי. מצד שני, אחרי יומיים ללא שינה ועם המון חרדות, אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לעשות משהו אחרת.
כן היה קרע, ותפרים. היא שמה המון שמן שקדים אבל זה לא הספיק.
מה שאני כן יכולה להגיד זה שהיא אשה מאוד חמה ותומכת. השאלה היא מאיזה מקום את באה, איזו לידה את רוצה. ומה את מצפה מהלידה.

(())

לא ידעתי שעברת תקופות כ"כ קשות. מאחלת לכם רק דברים טובים, בריאות ושמחה עד 120 @}

קראתי את הסיפור המדהים.... מי הייתה המיילדת הפרטית? חוץ מלא לתת לאף אחד להכנס היא גם עיסתה אותך? שמרה שלא יהיה חתך וכו'?

יוחננית

[u]עכשיו נותר רק לחכות להריון הבא וללידה הבאה, שיגיעו כשיגיעו, ואני בטוחה שבפעם הבאה החוויות יהיו לגמרי אחרות[/u]

זה נשמע שרק עכשיו , את מעבדת ומשלימה עם הלידה .
אני ילדתי לפני חודש ואפילו לא מסוגלת לכתוב עדיין על הלידה (שהייתה נפלאה ומעצימה)
אני מנסה לדמיין אותי בעוד כמה חודשים , כניראה זה עניין של זמן ופרספקטיבה עד שאפשר להכניס את כל מה שעבר למילים , וגם לפרסם .
בכל אופן אני שולחת לך חיבוק , נראה שלא האמנת בגוף שלך (מוכר , מוכר לי מהלידה הראשונה אחרי בעיות פוריות )
ונראה שהאמהות מחברת אותך יותר כך שאני בטוחה שהלידה הבאה תהיה ממקום אחר לגמרי , כמו שקרה אצלי ,
למרות שעל עצמי אני מרגישה שאני עדיין בדרך ללסמוך על עצמי לגמרי ואני כבר מצפה ללידה הבאה שלי .

[u]וחוץ מזה- הפנים המחייכות והמאירות שהבאת איתך לטיול הקלו (עלי) מאוד להתמודד עם ה"פעם הראשונה" של מפגש כזה.[/u]
שרון, אני מקווה שניפגש בעוד טיולים, ושמחה שהקלתי :-)

נפגשנו היום בטיול על חוף הים... כשהגענו הבייתה ברגע זמן שנוצר פתחתי את המחשב לקרוא את הסיפור לידה שלך...
מרגש מרגש מרגש תודה על השיתוף.

וחוץ מזה- הפנים המחייכות והמאירות שהבאת איתך לטיול הקלו (עלי) מאוד להתמודד עם ה"פעם הראשונה" של מפגש כזה. @}

תודה על מה שכתבת כאן. (())

[u]מה שהיה הכי נפלא במיילדת פרטית הוא שהיא לא נתנה לאף רופא להתקרב אלי. בכל פעם שרופא נכנס לחדר הלידה, היא כיסתה אותי מכף רגל ועד ראש וגירשה אותם משם[/u]
כל הכבוד לה
וכל הכבוד לך על השיתוף והלמידה הפורה מהלידה הנוכחית

שוב, תודה רבה רבה לכל מי שכתבה כאן - אתן מאוד, מאוד מרגשות אותי!!!
יש לי הקלה עצומה מאז שכתבתי את הסיפור, מעין השלמה וסגירת מעגל.

[u]דרך אגב, איפה ילדת?[/u]
ילדתי בבי"ח לניאדו בנתניה.
מה שהיה הכי נפלא במיילדת פרטית הוא שהיא לא נתנה לאף רופא להתקרב אלי. בכל פעם שרופא נכנס לחדר הלידה, היא כיסתה אותי מכף רגל ועד ראש וגירשה אותם משם |Y| |Y| |Y|

תודה על השיתוף, על המוכנות לחשוף.
התרגשתי לקרוא.

(())
|תינוק| (())

מרגש למרות הקשיים. חיזכי ואימצי.
עכשיו אני מבינה ממה נבעו השאלות שלך בזמן ההריון. לא קל.
מקווה מאוד מאוד בשבילך שבפעם הבאה תהיה לך לידה כמו שלי. (גם אני צריכה לפרסם את שלי).
דרך אגב, איפה ילדת?
(())

יש חלקים בסיפור שלך שאני כל כך מזדהה איתם ואחרים שעברתי בעצמי, כמו ההפרדה הממושכת אחרי מפגש קצרצר. אני חושבת שמה הכי מיוחד בסיפור שלך הוא היכולת שלך ללמוד את השיעור שהלידה העבירה לך. זה כל כך לא מובן מאליו להיות קשובים לו.
מייחלת בעצמי ללידה טבעית בפעם הבאה ומקווה מאוד גם בשבילך (())

[b][u][po]יוחננ ית[/po], את אישה אמיצה, רגישה ומקסימה, והבן המתוק שלך ידע למי להיוולד![/u][/b]

מצטרפת למתפעלות! כל הכבוד שהעזת לספר (אני חיכיתי וחיכיתי לקרוא את הסיפור שלך...).
את אכן אמא רגועה ונפלאה @}
[u]תוך דקות ספורות התינוק התחיל לנשום, הם הלבישו אותו, נתנו לי לחבק אותו לרגע, ומיד לקחו אותו לחימום בפגיה. זאת הייתה תחושה מוזרה ביותר. ואם לא די בכך, מיד הוציאו אותי מחדר הלידה כי היו צריכים דחוף את החדר ליולדת שהגיעה[/u]
מדהים ומטורף :-( חימום בפגיה, באמת. למה עדיין לא נותנים להורים הנחייה להחזיק את התינוק צמוד אליהם מתחת לבגדים ("קנגורו"), במקום לשלוח אותו לחימום מלאכותי. מ ק ו מ ם !
[u]התברר שכעבור שעה כבר העבירו את התינוק שלי מהפגייה לתינוקייה, ואף אחד לא חשב שאולי ארצה לראות אותו, לחבק אותו, להניק אותו![/u]
כל כך מרגיז!!! יש בהחלט מקום לשיפור בבתי החולים המגעילים שלנו.
[po]יוחננ ית[/po], את אישה אמיצה, רגישה ומקסימה, והבן המתוק שלך ידע למי להיוולד! |L|

[u]התברר שכעבור שעה כבר העבירו את התינוק שלי מהפגייה לתינוקייה, ואף אחד לא חשב שאולי ארצה לראות אותו, לחבק אותו, להניק אותו![/u]
:-0
אין גבול לאטימות!
(נשיקות ל-[po]יוחננ ית[/po])

[u]מה, לא ראית אותו מהבוקר עד חמש אחר הצהריים?[/u]
אני רוצה עכשיו לספר קצת על ה"אחרי". לקראת סוף הלידה, המיילדת קראה למיילדת נוספת, ואמרה שבסוף הלידה הן תמיד שתיים, למקרה שצריך משהו דחוף. כשהתינוק התחיל לצאת, המיילדת אמרה לי להרגיש את הראש ולהוציא אותו בעצמי, אבל לא רציתי, זה הרגיש לי מוזר מדי. התינוק יצא והמיילדת שלי אמרה שהיא תחתוך את חבל התבור. התכנון היה שגיא יחתוך אותו, אבל סמכנו על המיילדת ולא שאלנו שאלות.
ראיתי שהתינוק כולו כחול ולא זז ושאלתי אם הוא מת. לא, לא, לא, היא ענתה לי. בדיעבד התברר לנו שהוא נולד עם דופק, אך לא נושם.
אני מנסה לחשוב איך לנסח את השקט והשלווה שאפיינו את תיפקוד הצוות המדהים: המיילדת השנייה יצאה מהחדר בלי שנרגיש והזעיקה רופא ילדים. הרופא הגיע מיד, ונראה רגוע לחלוטין. בינתיים המיילדת שלי ניגשה עם התינוק לשולחן והתחילה לשאוב לו מהאף ומהפה. רופא הילדים הנשים את התינוק ובו-זמנית שתי המיילדות עיסו את גופו. (כעבור כמה ימים המיילדת סיפרה לנו שהיא מאוד, מאוד חששה כשתינוק נולד כך, אבל כלפי חוץ היא הפגינה רוגע ובטחון.)
תוך דקות ספורות התינוק התחיל לנשום, הם הלבישו אותו, נתנו לי לחבק אותו לרגע, ומיד לקחו אותו לחימום בפגיה. זאת הייתה תחושה מוזרה ביותר. ואם לא די בכך, מיד הוציאו אותי מחדר הלידה כי היו צריכים דחוף את החדר ליולדת שהגיעה. גיא ואני עברנו למחלקת יולדות, והמיילדת שלי הלכה לפגיה לוודא שהתינוק שלנו בסדר. אחר-כך גם גיא ניגש לשם, וגם הוא אמר לי שהתינוק בסדר ושהוא אפילו מרים את ראשו.
בגלל האפידורל לא יכולתי ללכת בעצמי לראות אותו, הרגליים שלי עדיין היו רדומות. עברו כמה שעות עד שהודענו לחברים שילדנו, כי לא הייתה תחושה כזאת. בשעה שלוש הייתה שעת ביקור. המשפחה הגיעה לבקר, כולל דודים! אני לא זוכרת את הביקור הזה בכלל, גם לא מי היה שם. בכלל לא שמחתי כי חיכיתי לראות את התינוק שלי ולראות בעצמי שהוא חי ונושם. בחמש, כשהביאו למחלקה את כל התינוקות מהפגייה, הביאו לי אותו. התברר שכעבור שעה כבר העבירו את התינוק שלי מהפגייה לתינוקייה, ואף אחד לא חשב שאולי ארצה לראות אותו, לחבק אותו, להניק אותו!
אבל לא חשוב, אני זוכרת איזה תינוק חמוד וקטן הוא היה (ועדיין) וכמה היינו מאושרים שהוא הצטרף למשפחה שלנו :-)

(())
תודה

תודה לכל המגיבות, ריגשתן אותי מאוד!
התינוק כבר בן 11 חודשים. כתבתי את סיפור הלידה שלו כשהוא היה בן חצי שנה, ורק אתמול הייתי מסוגלת לפרסם אותו באתר. סליחה על הבלבול.
בימים האחרונים אני חוזרת וקוראת דברים שכתבתי באתר במהלך ההריון ואחרי הלידה, ועיבוד החומר מחדש, מהמקום שאני נמצאת בו היום, איפשר לי כעת לספר את הסיפור שלי באתר.

@}

מה, לא ראית אותו מהבוקר עד חמש אחר הצהריים ? )-:

מזל טוב! (וזה היה כבר לפני יותר מחצי שנה, נכון? ;-) )

מזל טוב מכל הלב. סיפור מרגש.

אני יושבת כאן ובוכה, בוכה, בוכה.
[po]יוחנני ת[/po] , כל כך מרגש, השקיפות שבה את רואה היום, חצי שנה אחרי הלידה, את הדברים. הכנות הזו, שתביא בוודאות לצמיחה, שהביאה לצמיחה, שהביאה לאדם השלם שאת היום, כאמא הכי רגועה שאני מכירה!
(())
תודה על השיתוף@}

[po]יוחננ ית[/po],
התרגשתי מאוד לקרוא. מאוד.
(())

[u]וואו את כזאת אמיתית ואמיצה לדעת לומר מה היה המקום שלך באותה לידה. מאיפה באת.[/u]
כל כך מסכימה.
והחיבור הזה לעצמך וההתבוננות על עצמך ברגעים האלה, רק עוזרים לצמוח ולגדול.
כל הכבוד לך.
ואין לי ספק שבפעם הבאה זה יהיה כל כך אחרת.
@}

יו, ממש תודה על השיתוף. אהבתי את הכנות שלך, הנכונות לחשוף את רגעי החולשה והכוח ללמוד מהם.
אני מאמינה שהלידה הבאה שלך אכן תקח אותך למקום אחר.
[u]אני כבר תשעה חודשים (ויום) אחרי הלידה ועדיין לא מסוגלת לספר עליה[/u]
ואני כבר 7 שנים אחרי ועדיין מתקשה להשלים...
(())
מנטי

[u]היום אני אימא לילד מקסים בן חצי שנה. אני נמצאת איתו כל הזמן ואני נהנית מכל רגע[/u]

שומעים מתוך המלים איך הקשר שלכם הוא התרופה לשעות של הלבד אחרי הלידה.
אני כבר תשעה חודשים (ויום) אחרי הלידה ועדיין לא מסוגלת לספר עליה. תודה @}

וואו את כזאת אמיתית ואמיצה לדעת לומר מה היה המקום שלך באותה לידה. מאיפה באת. אני בטוחה שהלידה הבאה תהיה אחרת לגמרי. וגם זו לא היתה סוף העולם,גם אם היא לא היתה אידיאלית.
אז שיהיה בכיף ותודה על הסיפור {@

קראתי ופתאום הרגשתי כל כך מוזר שבעצם מעולם לא דיברנו על הלידה שלך.
עשית לי חשק לקרוא שוב את [po]בדרך להיות הורים[/po] ולהזכר בימים ההם...
נשיקות.

אוי הדף היה פתוח קצת יותר מדי זמן- דקל כתבה דומה אבל עוד יותר טוב ממני:-P

[u]עכשיו נותר רק לחכות להריון הבא וללידה הבאה, שיגיעו כשיגיעו, ואני בטוחה שבפעם הבאה החוויות יהיו לגמרי אחרות.[/u] בטוח (())

יופי שכתבת את הסיפור!
למרות שכבר שמעתי הרגשתי כאילו אני נחשפת אליו בפעם הראשונה, ודאי גם לכתוב אותו הרגיש לך אחרת מלספר בע"פ.

@}

[u]כשהגענו, יצאתי מהאוטו בריצה ועפתי. וככה הגעתי למיון יולדות עם ברכיים מדממות כמו ילדה קטנה שנפלה![/u]
D-:
אני מתנצלת אבל זה כל כך משעשע! את כזו חמודה

יקירתי!
אני כל כך גאה בך שהעזת להעלות את הסיפור הזה סוף סוף.
[u]עכשיו נותר רק לחכות להריון הבא וללידה הבאה, שיגיעו כשיגיעו, ואני בטוחה שבפעם הבאה החוויות יהיו לגמרי אחרות.[/u] כן.

אני רואה אותך מעכלת את הלידה הזו ורואה את החיבור המדהים שיש בינך ליוחננצ'יק הקטן (והמקסים כל כך) שלך, שאין לי ספק שהבא בתור, כשיבוא, יבוא אחרת.

(())

תודה שסיפרת

מזל טוב.
התחושה שלי היא שעברת איזושהי משוכה.

[h=3]זהו סיפור הלידה שלי, שנכתב לפני 5 חודשים, כשהתינוק היה בן חצי שנה[/h]
חצי שנה עברה מאז הלידה. וכמה ניסיונות לכתוב את סיפור הלידה. רק עכשיו מצליחה. רק עכשיו אני רוצה. סיפור הלידה מתחיל עוד הרבה קודם, עם ההיריון עצמו ועם שנתיים וחצי של המתנה להיריון הזה, פלוס הפלה אחת בדרך.
הייתה לי תמיד אמונה שלי לא יהיה ילד, שאני לא אהיה אימא. אמונה חזקה ומושרשת חזק. מחודש לחודש, כשלא הצלחתי להרות, הנה זאת הייתה הוכחה בשבילי שאני צודקת. ילד כנראה לא יהיה לי. כעבור שנה נכנסתי להיריון. ככה סתם, באופן טבעי. אבל היה לי ברור שאני לא אהיה אימא. בשבוע 8 ראינו דופק באולטרא סאונד (טוב, לא באמת הצלחתי לראות את הדופק, אבל הנהנתי בראש ואמרתי לרופא, אה כן, אני רואה). כעבור שבוע גיא בחו"ל ומתחילים אצלי דימום והיסטריה קלה. בטלפון הרופא אמר שזה בוודאי שום דבר ושאין לי מה לדאוג, אבל בבדיקה הרופא אמר לי, "את צודקת, אין דופק". רציתי שהאדמה תבלע אותי, לא יכולתי לחשוב על להמשיך הלאה. וגיא בחו"ל. בדרך הביתה התקשרתי לכל בני המשפחה וצעקתי, "התינוק שלי מת". צעקתי ובכיתי. גיא חזר מיד מחו"ל וכעבור יומיים עברתי גרידא.
המון בכי, המון עצב, להרבה, הרבה זמן.

לאחר מכן הייתי מאוד אופטימית. הייתי בטוחה שמיד אכנס שוב להיריון. אך כעבור כמה חודשים הבנתי שזה לא כך. ושוב התבהר לי שלי לא יהיו ילדים. עשיתי המון דברים בשביל עצמי במהלך החודשים, דברים לנפש. הרופא לחץ לכיוון טיפולים אך אני סירבתי.
לפתע פתאום, ביום בהיר אחד, הכרזתי לגיא שאני מוכנה לעשות טיפולים. עשינו טיפול אחד, קל יחסית, שמאוד קרב בינינו. והופ! נכנסתי להיריון!!! איזה שמחה ואיזה אושר. לא?
אז האמת, לא. בכלל לא שמחתי, כי היה לי ברור שזה לא יכול להיות. עשיתי בדיקת דם שיצאה חיובית אבל חששתי מאוד. גם בדיקת דם נוספת כעבור שלושה ימים יצאה חיובית, אבל עדיין הייתי סקפטית. רק חיכיתי להפלה שבדרך. לא הייתי מסוגלת לספר לאנשים שאני בהיריון. פחדתי מעין הרע. ובכל פעם שכן סיפרתי למישהו שאני בהיריון, נלחצתי והפסקתי לספר. כל הזמן עשיתי אולטרא-סאונד ומוניטור, לוודא שעדיין יש דופק.
לבסוף הגיע החודש תשיעי, אך עדיין לא הייתי מסוגלת להאמין שהנה או טו טו אני הופכת להיות אימא.

שבוע 38. התחילו הצירים ביום רביעי במהלך היום. צירים קטנטנים שלא הייתי בטוחה בכלל שזה צירים. בערב הם קצת התחזקו והתקשרתי לחברה לשאול אותה אם אלה הם צירים. "כשיהיו לך צירים, את תדעי", היא אמרה לי. (אחר-כך היא לא האמינה שזה מה שהיא אמרה!). התקשרתי לבית החולים ושם אמרו לי שזה צירים. התרגשתי. הלכנו לטייל. לא היה לי כוח. חזרנו הביתה. גיא הלך לישון ואני שכבתי במיטה ופתרתי תשבצים. חוברת התשבצים מלאה במספרים – השעה שבה התחיל כל ציר וכמה זמן הוא נמשך. היו לי צירים כל כמה דקות אבל צירים מאוד, מאוד קצרים. ידעתי שזה לא ממש זה.
יום חמישי, שלוש בבוקר, דם מלווה בהיסטריה. התקשרנו למיילדת והיא אמרה להגיע לבית החולים. טסנו לשם ואני בלחץ כל הדרך. כשהגענו, יצאתי מהאוטו בריצה ועפתי. וככה הגעתי למיון יולדות עם ברכיים מדממות כמו ילדה קטנה שנפלה!
הייתי בטוחה שאני מיד יולדת! צעקתי על השומר בכניסה לתת לנו להיכנס מהר כי אני יולדת! במיון יולדות לא היה אף אחד לקבל אותנו וכשמצאתי מישהו אמרתי, מהר – אני מדממת!
הייתה לי פתיחה של 1.5 והדימום היה כנראה הפקק הרירי. אין לידה. חיכינו לבוקר. המיילדת הציעה שנצא לטייל אך בחוץ היה מזג אוויר שרבי, חם סין בתחילת מרץ. אי-אפשר היה לזוז. חזרנו לחדר הלידה. היו 2 דולות שעשו שם השתלמות והן התחילו לעסות אותי ולפנק אותי. היה מאוד מהנה אך הצירים נעלמו לגמרי. רק הדימום עוד המשיך.
וכך עבר לו היום: בציפייה, בהמתנה ובהרבה, בהרבה מתח. עדיין לא האמנתי שהכל יהיה בסדר. בשלב כלשהו העבירו אותי למחלקה, שם ניסיתי לישון ללא הצלחה. הייתי עצובה, חרדה ועייפה. בעשר בלילה המליצו לי לקחת פטידין, בטענה שאו שיתחילו הצירים, או שהם יפסקו לגמרי ונלך הביתה. התלבטנו נורא והתייעצנו טלפונית עם הרופא שלנו. בכיתי המון. כבר לא יכולתי. הרגשתי שאני בתוך סיוט שלא נגמר. לא ראיתי את הסוף.
עברתי למחלקה והסכמתי לקבל את הפטידין. נרדמתי מיד וכעבור שעתיים, בדיוק בחצות, התעוררתי עם 2 צירים וירידת מים. הייתי עייפה ועפופה, אבל אני זוכרת את ההרגשה הנעימה של ירידת המים.
באיזשהו שלב החזירו אותי לחדר הלידה. היינו בבית החולים כבר 24 שעות. הלכתי להתקלח עם עזרתה של דולה נוספת שהייתה בהשתלמות במחלקה. היו צירים של ממש ופתיחה של 4 ס"מ, אבל כבר לא נהניתי מכלום. העייפות והתשישות הביסו אותי. בסוף אמרתי, די, אני רוצה אפידורל. אפילו המיילדת לא ניסתה לשכנע אותי אחרת.
אני זוכרת שכל-כך כאב לי וכל-כך לא היו לי כוחות להתמודד עם זה, שחשבתי לעצמי, לא איכפת לי אם אני אהיה משותקת בגלל האפידורל!
שכחתי את כל ההכנות שעשיתי. לא נשמתי, לא דמיינתי, לא הפנטתי את עצמי. אפילו לא ישבתי על הכדור. העייפות והלחץ השכיחו ממני את הכל.
השעה הייתה 3 בבוקר. קיבלתי אפידורל, לא הרגשתי אפילו את הדקירה, ואחר-כך כבר לא הרגשתי כלום. הלכתי לישון וחיכיתי. מדי פעם הצירים פסקו או נחלשו ולכן קיבלתי גם פיטוצין.
בשעה 10:30 נולד התינוק המקסים והיפה שלנו. הוא נולד עם אפגר 3, לא נושם וכולו כחול. "הוא מת?" שאלתי. מיד הופיע רופא, משום מקום, וביצע בו הנשמה. תוך כמה דקות הכל היה תקין, הראו לי את התינוק, אך מיד לקחו אותו לחימום בפגיה.
לא ראיתי את התינוק שלנו עד לשעה 17:00. לא האמנתי לגיא ולמיילדת שאמרו שהם ראו אותו ושהוא בסדר. לא האמנתי להם עד שלא הביאו לי אותו.

בדיעבד, הייתי לי לידה שבדיוק התאימה לי. לא יכולתי לעשות אותה אחרת. פחדתי מדי, הייתי סקפטית מדי ופסימית מדי. לא האמנתי מספיק ולא הייתי אופטימית מספיק כדי לתת ללידה לקרות בעצמה, בזמן המתאים ובצורתה הטבעית.

היום אני אימא לילד מקסים בן חצי שנה. אני נמצאת איתו כל הזמן ואני נהנית מכל רגע. המדהים הוא שאני אימא מאוד רגועה. אף אחד לא מאמין עלי. החברים שלנו המומים ממני.
עכשיו נותר רק לחכות להריון הבא וללידה הבאה, שיגיעו כשיגיעו, ואני בטוחה שבפעם הבאה החוויות יהיו לגמרי אחרות.

תודה שקראתם.

[po]דף סיפור לידה[/po]
[po]דף סיפור לידה בבית חולים[/po]