הסיפור הזה מתחלק לשתיים. בעצם לשלושה חלקים:
הריון
לידה
תינוק
הריון
ההריון היה קל. קצת בחילות, קצת שרירי גב שנתפסו. עבר מהר. לטעמי מהר מדי.
החיבור היה פחות דומיננטי מההריון הקודם. היתה עבודה, ילדה, משפחה. והיה גם הריון. כל אלו הצליחו לדור בכיפה אחת בלי להפריע האחד לשני. בילד הראשון ההריון תפס אצלי הרבה יותר משקל. הפעם זה פשוט היה.
באמצע ההריון בסקירת מערכות מאוחרת הסתבר של פשושי 13 צלעות (צריך להיות 12) ואסימטריה קלה בין חדרי המח. אין הגדלה, רק אסימטריה.
מכאן התחיל מחול שדים. אולי תעשו MRI מח? לא ברור מה נחפש שם והבדיקה היא זיפת, אבל תעשו ליתר בטחון.
וגם מי שפיר. גם שם לא ברור מה נחפש, אבל ליתר בטחון.
אהה... אולי כדאי לעשות הפלה? <כבר הייתי בשבוע 28> ליתר בטחון...
דחיתי את כל אלו בחוסר נימוס והמשכתי בהריון.
הלידה
במהלך ההריון יצרנו קשר עם נעמי נואה שהסכימה ליילד אותי. לנעמי צימר- דירה קטנטנה המצוידת בכל מה שדרוש ללידה בקיבוץ כברי. היא נמצאת במרחק 2-3 דקות נסיעה מביה"ח ולי זה התאים. ובעיקר- יש לה המון נסיון וסבלנות בלתי נגמרת ומחויכת. גם לחסרות סבלנות כמוני.
וחיכינו. לקראת סוף ההריון התחלתי לקונן. פיתחתי חוסר סבלנות כלפי הסביבה. כבר רציתי שיגמר. רציתי ללדת.
בשבועות התחילו הצירים. חלקם סדירים, כואבים, מקלחת לא עזרה. ירדנו לכברי, בילינו שם יממה. הלידה לא התפתחה והצירים לאט- לאט התמוססו ונמוגו. חזרנו הביתה.
חלף שבוע. דיברתי עם נעמי. באותו הבוקר היו שוב צירים. למעשה הם לא פסקו במשך כל השבוע. דיברתי איתה ונהגתי תוך כדי ציר. ציר כזה בהחלט לא מבשר לידה, נכון?
זה מה שחשבתי. נעמי שאלה אותי אם להחליף משמרת ואמרתי שאין צורך. הגעתי הביתה. הצירים המשיכו. ישבתי קצת על הכדור, עשיתי קולות. שום דבר מיוחד. לא משהו שמרמז על הלידה. שיחקתי בועות המחשב. אמרתי, ביני לבין עצמי, שאם אני מצליחה לקלוע תוך כדי ציר זה לא לידה. לפעמים הצלחתי. אז זאת לא היתה לידה
.
השלב של צירים שנראים כמו לידה אך לא מתפתחים ללידה מאד מייאש. עם הגדולה זה קרה לי פעמיים לפני שילדתי. עם הקטני פעם אחת. לא רציתי לחזור לכברי בלי להיות בטוחה שאני בלידה. וזה מה שאמרתי לנעמי בטלפון. למרות שהרגשתי כמו בסטרגייט. שהשער נפתח לאט- לאט.
השעות עברו. לי נמאס לשחק. הלכתי לצבוע עם הקטנה נעליים במרפסת. צירים, כדור, קולות. כבר לא לגמרי הצלחתי להשגיח שהיא לא תצבע את כל המרפסת, אבל צבענו. היה בסדר. קצת יותר מאוחר אמרתי לפיץ, שבכל זאת כדאי לרדת לכברי. התארגנו. נעמי אמרה שהיא לא מצליחה להחליף משמרת. אמרנו לעצמנו- מקסימום, נלד בבוקר, כשהיא תחזור. נסענו. עצרנו בצירים. צרחתי. בין הצירים הייתי מרוכזת לחלוטין. אמרתי לפיץ שבניגוד לשבוע הקודם בצירים האלה יש הגיון. הגענו לכבר בעשר וחצי בלילה. נבדקתי. מחיקה של 80% ופתיחה של 6. מצד אחד הלם טוטאלי. אני? פתיחה של 6? מתי הספקתי? צבעתי נעליים! שיחקתי במחשב! לא הייתי בלידה! מצד שני חרדה עצומה- מה עושים עכשיו? נעמי לא יכולה ליילד אותי. אני מפחדת נורא ללכת לביה"ח. התחלתי לבכות. נעמי אמרה שלא יספיקו לעשות לי כלום. שאכנס לחדר לידה ומייד אלד. הזעקנו את סיגל גולן- חברה אישית אהובה, דולה ויועצת הנקה. נסענו לבית חולים.
בצעד בוטח נכנסתי לחדר לידה, פילסתי את דרכי בין המיילדות שניסו לעצור אותי (לאן את הולכת? לאן נראה לך?). ואמרתי שאני בלידה שניה ובאתי ללדת. שיש לי צירים כל 3 דקות ואני בלידה. ואז ראיתי אותה. ראיתי מיילדת שהתקרבה אלי. אמרתי לה איך קוראים לי. היא הציגה את עצמה. אמרתי לה שיש לה עיניים טובות. אחזתי בידה ויחד הלכנו ביחד לחדר.
ההמשך יבוא
הסיפור הזה מתחלק לשתיים. בעצם לשלושה חלקים:
הריון
לידה
תינוק
[b]הריון[/b]
ההריון היה קל. קצת בחילות, קצת שרירי גב שנתפסו. עבר מהר. לטעמי מהר מדי.
החיבור היה פחות דומיננטי מההריון הקודם. היתה עבודה, ילדה, משפחה. והיה גם הריון. כל אלו הצליחו לדור בכיפה אחת בלי להפריע האחד לשני. בילד הראשון ההריון תפס אצלי הרבה יותר משקל. הפעם זה פשוט היה.
באמצע ההריון בסקירת מערכות מאוחרת הסתבר של פשושי 13 צלעות (צריך להיות 12) ואסימטריה קלה בין חדרי המח. אין הגדלה, רק אסימטריה.
מכאן התחיל מחול שדים. אולי תעשו MRI מח? לא ברור מה נחפש שם והבדיקה היא זיפת, אבל תעשו ליתר בטחון.
וגם מי שפיר. גם שם לא ברור מה נחפש, אבל ליתר בטחון.
אהה... אולי כדאי לעשות הפלה? <כבר הייתי בשבוע 28> ליתר בטחון...
דחיתי את כל אלו בחוסר נימוס והמשכתי בהריון.
[b]הלידה[/b]
במהלך ההריון יצרנו קשר עם נעמי נואה שהסכימה ליילד אותי. לנעמי צימר- דירה קטנטנה המצוידת בכל מה שדרוש ללידה בקיבוץ כברי. היא נמצאת במרחק 2-3 דקות נסיעה מביה"ח ולי זה התאים. ובעיקר- יש לה המון נסיון וסבלנות בלתי נגמרת ומחויכת. גם לחסרות סבלנות כמוני. :-)
וחיכינו. לקראת סוף ההריון התחלתי לקונן. פיתחתי חוסר סבלנות כלפי הסביבה. כבר רציתי שיגמר. רציתי ללדת.
בשבועות התחילו הצירים. חלקם סדירים, כואבים, מקלחת לא עזרה. ירדנו לכברי, בילינו שם יממה. הלידה לא התפתחה והצירים לאט- לאט התמוססו ונמוגו. חזרנו הביתה.
חלף שבוע. דיברתי עם נעמי. באותו הבוקר היו שוב צירים. למעשה הם לא פסקו במשך כל השבוע. דיברתי איתה ונהגתי תוך כדי ציר. ציר כזה בהחלט לא מבשר לידה, נכון? :-) זה מה שחשבתי. נעמי שאלה אותי אם להחליף משמרת ואמרתי שאין צורך. הגעתי הביתה. הצירים המשיכו. ישבתי קצת על הכדור, עשיתי קולות. שום דבר מיוחד. לא משהו שמרמז על הלידה. שיחקתי בועות המחשב. אמרתי, ביני לבין עצמי, שאם אני מצליחה לקלוע תוך כדי ציר זה לא לידה. לפעמים הצלחתי. אז זאת לא היתה לידה :-).
השלב של צירים שנראים כמו לידה אך לא מתפתחים ללידה מאד מייאש. עם הגדולה זה קרה לי פעמיים לפני שילדתי. עם הקטני פעם אחת. לא רציתי לחזור לכברי בלי להיות בטוחה שאני בלידה. וזה מה שאמרתי לנעמי בטלפון. למרות שהרגשתי כמו בסטרגייט. שהשער נפתח לאט- לאט.
השעות עברו. לי נמאס לשחק. הלכתי לצבוע עם הקטנה נעליים במרפסת. צירים, כדור, קולות. כבר לא לגמרי הצלחתי להשגיח שהיא לא תצבע את כל המרפסת, אבל צבענו. היה בסדר. קצת יותר מאוחר אמרתי לפיץ, שבכל זאת כדאי לרדת לכברי. התארגנו. נעמי אמרה שהיא לא מצליחה להחליף משמרת. אמרנו לעצמנו- מקסימום, נלד בבוקר, כשהיא תחזור. נסענו. עצרנו בצירים. צרחתי. בין הצירים הייתי מרוכזת לחלוטין. אמרתי לפיץ שבניגוד לשבוע הקודם בצירים האלה יש הגיון. הגענו לכבר בעשר וחצי בלילה. נבדקתי. מחיקה של 80% ופתיחה של 6. מצד אחד הלם טוטאלי. אני? פתיחה של 6? מתי הספקתי? צבעתי נעליים! שיחקתי במחשב! לא הייתי בלידה! מצד שני חרדה עצומה- מה עושים עכשיו? נעמי לא יכולה ליילד אותי. אני מפחדת נורא ללכת לביה"ח. התחלתי לבכות. נעמי אמרה שלא יספיקו לעשות לי כלום. שאכנס לחדר לידה ומייד אלד. הזעקנו את סיגל גולן- חברה אישית אהובה, דולה ויועצת הנקה. נסענו לבית חולים.
בצעד בוטח נכנסתי לחדר לידה, פילסתי את דרכי בין המיילדות שניסו לעצור אותי (לאן את הולכת? לאן נראה לך?). ואמרתי שאני בלידה שניה ובאתי ללדת. שיש לי צירים כל 3 דקות ואני בלידה. ואז ראיתי אותה. ראיתי מיילדת שהתקרבה אלי. אמרתי לה איך קוראים לי. היא הציגה את עצמה. אמרתי לה שיש לה עיניים טובות. אחזתי בידה ויחד הלכנו ביחד לחדר.
ההמשך יבוא