טוב, הגיע הזמן.
למי שמזהה- אני נמצאת כאן באתר בניק אחר, וכרגע זה יהיה הניק החדש שלי, מסיבות אישיות.
זהו סיפור ההנקה שלי ושל גד.
אני אכתוב את הסיפור בשלבים, משום שמאד קשה לכתוב את הכל בבת אחת וזה גם סיפור מאד ארוך.
הקדמה:
כשהייתי בת 16 קראתי ספר של ויניקוט והוא תיאר את ההנקה כאחד הדברים החשובים ביותר ליצירת הקשר הראשוני של האם עם התינוק. התיאור של ויניקוט היה כל-כך נחרץ, והנימה שבה הוא הוכיח עד כמה התזה שלו חשובה גרמה לי לחשוב שאני לא אצליח לעשות זאת. מדוע? משום שאמא שלי לא הניקה. משום שאף פעם לא ראיתי אישה מניקה לא בסרט, לא בטלויזיה לא בתמונה ולא ב- live.
כשגדלתי עוד קצת, ולמדתי עוד על תינוקות בכל מיני מסגרות הבנתי (בשכל) שהנקה מאד חשובה גם מבחינה בריאותית לאמא ולתינוק.
בכל זאת בכל פעם שדמיינתי את עצמי אמא, ראיתי את הבקבוק ביד, ולא משהו שדומה לתנוחה של הנקה או לשד.
ההתחלה:
גד נולד בלידה מעצימה וללא סיבוכים או טראומה.
מיד לאחר הלידה הניחו אותו עלי והאחות שאלה אם אני רוצה להניק. איזו שאלה משונה? בוודאי!
אבל לא ידעתי איך עושים את זה. היא הניחה את גד בתנוחה המתאימה ופליק פלופ הוא ינק, לא הבנתי איך התחברנו, אבל לא היה לי אכפת. זו הייתה הרגשה קצת משונה. מישהו יונק ממני. אף פעם לא דמיינתי את זה. הנקתי והשיליה יצאה. אמא שלי ואחותי עמדו והסתכלו כאילו גם הן אף פעם לא ראו פלא כזה (ובאמת אחותי מעולם לא ראתה הנקה קודם).
אחותי שאלה אם זה כואב ועניתי לה שלא, אבל לא יכולתי לתאר כמו מה זה כן מרגיש.
ההסתבכות (בדיעבד):
המיילדת ובן הזוג שכנעו אותי ללכת לישון ללא ביות מלא. אני פחדתי להיות עם גד לבד בלילה הראשון ולנ' לא הרשו להיות אתי בחדר, אז נכנעתי.
טעות!טעות!טעות!
[חכמה שבאה לאחר מעשה]
במילא לא ישנתי, הייתי נרגשת מידי.
גד ישן כמה שעות וכשהתעורר במקום להעיר אותי להנקה (ובמילא הייתי ערה), נתנו לו בקבוק (היה כתוב על העריסה "הנקה בלבד", אז מה?). אח"כ הוא ישן עוד ועוד וכשבאתי בחמש או שש בבוקר להניק הוא עדין ישן.
אז כבר התעייפתי. נרדמתי. בערך בשבע וחצי הוא התעורר ומיד נ' בא והביא לי אותו. נ' אמר: נו, את רוצה להניק אותו? ואני אמרתי: לא, לא מתחשק לי. פתאום הכבידה עלי האימהות, פתאום רציתי לעצום עיניים ולאפס את העולם.
רק לאחר זמן הבנתי שכבר אז הקשר שלנו כמעט נפגע מהניתוק הממושך שמהלידה ועד הבוקר
בוודאי שהנקתי את גד מיד. אני לא אמא מזניחה, אפילו לא עם פוטנציאל כזה. אבל לא הצלחתי.
פתאום קצת כאב לי. לא הצלחתי עם התנוחה. מה עושים?
נ' הולך להביא אחות.
מכאן ואילך התחילה מסכת של קריאה לאחות שבדרך כלל היה לה רצון טוב, אך היא הייתה חסרת סבלנות, וקצרת רוח וזמן. או שהיא חיברה את גד לשד ונעלמה או שהלכה לקרוא לאחות אחרת.
גד ינק כל היום כולו, והיה עצבני מאד. אני דווקא לא הייתי עצבנית. ככל שהוא היה עלי יותר (כל המבקרים אמרו "כל הזמן הוא עליך, כל הזמן הוא יונק"), ככה היה לי יותר טוב.
הייתי שלוה, בטוחה, והייתה לי המון סבלנות אל גד.
ביום השלישי, בפורים, השתחררנו מבית החולים. ניסיתי ללבוש את חזיית ההנקה, ולא הצלחתי, החזה שלי היה גדול מידי ונוקשה. חשבתי שככה זה אחרי הלידה. חוץ מזה קראתי שיש נשים שלא נוח להן להיות עם חזייה אחרי הלידה ולכן לא חשבתי שאולי משהו בזה לא בסדר (יש לי חזה לא-קטן במיוחד לאחר לידה).
בבית הורי גם לא הצלחתי להניק את גד. לא ידעתי מה לא בסדר, אבל הרגשתי שהתינוק לא יונק טוב, ולכן כל הזמן רעב.
התקשרתי למדריכה שעשיתי אצלה קורס הכנה ללידה והיא נתנה לי שם של יועצת הנקה (ibclc) שגרה קרוב. התקשרתי והיא באה.
מהביקור שלה יצא דבר אחד טוב, נ' קנה לי כרית הנקה והיה לי יותר קל להחזיק את גד.
מהביקור שלה יצאו כמה דברים ממש לא טובים:
- היא לא הצליחה ללמד אותי לגרום לגד לפתוח את הפה גדול ולתפוס את כל הפיטמה.
- היא אמרה לי שזה מצוין להיות בלי חזיה.
- אף על פי שהיה לי סדק בפיטמה וכבר ירד לי דם, והפיטמה השניה גם הייתה פצועה היא אמרה שזה יעבור מעצמו ושהיא ממש לא ממליצה על משחות למיניהן.
- היא לא הצליחה לאבחן שיש לי גודש אפילו שתיארתי לה שהחזה שלי נוקשה, כואב, מלא מאד ושכל הזמן דולף לי חלב.
השיא:
ביום שישי בבוקר מגיעה כל המשפחה המורחבת לשבת משום שבשבת תהיה הברית. אני לא מתעסקת עם אף סידור שקשור לברית, אני אמא ואני מניקה ואני אחרי לידה. אני גם לא מקבלת מבקרים.
אני קמה בבוקר והחזה שלי כמו אבנים מטלטלות, אני בקושי יכולה לזוז מרוב כאבים. אני מתחילה לבכות. אבא שלי (רופא) שואל מה את מרגישה, מה קורה? אני אומרת שאני לא יודעת, החזה שלי כואב נורא. אני מתקשרת ליועצת הנקה והיא אומרת זה נשמע כמו מלאות של השד, זה לא גודש, תשאבי קצת במקלחת, שימי שקית של סנפרוסט.
אני שוכבת במיטה כל יום שישי ומבשלת על החזה שלי שקיות סנפרוסט. מידי פעם אני קמה להתקלח ובוכה מכאבים. כשגד יונק אני מתאפקת לא לבכות ושרה לו.
ערב שבת.
כל המשפחה בסעודה חגיגית בבית הכנסת. אני נשארת עם סבתא שלי. אני תשושה. אני לא מבינה מה קורה לי, למה כל כך כואב לי? למה אני כל כך חלשה.
גד יונק ויונק ויונק בלי סוף. הוא יונק גם דם. המדריכה שלי מהקורס הכנה ללידה שהיא גם תומכת הנקה אמרה שזה בסדר, אז אני לא מודאגת. נ' מאד מודאג, אבל לא יודע מה לעשות.
יועצת הנקה? דיברנו איתה כבר. מה עוד אפשר לעשות.
באה דודה של נ' להגיד שבת שלום. דודה של נ' היא אחות מיילדת, ואני מאד מכבדת אותה, אפילו שעד כה עקב מפגשים טראומתיים בחיי למדתי לא לסמוך על אחיות (ועם כל האחיות באתר – סליחה, מאז בגרתי וגם פגשתי הרבה אחיות נהדרות).
דודה של נ' אומרת:
- שימי חזיה.
- אל תניקי אותו בלי סוף, 10 דקות מכל צד וזהו, כל שלוש שעות, לא לתת לו לישון יותר משלוש שעות.
- שימי מיד משחת רפאל.
- שימי כרוב על החזה.
- תני לו מוצץ, לתינוק הזה יש רפלקס יניקה חזק.
והכי חשוב: תחזיקי את הפיטמה שלך ככה (מראה לי איך) ותדחפי לו לפה.
אני אומרת:
- שימי חזיה אבל אפשר בלי, לא? מה זה משנה? דודה שך נ': זה משנה החזה שלך מתמלא עוד ועוד בלי סוף, נמשך למטה וכבד לך.
- אל תניקי אותו בלי סוף, 10 דקות מכל צד וזהו אבל אם הוא צריך יותר? וגם מה פתאום להעיר תינוק ישן? דודה של נ': קודם תאזני את ייצור החלב שלך, אחר-כך תניקי איך שבא לך.
- לתת מוצץ?! מה הקשר? אני לא רוצה שלבן שלי יהיה מוצץ. דודה של נ': אני מכירה תינוקות, יש לי ניסיון, תסמכי עלי קצת, אחרי שבועיים הוא יזרוק את המוצץ, כרגע הוא צריך אותו.
ומה זאת אומרת לדחוף לו את הפיטמה לפה? הוא לא אמור לקחת אותה לבד? אבל זה באמת עובד, וגד תופס את כל הפיטמה ויונק בשקיקה, מפסיק מעצמו אחרי בערך 10-13 דקות ורגוע יותר.
עשיתי כל מה שהיא אמרה.
שמתי לב שהמשחה והחזייה אכן מקלות עלי מאד. והכרוב – נשבעתי לו אמונים! גד התנפל על המוצץ.
שבת בבוקר.
יש לי חום גבוה 39 מעלות. מעולם בכל ימי חיי לא היה לי חום כל כך גבוה. אני רועדת. כואב לי להניק. צמרמורות.
אבי נותן לי אקמול (גם כן בפעם הראשונה בחיי שהוא נותן לי אקמול) וככה אני מצליחה לעבור את הברית על הרגליים.
[אחרי הרבה זמן חברה שלי אמרה לי: את בברית נראית באקסטזה. אמרתי לה: בוודאי, הרי הייתי מסוממת]
המשך יבוא...
טוב, הגיע הזמן.
למי שמזהה- אני נמצאת כאן באתר בניק אחר, וכרגע זה יהיה הניק החדש שלי, מסיבות אישיות.
זהו סיפור ההנקה שלי ושל גד.
אני אכתוב את הסיפור בשלבים, משום שמאד קשה לכתוב את הכל בבת אחת וזה גם סיפור מאד ארוך.
[b]הקדמה:[/b]
כשהייתי בת 16 קראתי ספר של ויניקוט והוא תיאר את ההנקה כאחד הדברים החשובים ביותר ליצירת הקשר הראשוני של האם עם התינוק. התיאור של ויניקוט היה כל-כך נחרץ, והנימה שבה הוא הוכיח עד כמה התזה שלו חשובה גרמה לי לחשוב שאני לא אצליח לעשות זאת. מדוע? משום שאמא שלי לא הניקה. משום שאף פעם לא ראיתי אישה מניקה לא בסרט, לא בטלויזיה לא בתמונה ולא ב- live.
כשגדלתי עוד קצת, ולמדתי עוד על תינוקות בכל מיני מסגרות הבנתי (בשכל) שהנקה מאד חשובה גם מבחינה בריאותית לאמא ולתינוק.
בכל זאת בכל פעם שדמיינתי את עצמי אמא, ראיתי את הבקבוק ביד, ולא משהו שדומה לתנוחה של הנקה או לשד.
[b]ההתחלה:[/b]
גד נולד בלידה מעצימה וללא סיבוכים או טראומה.
מיד לאחר הלידה הניחו אותו עלי והאחות שאלה אם אני רוצה להניק. איזו שאלה משונה? בוודאי!
אבל לא ידעתי איך עושים את זה. היא הניחה את גד בתנוחה המתאימה ופליק פלופ הוא ינק, לא הבנתי איך התחברנו, אבל לא היה לי אכפת. זו הייתה הרגשה קצת משונה. מישהו יונק ממני. אף פעם לא דמיינתי את זה. הנקתי והשיליה יצאה. אמא שלי ואחותי עמדו והסתכלו כאילו גם הן אף פעם לא ראו פלא כזה (ובאמת אחותי מעולם לא ראתה הנקה קודם).
אחותי שאלה אם זה כואב ועניתי לה שלא, אבל לא יכולתי לתאר כמו מה זה כן מרגיש.
[b]ההסתבכות (בדיעבד):[/b]
המיילדת ובן הזוג שכנעו אותי ללכת לישון ללא ביות מלא. אני פחדתי להיות עם גד לבד בלילה הראשון ולנ' לא הרשו להיות אתי בחדר, אז נכנעתי.
טעות!טעות!טעות!
[חכמה שבאה לאחר מעשה]
במילא לא ישנתי, הייתי נרגשת מידי.
גד ישן כמה שעות וכשהתעורר במקום להעיר אותי להנקה (ובמילא הייתי ערה), נתנו לו בקבוק (היה כתוב על העריסה "הנקה בלבד", אז מה?). אח"כ הוא ישן עוד ועוד וכשבאתי בחמש או שש בבוקר להניק הוא עדין ישן.
אז כבר התעייפתי. נרדמתי. בערך בשבע וחצי הוא התעורר ומיד נ' בא והביא לי אותו. נ' אמר: נו, את רוצה להניק אותו? ואני אמרתי: לא, לא מתחשק לי. פתאום הכבידה עלי האימהות, פתאום רציתי לעצום עיניים ולאפס את העולם.
[b]רק לאחר זמן הבנתי שכבר אז הקשר שלנו כמעט נפגע מהניתוק הממושך שמהלידה ועד הבוקר[/b]
בוודאי שהנקתי את גד מיד. אני לא אמא מזניחה, אפילו לא עם פוטנציאל כזה. אבל לא הצלחתי.
פתאום קצת כאב לי. לא הצלחתי עם התנוחה. מה עושים?
נ' הולך להביא אחות.
מכאן ואילך התחילה מסכת של קריאה לאחות שבדרך כלל היה לה רצון טוב, אך היא הייתה חסרת סבלנות, וקצרת רוח וזמן. או שהיא חיברה את גד לשד ונעלמה או שהלכה לקרוא לאחות אחרת.
גד ינק כל היום כולו, והיה עצבני מאד. אני דווקא לא הייתי עצבנית. ככל שהוא היה עלי יותר (כל המבקרים אמרו "כל הזמן הוא עליך, כל הזמן הוא יונק"), ככה היה לי יותר טוב.
הייתי שלוה, בטוחה, והייתה לי המון סבלנות אל גד.
ביום השלישי, בפורים, השתחררנו מבית החולים. ניסיתי ללבוש את חזיית ההנקה, ולא הצלחתי, החזה שלי היה גדול מידי ונוקשה. חשבתי שככה זה אחרי הלידה. חוץ מזה קראתי שיש נשים שלא נוח להן להיות עם חזייה אחרי הלידה ולכן לא חשבתי שאולי משהו בזה לא בסדר (יש לי חזה לא-קטן במיוחד לאחר לידה).
בבית הורי גם לא הצלחתי להניק את גד. לא ידעתי מה לא בסדר, אבל הרגשתי שהתינוק לא יונק טוב, ולכן כל הזמן רעב.
התקשרתי למדריכה שעשיתי אצלה קורס הכנה ללידה והיא נתנה לי שם של יועצת הנקה (ibclc) שגרה קרוב. התקשרתי והיא באה.
מהביקור שלה יצא דבר אחד טוב, נ' קנה לי כרית הנקה והיה לי יותר קל להחזיק את גד.
מהביקור שלה יצאו כמה דברים ממש לא טובים:
[list=1]
[*] היא לא הצליחה ללמד אותי לגרום לגד לפתוח את הפה גדול ולתפוס את כל הפיטמה.
[*] היא אמרה לי שזה מצוין להיות בלי חזיה.
[*] אף על פי שהיה לי סדק בפיטמה וכבר ירד לי דם, והפיטמה השניה גם הייתה פצועה היא אמרה שזה יעבור מעצמו ושהיא ממש לא ממליצה על משחות למיניהן.
[*] היא לא הצליחה לאבחן שיש לי גודש אפילו שתיארתי לה שהחזה שלי נוקשה, כואב, מלא מאד ושכל הזמן דולף לי חלב.
[/list]
[b]השיא:[/b]
ביום שישי בבוקר מגיעה כל המשפחה המורחבת לשבת משום שבשבת תהיה הברית. אני לא מתעסקת עם אף סידור שקשור לברית, אני אמא ואני מניקה ואני אחרי לידה. אני גם לא מקבלת מבקרים.
אני קמה בבוקר והחזה שלי כמו אבנים מטלטלות, אני בקושי יכולה לזוז מרוב כאבים. אני מתחילה לבכות. אבא שלי (רופא) שואל מה את מרגישה, מה קורה? אני אומרת שאני לא יודעת, החזה שלי כואב נורא. אני מתקשרת ליועצת הנקה והיא אומרת זה נשמע כמו מלאות של השד, זה לא גודש, תשאבי קצת במקלחת, שימי שקית של סנפרוסט.
אני שוכבת במיטה כל יום שישי ומבשלת על החזה שלי שקיות סנפרוסט. מידי פעם אני קמה להתקלח ובוכה מכאבים. כשגד יונק אני מתאפקת לא לבכות ושרה לו.
ערב שבת.
כל המשפחה בסעודה חגיגית בבית הכנסת. אני נשארת עם סבתא שלי. אני תשושה. אני לא מבינה מה קורה לי, למה כל כך כואב לי? למה אני כל כך חלשה.
גד יונק ויונק ויונק בלי סוף. הוא יונק גם דם. המדריכה שלי מהקורס הכנה ללידה שהיא גם תומכת הנקה אמרה שזה בסדר, אז אני לא מודאגת. נ' מאד מודאג, אבל לא יודע מה לעשות.
יועצת הנקה? דיברנו איתה כבר. מה עוד אפשר לעשות.
באה דודה של נ' להגיד שבת שלום. דודה של נ' היא אחות מיילדת, ואני מאד מכבדת אותה, אפילו שעד כה עקב מפגשים טראומתיים בחיי למדתי לא לסמוך על אחיות (ועם כל האחיות באתר – סליחה, מאז בגרתי וגם פגשתי הרבה אחיות נהדרות).
דודה של נ' אומרת:
[list=1]
[*] שימי חזיה.
[*] אל תניקי אותו בלי סוף, 10 דקות מכל צד וזהו, כל שלוש שעות, לא לתת לו לישון יותר משלוש שעות.
[*] שימי מיד משחת רפאל.
[*] שימי כרוב על החזה.
[*] תני לו מוצץ, לתינוק הזה יש רפלקס יניקה חזק.
[/list]
[b]והכי חשוב: תחזיקי את הפיטמה שלך ככה (מראה לי איך) ותדחפי לו לפה.[/b]
אני אומרת:
[list=1]
[*] [u]שימי חזיה[/u] אבל אפשר בלי, לא? מה זה משנה? דודה שך נ': זה משנה החזה שלך מתמלא עוד ועוד בלי סוף, נמשך למטה וכבד לך.
[*] [u]אל תניקי אותו בלי סוף, 10 דקות מכל צד וזהו[/u] אבל אם הוא צריך יותר? וגם מה פתאום להעיר תינוק ישן? דודה של נ': קודם תאזני את ייצור החלב שלך, אחר-כך תניקי איך שבא לך.
[*] לתת מוצץ?! מה הקשר? אני לא רוצה שלבן שלי יהיה מוצץ. דודה של נ': אני מכירה תינוקות, יש לי ניסיון, תסמכי עלי קצת, אחרי שבועיים הוא יזרוק את המוצץ, כרגע הוא צריך אותו.
[/list]
ומה זאת אומרת לדחוף לו את הפיטמה לפה? הוא לא אמור לקחת אותה לבד? אבל זה באמת עובד, וגד תופס את כל הפיטמה ויונק בשקיקה, מפסיק מעצמו אחרי בערך 10-13 דקות ורגוע יותר.
עשיתי כל מה שהיא אמרה.
שמתי לב שהמשחה והחזייה אכן מקלות עלי מאד. והכרוב – נשבעתי לו אמונים! גד התנפל על המוצץ.
שבת בבוקר.
יש לי חום גבוה 39 מעלות. מעולם בכל ימי חיי לא היה לי חום כל כך גבוה. אני רועדת. כואב לי להניק. צמרמורות.
אבי נותן לי אקמול (גם כן בפעם הראשונה בחיי שהוא נותן לי אקמול) וככה אני מצליחה לעבור את הברית על הרגליים.
[אחרי הרבה זמן חברה שלי אמרה לי: את בברית נראית באקסטזה. אמרתי לה: בוודאי, הרי הייתי מסוממת]
המשך יבוא...