תודה על התגובות @} מחממות הלב ומחזקות הידיים.

קוראת גם כן {@

איה יופי שלא הרמת ידיים והקשבת ל- |l| שלך.
|y| |y|

גם אני קוראת אותך ומזדהה עם חלק גדול מחווית ההנקה הראשונית שלך.
שולחת לכם חיבוק!
{@

איזה סיפור....
(())
שיהיה לכם רק טוב בהמשך... לך ולגד ולנ'.

@}

איזה יופי

@}
<כנ"ל>

@}
>זה כדי שתדעי שקראתי. מייל, אני מקווה, יישלח בקרוב<

עברה עוד חצי שנה ובוקר אחד שני מתעוררת וגד עדין ישן לידי במיטה.
אני שומעת קולות מציצה.

אני רואה שהוא מזיז את הפה ומשמיע קולות של יניקה. עכשיו אני יודעת על מה הוא חולם :-) .

משהו שכתבתי במקום אחר בערך שנה אחרי הגמילה:

_בוקר.
הילד שלי בא ואומר "הילד רוצה לינוק". אני - ?!?!

מעניין שגם אני חשבתי הבוקר על כך שעוד מעט ימלאו שנה להנקה שהסתיימה.
אז הוא בא עם ההודעה הזו. לקחנו את הבובה והינקתי אותה, והוא הצטרף אלי על הספה וחיבק את הבובה, השעין את הראש עליה (זו בובה גדולה מאד), וכאילו נזכר, שפעם גם הוא היה ככה, יונק, צמוד צמוד.

והיינו שלוים ושמחים, וכאילו נפנפנו לשלום למכרה רחוקה._

ממשיכה, אחריה רבה זמן שלא כתבתי.


[u]ל—א---ט ל—א—ט גד התחיל לאכול יותר מזון מוצק. בד בבד עם ההנקה הוא הכיר עוד טעמים, אכל מעט מאד, לפעמים רק טעם או מרח את האוכל, שיחק. ידעתי שהוא עולה במשקל, שמח, ערני, פעיל. עשינו בדיקות דם, הכל היה בסדר. לגד היה הקצב שלו.[/u]

מה שנותר לי כמסקנה מאותה תקופה מתסכלת של מעבר ל [po]מזון מוצק[/po] הוא שרוב האימהות שהתייעצתי אתן פשוט לא עברו באמת את השלב הזה, כי הילד היה ם מטפלת/במעון/סבתא ולכן חשבו שזה "מאד פשוט". בעצם הן נהנו מפרי עמלה של המטפלת, שבישלה וניסתה שוב ושוב. לקח לי הרבה זמן להבין את זה. חשבתי שיש סוד שלא מגלים לי, עד שהבנתי שהן טאמת לא יודעות.
עד גיל שנה וחצי גד כבר אכל הכל וגם ינק הרבה.

בשלב הזה התחלנו בגמילה מהנקת הלילה. גמילה יזומה מצדי.

היה קשה מאד, היו כמה לילות לבנים של כל המשפחה, והרהורים וספקות. למשלי, רשי אשם זה מצרך נדיר ברפרטואר הרגשות שלי, אז דווקא זה לא היה.
ואחרי כמה לילות נרגענו כולנו. גד ישן, בהתחלה עם ביסקויט ביד (לא מומלץ - מסוכן לשיניים). המצחיק והצובט היה שהוא רק החזיק את הביסקויט, הוא לא אכל אותו אף פעם.
חזרנו לישון לילות, זה באמת היה עולם אחר.

ואז הייתי בהריון... (יש דף כזה על כניסה להריון בזמן הנקה, שם ממליצים בין השאר על גמילה מהנקת בלילה)
והיה נהדר.
בחודש השלישי כבר נעשה לי לא נוח להניק. משהו לא היה לי נוח, בכל פעם שגד ינק. החלטתי לצמצם את ההנקות המטרה לסיימה את ההנקה לחלוטין. לא רציתי באמת להניק צמד, אפילו שבאופן רומנטי זה נראה לי חמוד. ידעתי שאני לא אעמוד בזה.
ההחלטה הייתה שלי (עם נ' כמובן), כי אם זה היה תלוי בגד הוא היה יונק עד להודעה חדשה...וההודעה הזו לא עמדה להופיע.

התחלתי מההנקות הכי פחות משמעותיות, אלו שאחרי ארוחה טובה, אלו שנראו לי התפנקות. כל כמה ימים הורדנו עוד אחת. לא הייתה לי תוכנית מסודרת וממושטרת. הקשבה. כשנדמה היה לי שגד ויתר על הנקה מסוימת, כיוונתי אותו לוותר על עוד אחת.
בהתחלה הצעתי לו לאכול משהו אחר במום הנקה. היו שבועיים שהוא בחר לאכול תמרים. היה יכול לאכול 4 תמרים בבת אחת במקום לינוק. שאלתי את התזונאית והיא אמרה שיופי שהוא בוחר תמרים ולא אוכל-זבל (לא שהייתה לו אופציה כזו בבית, אבל, תמרים זה עדיף, היא אמרה, מלחם, נניח).

הגיע טו' בשבט, הזמנו אורחים למסיבה שאנו עושים כל שנה, וגד שכח לבקש את ההנקה שלפני השינה. עברו עוד יומיים והוא לא ביקש לינוק גם בבוקר כהוא קם.
הגמילה לקחה בערך חודש וחצי.

עכשיו, כשגד לא ינק היינו מתכרבלים, ומשחקים והכל, רק בלי אופציית הנקה וזה היה נחמד. לא הייתה בי תחושת החמצה. ראיתי שיש בו קצת געגוע, אבל יותר כמו נוסטלגיה.

אני יכולה לסיים כאן, ומי שבוחרת באופצית הסוף-השמח יכולה לצאת עכשיו מהדף.

[hr]

אני ממשיכה לספר כי בשבילי יש קשר.

בערך חודש אחרי שגד נגמל, היינו בחופשה בים המלח. זה היה היום האחרון של החופשה ואני התעוררתי שמחה מאד. כולנו היינו במצב רוח טוב. גד חיבק אותי ובקש לינוק. זה היה יוצא דופן. שאלתי אותו אם הוא באמת רוצה. עדין היו לי שאריות חלב, או שכבר התחיל קולוסטרום. הרגשתי שיש משהו, אם אמת הוא ירצה ...ואני... ו...
עד אותו היום הוא לא ביקש לינוק.

בסוף חייכתי ואמרתי, אתה כבר לא יונק, בוא נתחבק.
חשבתי שאולי זו הזדמנות להציג לו את הרעיון שתינוקת קטנים יונקים, אבל החלטתי לחכות.

גד ואני חזרנו מים המלח במונית שירות והגענו לירושלים. הייתה לי בחינה על התזה. הצרגשתי באופן שקשה לי לתאר עד היום. עבודה ועמל של שנה וחצי עמדו להיות מוצגים וידעתי שיש לי עבודה מכובדת ויפה להציג.
גד נשאר עם דודה שלו ואני הגנתי על התזה בהר הצופים. בערב, כשחזרתי, ירדו לי המים וההריון אבד.

אני כותבת את זה כאן, כי אחד הדברים שכאבו לי היה שגמלתי את גד בידיעה שמישהו אחר עומד לינוק (וגם משום שלא היה לי נוח להניק בהריון) וכעת נשארתי בתחושה של ידים ריקות.

אני חושבת ש [b]אני[/b] נפרדתי באמת מההנקה רק אחרי האבדן.


<צריכה ללכת, אז אמשיך יותר מאוחר>

גמני

מקשיבה.

גד ינק עד שנה באופן מלא.
כל זמן היינו בבית הכל היה טוב.
מצד הסביבה לא תמיד היה נעים: היו חברים ובני משפחה שהתביישו שאני מניקה לידם ונתנו לי הרגשה לא נעימה – טוב שיש לי אגו שלא נבהל מהתנהגויות כאלו.
חברות שלי שלא הניקו טרחו לספר לי בשבח הבקבוקים – שלא צריך להיות צמודה לתינוק, שאין לי חופש, שאני משועבדת, שהבעל שלי לא יכול להשתתף (תאמינו לי שהתמיכה שלו והחיבוק בזמן שאני מניקה היו השתתפות חשובה יותר מלקום בלילה במקומי). ידעתי שחלקן מאמינות בלב שלב במה שהן אומרות, אצל חלקן זיהיתי את הקנאה, על כך שבחרו מראש לא להניק או שנשברו (רובן משום שהחלו לעבוד אחרי שלושה חודשים...).
דודות טובות וחברות שיש להן כבר כמה ילדים ויותר ניסיון לחצו עלי לתת לו לאכול עוד דברים, כדי שאוכל "להשתחרר", כדי שיתרגל לטעמים נוספים.
ההערות הללו לא הוציאו אותי משלוותי, אבל היה לי עצוב שחוץ מתמיכה וירטואלית (מקריאה באתר, כי לא שיתפתי בכתיבה) אין אף אחת שממש בצד שלי, שמבינה אותי, שנוהגת כמוני.

כאמור הגעתי לגיל שנה ואני התחלתי לבשל ולתת לגד מיני מאכלים. הוא לא רצה לאכול. טעם פה ושם, ניקר במזון.

אני אכתוב כאן את גלגולי האכילה של גד משום שאולי זה יעזור למישהי שתקרא. אני יודעת שאם אני הייתי קוראת את זה לפני שנה אז הייתי פחות לחוצה ויותר יודעת למה אפשר לצפות.
אז רובכם יכולים לדלג בשלווה על הפסקאות הקרובות שהן אולי משעממות.

גד לא אהב לאכול אוכל מוצק, הוא היה מוכן לטעום.
זה היה מאד מתסכל לבשל משהו במיוחד בשבילו, ואז לגלות שהוא לא מסכים לאכול.
היה קשה גם לשמוע כל הזמן: "ככה זה, כל זמן שיהיה לו ציצי, הוא לא יאכל" והערות מרפות ידיים אחרות. ידעתי שיש תינוקות שהם גם יונקים וגם אוכלים.
הציעו לי לתת לו מאכלים שלא התכוונתי לתת לו (במבה, פתי-בר, צ'יריוס לדוגמא) העיקר "שהוא יכניס משהו לפה" ויתחיל לאכול.

היו ימים שהתבלבלתי, נעצבתי, נלחצתי, חשבתי שהבן שלי כבר לא יאכל אף פעם אוכל מוצק, שכולם צדקו ואני טעיתי.
היו ימים שחשבתי בגאווה, כנראה החלב שלי כל-כך טעים..., או שאמרתי לעצמי שכשהוא ירצה לאכול הוא יאכל, האינסטינקטים שלו מראים שהוא לא אוהב להיות רעב... , שזה שלב, שלא מתחילים לאכול ביום אחד.

ל—א---ט ל—א—ט גד התחיל לאכול יורת מזון מוצק. בד בבד עם ההנקה הוא הכיר עוד טעמים, אכל מעט מאד, לפעמים רק טעם או מרח את האוכל, שיחק. ידעתי שהוא עולה במשקל, שמח, ערני, פעיל. עשינו בדיקות דם, הכל היה בסדר. לגד היה הקצב שלו.

הדלקת עברה, עדין המשכתי עם משטר הדקות והשעות וזה התאים גם לגד (למזלנו הרב), למדתי שאני חייבת לנוח הרבה – בעצם, חוץ מלהניק ולהיות עם גד ולישון הרבה לא עשיתי כלום
לשתות ולאכול הרבה – הלהיט היה קציצות הודו ואפונה עם אורז בשבע בבוקר (אחרי הנקות הלילה, כמובן)
והכי חשוב לא לכעוס ולא להתרגז.

עדין היה לי קשה מאד, הפצעים בפטמות רק החלו להירפא וכל הנקה הכאיבה לי מאד. בנוסף התרגשה עלי צרה חדשה - בכל פעם שהחלב ירד הרגשתי שאלף סיכות דוקרות אותי בשדיים. זה היה בלתי נסבל.
הייתי מניקה ובוכה מניקה ובוכה.
בצר לי פניתי להומיאופתית שאני מכירה שהיא גם תומכת הנקה, תיארתי לה בטלפון מה עובר עלי. היא נתנה לי תרופה והתרופה לא עזרה. הייתי אתה בקשר יום יומי בטלפון ויום אחד היא אמרה לי : "ככה זה, ההנקה כואבת בהתחלה, אני הנקתי אחרי ניתוחים קיסריים, תמיד כאב לי, אין מה לעשות". היה לה טון כעוס, כאילו זה לא בסדר שאני מתלוננת.
חיפשתי מידע באתר, באינטרנט, חשבתי שאולי יש לי פטרייה בשד.
הרגשתי שאין לי למי לפנות. אף אחד בסביבה שלי לא מכיר מקרוב את ההנקה ואת הבעיות האפשריות. אמא שלי מידי פעם אמרה שאני לא צריכה להתעקש כל-כך, שחבל שכואב לי, אולי אשקול להפסיק להניק. נ' לא העז לומר זאת, אבל חשדתי שגם לו קשה עם המאבק ועם חוסר האונים.

בינתיים חזרה לי הדלקת, אבל הפעם "תפסתי" אותה לפני שהיה צריך אנטיביוטיקה. בכל זאת, החום, והכאב בשד, והמלאות שהקשתה על ההנקה הקשה בלאו הכי דרדרו את מצב רוחי עוד יותר.

שבת אחת, כשגד היה בן חודש, ביליתי את כל השבת במיטה, מניקה, בוכה ונחה. החלטתי שביום אני מפסיקה להניק. מהרגע שהחלטתי מצב הרוח שלי השתפר פלאים.
כשאבא שלי בא לראות מה שלומי (עדיין הייתי אצל ההורים) הוא ראה את פני המאירות (יחסית) וכשהבין שהגעתי להחלטה, שתק ואמר שהוא ינסה לתת לי תרופה הומיאופתית.
ישבנו ונתתי לו סימפטומים.
עוד במוצ"ש קיבלתי את התרופה והמצב התחיל להשתפר. ביום ראשון בבוקר, שבו הייתי אמורה לפי התוכניות לצעוד למשרד של הרופא ולקבל זריקה/כדורים כל מה שיפסיק לי את החלב ומהר, בכלל שכחתי שהחלטתי לא להניק.

חזרנו הביתה, נ', גד ואני. התחלנו לחיות מחדש.
לקח עוד יום-יומיים והכאבים בזמן ירידת החלב נעלמו לגמרי.
אחרי עוד שבועיים גם הפטמות החלימו.

הרגישות לדלקות ולגודש נותרה בעינה, בכל פעם שהייתי מתרגזת מאד, מיד היה מופיע גודש. כשהבנתי את זה, החלטתי שאני צריכה לבדוק מהו הכעס שטמון בי. העבודה הפנימית המשיכה עד שגד הגיע לגיל חמישה חודשים ואז באמת הרגשתי שיצאתי מכלל סכנה.
לא היה יותר גודש, לא היו יותר דלקות, ואני הייתי הרבה יותר רגועה גם מבפנים ובאמת.

שמחתי שהתעקשתי להניק את גד. שמחתי שנמצאה לי התרופה למכאובים.

גם אני מחכה להמשך
מקווה כמובן לסוף טוב
כל הכבוד שלא התייאשת אכן נמרה.

זה סיפור חשוב וצריך שייפורסם לטובת אלה שיקבלו ממנו השראה.

תודה חוה

קוראת אותך באהדה רבה ומחכה להמשך.
באחד המקומות כתבת את שמו המלא של בן זוגך, ראיתי שלאורך כל הדף את מקפידה לכתוב רק אות, אז תיקנתי לך, מקוה שזה בסדר. @}
אני מבינה שזהו [po]דף סיפור הנקה[/po]

סליחה [po]עדי ל[/po] , אבל ההמשך כואב.
אחר הצהרים החום מטפס שוב ל-39 מעלות ואולי קצת יותר. אני שוכבת במיטה ורועדת. מקור, מבכי. מאכזבה. הרי הלידה הייתה חוויה כל כך טובה, הרגשתי נמרה, כל-יכולה, חזקה כמו שלא הייתי מעולם, ופתאום הנפילה הזו.
אני בדרך כלל לא חולה, ולא הגעתי אף פעם למצב של צמורמורות כאלו אינטנסיביות, של חוסר שליטה כזה על הגוף. הכי כואב לי שאני לא מבינה מה השתבש, ולכן קשה לי להבין מה לתקן.
רק כשמביאים לי את גד, הנמרה מתעוררת שוב ואני מניקה ושרה לו, ומלאת סבלנות.
נ' דואג מאד, הוא מחבק אותי כדי שיהיה לי חם, הוא מחפש מה להביא לי, מה לומר.
ברגע שהשבת יוצאת אנחנו טסים לקליניקה של אדריאן. אדריאן הוא רופא נשים וגם חבר של אבא שלי. אני סומכת עליו. פעם ראשונה שיוצאים עם גד מהבית. קר בחוץ, יורד גשם, אמא שלי מלבישה את גד, נ' אורז תיק שיהיה כל מה שאולי צריך. אני מתעטפת בעוד ועוד בגדים.
נוסעים לתל-אביב.

אנחנו לבד בקליניקה, אדריאן בא במיוחד בשביל לבדוק אותי. אנחנו מעדיפים לא ללכת לבית חולים. אני לא רוצה להכניס את גד לבית חולים, פוחדת מפרוצדורות מיותרות.
אדריאן בודק אותי בדיקה וגינלית וגם א"ס וגינלי, ואומר שאין שאריות של שיליה או זיהום ברחם. בינתיים החום יורד לאט לאט. אני נרגעת יותר כשאני יכולה להיות בטוחה שמה שעובר עלי לא קשור ללידה ולרחם.
הוא אומר שאכן יש מלאות בשד, אבל הוא לא יודע לומר אם זו דלקת, השדיים לא מרגישים כמו דלקת ולא אדומים. הוא לא מומחה לזה וממליץ שנבוא מחר לבי"ח שהוא עובד בו ושם יעשו לי בדיקות בהשגחתו.
חוזרים הביתה.

בבוקר אנחנו (נ', אני וגד, אבא ואמא שלי) הולכים לקופ"ח לרופאת המשפחה. היא בודקת אותי ואומרת שהכי טוב לעשות בדיקות דם. אני שונאת בדיקות דם, אבל אין ברירה. על המקום לוקחים ממני דם ושתן.

אחרי שעתיים יש תוצאות, אבא שלי רואה אותן ואומר: [po]אמא נמרה[/po], אין ברירה אנחנו הולכים לבי"ח לאדריאן. למה, מה קרה, אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב (שותה הרבה, כל הזמן כרוב, אין לי חום).
אני ממררת בבכי. אני - לבי"ח?!?
כל הנסיעה אני בוכה. אני לא רוצה להכניס את גד לבי"ח, עם כל המחלות שיש שם, אני לא יכולה להשאיר אותו לבד. הוא רק יונק. אני יודעת שנ' הכניס בקבוק ומטרנה לתיק למקרה שאהיה מאושפזת וזה יהיה בלתי אפשרי להניק. המחשבה שהבן שלי יאכל תמ"ל נראית לי בלתי אפשרית ועצובה מאד.

בבי"ח יש בירוקרטיה וניירת, והאחות מודדת לי חום, כבר אין לי חום. הרופא במיון מקבל טלפון מאדריאן שיבדוק אותי לפני ששוב דוקרים אותי. הוא רק מביט בי ואומר , יש לך דלקת בשד.
מה?
איך אתה יודע? איך אף אחד לא עלה על זה קודם?
אדריאן בא לראות, גם אבא שלי, רואים שהשדיים האדימו.
זו דלקת, אומר דר' אטלס. אתה בטוח?
כן, אני בטוח. וזה הכל? בגלל הדלקת יצאו בדיקות דם עם תוצאות של... דלקת?
כן. בדיוק.

אני יוצאת מהחדר של הרופא, מאושרת. אני לא יכולה לדבר מרוב חיוך, יש לי דלקת. אני כמעט צועקת בתוך חדר ההמתנה של המיון. דלקת, בסך הכל דלקת בשד.

דר' אטלס אומר שאני צריכה לקחת אנטיביוטיקה שבוע ימים.
מוצר לי להניק עם אנטיביוטיקה? אני שואלת.
את חיבת להניק הוא אומר.

עוד התייעצות לגבי האנטיביוטיקה, האם זה באמת הכרחי, הרי כבר אין לי חום, כולם מסכימים שזה לקראת הסוף, אני מתגברת יפה, האם זה הכרחי?

הרופאים אומרים שכן (אבא לי אומר- לא).
ההחלטה אצלי.

הפחידו אותי, נבהלתי, אף אחד מסביבי לא מבין בהנקה באמת. אני פוחדת שהדלקת תתגבר, אני מחליטה לקחת.

טעות!טעות!טעות!

בינתיים רק אקצר ואומר שאכן לקחתי את האנטיביוטיקה כמו "ילדה טובה" וכמובן אצידופולוס וכל מה שאפשר כדי לצמצם נזקים. הדלקת באמת עברה.

אבל הסיפור עוד לא נגמר...

נו...נו... (סליחה על חוסר הסבלנות, אבל לא יפה ככה להשאיר אותנו במתח )
טוב, אקח נשימה :-)
מקווה שההמשך פחות כואב :-(

טוב, הגיע הזמן.

למי שמזהה- אני נמצאת כאן באתר בניק אחר, וכרגע זה יהיה הניק החדש שלי, מסיבות אישיות.
זהו סיפור ההנקה שלי ושל גד.

אני אכתוב את הסיפור בשלבים, משום שמאד קשה לכתוב את הכל בבת אחת וזה גם סיפור מאד ארוך.

[b]הקדמה:[/b]
כשהייתי בת 16 קראתי ספר של ויניקוט והוא תיאר את ההנקה כאחד הדברים החשובים ביותר ליצירת הקשר הראשוני של האם עם התינוק. התיאור של ויניקוט היה כל-כך נחרץ, והנימה שבה הוא הוכיח עד כמה התזה שלו חשובה גרמה לי לחשוב שאני לא אצליח לעשות זאת. מדוע? משום שאמא שלי לא הניקה. משום שאף פעם לא ראיתי אישה מניקה לא בסרט, לא בטלויזיה לא בתמונה ולא ב- live.

כשגדלתי עוד קצת, ולמדתי עוד על תינוקות בכל מיני מסגרות הבנתי (בשכל) שהנקה מאד חשובה גם מבחינה בריאותית לאמא ולתינוק.
בכל זאת בכל פעם שדמיינתי את עצמי אמא, ראיתי את הבקבוק ביד, ולא משהו שדומה לתנוחה של הנקה או לשד.


[b]ההתחלה:[/b]
גד נולד בלידה מעצימה וללא סיבוכים או טראומה.
מיד לאחר הלידה הניחו אותו עלי והאחות שאלה אם אני רוצה להניק. איזו שאלה משונה? בוודאי!
אבל לא ידעתי איך עושים את זה. היא הניחה את גד בתנוחה המתאימה ופליק פלופ הוא ינק, לא הבנתי איך התחברנו, אבל לא היה לי אכפת. זו הייתה הרגשה קצת משונה. מישהו יונק ממני. אף פעם לא דמיינתי את זה. הנקתי והשיליה יצאה. אמא שלי ואחותי עמדו והסתכלו כאילו גם הן אף פעם לא ראו פלא כזה (ובאמת אחותי מעולם לא ראתה הנקה קודם).
אחותי שאלה אם זה כואב ועניתי לה שלא, אבל לא יכולתי לתאר כמו מה זה כן מרגיש.

[b]ההסתבכות (בדיעבד):[/b]
המיילדת ובן הזוג שכנעו אותי ללכת לישון ללא ביות מלא. אני פחדתי להיות עם גד לבד בלילה הראשון ולנ' לא הרשו להיות אתי בחדר, אז נכנעתי.
טעות!טעות!טעות!

[חכמה שבאה לאחר מעשה]

במילא לא ישנתי, הייתי נרגשת מידי.
גד ישן כמה שעות וכשהתעורר במקום להעיר אותי להנקה (ובמילא הייתי ערה), נתנו לו בקבוק (היה כתוב על העריסה "הנקה בלבד", אז מה?). אח"כ הוא ישן עוד ועוד וכשבאתי בחמש או שש בבוקר להניק הוא עדין ישן.
אז כבר התעייפתי. נרדמתי. בערך בשבע וחצי הוא התעורר ומיד נ' בא והביא לי אותו. נ' אמר: נו, את רוצה להניק אותו? ואני אמרתי: לא, לא מתחשק לי. פתאום הכבידה עלי האימהות, פתאום רציתי לעצום עיניים ולאפס את העולם.

[b]רק לאחר זמן הבנתי שכבר אז הקשר שלנו כמעט נפגע מהניתוק הממושך שמהלידה ועד הבוקר[/b]

בוודאי שהנקתי את גד מיד. אני לא אמא מזניחה, אפילו לא עם פוטנציאל כזה. אבל לא הצלחתי.
פתאום קצת כאב לי. לא הצלחתי עם התנוחה. מה עושים?
נ' הולך להביא אחות.
מכאן ואילך התחילה מסכת של קריאה לאחות שבדרך כלל היה לה רצון טוב, אך היא הייתה חסרת סבלנות, וקצרת רוח וזמן. או שהיא חיברה את גד לשד ונעלמה או שהלכה לקרוא לאחות אחרת.
גד ינק כל היום כולו, והיה עצבני מאד. אני דווקא לא הייתי עצבנית. ככל שהוא היה עלי יותר (כל המבקרים אמרו "כל הזמן הוא עליך, כל הזמן הוא יונק"), ככה היה לי יותר טוב.
הייתי שלוה, בטוחה, והייתה לי המון סבלנות אל גד.

ביום השלישי, בפורים, השתחררנו מבית החולים. ניסיתי ללבוש את חזיית ההנקה, ולא הצלחתי, החזה שלי היה גדול מידי ונוקשה. חשבתי שככה זה אחרי הלידה. חוץ מזה קראתי שיש נשים שלא נוח להן להיות עם חזייה אחרי הלידה ולכן לא חשבתי שאולי משהו בזה לא בסדר (יש לי חזה לא-קטן במיוחד לאחר לידה).

בבית הורי גם לא הצלחתי להניק את גד. לא ידעתי מה לא בסדר, אבל הרגשתי שהתינוק לא יונק טוב, ולכן כל הזמן רעב.
התקשרתי למדריכה שעשיתי אצלה קורס הכנה ללידה והיא נתנה לי שם של יועצת הנקה (ibclc) שגרה קרוב. התקשרתי והיא באה.
מהביקור שלה יצא דבר אחד טוב, נ' קנה לי כרית הנקה והיה לי יותר קל להחזיק את גד.
מהביקור שלה יצאו כמה דברים ממש לא טובים:
[list=1]
[*] היא לא הצליחה ללמד אותי לגרום לגד לפתוח את הפה גדול ולתפוס את כל הפיטמה.
[*] היא אמרה לי שזה מצוין להיות בלי חזיה.
[*] אף על פי שהיה לי סדק בפיטמה וכבר ירד לי דם, והפיטמה השניה גם הייתה פצועה היא אמרה שזה יעבור מעצמו ושהיא ממש לא ממליצה על משחות למיניהן.
[*] היא לא הצליחה לאבחן שיש לי גודש אפילו שתיארתי לה שהחזה שלי נוקשה, כואב, מלא מאד ושכל הזמן דולף לי חלב.
[/list]

[b]השיא:[/b]
ביום שישי בבוקר מגיעה כל המשפחה המורחבת לשבת משום שבשבת תהיה הברית. אני לא מתעסקת עם אף סידור שקשור לברית, אני אמא ואני מניקה ואני אחרי לידה. אני גם לא מקבלת מבקרים.
אני קמה בבוקר והחזה שלי כמו אבנים מטלטלות, אני בקושי יכולה לזוז מרוב כאבים. אני מתחילה לבכות. אבא שלי (רופא) שואל מה את מרגישה, מה קורה? אני אומרת שאני לא יודעת, החזה שלי כואב נורא. אני מתקשרת ליועצת הנקה והיא אומרת זה נשמע כמו מלאות של השד, זה לא גודש, תשאבי קצת במקלחת, שימי שקית של סנפרוסט.
אני שוכבת במיטה כל יום שישי ומבשלת על החזה שלי שקיות סנפרוסט. מידי פעם אני קמה להתקלח ובוכה מכאבים. כשגד יונק אני מתאפקת לא לבכות ושרה לו.

ערב שבת.
כל המשפחה בסעודה חגיגית בבית הכנסת. אני נשארת עם סבתא שלי. אני תשושה. אני לא מבינה מה קורה לי, למה כל כך כואב לי? למה אני כל כך חלשה.
גד יונק ויונק ויונק בלי סוף. הוא יונק גם דם. המדריכה שלי מהקורס הכנה ללידה שהיא גם תומכת הנקה אמרה שזה בסדר, אז אני לא מודאגת. נ' מאד מודאג, אבל לא יודע מה לעשות.
יועצת הנקה? דיברנו איתה כבר. מה עוד אפשר לעשות.
באה דודה של נ' להגיד שבת שלום. דודה של נ' היא אחות מיילדת, ואני מאד מכבדת אותה, אפילו שעד כה עקב מפגשים טראומתיים בחיי למדתי לא לסמוך על אחיות (ועם כל האחיות באתר – סליחה, מאז בגרתי וגם פגשתי הרבה אחיות נהדרות).
דודה של נ' אומרת:
[list=1]
[*] שימי חזיה.
[*] אל תניקי אותו בלי סוף, 10 דקות מכל צד וזהו, כל שלוש שעות, לא לתת לו לישון יותר משלוש שעות.
[*] שימי מיד משחת רפאל.
[*] שימי כרוב על החזה.
[*] תני לו מוצץ, לתינוק הזה יש רפלקס יניקה חזק.
[/list]

[b]והכי חשוב: תחזיקי את הפיטמה שלך ככה (מראה לי איך) ותדחפי לו לפה.[/b]



אני אומרת:
[list=1]
[*] [u]שימי חזיה[/u] אבל אפשר בלי, לא? מה זה משנה? דודה שך נ': זה משנה החזה שלך מתמלא עוד ועוד בלי סוף, נמשך למטה וכבד לך.
[*] [u]אל תניקי אותו בלי סוף, 10 דקות מכל צד וזהו[/u] אבל אם הוא צריך יותר? וגם מה פתאום להעיר תינוק ישן? דודה של נ': קודם תאזני את ייצור החלב שלך, אחר-כך תניקי איך שבא לך.
[*] לתת מוצץ?! מה הקשר? אני לא רוצה שלבן שלי יהיה מוצץ. דודה של נ': אני מכירה תינוקות, יש לי ניסיון, תסמכי עלי קצת, אחרי שבועיים הוא יזרוק את המוצץ, כרגע הוא צריך אותו.
[/list]

ומה זאת אומרת לדחוף לו את הפיטמה לפה? הוא לא אמור לקחת אותה לבד? אבל זה באמת עובד, וגד תופס את כל הפיטמה ויונק בשקיקה, מפסיק מעצמו אחרי בערך 10-13 דקות ורגוע יותר.

עשיתי כל מה שהיא אמרה.
שמתי לב שהמשחה והחזייה אכן מקלות עלי מאד. והכרוב – נשבעתי לו אמונים! גד התנפל על המוצץ.

שבת בבוקר.
יש לי חום גבוה 39 מעלות. מעולם בכל ימי חיי לא היה לי חום כל כך גבוה. אני רועדת. כואב לי להניק. צמרמורות.
אבי נותן לי אקמול (גם כן בפעם הראשונה בחיי שהוא נותן לי אקמול) וככה אני מצליחה לעבור את הברית על הרגליים.

[אחרי הרבה זמן חברה שלי אמרה לי: את בברית נראית באקסטזה. אמרתי לה: בוודאי, הרי הייתי מסוממת]




המשך יבוא...

[po]דף סיפור הנקה[/po]