על ידי מיכל* » 19 דצמבר 2013, 20:59
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
בוכה מיום שני בלי הפסקה. דלקת בעיניים. החלטתי לכתוב את הסיפור שלי. עד לפני כמה ימים זכרתי אותו אחרת.
הייתי קצינה בצבא, זה היה לפני יותר מעשר שנים, וכבר הייתי עם בת זוג בזמנו ויצאתי מהארון והייתי מאוד מודעת בקטע הזה ולוחמת למען הזכויות וכו' וכו'. ובכל זאת זו היתה תקופה מאוד קשה עם המשפחה ופקפוק עצמי ובאיזשהוא מקום מאוד רציתי ללכת בתלם ולא להיות מי שאני. וכשבאמצע האינתיפאדה השנייה, כשפגשתי בחור חמוד והיתה לנו שיחה נחמדה, עלו לי רעיונות כאלה שאולי דווקא איתו זה יצליח, אולי אני אצליח להימשך אליו, אולי כי הוא עושה רושם של אדם עדין וחכם (אבל חזק וגברי בצנחנים) אני "אחזור למוטב". אז הזמנתי אותו באחת השבתות לקפה בבסיס, או שהוא הזמין אותי, בכל מקרה קבענו לדבר על כוס קפה, והוא בא. לא היו הרבה אנשים מסביב. נכנסנו לאחד החדרים ושמתי מים להרתחה, שאלתי אותו איך הוא רוצה את הקפה ומשם אני לא זוכרת בדיוק איך ומה - מכנסיים מופשלים, איבר מין, חדירה כואבת, אני נדהמת, לא חושבת שאפילו אמרתי לא, שאמרתי משהו בכלל, הוא גומר, יוצא, רואה דם ונבהל בהתחלה, אז צוחק "עדיין בתולה, מה?", והולך. מאז לא החלפנו מילה. הוא לא הסתכל לי יותר בעיניים, ואני נמנעתי מלהיות בקרבתו.
שנים אחר כך עוד סיפרתי לעצמי שהיה לי רומן צבאי שכזה, מעידה מתוך שעמום רחוק מהבית. הסברתי לעצמי שרציתי את זה, אז אין לי מה להתפלא או לכעוס, כי הוא כנראה קלט שרציתי את זה. לא ככה? מין מחשבה כזאת של "הוא קלט את זה אז הוא לקח את מה שהגיע לו".
אני כן זוכרת שאחר כך עשיתי בדיקת איידס ושמחתי גם שאני לא בהריון. אפילו לא ידעתי אם הוא שם קונדום או לא, ואם כן, האם נקרע או לא, הרי היה הרבה דם וכו'.
עכשיו, אחרי ביקור אצל רופא נשים (תמיד בביקור אצל הרופא אני מתחילה לבכות ככה סתם, בכי היסטרי), זכרונות עולים וצפים. מבינה שהיה דם כי הוא פצע אותי (הרי לא הייתי בתולה). נזכרת שהוא הכאיב לי. זוכרת את עצמי יושבת שם אחרי שהוא הלך, מעכלת, עם נעליים וחולצה ותחתונים מופשלים מוכתמים בדם. מריצה בראש את מה שהולך פה: הוא רק רצה לזיין קצינה, ועוד את ההיא הלסבית, שיגידו איזה גבר הוא. איזו בושה. זוכרת את עצמי הולכת לשירותים. מקיאה. הולכת לישון. כל זה בתוך הררים של טראומה של פיגועים והרוגים באינתיפאדה השנייה. למי היה זמן להתעסק בשטויות כאלה.
וכל זה צף עכשיו, כשאני עומדת להיות אמא. ואיך אני יכולה להסביר עכשיו לעצמי ולבת הזוג את הסיפור המשוכתב? ומה זה משנה איך אני זוכרת את זה, הרי לא אמרתי לא? מה אני עושה עם כל הזכרונות האלה, שאני בכלל לא יודעת אם להאמין להם, אחרי שנים שסיפרתי לעצמי סיפור אחר, קצת יותר שמח, שגם בו לא ממש התגאיתי? כביכול זה לא יוסיף ולא יגרע, אבל אני מרגישה שאם לא אספר למישהו, הדלקת בעיניים רק תלך ותחמיר.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
בוכה מיום שני בלי הפסקה. דלקת בעיניים. החלטתי לכתוב את הסיפור שלי. עד לפני כמה ימים זכרתי אותו אחרת.
הייתי קצינה בצבא, זה היה לפני יותר מעשר שנים, וכבר הייתי עם בת זוג בזמנו ויצאתי מהארון והייתי מאוד מודעת בקטע הזה ולוחמת למען הזכויות וכו' וכו'. ובכל זאת זו היתה תקופה מאוד קשה עם המשפחה ופקפוק עצמי ובאיזשהוא מקום מאוד רציתי ללכת בתלם ולא להיות מי שאני. וכשבאמצע האינתיפאדה השנייה, כשפגשתי בחור חמוד והיתה לנו שיחה נחמדה, עלו לי רעיונות כאלה שאולי דווקא איתו זה יצליח, אולי אני אצליח להימשך אליו, אולי כי הוא עושה רושם של אדם עדין וחכם (אבל חזק וגברי בצנחנים) אני "אחזור למוטב". אז הזמנתי אותו באחת השבתות לקפה בבסיס, או שהוא הזמין אותי, בכל מקרה קבענו לדבר על כוס קפה, והוא בא. לא היו הרבה אנשים מסביב. נכנסנו לאחד החדרים ושמתי מים להרתחה, שאלתי אותו איך הוא רוצה את הקפה ומשם אני לא זוכרת בדיוק איך ומה - מכנסיים מופשלים, איבר מין, חדירה כואבת, אני נדהמת, לא חושבת שאפילו אמרתי לא, שאמרתי משהו בכלל, הוא גומר, יוצא, רואה דם ונבהל בהתחלה, אז צוחק "עדיין בתולה, מה?", והולך. מאז לא החלפנו מילה. הוא לא הסתכל לי יותר בעיניים, ואני נמנעתי מלהיות בקרבתו.
שנים אחר כך עוד סיפרתי לעצמי שהיה לי רומן צבאי שכזה, מעידה מתוך שעמום רחוק מהבית. הסברתי לעצמי שרציתי את זה, אז אין לי מה להתפלא או לכעוס, כי הוא כנראה קלט שרציתי את זה. לא ככה? מין מחשבה כזאת של "הוא קלט את זה אז הוא לקח את מה שהגיע לו".
אני כן זוכרת שאחר כך עשיתי בדיקת איידס ושמחתי גם שאני לא בהריון. אפילו לא ידעתי אם הוא שם קונדום או לא, ואם כן, האם נקרע או לא, הרי היה הרבה דם וכו'.
עכשיו, אחרי ביקור אצל רופא נשים (תמיד בביקור אצל הרופא אני מתחילה לבכות ככה סתם, בכי היסטרי), זכרונות עולים וצפים. מבינה שהיה דם כי הוא פצע אותי (הרי לא הייתי בתולה). נזכרת שהוא הכאיב לי. זוכרת את עצמי יושבת שם אחרי שהוא הלך, מעכלת, עם נעליים וחולצה ותחתונים מופשלים מוכתמים בדם. מריצה בראש את מה שהולך פה: הוא רק רצה לזיין קצינה, ועוד את ההיא הלסבית, שיגידו איזה גבר הוא. איזו בושה. זוכרת את עצמי הולכת לשירותים. מקיאה. הולכת לישון. כל זה בתוך הררים של טראומה של פיגועים והרוגים באינתיפאדה השנייה. למי היה זמן להתעסק בשטויות כאלה.
וכל זה צף עכשיו, כשאני עומדת להיות אמא. ואיך אני יכולה להסביר עכשיו לעצמי ולבת הזוג את הסיפור המשוכתב? ומה זה משנה איך אני זוכרת את זה, הרי לא אמרתי לא? מה אני עושה עם כל הזכרונות האלה, שאני בכלל לא יודעת אם להאמין להם, אחרי שנים שסיפרתי לעצמי סיפור אחר, קצת יותר שמח, שגם בו לא ממש התגאיתי? כביכול זה לא יוסיף ולא יגרע, אבל אני מרגישה שאם לא אספר למישהו, הדלקת בעיניים רק תלך ותחמיר.