על ידי הסוד_הגדול* » 24 מאי 2005, 01:17
_למה ילדה קטנה בת 13 לא הרגישה מספיק בטחון לבוא ולספר להורים שלה או לכל מבוגר אחר על מסכת ההתעללות הנוראית שהיא עוברת?
איך ההורים/מורים של הילדה לא ראו שמשהו כל כך נורא עובר עליה?_
זאת שאלה שהרבה פעמים שואלים אותה. למה היא לא סיפרה אחרי פעם אחת? למה היא הסכימה ששוב ושוב יאנסו אותה ויתעללו בה? איך אף אחד לא ראה?
כשהייתי בת 7-8 היה לי "סיפור" מיני עם קרובת משפחה (שגדולה ממני בסה"כ בשנה וחצי). לא אונס ולא התעללות מינית. היא לימדה אותי לאונן (לא שידעתי בכלל מה זה...) והיינו שוכבות אחת על השנייה, כאילו עושות סקס (שגם זה לא ידעתי מה זה בכלל...). זה לא שהיא הפחידה אותי או איימה עליי או אמרה לי לא לספר. ובלל לא הבנתי מה אנו עושות, אך משהו בתוכי "אמר" לי שזה לא בסדר ולא סיפרתי. לדעתי, לא הייתי במצב טוב כ"כ. זה התבטא בהתנהגות חצופה בביה"ס (הייתי כולה ילדה בכיתה ב'), בפחדים וחרדות ומצבי רוח. הדחקתי ואחרי שנים (בערך בכיתה ו'-ז') הזיכרון פרץ והייתי במועקה כ,כ גדולה שחשבתי שאני עומדת למות. סיפרתי לאבא שלי. השתחררתי, אבל לא לחלוטין. כל כמה שנים זה עולה מחדש. לדעתי זה "דפק" משהו בנוגע לדימוי העצמי שלי, לביטחון העצמי שלי, להתפתחות שלי, למיניות שלי, לקשר שלי עם הגוף שלי.
ושוב, אין כאן אונס או התעללות, אלא חווייה שהרבה ילדים עוברים. ובכל זאת לא הייתי מסוגלת לספר, אז אפשר להבין למה ילד/ילדה שקורים להם דברים נוראיים כאלה לא מסוגלים לספר. ואני לא חושבת שתמיד זה קשור להורים, שלא נמצאים שם... או שאינם יכולים להתמודד, אלא זה קשור לחווייה הפנימית שלנו, של הילד, שזה משהו נורא, שזאת בושה, רגש אשמה מאוד גדול ואין עם מי לדבר.
ואת
פלונית מדחיקה? שאלת:
איך מעבירים להם את המסר באופן חד וברור, שהם יכולים לבוא אלי תמיד בכל בעיה ושאני כאן בשבילם?
נראה לי שפשוט לדבר ולשוחח על הדברים בלי לטייח ובלי להסתיר, לדבר ולדבר.
אני לא אשת מקצוע, גם אינני יודעת בני כמה ילדייך, אבל אולי תתייעצי עם אנשי מקצוע, האם האפשרות של לספר את מה שקרה לך (גם אם לא במדוייק, אם זה קשה מידי עבורך), יכול להוות ריפוי בשביבלך וגם דוגמא אישית להם, במיוחד, למשל, אם יש לך בת בגיל ההתבגרות ואת פוחדת שיקרה לה משהו דומה, שהיא לא תדע להגיד לא... או לשים את הגבול... וכו'.
ולך
שם זמני?
עדיין לא פתור לי ולכן חושפת רק קצת .
גם אני, בקשר לחווייה שעברתי, דיברתי עליה כל כך הרבה פעמים, ואצל כל כך הרבה פסיכולוגים ומטפלים ועדיין זה לא ממש פתור לי, עובדה שאיני נחשפת בשמי ועובדה שעדיין יש לי בעיות לא מעטות (בלשון המעטה) ביחסיי עם גופי.
אבל פעם מישהי יקרה כתבה לי:
חשיפה=חופש
אז בהצלחה במסע אל החופש, את יכולה לחשוף כאן
חופשי חופשי, בין כה איננו יודעים מי את...
היום הפרופורציות השתנו הודות לבן זוגי ה מ ד ה י ם ועל זה אני מודה לו כל יום ולאלוהים ששלח אותו ולי שבחרתי אותו.
לפחות זה, זה דבר ענק ומדהים. ממש מתנה. הרבה פעמים חוויות כאלה גורמות לכאלה טראומות שהן פוגעות באפשרות לזוגיות, למערכות יחסים, למיניות, או שמערכות היחסים הן ממש מעוותות וחולניות. אז, אני שמחה בשבילך!
איך אני אמורה לפתור את מה שלא פתור? בזה שאתעמת עם הוריי?
אני לא חושבת שלפתור את מה שלא פתור זה ישר ללכת להתעמת עם הורייך. (דרך-אגב, לא כ"כ הבנתי את ההקשר של להתעמת איתם - להתעמת שלא ידעו על האונס שעברת או שבאופן כללי לא היו שם בשבילך?).
קודם כל תהיי עם עצמך ואל תלכי להתעמת עם אף אחד. גם אל תנסי ישר לפתור את הכל כ"כ מהר. קודם כל תני לרגשות שלך מקום, תני לעצמך רשות להרגיש.
עוד רציתי להוסיף שמה שמבלבל אותי זה העניין שאין בי שום כעס כלפי ההורים שלי לא אז ולא היום אבל בכל זאת אני מרגישה שיש בתוכי משהו לא פתור אני גם לא יודעת אם יש שם כעס או לא, אבל את בעצמך אומרת שיש שם משהו לא פתור. אני חושבת שהמשהו הלא פתור זה הבלבול הזה שיש בתוכך בנוגע לכך שמצד אחד אין בך כעס, או לפחות את חושבת שאין כעס, ומצד שני משהו לא בסדר. אולי את בכלל לא מרשה לעצמך לכעוס עליהם (ואני אומרת את זה מניסיוני, שמאוד מאוד קשה לי להודות שאני בכללל כועסת על הוריי, כי יש איזה פחד דמוני כזה שאם אני כועסת עליהם אז אני הורגת אותם, ממיתה אותם...)
אולי תתחילי מזה, את גם כותבת ונחשפת, זה כבר צעד "לפתור", "לפיתרון", לריפוי"
בהצלחה!
ממני
הסוד הגדול
_למה ילדה קטנה בת 13 לא הרגישה מספיק בטחון לבוא ולספר להורים שלה או לכל מבוגר אחר על מסכת ההתעללות הנוראית שהיא עוברת?
איך ההורים/מורים של הילדה לא ראו שמשהו כל כך נורא עובר עליה?_
זאת שאלה שהרבה פעמים שואלים אותה. למה היא לא סיפרה אחרי פעם אחת? למה היא הסכימה ששוב ושוב יאנסו אותה ויתעללו בה? איך אף אחד לא ראה?
כשהייתי בת 7-8 היה לי "סיפור" מיני עם קרובת משפחה (שגדולה ממני בסה"כ בשנה וחצי). לא אונס ולא התעללות מינית. היא לימדה אותי לאונן (לא שידעתי בכלל מה זה...) והיינו שוכבות אחת על השנייה, כאילו עושות סקס (שגם זה לא ידעתי מה זה בכלל...). זה לא שהיא הפחידה אותי או איימה עליי או אמרה לי לא לספר. ובלל לא הבנתי מה אנו עושות, אך משהו בתוכי "אמר" לי שזה לא בסדר ולא סיפרתי. לדעתי, לא הייתי במצב טוב כ"כ. זה התבטא בהתנהגות חצופה בביה"ס (הייתי כולה ילדה בכיתה ב'), בפחדים וחרדות ומצבי רוח. הדחקתי ואחרי שנים (בערך בכיתה ו'-ז') הזיכרון פרץ והייתי במועקה כ,כ גדולה שחשבתי שאני עומדת למות. סיפרתי לאבא שלי. השתחררתי, אבל לא לחלוטין. כל כמה שנים זה עולה מחדש. לדעתי זה "דפק" משהו בנוגע לדימוי העצמי שלי, לביטחון העצמי שלי, להתפתחות שלי, למיניות שלי, לקשר שלי עם הגוף שלי.
ושוב, אין כאן אונס או התעללות, אלא חווייה שהרבה ילדים עוברים. ובכל זאת לא הייתי מסוגלת לספר, אז אפשר להבין למה ילד/ילדה שקורים להם דברים נוראיים כאלה לא מסוגלים לספר. ואני לא חושבת שתמיד זה קשור להורים, שלא נמצאים שם... או שאינם יכולים להתמודד, אלא זה קשור לחווייה הפנימית שלנו, של הילד, שזה משהו נורא, שזאת בושה, רגש אשמה מאוד גדול ואין עם מי לדבר.
ואת [po]פלונית מדחיקה[/po]? שאלת:
[u]איך מעבירים להם את המסר באופן חד וברור, שהם יכולים לבוא אלי תמיד בכל בעיה ושאני כאן בשבילם?[/u]
נראה לי שפשוט לדבר ולשוחח על הדברים בלי לטייח ובלי להסתיר, לדבר ולדבר.
אני לא אשת מקצוע, גם אינני יודעת בני כמה ילדייך, אבל אולי תתייעצי עם אנשי מקצוע, האם האפשרות של לספר את מה שקרה לך (גם אם לא במדוייק, אם זה קשה מידי עבורך), יכול להוות ריפוי בשביבלך וגם דוגמא אישית להם, במיוחד, למשל, אם יש לך בת בגיל ההתבגרות ואת פוחדת שיקרה לה משהו דומה, שהיא לא תדע להגיד לא... או לשים את הגבול... וכו'.
ולך [po]שם זמני[/po]?
[u]עדיין לא פתור לי ולכן חושפת רק קצת .[/u]
גם אני, בקשר לחווייה שעברתי, דיברתי עליה כל כך הרבה פעמים, ואצל כל כך הרבה פסיכולוגים ומטפלים ועדיין זה לא ממש פתור לי, עובדה שאיני נחשפת בשמי ועובדה שעדיין יש לי בעיות לא מעטות (בלשון המעטה) ביחסיי עם גופי.
אבל פעם מישהי יקרה כתבה לי:
[b]חשיפה=חופש[/b]
אז בהצלחה במסע אל החופש, את יכולה לחשוף כאן [b]חופשי חופשי[/b], בין כה איננו יודעים מי את...
[u]היום הפרופורציות השתנו הודות לבן זוגי ה מ ד ה י ם ועל זה אני מודה לו כל יום ולאלוהים ששלח אותו ולי שבחרתי אותו.[/u]
לפחות זה, זה דבר ענק ומדהים. ממש מתנה. הרבה פעמים חוויות כאלה גורמות לכאלה טראומות שהן פוגעות באפשרות לזוגיות, למערכות יחסים, למיניות, או שמערכות היחסים הן ממש מעוותות וחולניות. אז, אני שמחה בשבילך!
[u]איך אני אמורה לפתור את מה שלא פתור? בזה שאתעמת עם הוריי?[/u]
אני לא חושבת שלפתור את מה שלא פתור זה ישר ללכת להתעמת עם הורייך. (דרך-אגב, לא כ"כ הבנתי את ההקשר של להתעמת איתם - להתעמת שלא ידעו על האונס שעברת או שבאופן כללי לא היו שם בשבילך?).
קודם כל תהיי עם עצמך ואל תלכי להתעמת עם אף אחד. גם אל תנסי ישר לפתור את הכל כ"כ מהר. קודם כל תני לרגשות שלך מקום, תני לעצמך רשות להרגיש.
[u]עוד רציתי להוסיף שמה שמבלבל אותי זה העניין שאין בי שום כעס כלפי ההורים שלי לא אז ולא היום אבל בכל זאת אני מרגישה שיש בתוכי משהו לא פתור[/u] אני גם לא יודעת אם יש שם כעס או לא, אבל את בעצמך אומרת שיש שם משהו לא פתור. אני חושבת שהמשהו הלא פתור זה הבלבול הזה שיש בתוכך בנוגע לכך שמצד אחד אין בך כעס, או לפחות את חושבת שאין כעס, ומצד שני משהו לא בסדר. אולי את בכלל לא מרשה לעצמך לכעוס עליהם (ואני אומרת את זה מניסיוני, שמאוד מאוד קשה לי להודות שאני בכללל כועסת על הוריי, כי יש איזה פחד דמוני כזה שאם אני כועסת עליהם אז אני הורגת אותם, ממיתה אותם...)
אולי תתחילי מזה, את גם כותבת ונחשפת, זה כבר צעד "לפתור", "לפיתרון", לריפוי"
בהצלחה!
ממני
הסוד הגדול