על ידי אחת* » 24 מאי 2008, 11:37
אני רוצה קצת להרחיב בזכות הלימודים באוניברסיטה "רגילה", לא כאמירה נגד הבחירה באוניברסיטה הפתוחה, שגם היא יכולה להיות בחירה מצוינת.
גם אני. החוויה שלי הייתה דומה במובנים רבים לזו של
נוסעת סמויה גם אם לא כה רבת עוצמה.
השנתיים הראשונות של התואר הראשון היו נהדרות מהרבה בחינות שאני לא יודעת לומר מה מצבן באו"פ (כי מעולם לא למדתי).
בעיקר הרגשתי שההרצאות הפרונטליות נהדרות (90% מהן שמעתי מפי אנשים בעלי שאר רוח יוצא דופן בתחומים שונים במדעי הרוח), מעוררות השראה ומעניקות חומר למחשבה שמעולם לא עלה בי. נוסף על כך, ודווקא בחוג השני והפחות "מעורר השראה" מצאתי חברים נהדרים שצלחו איתי את התואר, למדו איתי לכל המבחנים הכי קשים ונשארו חבריי בנפש עד היום.
אחר כך הקורסים, ברובם, הלכו והשתפרו - כשמגיעים לשלב שיעורי בחירה וסימנריונים אפשר להתמקד במה שבאמת רוצים וזה מעשיר שבעתיים - אבל הסבלנות החלה לפקוע והחצי שנה האחרונה לוותה בתחושת "מיציתי, הבנתי, בואו נגמור עם זה".
חשוב לי לציין שני דברים:
- כעבור שנה בחו"ל ושנה נוספת בארץ גיליתי שאני מתגעגעת ללימודים ולאוניברסיטה וחזרתי ללימודי המשך, במתכונת שונה. כנראה שזה מאוד מתאים לי. גם כיום אני מוצאת שהלימודים מתגמלים מאוד גם אם קשים (גם אני היום + 1. לא קל אבל בהחלט אפשרי).
- תחושת המיאוס נבעה מהאינטנסיביות של הלימודים (מה שאינו מחויב המציאות כמובן) וגם מהאופי האישי והפרטי שלי, מה שמוביל אותי לעצתי המרכזית לך: הכל תלוי באופי של הבנאדם. אני זקוקה לתכנית מובנית, למסגרת, לכך שיכריחו אותי לגשת למבחן ולהגיע לתרגולים, אחרת זה לא עובד אצלי. או שאני מתעצלת, או שאני מרגישה שאני הולכת לאיבוד בים האפשרויות. כאמור, עניין של אופי. מן הסתם אוטודידקט או אדם בעל משמעת עצמית גבוהה יותר ופחות סיבולת למסגרות היה נהנה יותר באו"פ. חשבי על דפוסי הלימוד שלך, על האופי שלך. אני חושבת שנסיבות החיים פחות רלוונטיות - גם תואר באונ' רגילה אפשר לפרוס על פני כמה שנים, להגיע פחות לשיעורים וכו' וכו'. זה לא השיקול בעיני.
אגב, גם בתואר הראשון היו סביבי אנשים מכל הגילים, כולל אמהות צעירות יותר ופחות. בזמנו התחברתי באופן טבעי לחבורות הצעירים שהיו בשלב כמוני בחיים, אבל אפשרויות החִברוּת מגוונות מאוד באוניברסיטה הרגילה, כך מניסיוני לפחות.
ועוד נקודה אחת, בעניין התואר ה"לא מעשי". במהלך לימודיי שמעתי אינספור פעמים את השאלה המעצבנת "מדעי הרוח?! ומה עושים עם זה?!".
מעבר לתשובה המתבקשת (שנאמרה לרוב בלב) - "נהנים, וגם הופכים לאדם מבסוט ומעניין יותר", התברר לי בדיעבד שהבחירה הייתה נכונה מאין כמותה. הלכתי ללמוד משהו מתוך עניין טהור, חסרת כל יומרות פרקטיקה, ורק כשנתיים לאחר סיום התואר הראשון, כשמצאתי לי מקצוע שאשמח ואהנה לעסוק בו, ופניתי לבירור על לימודים, התברר שזה מסלול תעודה לבוגרי תואר ראשון.
כך שאפילו פרקטית זה השתלם לי.
וכמאמר הפולניות במחוזותינו - אם כבר לומדים, לא מזיק שיש תואר.
אני בהחלט בעד.
בהצלחה רבה בכל מה שתבחרי, אשמח אם תעדכני כאן
[u]אני רוצה קצת להרחיב בזכות הלימודים באוניברסיטה "רגילה", לא כאמירה נגד הבחירה באוניברסיטה הפתוחה, שגם היא יכולה להיות בחירה מצוינת.[/u]
גם אני. החוויה שלי הייתה דומה במובנים רבים לזו של [po]נוסעת סמויה[/po] גם אם לא כה רבת עוצמה.
השנתיים הראשונות של התואר הראשון היו נהדרות מהרבה בחינות שאני לא יודעת לומר מה מצבן באו"פ (כי מעולם לא למדתי).
בעיקר הרגשתי שההרצאות הפרונטליות נהדרות (90% מהן שמעתי מפי אנשים בעלי שאר רוח יוצא דופן בתחומים שונים במדעי הרוח), מעוררות השראה ומעניקות חומר למחשבה שמעולם לא עלה בי. נוסף על כך, ודווקא בחוג השני והפחות "מעורר השראה" מצאתי חברים נהדרים שצלחו איתי את התואר, למדו איתי לכל המבחנים הכי קשים ונשארו חבריי בנפש עד היום.
אחר כך הקורסים, ברובם, הלכו והשתפרו - כשמגיעים לשלב שיעורי בחירה וסימנריונים אפשר להתמקד במה שבאמת רוצים וזה מעשיר שבעתיים - אבל הסבלנות החלה לפקוע והחצי שנה האחרונה לוותה בתחושת "מיציתי, הבנתי, בואו נגמור עם זה".
חשוב לי לציין שני דברים:
[list=1]
[*] כעבור שנה בחו"ל ושנה נוספת בארץ גיליתי שאני מתגעגעת ללימודים ולאוניברסיטה וחזרתי ללימודי המשך, במתכונת שונה. כנראה שזה מאוד מתאים לי. גם כיום אני מוצאת שהלימודים מתגמלים מאוד גם אם קשים (גם אני היום + 1. לא קל אבל בהחלט אפשרי).
[*] תחושת המיאוס נבעה מהאינטנסיביות של הלימודים (מה שאינו מחויב המציאות כמובן) וגם מהאופי האישי והפרטי שלי, מה שמוביל אותי לעצתי המרכזית לך: הכל תלוי באופי של הבנאדם. אני זקוקה לתכנית מובנית, למסגרת, לכך שיכריחו אותי לגשת למבחן ולהגיע לתרגולים, אחרת זה לא עובד אצלי. או שאני מתעצלת, או שאני מרגישה שאני הולכת לאיבוד בים האפשרויות. כאמור, עניין של אופי. מן הסתם אוטודידקט או אדם בעל משמעת עצמית גבוהה יותר ופחות סיבולת למסגרות היה נהנה יותר באו"פ. חשבי על דפוסי הלימוד שלך, על האופי שלך. אני חושבת שנסיבות החיים פחות רלוונטיות - גם תואר באונ' רגילה אפשר לפרוס על פני כמה שנים, להגיע פחות לשיעורים וכו' וכו'. זה לא השיקול בעיני.
[/list]
אגב, גם בתואר הראשון היו סביבי אנשים מכל הגילים, כולל אמהות צעירות יותר ופחות. בזמנו התחברתי באופן טבעי לחבורות הצעירים שהיו בשלב כמוני בחיים, אבל אפשרויות החִברוּת מגוונות מאוד באוניברסיטה הרגילה, כך מניסיוני לפחות.
ועוד נקודה אחת, בעניין התואר ה"לא מעשי". במהלך לימודיי שמעתי אינספור פעמים את השאלה המעצבנת "מדעי הרוח?! ומה עושים עם זה?!".
מעבר לתשובה המתבקשת (שנאמרה לרוב בלב) - "נהנים, וגם הופכים לאדם מבסוט ומעניין יותר", התברר לי בדיעבד שהבחירה הייתה נכונה מאין כמותה. הלכתי ללמוד משהו מתוך עניין טהור, חסרת כל יומרות פרקטיקה, ורק כשנתיים לאחר סיום התואר הראשון, כשמצאתי לי מקצוע שאשמח ואהנה לעסוק בו, ופניתי לבירור על לימודים, התברר שזה מסלול תעודה לבוגרי תואר ראשון.
כך שאפילו פרקטית זה השתלם לי.
וכמאמר הפולניות במחוזותינו - אם כבר לומדים, לא מזיק שיש תואר.
אני בהחלט בעד.
בהצלחה רבה בכל מה שתבחרי, אשמח אם תעדכני כאן