על ידי עדינה_ניפו* » 22 אוגוסט 2009, 23:54
לפני שבוע, מוצאי שבת,
לפני השינה במיטה כדרכי מדברת עם אלוהים.
"אני זקוקה לסימן ממך, לדעת שאתה שם, לדעת שיש לי ליווי, שאני לא לבד כאן תועה בחיים האילו... אנא, עזור לי להרגיש שאתה איתי"
למחרת עשיתי תוכניות עם אחותי בתל אביב שאבוא לבקר אותה ביום שלישי, זה שימח אותי מאד.
ביום שני היא התקשרה לבטל, לא יכלה למצוא לעצמה מחליפה בעבודה.
התאכזבתי, מאד רציתי לראות אותה, התגעגעתי
אבל אמרתי לעצמי שאני יודעת שלכל דבר יש סיבה ואני בטוחה שזה לטובה, בלה בלה בלה... ואולי במקום זה יפתיע אותנו איזה אורח נחמד? לא, אין סיכוי, איזה אורח בראש שלי? מי כבר יכול להפתיע?
יותר מאוחר בצהריים בעת שטיפת הרצפה מצאתי את עצמי חושבת על חברה טובה שלא ראיתי כבר לפחות שנתיים ולא דיברנו לפחות שנה.
היא פעם גרה כאן באיזור שלנו ועברה לירושלים. חשבתי לעצמי שאני מתגעגעת וכמה הייתי שמחה לראות אותה.
באותו הלילה קיבלתי טלפון ממנה! היא אמרה שהיא רוצה לבוא לבקר למחרת!!!
איזה כיף, איזה יופי, כמה שמחתי... לא רק שהיא באה לבקר אלא שגם קיבלתי את "הסימן" שביקשתי.
פתאום הרגשתי טוב, הרגשתי שהכל נופל למקום כמו שצריך ואני יכולה לחזור לנשום.
הייתי כל כך מרוגשת, רציתי לספר לדוד אבל הוא כבר ישן.
בבקר קמנו כולי התרגשות ושוב רציתי לספר לדוד על השתלשלות הדברים אבל הילדים לא איפשרו רגע של שיחה בינינו והוא יצא לעבודה...
הקיצר, אחרי כמה שעות התקשרה חברתי היקרה והודיעה שלא תוכל להגיע בסופו של דבר.
ברגע אחד חשתי איך אני נופלת ומהר.
התאכזבתי שהיא לא מגיעה אבל יותר מזה כל הבניינים שבניתי על סמך הטלפון שלה לילה קודם התמוטטו,
בבת אחת הרגשתי את הקרקע נשמטת ממתחת לרגלי.
מה עם "הסימן"? איפה אתה אלוהים? זה הכל אשליה? אין לי על מי להישען? אף אחד לא משגיח עלי?
נכנסתי לחדר השינה, שכבתי במיטה ושמתי ידיים על העיניים (זה מה שעושים בשיטת פאולה בכדי להקשיב לגוף) והקשבתי.
נזכרתי מיד במשפט של הרבנית פישר "אם אני מתלהבת - זה מהאגו. אם זה מה' - זה ברוגע, בשקט, לאט."
חשבתי איך התלהבתי מה"סימן" ש"קיבלתי", אני! מאלוהים! בכבודו ועצמו!
ישר רציתי ספר לכולם!
לשמחתי לא הספקתי לספר לדוד וגם אף אחת מחברותי לא ענו לטלפון באותו הבקר.
שמעתי מתוכי קול " זה הזמן להאמין, זאת ההזדמנות שלך! זה נפלא, את יכולה בכל רגע להתחיל להאמין. קיבלת את ה"סימנים" שלך, זה מה שביקשת, סימנים."
העולם כולו מלא סימנים אבל אנחנו לא מבינים אותם.
אני יכולה לנחש, לחשוב שחיברתי נכון את הפאזל עוד לפני שראיתי את כל החלקים שלו אבל זה רק ניחוש.
בנתיים אני יכולה להנות מבליל החתיכות, הצבעים, קטעי התמונה...
אבל מה הטעם לנסות לחבר את כל החלקים כשאין לי אותם? לעולם לא יהיו לי.
לפעמים פתאום מתחברים שני חלקים יחד, איזו הנאה, איזו תגלית!
לפעמים שני החלקים האילו לבד יכולים לשמח אותי, לספק אותי, אפילו הבלגאן שבחלקים הפזורים על הרצפה...
אבל-
לרב, הבלגאן הזה מפחיד אותי, מבהיל אותי, אני מרגישה שאין לי שליטה על מה שקורה (והרי אין לי!) ואני באטרף זוחלת על שש מנסה לחבר את החלקים, לראות את התמונה השלמה, להבין מה שייך למה ואיפה... עד שאני מתייאשת.
ואז אני חוזרת להקשיב לנשימה.
או שמתקשרת לחברה.
או מדברת עם אלוהים.
או עושה פאולה.
או משחקת עם הילדים.
או שוטפת כלים.
או יוצאת לחצר להסתכל על התרנגולות.
או מביטה בעננים.
זה קצת על החרדה, מבלי להיכנס פנימה ולחטט שם.
לפני שבוע, מוצאי שבת,
לפני השינה במיטה כדרכי מדברת עם אלוהים.
"אני זקוקה לסימן ממך, לדעת שאתה שם, לדעת שיש לי ליווי, שאני לא לבד כאן תועה בחיים האילו... אנא, עזור לי להרגיש שאתה איתי"
למחרת עשיתי תוכניות עם אחותי בתל אביב שאבוא לבקר אותה ביום שלישי, זה שימח אותי מאד.
ביום שני היא התקשרה לבטל, לא יכלה למצוא לעצמה מחליפה בעבודה.
התאכזבתי, מאד רציתי לראות אותה, התגעגעתי
אבל אמרתי לעצמי שאני יודעת שלכל דבר יש סיבה ואני בטוחה שזה לטובה, בלה בלה בלה... ואולי במקום זה יפתיע אותנו איזה אורח נחמד? לא, אין סיכוי, איזה אורח בראש שלי? מי כבר יכול להפתיע?
יותר מאוחר בצהריים בעת שטיפת הרצפה מצאתי את עצמי חושבת על חברה טובה שלא ראיתי כבר לפחות שנתיים ולא דיברנו לפחות שנה.
היא פעם גרה כאן באיזור שלנו ועברה לירושלים. חשבתי לעצמי שאני מתגעגעת וכמה הייתי שמחה לראות אותה.
באותו הלילה קיבלתי טלפון ממנה! היא אמרה שהיא רוצה לבוא לבקר למחרת!!!
איזה כיף, איזה יופי, כמה שמחתי... לא רק שהיא באה לבקר אלא שגם קיבלתי את "הסימן" שביקשתי.
פתאום הרגשתי טוב, הרגשתי שהכל נופל למקום כמו שצריך ואני יכולה לחזור לנשום.
הייתי כל כך מרוגשת, רציתי לספר לדוד אבל הוא כבר ישן.
בבקר קמנו כולי התרגשות ושוב רציתי לספר לדוד על השתלשלות הדברים אבל הילדים לא איפשרו רגע של שיחה בינינו והוא יצא לעבודה...
הקיצר, אחרי כמה שעות התקשרה חברתי היקרה והודיעה שלא תוכל להגיע בסופו של דבר.
ברגע אחד חשתי איך אני נופלת ומהר.
התאכזבתי שהיא לא מגיעה אבל יותר מזה כל הבניינים שבניתי על סמך הטלפון שלה לילה קודם התמוטטו,
בבת אחת הרגשתי את הקרקע נשמטת ממתחת לרגלי.
מה עם "הסימן"? איפה אתה אלוהים? זה הכל אשליה? אין לי על מי להישען? אף אחד לא משגיח עלי?
נכנסתי לחדר השינה, שכבתי במיטה ושמתי ידיים על העיניים (זה מה שעושים בשיטת פאולה בכדי להקשיב לגוף) והקשבתי.
נזכרתי מיד במשפט של הרבנית פישר "אם אני מתלהבת - זה מהאגו. אם זה מה' - זה ברוגע, בשקט, לאט."
חשבתי איך התלהבתי מה"סימן" ש"קיבלתי", אני! מאלוהים! בכבודו ועצמו!
ישר רציתי ספר לכולם!
לשמחתי לא הספקתי לספר לדוד וגם אף אחת מחברותי לא ענו לטלפון באותו הבקר.
שמעתי מתוכי קול " [b]זה[/b] הזמן להאמין, זאת ההזדמנות שלך! זה נפלא, את יכולה בכל רגע להתחיל להאמין. קיבלת את ה"סימנים" שלך, זה מה שביקשת, סימנים."
העולם כולו מלא סימנים אבל אנחנו לא מבינים אותם.
אני יכולה לנחש, לחשוב שחיברתי נכון את הפאזל עוד לפני שראיתי את כל החלקים שלו אבל זה רק ניחוש.
בנתיים אני יכולה להנות מבליל החתיכות, הצבעים, קטעי התמונה...
אבל מה הטעם לנסות לחבר את כל החלקים כשאין לי אותם? לעולם לא יהיו לי.
לפעמים פתאום מתחברים שני חלקים יחד, איזו הנאה, איזו תגלית!
לפעמים שני החלקים האילו לבד יכולים לשמח אותי, לספק אותי, אפילו הבלגאן שבחלקים הפזורים על הרצפה...
אבל-
לרב, הבלגאן הזה מפחיד אותי, מבהיל אותי, אני מרגישה שאין לי שליטה על מה שקורה (והרי אין לי!) ואני באטרף זוחלת על שש מנסה לחבר את החלקים, לראות את התמונה השלמה, להבין מה שייך למה ואיפה... עד שאני מתייאשת.
ואז אני חוזרת להקשיב לנשימה.
או שמתקשרת לחברה.
או מדברת עם אלוהים.
או עושה פאולה.
או משחקת עם הילדים.
או שוטפת כלים.
או יוצאת לחצר להסתכל על התרנגולות.
או מביטה בעננים.
זה קצת על החרדה, מבלי להיכנס פנימה ולחטט שם.