על ידי צפריר_שפרון* » 05 יולי 2001, 20:34
"שאלת החברה" המוצגת כאן נתפשת כשאלה מהותית.
כביכול באה להצדיק מערכות קיימות ולנגח תפישה שונה ממערכות אלה.
האדם, בן האנוש, הינו יצור חברתי, חי בחברה, זקוק לחברה ואינו בר קיום בלעדיה.
קיימים גם המתבדלים מהחברה, מהקהילה, הם מעטים מאוד. לא אלה החיים בשולי החברה לכאורה, אלא אלה המתבדלים לחלוטין מהחברה, מהקולקטיב האנושי.
כלל זה מהווה אבן יסוד בחיי האדם, בכל מקום: במזרח, במערב, בשבטי אינדיאנים וברחוב ראשי בניו יורק.
השאיפה להיות חלק מ... השאיפה להיות כמו ... חשובים להשבחת יכולת החיקוי והשינון.
אלה בהכרח נדרשים להיות שם ולנבוט בד בבד עם התפתחות הילד.
שכן הילד מחקה אותנו, מתוך החיקוי הילד יושב, מדבר, משחק, צוחק, עומד, הולך, רץ...
כאן טמונה האמת הגדולה של החינוך: המחנך מהווה מופת אפילו אם אינו "מתנהג למופת".
המחנך הטבעי לילד, ההורה - אמו או אביו, בהכרח אם כן מהווה מקור הסמכות היחידי התקף.
עם זאת כאשר הוא גדל הרי הוא מחקה גם את אחיו וסביבתו הקרובה.
שאלת החברה איננה שאלה כלל. הצורך החברתי איננו ניתן למדידה כמותית. אין רמת "חברתיות" נכונה, מספקת, עדיפה. השאלה הכמותית לא רלוונטית ושאלת איכות הכשרים החברתיים בהשוואה לכל דרך אחרת אינה במקום.
יש מי שצריך מגע ומפגש עם רבים, שזקוק לחבר'ה.
יש מי שמסתפקת בחבר אחד או חברה אחת.
יש מי שמחפש קרבה ארוכת טווח.
יש מי שאינו זקוק לחברה באופן אינטנסיבי.
ויש אפילו כאלה שאוהבים (אני לוחש כי זו ממש שערוריה) להיות לבד.
הערכת הכשרים החברתיים של ילדי חינוך כזה או אחר נובעת מהצורך להווכח ש"השיטה עובדת".
ובכן, על מנת לחסוך התלבטויות רבות, הבה ונזכור כי השופט, הגוף המחלק ציונים ניתן לומר, הוא נציג השיטה הקיימת. שיטה שבבירור אינה משביעת רצון מבחינת ה"כשרים החברתיים" של בוגריה.
כך, לשם האבסורד וההומור של החיים, השיטה שבוחנת האם דרך החינוך החופשי, הביתי, העצמאי, המשפחתי עובדת מבחינת "כשרים חברתיים" אינה מצליחה (לשיטתה) לתקן את הנזקים האדירים שהיא מייצרת מבחינת אותם "כשרים חברתיים" מדוברים.
ועדיין, מכיוון שחדשנות לעולם מעוררת חשדנות, עלינו לעמוד ברף ציפיות גבוה מהנדרש מהמערכות הקיימות.
לפיכך, נניח את דעת השואל את שאלת ההזדמנויות החברתיות הנפרשות בפני ילדי החינוך הביתי בכך שנצטט ילד אחד חכם אשר לאחר שעזב את בית הספר הגדיר:
בבית ספר יש חברה.
בבית יש חברים.
לשאלת החברה החד גילית. זהו אמצעי יעיל לשמר את החיקוי והשינון לנצח. אחד מיסודות האילוף של מערכת שעבר זמנה. מזה זמן רב.
החברה הרב גילית מפגישה זקנים וילדים, הורים והורים, ילדים וילדים, החיים הופכים אז ל"פסטיבל חברתי".
בקיצור: "ומה עם חברה?" היא שאלה שמעידה על השואל, במקרים רבים עניתי בשאלה: "איך היו חיי החברה שלך בילדותך? טובים", לעתים נדירות שמעתי, "לי היו חיי חברה מופלאים, הכל היה טוב, היו לי מלא חוויות חברתיות במסגרת ביה"ס או במסגרות אחרות". בדרך כלל לאחר חשיבה קצרה, הנושא זכה להתייחסות חדשה. עלתה ההבנה ששאלה זו אינה רלוונטית לשיטת חינוך כזו או אחרת אלא זו שאלה אינדיבידואלית אשר כל אדם מוצא לה את תשובותיו שלו.
שוב מתוך עניין הדוגמא האישית, היחסים החברתיים והאחדות שאנחנו כמבוגרים מפגינים בד בבד עם ההתבדלות, הייחודיות, והנבדלות שלנו יהיו מנחי הכשרים החברתיים של ילדינו, בכל מקרה. }
"שאלת החברה" המוצגת כאן נתפשת כשאלה מהותית.
כביכול באה להצדיק מערכות קיימות ולנגח תפישה שונה ממערכות אלה.
האדם, בן האנוש, הינו יצור חברתי, חי בחברה, זקוק לחברה ואינו בר קיום בלעדיה.
קיימים גם המתבדלים מהחברה, מהקהילה, הם מעטים מאוד. לא אלה החיים בשולי החברה לכאורה, אלא אלה המתבדלים לחלוטין מהחברה, מהקולקטיב האנושי.
כלל זה מהווה אבן יסוד בחיי האדם, בכל מקום: במזרח, במערב, בשבטי אינדיאנים וברחוב ראשי בניו יורק.
השאיפה להיות חלק מ... השאיפה להיות כמו ... חשובים להשבחת יכולת החיקוי והשינון.
אלה בהכרח נדרשים להיות שם ולנבוט בד בבד עם התפתחות הילד.
שכן הילד מחקה אותנו, מתוך החיקוי הילד יושב, מדבר, משחק, צוחק, עומד, הולך, רץ...
כאן טמונה האמת הגדולה של החינוך: [b]המחנך מהווה מופת אפילו אם אינו "מתנהג למופת"[/b].
המחנך הטבעי לילד, ההורה - אמו או אביו, בהכרח אם כן מהווה מקור הסמכות היחידי התקף.
עם זאת כאשר הוא גדל הרי הוא מחקה גם את אחיו וסביבתו הקרובה.
שאלת החברה איננה שאלה כלל. הצורך החברתי איננו ניתן למדידה כמותית. אין רמת "חברתיות" נכונה, מספקת, עדיפה. השאלה הכמותית לא רלוונטית ושאלת איכות הכשרים החברתיים בהשוואה לכל דרך אחרת אינה במקום.
יש מי שצריך מגע ומפגש עם רבים, שזקוק לחבר'ה.
יש מי שמסתפקת בחבר אחד או חברה אחת.
יש מי שמחפש קרבה ארוכת טווח.
יש מי שאינו זקוק לחברה באופן אינטנסיבי.
ויש אפילו כאלה שאוהבים (אני לוחש כי זו ממש שערוריה) להיות לבד.
הערכת הכשרים החברתיים של ילדי חינוך כזה או אחר נובעת מהצורך להווכח ש"השיטה עובדת".
ובכן, על מנת לחסוך התלבטויות רבות, הבה ונזכור כי השופט, הגוף המחלק ציונים ניתן לומר, הוא נציג השיטה הקיימת. שיטה שבבירור אינה משביעת רצון מבחינת ה"כשרים החברתיים" של בוגריה.
כך, לשם האבסורד וההומור של החיים, השיטה שבוחנת האם דרך החינוך החופשי, הביתי, העצמאי, המשפחתי עובדת מבחינת "כשרים חברתיים" אינה מצליחה (לשיטתה) לתקן את הנזקים האדירים שהיא מייצרת מבחינת אותם "כשרים חברתיים" מדוברים.
ועדיין, מכיוון שחדשנות לעולם מעוררת חשדנות, עלינו לעמוד ברף ציפיות גבוה מהנדרש מהמערכות הקיימות.
לפיכך, נניח את דעת השואל את שאלת ההזדמנויות החברתיות הנפרשות בפני ילדי החינוך הביתי בכך שנצטט ילד אחד חכם אשר לאחר שעזב את בית הספר הגדיר:
בבית ספר יש חברה.
בבית יש חברים.
לשאלת החברה החד גילית. זהו אמצעי יעיל לשמר את החיקוי והשינון לנצח. אחד מיסודות האילוף של מערכת שעבר זמנה. מזה זמן רב.
החברה הרב גילית מפגישה זקנים וילדים, הורים והורים, ילדים וילדים, החיים הופכים אז ל"פסטיבל חברתי".
בקיצור: "ומה עם חברה?" היא שאלה שמעידה על השואל, במקרים רבים עניתי בשאלה: "איך היו חיי החברה שלך בילדותך? טובים", לעתים נדירות שמעתי, "לי היו חיי חברה מופלאים, הכל היה טוב, היו לי מלא חוויות חברתיות במסגרת ביה"ס או במסגרות אחרות". בדרך כלל לאחר חשיבה קצרה, הנושא זכה להתייחסות חדשה. עלתה ההבנה ששאלה זו אינה רלוונטית לשיטת חינוך כזו או אחרת אלא זו שאלה אינדיבידואלית אשר כל אדם מוצא לה את תשובותיו שלו.
שוב מתוך עניין הדוגמא האישית, היחסים החברתיים והאחדות שאנחנו כמבוגרים מפגינים בד בבד עם ההתבדלות, הייחודיות, והנבדלות שלנו יהיו מנחי הכשרים החברתיים של ילדינו, בכל מקרה. }