על ידי ענת_גביש* » 02 אוגוסט 2001, 01:36
צפריר, (או אורנה?), ה אסור שלכם עשה לי מה- זה- חשק כן לתכנן, וכן לקבוע דברים מראש. אני מעריכה את כנות דבריה של שגית וגם של אלונה, והגישה הזו של להגיד "אסור" ומי שמרגיש חושש "יהיה עליו לנהוג כילדי חינוך ביתי וליצור קשר" ואם הוא לא מצליח ונבוך ובורח זב"שו, עיצבנה אותי. (או כמו שרועי שרון כתב ברוב עדינות נפש: "סליחה על הבוטות אבל דבריך ריגשו אותי"...)
אז אם יורשה לי להתרגש עוד קצת-
מילים כאלה נכתבות רק על ידי מי שבטוח יכיר שם מספיק אנשים, יהיה מצוי בעניינים וירגיש מספיק נוח מכדי להיזדקק ל"תיכנונים מראש", או לחילופין על ידי אדם שמאד מאד מאד בטוח בעצמו, ומרוב ביטחון לא ממש מסוגל או רוצה לראות שיש גם אחרים בעלי רמות בטחון פחות מרשימות.. אני עצמי נמנעתי עד היום מהמפגשים בין השאר בגלל הפחד מתחושת המבוכה הזו (ואני דווקא מכירה כמה משתתפים פוטנציאליים ובכל זאת).
בשבוע שעבר הייתי בקונצרט על דשא איפושהוא. ידידה באה וערכה היכרות ביני ובין אמא אחת עם תינוקת. יכולנו לבלות את כל הערב על אותו ריבוע דשא, לחייך זו כלעומת זו (כי לשתינו בנות קטנות) בלי לדבר ובלי לגלות שיש לנו המון במשותף, אלמלא המחווה המקסימה (והכל כך לא ישראלית) הזו, של לבוא ולהגיד "תכירי...". (תודה לעינת אם את כבר פה!!)
כשחייתי בחו"ל הופתעתי לגלות עד כמה מחווה שכזו היא שגורה בין אנשים. "תכיר..."וציון שמו של הנכנס למעגל, ועוד אולי איזה פרט "שובר קרח" עליו (הוא גר בחדרה, היא גם ילדה בבית, הוא גם מכור למסטיק בזוקה). כישראלית זה תמיד נראה היה לי בהתחלה קצת מגוחך, קצת מעושה..., ובאמת- כנראה לא רק אני הרגשתי כך כי הישראלים היו באופן בולט אלו שלא עושים את מחוות ה"הכרות". זר יכול להיות מוזמן לארוחת ערב (ישראלית) או להצטרף לקבוצה (ישראלית) בפאב ולהתייבש ערב שלם בלי שהמזמין יציג אותו ובלי שאף אחד מהנוכחים יפנה אליו, ומול עיניו המכירים זה את זה ימשיכו בשיחה ערה ויהנו מהחיים.... (עוד מישהו מכיר את התופעה הזו?)
כן, כן, אנחנו זקוקים לפעמים שיגננו אותנו, ובמקרה הזה לגנן אחד את השני, ולו רק לשתי השניות האלה שנדרשות לשבירת המבוכה והפחד ממי שאיננו מכירים. אחר כך כבר נשתדל להתנהג יפה בתוך המסגרת הברורה והמגבלות הברורות, כמו ילדי חינוך ביתי לתפארת.}
צפריר, (או אורנה?), ה [b]אסור[/b] שלכם עשה לי [b]מה- זה- חשק[/b] כן לתכנן, וכן לקבוע דברים מראש. אני מעריכה את כנות דבריה של שגית וגם של אלונה, והגישה הזו של להגיד "אסור" ומי שמרגיש חושש "יהיה עליו לנהוג כילדי חינוך ביתי וליצור קשר" ואם הוא לא מצליח ונבוך ובורח זב"שו, עיצבנה אותי. (או כמו שרועי שרון כתב ברוב עדינות נפש: "סליחה על הבוטות אבל דבריך ריגשו אותי"...)
אז אם יורשה לי להתרגש עוד קצת-
מילים כאלה נכתבות רק על ידי מי שבטוח יכיר שם מספיק אנשים, יהיה מצוי בעניינים וירגיש מספיק נוח מכדי להיזדקק ל"תיכנונים מראש", או לחילופין על ידי אדם שמאד מאד מאד בטוח בעצמו, ומרוב ביטחון לא ממש מסוגל או רוצה לראות שיש גם אחרים בעלי רמות בטחון פחות מרשימות.. אני עצמי נמנעתי עד היום מהמפגשים בין השאר בגלל הפחד מתחושת המבוכה הזו (ואני דווקא מכירה כמה משתתפים פוטנציאליים ובכל זאת).
בשבוע שעבר הייתי בקונצרט על דשא איפושהוא. ידידה באה וערכה היכרות ביני ובין אמא אחת עם תינוקת. יכולנו לבלות את כל הערב על אותו ריבוע דשא, לחייך זו כלעומת זו (כי לשתינו בנות קטנות) בלי לדבר ובלי לגלות שיש לנו המון במשותף, אלמלא המחווה המקסימה (והכל כך לא ישראלית) הזו, של לבוא ולהגיד "תכירי...". (תודה לעינת אם את כבר פה!!)
כשחייתי בחו"ל הופתעתי לגלות עד כמה מחווה שכזו היא שגורה בין אנשים. "תכיר..."וציון שמו של הנכנס למעגל, ועוד אולי איזה פרט "שובר קרח" עליו (הוא גר בחדרה, היא גם ילדה בבית, הוא גם מכור למסטיק בזוקה). כישראלית זה תמיד נראה היה לי בהתחלה קצת מגוחך, קצת מעושה..., ובאמת- כנראה לא רק אני הרגשתי כך כי הישראלים היו באופן בולט אלו שלא עושים את מחוות ה"הכרות". זר יכול להיות מוזמן לארוחת ערב (ישראלית) או להצטרף לקבוצה (ישראלית) בפאב ולהתייבש ערב שלם בלי שהמזמין יציג אותו ובלי שאף אחד מהנוכחים יפנה אליו, ומול עיניו המכירים זה את זה ימשיכו בשיחה ערה ויהנו מהחיים.... (עוד מישהו מכיר את התופעה הזו?)
כן, כן, אנחנו זקוקים לפעמים שיגננו אותנו, ובמקרה הזה לגנן אחד את השני, ולו רק לשתי השניות האלה שנדרשות לשבירת המבוכה והפחד ממי שאיננו מכירים. אחר כך כבר נשתדל להתנהג יפה בתוך המסגרת הברורה והמגבלות הברורות, כמו ילדי חינוך ביתי לתפארת.}