רננה, מה שלומכן?

הדף הזה לא מאונדקס - רוצה לאנדקס אותו, אבל לפני כן נראה לי שצריך למצוא לו שם מתאים יותר @}

בינתיים הימים קצת נרגעו וגם לי הוקל קצת.

הרבה פעמים (אולי תמיד) כשלנו יש מצב רוח טוב, ככה גם יתר הדברים

יש לי רעיון כלשהו ואין לי מושג אם הוא טוב או לא. (אין לי ילדים משלי!! האפרוחית מלמדת את התרנגולות )
מה דעתך לדבר עם הבת הגדולה, לשחק אתה את הנושא (נניח, בצורת משחק סימולציה) ולראות מה הזוית שלה על כל העניין, מה היא חושבת, ואיזה פתרונות יצרתיים היא יכולה להמציא למצב (אולי היא תגיד "לזרוק את התינוקת לפח", בתור התחלה ושחרור רגשות, אבל אפשר להמשיך משם, נניח "ומה אם היא תצא מהפח? מה עוד אמא יכולה לעשות?") או לתת לה לשחק את תפקיד האמא. ואחר כך את תפקיד התינוקת. את גם יכולה כך להעביר לה דרך המשחק את הרצון שלך להיות אתה, שמתפספס ביומיום.

מה יכול לצאת מזה? קודם כל "שמים את הדברים על השולחן", ושחרור רגשות עשוי להקל על שתיכן. כל אחת יכולה לבטא את ה"הלוואי" שלה. אחר כך יש לך הזדמנות לשמוע את הזוית שלה, ולה יש צ'אנס לחוות את תפקיד האמא או התינוקת. ואחר כך אפשר לחשוב ביחד על פתרונות. אולי, דווקא בגלל המסגרת של המשחק, תשחקו על תסריטים פרועים, שלא אפשריים במציאות, תיהנו מהמשחק לשמו, ויותר מאוחר זה יעזור למצוא איזו דרך מציאותית יותר, שלא חשבת עליה.
כמובן שלא צריך לעשות קישור מיידי למציאות, ואת ההחלטה שלך את תחליטי בנפרד (זה לא שאת בהכרח תעשי מה שהיא רוצה, אלא תשקללי את כל הנתונים שלך כאמא ביחד עם האינפורמציה החדשה והמעניינת).

השאלה איפה הקטנה שלך תהיה בזמן המשחק הזה...

תודה לכולכן על התמיכה.
בינתיים הימים קצת נרגעו וגם לי הוקל קצת.
טוב לדעת שאני לא לבד .
היתה תקופה מטורפת והיום אני רואה את הדברים אחרת. גם אם הגדולה תלך בסופו של דבר לגן- זה יהיה מהסיבות הנכונות ולא על מנת "לפתור" קושי שלי.
אומרים שהשלישי יותר קל

לילה טוב

אם עזרה של מישהי שבאה להיות אתכן יחד לא מועילה, ואת בבירור לא מתלהבת מלשלוח לגן, אולי לנסות להביא בייביסיטר שתיקח בכל פעם את אחת הבנות בנפרד? ככה מתאפשר לך גם זמן איכות לבד עם כל את מהן, ובייחוד עם הגדולה.
ואת יודעת מה, אפילו שתי בייביסיטריות, אחת לכל ילדה, שתצאנה איתן לסיבוב בחוץ שיאפשר לך להיות קצת עם עצמך, במקרה הצורך, ועזרה בכסף לנושא ארגון הבית. גן בכל מקרה עולה הרבה כסף, אז אולי עדיף לבזבז אותו בצורה קצת אחרת.

מכיוון שזה לא ששינית את דעתך ואת חושבת פתאום שגן הוא אופציה הגיונית וטובה, אלא שפשוט קשה לך עכשיו, נראה לי שגן לא בהכרח יפתור את הבעיות, אולי רק יחריף אותן. יגרום לגדולה לחוש לא-רצויה ודחויה. יגרום לך לחוש אשמה ואולי כשלון. לכן נראה לי ששווה להתאמץ ולמצוא פתרון אחר, מתאים יותר למי שאתם.

בכל מקרה, כאמא לבן שנתיים וחצי ובן תשעה חודשים אני מאד מזדהה עם הקושי, ואני רוצה לחזק את ידייך ולהחזיק לך אצבעות שתמצאו את הדרך הטובה עבורכם.

שולחת לך חיבוק ומחזקת את ידיך.

אצלנו, כשהקטן נולד הגדול (שלוש וחודש אז) היה בגן. לאחר כשלושה חודשים התחיל ללעוס ולנשוך את אצבעותיו. לאחר ארבעה וחצי חודשים הוצאנו אותו מהגן והחזרנו אותו הביתה. נשיכת האצבעות המשיכה והוא אף החל לכסוס צפורניים.
אני מבינה את כסיסת הצפורניים כביטוי של מצוקה. עברנו תהליך ארוך, ועדיין עוברים. אני עם עצמי, אני עם בעלי, אני עם הגדול, אני עם הקטן. יש עבודה כל הזמן. בין השאר גם לקחתי אותו לטיפולי קרניו-סאקראל. היום, ברוך השם, הוא כבר לא כוסס צפורניים, אבל נושך שפתיים, שגם זה נראה לי כביטוי של מצוקה.

שניהם בבית (4.9 ו-1.8). זה באמת נהיה יותר קל עם הזמן, עם הנסיון שמצטבר, ובעיקר עם ההעינות להקשיב לקשיים העולים כמנוף לעבודה עצמית, לגדילה והתפתחות. אולי זה נשמע כמו פרסומת טובה ומבטיחה, אבל זאת האמת. והאמת הזאת קשה וכואבת. התהליך ארוך, העבודה מפרכת, האמת לא תמיד יפה וחיננית, אבל היא האמת. אני מוצאת שההתמסרות לתהליך מביאה לריפוי עמוק מאד שלי, מביאה הרבה אור לזוגיות ומשכללת את האמהות .
יש הרבה מאד דרכים לעבור תהליך, לעשות עבודה. אפשר ומותר לקבל עזרה, יעוץ, טיפול, הכוונה. כאלו שמכוונים למקומות העמוקים, הפגועים והפצועים שבנבכי נשמתנו. אפשר גם לבד, אבל יש רגעים בהם עינים חיצוניות יכולות לראות דברים שאנחנו לא רואים, וכך עינינו העיוורות יכולות להפקח לאמת שלנו.

אינני פוסלת גן, אך מוטב שההחלטה לשלוח לגן תיעשה מתוך בחירה אמיתית. מתוך מקום כזה שאפשר לשלוח ואפשר גם לא לשלוח. לא מתוך נסיון לפתור בעיה. גן יכול להיות מקום נחמד וטוב במצבים מסוימים, אך לעולם לא יהווה פתרון לבעיות העולות בבית, ואפילו להפך.

חזקי את עצמך בכל דרך אפשרית. הקשיבי לעצמך - מה הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבורך. אני מאמינה שכאשר אנחנו מוצאות יותר ויותר דברים שגורמים לנו הנאה, שמחה, סיפוק, ריגוש, שמאפשרים לנו לנשום לרווחה, ילדינו מרגישים שטוב לנו, ואז הם מוצאים שגם להם טוב.

אני מברכת אותך בהרבה כח, אמונה ואורך רוח
בהצלחה

_הכי קשה לי עם התחושות שלי.
מחכה שהיום יגמר כבר- וחוששת מהיום הבא._
אני כ"כ מזדהה איתך.
גם אצלי יש שניים בבית (הקטנה בת 9 חוד'). וכל היום קשה. מהרגע שקמים בבוקר ועד שישנים בלילה (וגם בלילה יש התעוררויות רבות) אין רגע דל
הגדול לא מפסיק להרביץ/לדחוף את הקטנה. הקטנה כל הזמן זוחלת לכיוונו ורוצה להיות קרובה אליו. ואני בתרגילי אקרובטיקה מתמרנת בין שניהם.

אין לי יותר מדי עצות פרקטיות אומרים שעם הזמן הדברים נרגעים, ושהשנה הראשונה עם שני ילדים היא הכי קשה.
אולי כדאי להיות אופטימיים...

מחכה שהיום יגמר כבר- וחוששת מהיום הבא.

כשהימים כלכך קשים, זה נשמע טבעי להרגיש ככה..ומצד שני, נבואות שמגשימות את עצמן....

ויש הרבה דברים שאפשר לעשות, זה עניין של להצליח לראות מעבר לקושי וזה לא פשוט לבד. אני ממש ממליצה למצוא אוזן קשבת ורגישה שמחוברת לאדם תומך ומבין עניין ויחד, לנסות לפרק את הפלונטר ולמצוא פתרון שיתאים לך.

אני שלא הבנתי את ההורים שלא מסוגלים להשאר עם הילדים שלהם דקה בבית- הפכתי לכזאת.
ככה זה, המראה שילדינו מציבים לנו.

הכי קשה לי עם התחושות שלי.
מחכה שהיום יגמר כבר- וחוששת מהיום הבא.
אני, אני שלא הבנתי את ההורים שלא מסוגלים להשאר עם הילדים שלהם דקה בבית- הפכתי לכזאת.

אין אפשרות לעשות שום דבר ביחד עם הבנות האנרגיות של הקטנה והרצון שלה למשוך כל דבר שהגדולה מתעסקת איתו. אני מנסה לקרוא סיפור - הקטנה מושכת את את הספר ומטפסת עלינו- לא משנה כמה ספרים או צעצועים יש לידה.

רנתה,וואו איזו התמודדות ארגנו לך הבנות שלך. אני חושבת שאם תשלחי את הגדולה לגן, תאמתי את כל החששות שלה ותראי לה (מנקודת מבטה כמובן) שאת שולחת אותה מהבית בעוד הקטנה נשארת איתך. אנחנו לא תמיד היינו בחינוך הביתי אבל ממש ברור לי שזה לא הפתרון. אני מרגישה שצריך להתחיל ב - לא לזוז הרבה. לא חייבים לרדת לגינה, ללכת לביקורים ולכל מיני מקומות. אני הייתי יושבת על הרצפה, נותנת לקטנה ציצי ולגדולה משהו טעים אחר, מגלגלת לקטנה כדור או רעשן ובמקביל מעיפה בלון או עושה בועות סבון עם הגדולה ובאופן כללי לא זזה הרבה פיזית. מאפשרת לשתיהן להצמד כמה שיותר וגם אחרי קצת זמן (או הרבה) קצת להתרחק בידיעה שאת לא זזה ויש לאן לחזור. אם היה לך כסף לקחת מישהי שתטפל בהן ביחד אתך, אולי את גם יכולה לקנות קצת אוכל מוכן לשבוע, שבועיים או להסתפק בסנדויצ'ים ופרות יבשים וכל מיני דברים טעימים שלא צריך להכין אותם. גם אני הייתי שמחה לדעת מאיזה אזור את בארץ. תמשיכי לכתוב, מה כיף לכן ביחד? מה הגדולה אוהבת לעשות? מה הקטנה אוהבת לעשות? מה הכי קשה לך?

יש דף על איך להסתדר עם שני ילדים.
להסתדר עם שני ילדים

אבל מה רע בגן?
למה לא גן.

רנתה,

שולחת לך חיבוק גדול והרבה כוח!

ומצטרפת לדברים שנאמרו לעייל:
לדעתי התשובה היא בלקרב ולא להרחיק
_זה נשמע לי כאילו גם את מוכנה לתת לחינוך הביתי עוד צ'אנס, רק מחפשת איך לצאת מהטירוף של המצב עכשיו.
אני מאד ממליצה לך על שיחות עם אורנה שפרון._

קודם כבלי|בלונים| לעידוד.או|מתנה| מה שאת הכי רוצה....
טיפול הוא דווקא ההתמודדות עם הבת הצעירה, לא ?
אני גם כן מצטרפת .
באם את בחינוך מהבית, או שולחת לגן. .תרם פתרת את הבעיה.
ניכר כי ילדתך הקטנה יש לה הרבה מאוד כח.ואת כרגע, קצת מותשת, כך שזה יוצר מצב כל כך עגום לך....תיסכול ועצב.ומותשות.
אני מאוד מיזדהה איתך.
אני חושבת כמו שנאמר כאן, שחשוב כי תדברי עם אדם מנוסה, ותעלי בדיוק את מה שמפריע לך,כי לישלוח לגן....זה לדעתי, בסדר ואין בכך פסול, אך זה לא פיתרון לבעיה.יש שעות אחרי הגן...
@}שירית

גם אני חושבת שחינוך ביתי זה הכי טבעי ונכון... אבל מה רע בגן?

כמו שכבר נאמר: אוי אוי אוי, נשמע כלכך קשה
ומזכיר לי מאד את עצמי לפני כמעט שנתיים וחצי, בבית עם ילד בן כמעט שלוש ותינוקת בת כמעט שנה.
היאוש והתסכול, העייפות, הכעס, היא רוצה לינוק ועל הידיים, הוא רוצה עכשיו לאכול ואני צריכה כבר 15 דקות פיפי...
בספטמבר של אותה שנה הכנסתי את הבכור לגן, מאותן הסיבות שאת מתארת.
וגם הרגשתי שנכשלתי בטיפול בהם, שחינוך ביתי זה בלתי אפשרי ואולי בכלל גם לא כזה נכון ושעם אמא כמוני בטח שיהיה לו יותר טוב בגן...
למדתי המון על עצמי, על ילדיי, על מה שבאמת מתאים לי באותה שנה, כשבני היה בגן. הייתי מאד לא שלמה עם העובדה שהוא הולך לגן, עם הרעיון של גן בכלל וגם הוא לא השתלב בקלות. והקושי רק נדחס לשעות שאחרי הגן, לא נפתר. בסוף יולי נגמר הגן וחזרתי בשמחה ואמונה לחינוך הביתי.
היום אני יודעת שהשנה הזאת בגן נדרשה כדי שאני אבחר בחינוך ביתי, אבל אני מצטערת שהרחקתי את בני מהבית כדי להבין.

זה נשמע לי כאילו גם את מוכנה לתת לחינוך הביתי עוד צ'אנס, רק מחפשת איך לצאת מהטירוף של המצב עכשיו.
אני מאד ממליצה לך על שיחות עם אורנה שפרון.
איאפשר הכל ביחד. אולי במקום מישהי שתהיה עם הבנות, מישהי שתנקה, תכבס, תקפל, תכין אוכל במקומך.
יש דף על איך להסתדר עם שני ילדים. (אין לי זמן למצוא כרגע )
היום, כשאני מרגישה שאנחנו על סף ארוע טראומטי מרובה משתתפים אני עוצרת רגע ומתארת לעצמי ולילדים במילים מה שקורה ומה הבעיה. "יש פה ילד שככה וילדה שככה ותינוק ככה ואמא אחת שככה...מה נעשה?" לרוב זה עוצר את ההתדרדרות לבכי וכעס. וגם מראה להם את התמונה הרחבה וגם משתף אותם בפתרון.
וגם נשימות עמוקות ורסקיו רמדי, ברגעים הקשים.
תמצאי אפילו משהו אחד או שנים שטוב לכולכן לעשות ותעשי אותו כמה שאפשר יותר.

גם לי הרגיש כשקראתי שההחלטה כאילו "לא הוגנת". אין ספק שהמצב שאת מתארת הוא קשה מנשוא, ממש ממש.

אבל מקריאה אותך, הרגשתי כאילו הכי נכון היה דווקא להרחיק את הקטנה - מה שהוא כמובן בלתי אפשרי.

איך אפשר לעזור לך ? איפה אתם גרים ?

מה בן הזוג שלך חושב על כל העסק ? אולי יחד תוכלו לחשוב על פתרון אחר ?

אולי תנסי להתייעץ עם אורנה שפרון, נראה שהמוקד שדורש טיפול הוא דווקא ההתמודדות עם הבת הצעירה, לא ?

אוי אוי אוי
קודם כל קבלי חיבוק.
יש לכם קבוצת תמיכה של אימהות בחינוך ביתי?
יכול להיות ממש לעזר להזמין משפחה לבילוי משותף
חישבי על כך שוב
לדעתי התשובה היא בלקרב ולא להרחיק
לחבק יותר, להיות שלה רק שלה כל דקה פנויה כמו פעם
לפתוח את הלב לתת אחריות
כי מה שעכשיו יקרה רק דוחה את המלחמה לזמן אחר:

יתכן שיהיה קשה יותר בשעות שאחרי הגן
או יכול להיות שפתאום זה יתפרץ בגיל אחר

גם אני עוברת תקופה קשה עם שתי בנות באותם גילאים
אבל כבר יש שיפור ממש גדול עם המון אהבה והשקעה בגדולה
תצליחי אמן

זהו, נשברתי- אני מתכוונת לרשום את בתי לגן בשנה הבאה.
רע לי עם זה כי אני באמת חושבת שצריך לגדול בבת עם המשפחה אבל אצלי זה לא מסתדר.
הכל היה נהדר עד הלידה של הבת השניה. בעצם כשאני חושבת על כך הקושי התחיל כשהקטנה הגיעה לגיל חצי שנה.
הקטנה כרגע בת 8 חודשים צמודה אלי 24 שעות לא מוכנה שאף אחד יחזיק אותה כולל הבעל ואם יש נסיון כזה הצרחות הן נוראיות. אם היא מסכימה לרדת מהידים אז היא רודפת אחרי אחותה בת ה-4 שלא מוכנה להתייחס לקטנה .
אני מוצאת את עצמי כל היום מפרידה בכוח בינהן כיוון שהקטנה חוטפת לגדולה את המשחקים וכל דבר אחר שהיא נוגעת בו והגדולה מגיבה בצעקות ,,דחיפות ובמקרים מסויימים אפילו מכות.
הקטנה כבר עושה בעיות במנשא והשינה שלה מאוד קלה וקצרה וכשאני מנסה להרדים אותה במיטה- הגדולה מפריעה בכוונה.
אין מה לדבר עם יכולת לעשות משהו בבית כמו נקיון, כביסה וכו'- כל זה נשמר לשעות הערב אחרי שהבנות ישנות וזה יוצא די מאוחר.

לצאת עם שתיהן מהבית- איום ונורא בנסיונות האחרונים פשוט חזרתי הביתה בוכה ומותשת- כמו שאמרתי הקטנה לא רוצה מנשא, לא רוצה עגלה רוצה רק מותן. הגדולה רוצה לפעמים גם ידיים או דברים אחרים ואני עם שתיהן צורחות.

עזרה? ניסיתי בתשלום אבל אף אחת מהן לא מוכנה להפרד לשניה ממני, אף אחת לא מכנה לתת יד לאחר. עומדת איתי מישהי בגינה ושתי הבנות תלוייות עלי ובוכות.

אני ממש מותשת, קשה לי. לא חשבתי שילדה נוספת כל כך תשנה את החיים.
איך מסתדרים עם קטנה שבקושי ישנה? שמכורה לציצי ומסרבת מנשא? (כן- ניסיתי לפחות 8 סוגי מנשאים) וכל בכי שלה מרעיד עולמות? וגדולה שממש סובלת עכשיו מחוסר תשומת לב, שמרגישה שעליה לצווח בשביל קבל חיבוק ובנוסף החלה לכסוס ציפורנים באובססיביות?

אני יודעת שגן הוא לא הפתרון אבל אני מרגישה שאני מתפרקת.