תודה ל"בלוג" הזה שהכיל את טלטלות העבר . תודה שהיום אני יכולה לעשות סקירה היסטורית ולראות לנגד עיניי את השינויים שחלו בי ושעדיין חלים...וכמובן לכם. לכולכם. לכל מי שביקר כאן, קרא והגיב ותמך והקשיב... ת ו ד ה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אוהבת ימים. מתענגת על כאב ישן. שאולי איננו עוד. כששקט כל כך בחוץ הסערה פורצת בפנים. יש לו מקום וזמן ומרחב לפרוץ החוצה לערער את שפיותי. מי היא השפיות ? הגברת ההיא עם התלתלים והמשקפיים או זו עם הברזלים בשיניים... מה שתחליטו. אני אתכם... הי, מישהו שומע אותי ? שולחת לכם אותות מורס מתוך הכלא הפרטי שלי אולי אזכה לשמוע איזה בכי של כינור שמיתריו מתוחים היטב או איזה ניגון ישן ועתיק המתמשך ללא סוף . . .

לחיות בצל הטירוף. זה כמו מטוטלת ענקית שכל תזוזה שלה משבשת לך כל הגיון. ואז המחשבות מתפזרות להן לחלל ורצות כל כך מהר שאי אפשר להתמקד אפילו באחת. מעייף. לו רק יכולתי לנתק את עצמי לרגע. לא לחוות, לא להרגיש לא להיות פשוט לנוח לי על כר דשא ירוק ורך תחת שמש מלטפת ולנשום פשוט לנשום. ברגעים כאלה מורכבים פשוט בא לי לברוח. להעלם. כבר הייתי במקום האחר ובחרתי מתוך הגיון בריא ושיקול דעת להשאר. לחזור לחיות יחד, כי המוכר והידוע נותן לי ביטחון אולי טעיתי לעולם לא אדע ואולי זה מר גורלי או אחת מהבחירות הלא מודעות שלי שאין לי בהם שליטה ואחיזה...
קודים קודים קודים. פוחדת כמו תמיד.
ידי אור ? בטח. הספר הראשון שרכשתי בלימודי ההילינג. מדהים. על שמו אני קרויה...ידי אור...ראשי התיבות של האותיות הפנימיות בשמי ובנשמתי.
בהצלחה לשחר. תמסרי לה את אהבתי.

היי ליאתי

האם את באמת בחופש או שזו רק חופשה מביה"ס?
כל עוד את נותנת לרגשות לנהל אותך,אינך יכולה להיות משוחררת באמת
תחשבי על זה כמו שאמר ג'ג'ו חלסטרה פעם

הלילה העלייתי סרטון בשם סוף מעשה במחשבה תחילה - אוהל שינוי תודעתי יקום בפסטיבל אקטיביזם 2012
אולי תבואי?
כמו אוהל מועד: המועד המדוייק שב ליל תיקון שבועות, נפעל לתיקון עולם. לפני הפעולה-נחשוב ונבין
אוהל מועד הוקם ע"י בני ישראל ביציאת מצריים כמשכן ארעי, מלשון ארוע- זה הפסטיבל בו נתקבץ יחד להורדת רוח לחיי החומר, נממש את ייעודו של העם הייהודי

לא פלא שעייפת מלכתוב ולקרוא
תדרי התודעה החדשה מועברים באמצעות צ'ארקת הגרון ונצרבים באמצעות חוש השמע
זה לא במקרה שלחצי מהתלמידים בביה"ס יש הפרעות ריכוז. הם פשוט לא אמורים ללמוד באמצעות כתיבה וקריאה אלא באמצעות הקול והשמע.

באשר ללעוף: מוזמנת לשוטט באתר שלי : שינוי תודעתי http://shinuytodaati.co.il/
יש פוסט בנושא "עופו על זה" - שם יש מידעים וסרטונים שמראים שהעתיד כבר כאן- הגיע היום שבו האדם יכול לעוף כציפור
אני ממשיכה להביא קישורים בדף שינוי תודעתי בעידן החדש
אבל הבלוג הוא באתר, כנסי, יהיה לך מעניין

שחר יודעת שהיא רוצה לעסוק ברפואה אז קניתי לה ספר "ידי אור" , את מכירה? ספר מדהים, על ריפוי עצמי בעזרת התודעה

חג שמח
נעמה

וואו...
איזה הצפה... (הצפת רגשות כמובן...)
כל כך הרבה זמן לא הייתי כאן...גם אני מתגעגעת מאוד. לכולכם. בדיוק שאלתי את ימי היום על שחר...אמרה שהם ב"קשר" דרך הפייסבוק שאני כל כך שונאת...(סליחה!)
אני בחופש כל כך הרבה זמן לא הייתי בחופש... ושנתי השתבשה..נדודי שינה...
מחר ערב פסח (בעצם היום..) משתדלת לנקות את כל החמוץ מנפשי, לעשות קצת סדר בתוך האי סדר...
בסדר.
שוקלת מילים. מספיק חשופה.
תודה גם לך לילך.
החמץ ביותר שאשמח להפטר ממנו אילו הם רגשות האשמה. כמובן שיש לי רווח מהן..ובכל זאת, מוותרת עליהן משחררת אותן. עשיתי כמיטב יכולתי והשתדלתי לעשות את הטוב ביותר שיכולתי אז...הנה סולחת לעצמי ומשתחררת מהכבלים
שהגבילו אותי. והנה, עכשיו אני חופשייה למלא את גביע הזהב שלי במחשבות בריאות, במילים נכונות ובמעשים טובים.
עייפתי מלכתוב וגם מלקרוא.
חג חירות שמח. צאו לחופשי.
למדו לעוף אך השאירו את כפות הרגליים על הקרקע...

מתגעגעת אלייך,לחברות בנינו שהתפוגגה תחת מסך החיים שסגרו עלינו
מתגעגעת לילדותייך-חברותיה של בנותיי, ,למדבר,למרחבי הערבה,לחיי החופש שחייתי שם
מתגעגעת לשקט,לחיים בבועה הרחק מהכל

בקיצור,מתגעגעת

קראתי עכשיו את כל הבלוג שלך וזה עורר בי געגוע

אני כבר לא אני צייצה, אני כבר לא ביצה
משהו מנסה בי לבקוע,לפתוח,לפרוח
כמובן,סוף סוף אתה אפרוח

מאד מתגעגעת

גופנפש. נתקעה לי האנרגיה למעלה. לנשום לכפות הרגליים. להתחבר לאדמה

ליאתי יקרה,

מה שתקוע לך למעלה זו ההבנה, תודעתך המתפתחת
הצלע השלישית בגופנפש הוא הרוח, וזו המחשבה שאת מייחלת לזכות בה
אבל מעל המשולש של גוף-נפש-רוח , מעל הכל, יש את הנשמה, ומשם מגיעה הנשימה
לנשום זה להכניס אוויר למשולש הוויתנו

מדוייקת הבחירה שלך להוריד את הנשימה,את הנשמה מהראש לכפות רגליים, מה "שם" הגבוה ל"כאן", לאדמה

מתגעגעת
נעמה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את מקסימה, את יפה. היי ברוכה.
כמה טוב, אור, נועם וטוהר בדף אחד.
שיהיה לך ולכן רק טוב, אושר ושמחה.
תודה.

שבת עמוסה עברה עליי. כאב ראש רציני תפס אותי ואיים לפוצץ לי את הראש עם כל העומס שבו. יכול להיות שזה רעיון טוב אולי כך אוכל לפזר את מחשבותיי לחלל ולהתמקד בזו החשובה באמת...
נו, באמת, עצמי אומר לי...ואני עונה לו בשיא האדישות:"תשכח מזה. אני מוכנה לוותר על כל כאב הראש הזה...אילו רק יכולתי לזכות במחשבה אחת של חסד..."
מה כבר יכול להיות נורא כל כך? אני שואלת. גופנפש. נתקעה לי האנרגיה למעלה. לנשום לכפות הרגליים. להתחבר לאדמה. לדמיין שכל זה אפשרי רק אם אבחר נכון.

רק שתדעו שיש אלוהים

רק שתדעי שאת היא הבוראת של חייך

טוב לי ותודה על הבלוג הזה שבימים כאילו מכיל את כאביי ויסוריי ותהיותיי ואולי גם לכם יהיה מה ללמוד מזה...
אל תמחקו אותי בבקשה.
אני אבוא לבקר לעיתים קרובות יותר.
רק שתדעו שיש אלוהים.

שעת לילה מאוחרת..אפילו מאוחרת מאוד..בשבילי...
שוב, נסיון. נפגשתי עם עצמי בפעם המי יודע כמה...עם פצעי הילדות הכואבים, הישנים, הלא פתורים...
והנה אני כאן, חיה. נושמת לרווחה. עוד צונאמי...
אני פוגשת את הכאב ככה, כמו שהוא, פנים מול פנים. יוצאת איתו לקרב. ומנצחת.
הכי חשוב זה שאני בסוף מנצחת. יוצאת למלחמה למען ניצחון למען השקט, השלוה והשלום. מתמכרת. רק עוד טיפה מזה...
עוד קצת...
איזה כיף זה פנימיות. עולם קטן ובו כל העולמות. כל הצבעים, כל הנופים, כל הרגשות, כל המחשבות, האינסוף, השאלות, התשובות הכל בתוכינו זה מדהים. ושוב,
כל פעם מחדש...
לפעמים אני מתגעגעת. אל העושר הזה. כמה חשוב לזכור כי כל הייסורים האלה לא לשוא הם...
כמו הזרע שלפני הנביטה נראה כאילו הוא נרקב ואז ממעמקי הייאוש צומחת לה תקווה מחודשת.
נבט ירוק ורענן, תמים, רך, לא יודע, עם הרבה אמונה ושאיפה לצמוח להתעצם, לגדול,
ושוב, כמו תמיד מודה. מודה על היכולת המופלאה הזאת, הכח, החיות, הפריצה,
דרך צלחה.

אל תוותרי לעצמך על היותך
העת היא כעת

הימים שעברו לקחו לי ת'כח אני מתפזרת וכמו תמיד נסחטת ולא נשאר בי עוד כח. האמונה. כוחה של אמונה.
רגע לפני הבחירה בין טוב לרע. אני בוחרת. לא טוב. ועכשיו משלמת מחיר. מנסה לנשום לתת מקום לאויר להיכנס, למלא את החלל הריק בתוכי. לנפח את הריאות וקצת את האגו. שמצד אחד דוחף קדימה ומצד שני מפיל אותי כל פעם מחדש. מה עוד צריך לקרות כדי שאלמד כדי שאפיק לקחים כדי שאתגבר.
אני רוצה ללמוד. אני רוצה להתגבר. אני רוצה לקום. קול אחר אומר לי תוותרי, זה לא הזמן. תני לזה להיות. אין לי באמת שליטה על זה. שליטה זוהי אשליה. אולי גם בחירה היא אשליה, הרי הכל כאן מונח כמו שהוא, בילד אין בתוך האישיות שלי כמו שיש לי גפיים, וראש ולב. אני רוצה לרוץ, לצעוק, בעצם לצרוח ובמקום זה אני כאן כותבת. מקיאה. זה מרפא? לא יודעת. מרוב שאני לא יודעת מה שאני יודעת אני כבר לא יודעת מה נכון עבורי. זה היצר. זה היצור הזה המפלצתי, תופס אותי מכל כיוון אפשרי ולא נותן לי מנוח. חונק מתרץ לי תירוצים לופת את זרועותיו כמו תמנון ולא מרפה.

אני אינני אני אני זה הוא והוא זה אני אז מי אני בכלל????
אני מזמינה הזדמנות לשנות. להשתנות. מבקשת קרן אור אחת להאיר את התאים החשוכים בנפשי.
עם כמה מתנות וכמה מורכבויות יכול אדם אחד להיות בעולם?
תודה אני אומרת.
תודה אני חושבת.
אני מודה.

חזרתי. אחרי חודשים. חזרתי.
אחרת. טובה יותר. בשלה יותר. יודעת יותר.מסכימה לקבל.
וטוב שכך.
תודה רבה לך מיכאלה. תודה ובבקשה.
תודה לך בורא עולם.
מתגעגעת. אשוב בקרוב.
שבת שלום ומבורך לך תבל.
תזכרו לנשום.

קוראת את דבריך ומזילה דמעות- לא מכירה אותך, אלה דמעות של הזדהות...את פשוט קולעת כל כך במילותייך- מדהים.
מתקשה למצוא מילים שיחזקו, כנראה שאני באמת בתהום- שתצליחי, רק תצליחי- תודה על כתיבתך, אולי היא תצליח לשנות...

את עוד כאן?

אולי אגיע עם הילדים ברביעי לביקור
לא בטוח

תודה לך נעמה. זה באמת מחמם את הלב לדעת שאני לא לבד...

היום, במבט לאחור אני יודעת את מה שלא וכן ידעתי אז...שמעתי הרצאה של הרב זמיר כהן בערוץ ההידברות והוא סיפר שאדם וחוה נבראו כגוף אחד...
כדי שהשם יוכל להפרידם, הפיל את האדם על משכבו.. ונרדם...ואז הוא חתך בבשרו החי כדי שלא ירגיש בכאב...והפרידו מחוה.

זה הכאב. כמו לחתוך בבשר החי.

גם אני כאן,קוראת אותך...

ישועת השם כהרף עין
ונסתרות הן דרכי האל

הוא לא מקשיב לי...אני יודעת שהכל לטובתי אבל עדיין, הוא לא מקשיב לי. מתעלם.
מושך ומושך אותי עוד ועוד.. ואני? מנסה לגלות סבלנות. ממתינה בשקט ובתקווה שאקבל את שאני רוצה. גט.
שתי אותיות פשוטות וטקס מביש.
אני מוכנה ומזומנה לקבל אותו באהבה ולהשתחררר...לצאת לחופשי...
אני רוצה לקבל גט. להתגרש. אז תגרש אותי כבר...
הנה, יש לי אומץ לכתוב את זה...
לא רוצה יותר לשאת בעול האנרגיה הכבדה שמשאירה אותי מחוברת אליו ! זה כמו עובר שמחובר בחבל הטבור לאימו
אני מבקשת. מתחננת. כמו אסירה כבולה
גם ככה נדמה לי שרק אתה קורא אותי אז קדימה תהיה אמיץ. שחרר את עצמך מכבלייך. צא לחופשי..תשלים עם זה ואז תוכל להרגיש שלם ולא לשלם בנפשך המתייסרת.

תזכור שההחלטה הסופית היתה שלך. אתה בחרת ! ועכשיו גם אני !

תודה רבה על שבוע עמוק ומשמעותי רווי רוחניות וחדוה.

תודה רבה לשם יתברך.

תודה.

עוד רגע השבת נכנסת. התלבטתי המון אם להשאר בביתי או ללכת לבית אימי. נשארתי.
אני לבד לבדי. שומרת שבת. מדליקה נרות, עושה קידוש, מתפללת ובעיקר נחה.
קצת מתבודדת. קוראת המון. מהרהרת. בוכה ומתייסרת.
עדיין מתקשה להכיל את הריק.
אולי יבוא יום וארגיש מלאה, מסופקת. אחרת.
אולי.

שבת שלום לכל העולם כולו.

ימים לא קלים חלים עליי. נאבקת בעצמי. בספק. הכעס משתלט עליי. אני נכנעת לו. מוותרת. אני יוצאת מדעתי. מהלכת לי כמו נשמה אבודה שמחפשת להתחבר, להיות שלמה.
שיעורים ושיעורים ועוד שיעורים על גבי שיעורים, ערימות של שיעורים לא קלים נוחתים עליי, לא נותנים לי מנוח...כמה התמודדויות בבת אחת, והנה אני כאן עדיין מקווה שהסערה תחלוף ובמקומה ילטפו אותי אדוות קטנטנות של שקט מבורך ונעים...מחכה לו בסבלנות. ממתינה.
עד מתי ? רוצה לדעת, להבין.

ושוב, מישהו לוחש לי לשים גבולות. ללמוד להיות קשוחה יותר. החלטית. חזקה.

זקוקה לאהבה. אני מודה.

רוצה לקרב אתכם אליי, אבל עדיין איני מוכנה.לא מרגישה מספיק בטוח. דרך ארוכה לפניי וארוכה מאחוריי...המון כאב. בדידות. נתק.
איך זכיתי לקבל סמכות הורית? מי נתן לי את הזכות לגדל ילדים? עם כל כך הרבה כאב ופגיעות ורגישות יתר.

אין לי יותר מה להסתיר...
הנה אני. כל כולי. חשופה, עירומה כביום היוולדי...
כמו שוטה, חיה לי את חיי וזורמת להנאתי...היום אני יודעת שגם אם אפול לתהום...זה לא יהיה סוף העולם...אני אשאר שלמה ואולי אף טובה יותר לבריות...חכמה יותר ומנוסה...ככה זה כשיש אמונה שלמה בבורא עולם...
החיים יפים וטובים אליי ואני מרגישה מסופקת מכל שבריר שניה שאני כאן על פני האדמה.
באתי לעבוד! לתקן! לחזק את האמונה בבורא! לדעת שיש עליי השגחה פרטית ושמירה מלמעלה...כמו לכולנו...
הרב שלי אמר לי שאם יכולנו לשמוע "דו-שיח" של שתי נשמות שנפגשו, זו היתה חוויה מדהימה ומרגשת...כמה הוא צודק...
נכון שאני כל היום חופרת אבל בשביל זה אני כאן בשביל לתקן, להקשיב ולהתבונן בפנימיות שלי...
כל השאר הבל הבלים...

כל תא ותא בגופי רווי בשמחה והתרגשות מה"גילוי" המופלא...מהחיבור לבורא, מ ה א מ ו נ ה !!!
ברמה נשמתית עמוקה ביותר, כל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי רוקדים ושרים משמחה.

ושוב אני מודה.

תודה שיש בורא לעולם.

וכמו שכתבתי על קברו של אבי: "אתה האחד, היחיד והמיוחד מכל..." אתה איתי בכל. הכל בזכותך, בעזרתך, בהדרכתך, באהבתך......
כיסופיי אלייך לנצח...
תודה לך. תודה לך. תודה!

בא לי לעשות כלום ולהיות שום דבר.
פשוט להיות.
נמאס לי לצלול לעומקים עמוקים מידי...
בא לי לעשות משהו שטוח. לחשוב קטן. אפילו סתם לצפות במסך ה"בטלוויזיה" המרצד לו ולבהות, למרות שכבר כמה חודשים היא אינה בשימוש...
רק הסרטים שבראש שלי עם השחקנית הראשית שלא משתנה, אני...
נמאס לי ממנה לפעמים...לא תמיד באה לי בטוב...לפעמים לבושה, לעיתים מתפשטת...עם מסיכה ללא מסיכה...לא ברורה לי...
לפעמים חוזרת על דפוסים ישנים. שותה קפה כל היום פתאום מדליקה לי סיגריה...וכל החרא הזה...
מה יהיה איתה? בעצם איתי? ממה אני מפחדת? מלהצליח לאהוב את עצמי קצת יותר???

הבטחת שתשחרר אותי באהבה
אחרי כל הסבל הנורא
בוא נעשה שלום.
די למלחמה!

אני יוצאת לחופשי
כל כך מתרגשת לצאת לחופשי
יוצאת לדרך חדשה שמחה ועצובה
האויר דליל, האדמה לחה והשמים פתוחים לתפילה
הלב מוכן להתמסר
רוצה לאהוב,
אהבה

עדיף לחיות חיים קצרים מלאים באהבה
מאשר לחיות שנים רבות עם מוות בנשמה

בחרתי בחיים. בחרתי לאהוב את עצמי מחדש.
באתי לכאן כדי להאיר ולאהוב.
וגיליתי זאת רק אחרי שהייתי בחשיכה מוחלטת ובשנאה עצמית.
אני מודה מודה מודה על כל מה שיש לי.
על הרגע הזה ממש כאן ועכשיו.
על האמונה שמתחזקת בזכותו.
על הכח שאני מקבלת ממנו.
ועל מתנת השבת.

מכרסמת חלקים מתוכי,
קליפות קליפות, של הרס עצמי
גם אני כאן.
הנה אני.

יודעת את סוד האור
ומגלה את מסתורין הים
אט אט מתגלה
הפנינה
וקרן שמש עדינה מלטפת אותה.

והימים, ימים
מרגשים ומכשלים
מה יפים,
כולנו אנשים
עגולים מתגלגלים,
עמוקים ורדודים
כמו האהבה

תודה לך הרמוניה...

הוטב לי. מרגישה הקלה גדולה. מתנה שהשחרור נתן לי. המתנה אולי המשמעותית ביותר שהענקתי לעצמי ביכולתי לסלוח, לשחרר, להרפות, לזרום...כל המילים האלה הם חלק ממני...
היום...
כל בוקר אני מודה על יום חדש וטוב...וכל לילה אני הולכת לישון עם הפיות שלי בשעה 20:00 ומתעוררת חדשה, נקיה ועירנית בשעה 6:00...גם בלילה אני מודה, מתפללת, מבקשת ומקבלת
שיחות על גבי שיחות עם העצמי, עם אלוהים, עם המלאכים...הם כאן אני יודעת. תמיד כאן איתי. כולם.
זה עוזר לי לשמור על עצמי. לשמור על האופטימיות, לשמור על שפיות.
קיבלתי את עצמי סוף כל סוף. אני קיימת. אני שייכת. אני חשובה. אני מיוחדת. אני חכמה.
היום אני יודעת את זה. כבר לא מפחדת להיות. לא מפחדת לחשוף. לא מפחדת. פשוט כבר לא!
וזה מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את הבנות המדהימות שלי זורמות להן בנחת, בשלוה וברוגע עם המציאות החדשה...איך הן בתוך כל זה מקבלות את עצמן. מקבלות אותי. אוהבות את ה"מקום" הזה שאנחנו נמצאות בו. והשקט הזה מסביב ומבפנים פשוט טוב. בריא. מרפא.
תודה שיש לי הכח והרצון לצאת מהמקום האפל הזה שהייתי בו...
תודה שיש לי את האומץ לשנות.
תודה שיש לי את היכולת והאמונה לעשות ולפעול!
ותודה לאהבה שיש בי שעזרה לי לשמור על השפיות שלי במשך שנים כה רבות.

שלום לך
קראתי הכל
תודה שכתבת
נגעת בפנים...
שיהיה לך רק טוב בדרך בה את הולכת.בהצלחה.

שלומי טוב, תודה.

שינויים גדולים קורים לי בפנימיותי, וכך גם מקרין החוצה באדוות אינסוף...
אני ובן זוגי נפרדנו כבר כמעט חודש שאנו לא גרים יחד. היו הרבה גלים וסערות אני מודה ועכשיו טוב לי מתמיד. טוב מעורר, טוב מרפא, כמו מן היוולדות מחדש...
למדתי להיות קשובה לקול הפנימי שלי, להרפות, לתת מקום לכל הכאב, הפגיעות והכעס..להיות.
עכשיו הכל שקט סביבי שקט מתקתק כזה שלא רוצה שייגמר..
רגליי על הקרקע וראשי מרחף לו בעננים לא העליתי על דעתי שכך יכול להיות לי טוב.
זה כמו גמילה מהתמכרות. גמילה מהאנרגיה המשתקת, גמילה מנוכחות אילמת, גמילה מפחד ומכאב עמוק, גמילה מעולם שלם שאהבתי ושלא...
אני משחררת באהבה את זה שקידש אותי בפיו ולבסוף הפה הזה השחיר והזדהם...

ימים טובים ורגועים עוברים עליי...לאט לאט אני מגלה שהמסיכות והקליפות שעטפו אותי נמסות להן ונעלמות...הגרעין מבצבץ לו והאמת יוצאת החוצה במלא הדרה
אני חיה לי מיום ליום, מרגישה איך אני מתחברת לעצמי, לאמא אדמה לאהבה ולשמחה שבי, לשורשים, לנשמה, לנפש, לרוח, לחיים, לאלוהים, לשמי, לאמהות, למהות...
טוב לי עכשיו. הלוואי והטוב הזה ישאר איתי. אני נהנית לי כמו שהרבה זמן לא נהניתי.
אני מרגישה חופשייה ושלוה.

הי יקרה
מה שלומך?

היום הגשמתי את עצמי. הצלחתי להיות "אסרטיבית רכה" החיים הרבה יותר קלים לי ונעימים לי כשאני מחוברת לעצמי, לרגשות שלי, למחשבות שלי, לגופי, לנפשי...כמה שאני מרוכזת בעצמי...
אמשיך בהזדמנות אחרת, החיים האמיתיים קוראים לי...

יקרה, אני מקווה שהסערה תחלוף ותמצאו את השקט והשלווה. מאחלת לך שנה שמחה, בריאות והרבה הרבה שלווה. אוהבת אותך, ליטל

אני אבודה. חסרת אונים. לאן אפנה? שנה חדשה וכל הטירוף חוזר ומאיים עליי. שחזור ממשי של הילדות שלי.
שגעון, אלימות, עקשנות, כוחנות, שליטה, איבוד שליטה, צדק, פחד, בושה...............
העיניים שלי נפוחות מבכי. לא כך רציתי לפתוח את השנה...
אני מתביישת. מתביישת להרים את ראשי ולהביט בעיניים שלי, שלו...שלכם.....
הכאב שוב מאיים לחנוק אותי והפחד מלשנות את הבחירות שעשיתי בעבר.

אני יודעת שאתה קורא אותי.
אז אני רוצה להגיד לך שדי! לא עוד!
אין לי מקום יותר להכיל את עוצמת הטירוף של שנינו
בבקשה תלך.
תניח לי לנפשי.

אמן
כן יהי רצון

שיתגשמו כל משאלות ליבך

שתהיה שנה של שלמות,של שלום,בתוכנו פנימה ועם אחרים סביבנו

אני מאחלת לעצמי לכבוד השנה החדשה, להצליח להשיל מעליי את שכבת הכעס ורגשות האשם הכבדים, להגמל מהסבל ולקחת את החיים יותר בקלילות ובפרופורציה, להפטר מהמחשבות השליליות שמלוות אותי, כמו המחשבות האיומות שאני לא קיימת, לא נחשבת, ולא חכמה, אני רוצה שהפטפטת הזאת בראשי תפסק, אני רוצה להיות מחוברת לעצמי ולאדמה, אני רוצה להיות אמא טובה יותר, אני רוצה להרגיש טוב יותר עם עצמי, לקבל ולאהוב את עצמי כפי שאני, אני רוצה להרחיב את האופקים שלי ולהמשיך וללמוד בלי סוף..
אני רוצה שיהיה לי האומץ לשנות, שהפחדים ייעלמו, אני רוצה להתחבר למקורות השפע, האהבה והשמחה.
אני רוצה להפסיק להרגיש אבודה!

אהבה טהורה. תודה רבה לך על הזר הנפלא הזה, פתאום הבחנתי כי כל פעם את מוסיפה לי פרח...וכל פרח מעלה לו חיוך נוסף על שפתיי...
תודה.

הרבה מאוד זמן לא הייתי כאן. שכחתי קצת אותי ואולי גם קצת אתכם אבל זה בסדר, עכשיו טוב. הנה אני כאן. חזרתי בלי מחוייבות כמו שאני רגילה..
בכל מקרה קצת הייתי נואשת ואולי זה מה שהחזיר אותי לכתיבה.
אני לא יודעת ממש ממה ואיך להתחיל אז אולי פשוט אזרום לי סוף סוף כמו בהתחלה...
זה היה כמו מן קסם כזה, היה לי פתאום אומץ להחשף, לא שעכשיו אין לי אבל בכל זאת משהו רצה לצאת החוצה במן פרץ כזה שאי אפשר היה לעצור בעדו
ועכשיו אני כאן כל כך רכה ושברירית כל כך פוחדת מעוצמת הפגיעות, הפחד הזה מלאבד שליטה מה שלוקח אותי ישר למאגר זכרונות ילדותי: אבא שלי ז"ל(אני לא מאמינה שאני כותבת זאת..ז"ל?)הגיבור והחזק אחרי שפרק את כעסו וזעמו על אימי, נופל ארצה, נושם בכבדות ומבקש עזרה ורחמים ויחד עם זאת פוחד שידעו כי אבוי מה יגידו השכנים שרגע קט לפני שמעו את צרחותיו הארורות? איזה פחד...
בין רגע הופך לחלשלוש חסר כוח וחשיבות ואני קטנטנה שכמותי איך אכיל זאת?
אבל עכשיו אני כאן ואין לי מושג איך הגעתי לשם זה היה שם, מזמן, בעבר אני לא רוצה לחיות את העבר יותר אני רוצה להפרד ממנו באהבה...

בכל מקרה אני שמחה שגם לזה יש מקום..

@}@}@}@}@}@}

אמא.
תודה אל אקול.
אני אוהבת אותך
בייביי.

הרבה מאוד זמן לא באתי לבקר..התגעגעתי.

אוהבת את השקט הזה של הלילה.
מן שקט אינסופי.

על הכתיבה:

הרבה מאוד זמן לא כתבתי(בכתב ידי על גבי נייר, לא בבלוג..), בעצם מאז היותי אם. אולי..
אבל משך רוב שנות חיי עסקתי בכתיבה מרובה. המון מכתבים. סיפורים. המון שירים.
ה מ ו ן !
חלקם לעצמי, חלקם לאחרים קרובים. חברים. אהובים. משפחה. הורים. אחיות. אחי.
מרגישה שהיד שלי מתגעגעת וזוכרת כמה דברים נכתבו שם, בכל הזדמנות שהיתה לי..
תיעדתי. עברתי תהליכים בעזרת הכתיבה. היא הצילה אותי. היתה כל עולמי.
תחילה הכל היה נראה שחור, אפל וקודר כמו נשמה מזוהמת. כמו שאני מרגישה את הבטן שלי מתכווצת אחרי סרט אימה..תחילה הסקרנות שולטת בי ואז בא הבום הגדול! הגועל, הדחייה, השנאה. נפשי מזוהמת..
שמחה שאני כאן.
ימימה הזכירה לי את מה ששכחתי.
תודה לך ימימה. תודה לך שרה.
תודה לך מיכל שאת כאן.
תודה לכולכן בנות יקרות.
ותודה לעצמי שהסכמתי לשוב ולהתחבר לעצמי מחדש. למקום הזה. למוכר. לידוע. לכתיבה שכמעט נשכחה(עברו הרבה שנים) תודה שחזרתי לעצמי.
תודה ששבתי הביתה.
.

אמא.
תודה אל הקול.
בייביי|U||U|

שלום אימה.
אני אוהבת אותח
בייביי|L||L|

אפיית לחמים בעיקר שאור זה מה שאני בעיקר עושה ,
אם בא לך לדסקס את זה, ולהחליף מידע וחוויות

על הלחם לבדו...

יצאתי למסע.
מסע אפיית הלחם.
כשעבדתי בגן האנטרופוסופי, המלווה שלנו אמרה לי שאפיית לחם, כלומר לישתו, מותאמת לנשימה. כמה זה נכון..מדהים
כבר שבועיים שאני באטרף החדש, בניסויים. עד כה הייתי אופה רק בימי שישי, וגם, לא תמיד, ועכשיו, אני לא מבינה איך לא העזתי להתפרע עם זה, מה שנקרא: ללכת עד הסוף..
אז כל יום אני מנסה עם שילובים אחרים, פעם כוסמין, שיפון, מלא, עם לבן, בלי לבן, מתקתק, עם שומשום מלא, זרעי חמניות, דלעת....שיגעון חדש וטוב, ממכר..
יש בעיה אחת. הריח בכל הבית גם משאיר אותי בו, וגם אני מתפתה ל"טעום" שוב ושוב איך יצא... ש..ש..שהמשקל לא יצלצל...
בקיצור, חוויה חושית מדהימה.

תודה לך אהבה טהורה

@}@}@}@}@}

הרבה זמן לא נחה עליי המוזה.
ערימות של מחשבות, מגדלים ודמיונות. הפטפטת הזאת שלא נפסקת. אין שקט. מהורהרת...לאה וכועסת.

ולאיטו, מתוך הקושי, צומח לו עץ האהבה. את ענפיו פורש הוא בגאוה,
מחבק את ניצניו, ממתין לפירותיו.
מפיץ את ריחו הנחשק, ריח הדריו.

שפע בקירבי.

תודה לך אחות יקרה.מתרגשת כל כך, נשמתי התאומה...כמה אהבה יש לי אלייך...כמה רחוק שאהיה תמיד אמצע אותך קרובה.....

פשוט מדהים, מרגישה כל כך קרובה, כל כך מכירה ויודעת והנה שוב... אני מופתעת,
אחות יקרה , אני אוהבת אותך, על היותך האדם שאת, על היותך האמא שאת עבור בנותייך, על היותך אישה נפלאה לבן זוגך, ועל היותך אחות יקרהעבורי,
תודה עטופה באהבה גדולה

כוונות טהורות.
ריח אפית החלה האחרונה לפני הפסח, הלוואי והריח הזה היה נשאר לנצח.
הריח הכי אהוב עליי...
ריחו של היסמין, ריח האדמה אחרי הגשם וריח אפיה, אילו הם הריחות האהובים עליי...



חלמתי,
אני והאיש שלי בארץ אחרת. מגיעים לקניון ענק שיש בו מכל טוב. שופע.
אנחנו יכולים לבחור רק אחד מתוך שפע המאכלים המוצעים לנו. אנחנו בוחרים בפרוסת עוגת גבינה אפויה.(העוגה האהובה עלינו)
אוכלים אותה בהנאה. והנה אני לבד. מצאתי שני ספרים שמאוד רציתי אבל איכשהו הייתי צריכה להצדיק(בפני אישי) את ההוצאה על רכישתם.

מרגישה עירומה. חשופה. פגיעה. מרשה לעצמי "להתפשט" כאן, מתביישת. ומה יקרה אם אפגע? ומה יקרה אם יגלו מי אני? מה יקרה אם אני אגלה מי אני? איך אוכל להתמודד עם כל זה...
עונה לעצמי בשאלה: מה באמת יקרה אם...?? מהו הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות?
ועצמי עונה לי: משהו מת בי. משהו ישן, השייך לעבר. הוא אינו שייך עכשיו לכאן. הוא מת מזמן, התנפץ לו למליוני רסיסים קטנטנים הוא אינו קיים עוד ואיני רוצה בו. עכשיו זה הזמן לטפח ת'חדש להשקיע בו אבל לא לשקוע, להשקות אותו, להזין אותו, לתת לו אהבה, וליטוף, וחיבוק, ונשיקה, לתת לו חום, ורכות, ותקוה, למלא אותו בשמחה, בריקוד, בשירה, לקבל אותו ואת כל מה שבו...
הו נבט קטנטן שלי. מבטיחה שאהיה כאן איתך.

"איזו מן שלוה ולא עושים שום דבר..."
כל היום אני בעשייה ב-DOING, בורחת, לא באמת עושה דברים משמעותיים כמו למשל לתת תשומת לב לבנותיי...
סתם, עושה דברים. מכבסת, תולה, מדיחה, מנקה, מסדרת, אופה...ממיינת, מבינה לא כאן ולא שם.
כמו בתוך בועה.מנותקת.בוהה.לא יודעת.לא רוצה.
נדודי שינה.
מצאתי שלל צבעים לקירות הבית. אני חוגגת. שונאת קירות לבנים זה מדכא.
אני מרשה לעצמי להתפרע, להשתולל, להתמסר, לזרום להעלם.........
החתולה היפה שלי המליטה שלושה גורים מדהימים. אני יושבת שעות ומתבוננת בה איזה מסירות, איזה דאגה, איזו אהבה...

יום אחד נסעתי העירה. נכנסתי לחנות תבלינים, ביקשתי ממנו להביא לי הרבה הרבה זעתר.. אז הוא אמר לי:"תראי, אני יכול לתת לך רק מה שיש לי, אני לא יכול לתת לך יותר..." ואז נפל לי האסימון - וואלה! זה נכון לגבי כל דבר - כאמא, אני יכולה לתת רק את מה שיש לי לתת... אין לי יותר ממה שיש לי,פרצה לחדרי הפרופורציה כמו רוח סערה....וואלה, כל רגשות האשם וההלקאות העצמיות היו לשוא???
בשביל טיפוס מרצה כמוני זו תגלית!
מתנה יקרת ערך....
(כדאי לבקר בחנויות תבלינים, גם הצבעים, גם הריחות, גם תובנות, חגיגת חושים....)

עכשיו הכל רגוע ושקט.

תודה על שיש לי לתת.
לילה טוב ושבת שלום ומבורך לכל.

שחרון מתוקה תודה שבאת לבקר, אבוא אלייך בשמחה

שוגי, מרגישה אותך מוכר/ת בתדר זהה לשלי...מוזר...

אכן כן, יש המשך ללימודים האלה, זה מסלול חמש שנתי, אפשר גם ללמוד רק 3 שנים ולקבל תעודת הילר מוסמך, השנתיים הבאות יותר ממוקדות בפסיכותראפיה.

"כיוון שסיימתי 3 שנים בלבד" האם יש המשך ללימודים?
"אנחנו יודעים מי אתה ואתה לא יודע מי אנחנו" (חיה שנהב-מיץ פטל)

@}@}@}@}

תחת אותה כיפת שמיים
על אותה פיסת אדמה טובה
צוחקים ובוכים
פנינו מה יפים.


המחכימון: גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך.
משפט טוב. בהזדמנות אתפלסף עליו...

בדיוק לפני 8 שנים פחות 6 שעות ו23 דקות, נולדה בניתוח קיסרי בביה"ח רוטשילד בחיפה, בכורתי שירת הים.
אני זוכרת שאז עוד לא ידעתי הרבה דברים.
הגעתי לביה"ח (אז גרנו במושב דור) שעות ספורות אחרי שהתחילו לי הצירים.
אני לא יכולה לשבת או להיות כבולה למיטה. אני זוכרת שאני עולה ועולה במדרגות ולא עוצרת, לא נחה לרגע.
בן הזוג שלי מעשן סיגריה מרחוק ואיך שאני מריחה את הסירחון אני מקיאה וממשיכה ללכת מהר במסדרונות, במדרגות, רק לא לעצור (הוא כבר מזמן התעייף..) ואין התפתחויות. הכל תקוע.
נכנסנו לחדר. רציתי לשמוע מוסיקה ואז נכנסת לחדר ד"ר תחת ופניה זועפות. היא מבקשת מבן הזוג שלי מיד לכבות את המוסיקה, דוחפת אצבע ויוצאת...כל כך הרבה רופאים ואחיות נכנסים לחדר, דוחפים לי אצבעות ונעלמים...ואני שותקת. לא יודעת מה לעשות. פוחדת.
ואז נכנסת מיילדת אחת, דוחפת אצבע ויורדים לי המים.............מחוברת למוניטור, ולא נשמע הדופק..
ומיד מופיע רופא מרדים. אפידורל, גילוח, וחדר ניתוח. ללא מילים.
איזה תמימות מצידי. אפילו טיפשות!
עושים בי מה שרוצים ואיני מתנגדת. חסרת אונים.
10 שעות אני עם צירים לשוא.
צולבים אותי.קושרים את שתי ידי,שמים לי פרגוד מול הפרצוף ופותחים.
היא בחוץ. בקושי מראים לי אותה. אני מתחננת שישחררו לי את הידיים, או לפחות יד אחת.
הם מסכימים.יד אחת. מבקשת שיקרבו אותה אליי, כדי שאשק על לחייה והם מקרבים...
זהו נעלמה. אני מסוממת. מנומנמת. אחרי כמעט שעתיים. יש לי כח לצעוק עליהם. איפה היא? תביאו לי אותה!
אני רוצה לראות אותה. לגעת בה. מה קורה פה לעזעזל!!!
אני לא יכולה לקום אחרי הניתוח. כואב לי כואב.
אני שולחת אותו להביא לי אותה. הוא אומר שלא מסכימים ושבקושי ראה אותה. אני זועמת. כמו לביאה חושפת שיניי כמעט טורפת...
הנה היא כאן סוף סוף. אני מניקה אותה. ישר היא תופסת. איזה תחושה עילאית. אני רגועה.

הילדה/אשה קטנה שלי (לא באמת שלי) גדולה. היום היא בת 8.
אני מאחלת לה את כל הטוב שבעולם.
מאחלת לה שתתחבר לשמחה, מאחלת לה שהכח שיניע אותה יהיה האהבה, מאחלת לה שיהיה לה האומץ לחוות, לנסות ואפילו לטעות. להקשיב ולהתבונן ולשאול שאלות. מאחלת לה להתמקד בטוב. ללמוד וללמוד וללמוד.
מאחלת לה שתדע מה היא רוצה. מאחלת לה שתקבל את כל חלקי אישיותה ותבחין בשלם.
מאחלת לה שפע ודרך מהנה.

הרבה מזל והרבה טוב.



באהבה אמא.

קרן האור שלי מפחדת מהחושך.
יום אחד היא שוכבת במיטתה ואומרת לי:"אמא, את יודעת, אני חברה גם של האור וגם של החושך..."
אני בהתלהבות:"איזה יופי! אני כל כך שמחה בשבילך.."
היא:"אבל אמא, אני עדיין פוחדת ממנו.....תדליקי לי מנורת לילה..."
איזה מדהימה. גם הצד האפל וגם הצד המואר התמזגו להם באהבה. מזכיר לי ת'סמל של היין והיאנג.

למי זה לנו? האם אנחנו מכירים?

מאוד חבל ש"אהבת השינויים" שלך מביאה אותך למצב בו חלק מהזמן את תלושה, נמצאת במצב של חוסר יציבות.
ספרי לנו קצת על הלימודים שלך, מה למדת או שמא עדיין לומדת, לא הבנתי אם את רק עושה הפסקה או שהרמת ידיים.

(-:

"ישבתי" לקרוא היום את הבלוג שלי. את כולו.
שמתי לב שהיו כאלה שכלל לא שמתי לב שהיו איתי אז סליחה.
ועוד שמתי לב שהמילים שלי היום, קצת יותר כבדות ושקולות, יותר קרובות לאדמה וזה משמח אותי.
הרבה דברים משתנים לטובה.
אני מנסה להתבונן בסימביוזה שיש לי עם ביתי הקטנה ולשחרר אותה.
אני מרגישה איך אט אט אני מסירה מעל כתפיי את עול האשמה שסחבתי משך שנים ונותנת יותר מקום וביטוי לכעס שהוא מקור כל הכאב שהיה לי בפנים...
אני חווה את הקושי של להפרד מהמסכה שהגנה עליי כל שנות חיי.
ומרגישה הרבה יותר קיימת מאי פעם.
אני יותר חזקה. יותר אמיצה. אבל עדיין מרוכזת בעצמי.
ומה שהכי חשוב לי זה שאני נהנית מכל רגע כאן על פני האדמה. טוב לי ואני שמחה בחלקי.

לילה טוב ושבוע טוב לכולם.

יום אחד בא לבקר אותנו חבר ותיק.
הוא מסתובב לו בבית, נעמד ליד הכיור במטבח ואומר לי: איך רואים את ה"פיצול" שבך..בכל מקום שאני מסתכל
הנה כאן-ה-ECOVER (נוזל לניקוי כלים אקולוגי) יושב ליד האסטוניש(מסיר שומנים) איך את מסתדרת עם זה?

בחלומותיי. כולם לבושים. אני היחידה עירומה, כביום היוולדי. מתנהגת כרגיל כאילו כלום. מתעלמת.
ואז הסובבים אותי מבחינים בי. הם שואלים פתאום:"למה את עירומה"? ורק כשהם מודעים אני מנסה להסתיר, מתביישת ומתחילה לרוץ, להסתתר...פוחדת, נעלמת, נמלטת...מבוהלת.

הו, זאת המסכה. כל כך פוחדת המסכנה להסיר אותה מפניה, פן יגלו פנים של כנות, פשטות, שמחה, אהבה ורוך...ואולי גם יגלו מפלצת מי יודע?

תחת כל מסכה, שוכנת לה ילדה שמבקשת הכרה, ילדה שמבקשת לה חופש, ילדה שמבקשת לה מרחבים, ילדה שמבקשת אהבה, ילדה שמבקשת להרגיש קיימת, ילדה שמבקשת.

נעמונת תודה איזה "ניתוח" מקסים... התחברתי..

יקרה
קוראת את מה שכתבת על החלום עם החתולים. זה מדהים בעיניי,איך החלומות שלנו מאפשרים לנו לפגוש את עצמנו במקומות שקשה לנו לראות אותם ב"מציאות". אני כותבת מציאות עם מרכאות,כי המציאות האמיתית היא בעיני המתבונן,ואם את רואה את זה,גם אם בחלום-זו המציאות שלך!
היות וסיפרת לי בפגישתנו היום שיש לי חלק בחלום הזה,אני מרשה לעצמי להגדיל ולומר:
לכי על זה!עופי לך עם הכנפיים שיש לך,צאי החוצה,לחופש. ללא חשש. העיניים האדומות לא באמת מזיקות. הם רק נראות מפחיד,אבל הן לא יפגעו בך לרעה.את הרי חתולה שחורה,את יודעת להגן על עצמך מעין הרע...
ואיך שהופיע שם התינוק שעשה עלייך פיפי. איזה קטע זה. כמה שעות אח"כ את באה אליי ורואה איך התינוקי שלי משפריץ פיפי חופשי,בלי חיתולים... הזהרת את אורי לזוז,שלא ישפריץ עליה,אבל את עצמך כבר יודעת,מהחלום: זה רק פיפי. מחליפים מכנסיים ומתעוררים...לא צריך לפחד. עופי לך עם הכנפיים שלך,צאי לחופשי. את מוגנת מעין הרע...

חיבוק

איזה כיף! מתוקה שכמותך. אחרי הבלגן ננוח קצת במדבר...

אמאל'ה, מתרגשת לקראתכם ממתינה בקוצר רוח לבואכם.
התגעגעתי.

בדרכינו לאילת, אנו עוברות דרך מחסום של חיילי משמר הגבול בכניסה לעיר, סיטואציה שמעוררת אצל בנותיי הרבה שאלות. והנה אחת מהן:
"אמא, למה החיילים האלה עוצרים אותנו?"
אני:(חושבת לרגע, מהססת, מה לענות? איך לרכך..)ואז נפלט לי:"הם בודקים אם אנחנו אנשים טובים..."(איזו שטות!)
ואז הקטנה אומרת לי:"אז למה הם נותנים לך להכנס?את צועקת עליי לפעמים נכון?אז את לא תמיד טובה...

כל כך נאיבי וטהור..

אני, כל כך מטופשת לפעמים...

אני ובכורתי משוחחות על בית הספר.
היא:"אמא, את יודעת מה אני אוהבת שם(בביה"ס), את הריח של הפרות..."

ג ד ו ל!

חלמתי.
חתולות שחורות עם עיניים אדומות וכנפיים מסתובבות בביתי. תחילה אני פוחדת ומיד הפחד מתפוגג ונעלם.
הן עפות החוצה וחתולה אחת נשארת מאחור..אני מנסה לשדל אותה לעוף איתן והיא מסרבת, היא פוחדת, אומרת שאינה יודעת לעוף..ואני:"בשביל מה יש לך כנפיים.."?
לפתע החתולה הופכת לפעוטה ועושה עליי פיפי.אני מחליפה לה מכנסיים ומתעוררת..

ג'ימלאיה מודה לך על ההתבוננות והבהירות. אכן כן, אני נהנית מכל רגע בלהיות חופשייה ואני מחפשת עבודה רק בגלל שאנו זקוקים להכנסה נוספת..המציאות מול הפנטזיה של ללמוד בלי לעבוד..אני מאוד אוהבת שינויים..
בדיוק היום חשבתי על זה שבעצם כל שנה אני מחליפה עבודה. ממצה מהר מידי, הרבה הפוגות.
(מזכיר לי ת'דימוי עם עלי הכותרת - אוהבת, לא אוהבת, עובדת, לא עובדת...) מאז שהפכתי לאם אני מרגישה שהכאן והעכשיו עם המשפחה שלי ועם בנותיי זה הזמן החשוב לי ביותר (מושפעת מ"שלוש השאלות"-סיפור זן לילדים מאת טולסטוי)קוראת אותו בשקיקה..

ושוב, תודה לך, ותודה גם על זר הפרחים שלך, אהבה טהורה. שמחה שאתן כאן איתי..

@}@}@}

רק היום התוודאתי לבלוג שלך, אני יושבת וקוראת את כולו בבת אחת (לא טיפין טיפין) פה ושם צוחקת, מתרגשת, עצובה בשבילך אך גם שואלת את עצמי אולי את לא רואה את התמונה הכוללת? האם את באמת מחפשת עבודה כדי להרגיש שווה ומוערכת? או שפשוט כמו כולנו לצאת לעבוד=להתפרנס, להביא כסף הבייתה? מה לעשות במציאות של היום כסף הוא מפתח להרבה דברים (ברור שלא להכל). האם יתכן שהסדקים שאת חווה בתא המשפחתי והכעס לבן זוגך הכל סובב סביב כסף? האם את מעדיפה לא לשלוח את ביתך לגן בגלל שממילא את בבית והגן הוא הוצאה כספית מיותרת במקרה כזה? האם הפסקת את לימודייך מאותה סיבה? לא שאני מאשימה (ממש לא) רק מנסה לתת לך זוית אחרת להסתכלות.

אורי:"אמא, את יודעת, למאי מהגן שלי נשברה שן אחת לשתיים.., ואני בטוחה שהפיה שלה תקנה לה שתי מתנות..."

אני:"אורי, תשאלי את שחר מה השעה"?
שחר עונה:"חמישה לשמונה".
אור חוזרת אליי:"אמא, השעה חמישים ושמונה"...

דברים טובים קורים לי.
לאט לאט אני יוצאת מהתקיעות...בצעדים קטנטנים...
התחלתי לעשות שמיניות ולנפח בלונים, זה עוזר..
יש לי חברה שלמדה את שיטת רביב מכירים? (פיתוח קישורי קשב ולמידה)
במקביל אני מתנסה בפרחי באך.
אני דחיינית כרונית.
לשמחתי הצלחתי למחוק מ"רשימת המטלות" כמה סעיפים די גדולים.
אולי זה גם קשור לפסח שמתקרב..
איזה כיף שאני מצליחה להפטר מכל מה שמיותר לי בחיים.
חפצים ישנים שאינם בשימוש, תופסים מקום ומתמלאים בשכבות אבק..
ארגון וסידור מחדש של חלל הבית.
הקבלה לתהליכים הפנימיים שאני עוברת.
השפעת החוץ על הפנים..
בקרוב ליל הסדר.
סוף סוף יש לי מקום בביתי ובליבי לארח את כל המשפחה המורחבת.
שנים שאני מתארחת בליל הסדר והנה ניתנת לי ההזדמנות לארח.
הלב נפתח

כבר שלושה לילות אני חולמת:
כל יום חברה אחרת שלי עוברת לגור בבית גדול יותר, מדהים !
אני ממש מרגישה את ההתרחבות, את יכולת ההכלה, את גודל החמלה והאהבה שיש לי לתת לעולם.....
אמאל'ה, אם את עדיין קוראת אותי אז תדעי שגם את היית איתי שם בחלום...

ועוד נפלה בחלקי תובנה ענקית שאין אני יודעת מה לעשות איתה.
אני כבר כמעט שבוע ימים מבלה עם ביתי הקטנה בבית.
ובמקביל עדיין מחפשת עבודה. מחפשת עבודה כדי להרגיש קיימת. כדי להרגיש שווה. כדי להרגיש מוערכת...
איזה זוועה.
מה שבעצם עוצר אותי מלמצוא, זה שאיני שלמה עם זה שביתי הולכת לגן ולכן אני משאירה את האופציה כדי שהיא תוכל להשאר איתי בבית...
אני כל כך נותנת מקום לבלבול אך לשוא, הוא אינו מרפה...

לא בא לי להמשיך ת'סיפור...מרגישה כמו ילדה קטנה מלאה בהתנגדויות..

המשך יבוא..

חוויה מוטרפת:
אחרי הטלפון מהבנק, החלטתי שאני "בועטת" לעצמי בישבן ומתפשרת. נראה כי הדרישות שלי גבוהות מידי...
מצאתי משהו. מטפלת במשפחתון. אשה דתיה, עשרה תינוקות ובניהם פעוטות.
באתי לראיון. החושים שלי ידעו כי אתקבל אבל יצאתי בתחושה מוזרה.
היו התנגדויות, קשיים, קונפליקטים אבל מה עושים כדי לצאת מהתקיעות? עושים !
אנחת רווחה.
ככל שאני נמצאת זמן רב יותר בבית, כך קשה היא היציאה ממנו...
בוקר יום שלישי.
השעה 09:00 בבוקר.
אני נכנסת פנימה. זהו בית מגורים.
ממש בכניסה עשרה לולים צפופים צפופים.
הזיכרון הראשון שלי.
הבעל, מובטל, צופה בטלוויזיה.
על השולחן צלוחיות פלסטיק עמוסות בקורנפלקס מעוך עם חלב.
היא. יושבת על כסא מאכילה שתי פעוטות ישובות על כסאות קטנים מפלסטיק.
עוד נאגלה.
האחרים מקרקרים סביבם, סקרנים ורעבים.

אני חייבת לציין שזוהי החוויה הסובייקטיבית שלי.
אני כאן בפנים ומשקיפה מבחוץ..
אני והעליון.

יה, מעניין שקישרת אותי עם הזחלים.... לא חשבתי עליהם אבל הם המקור למשי. אני אפתח את זה אצלי בדף. תודה.
נעים להיכנס. אפילו מרגיש לי שמילים מיותרות.
שקט.

אמא שלי: "שמעת על ההוא שיצא מהארון?..."(רכילותי נטו)
כמובן שאזני בתי הקטנה לא פספסו את השמועה החדשה...(בדיוק חזרנו מחוף הים בו הופיע על הבמה אמיר פיי משהו, אז היא עונה לאמא שלי:"סבתא, ואת יודעת שאמיר פיי גוטמן יצא מהטלוויזיה..."