סאלי, מעבר להסכמה מלאה עם מה שכתבת, אני שולפת מהדברים שלך משהו שבעיניי סופר חשוב -
חלק אחר ביקורתי לדור הצעיר

לדעתי מפתח אחד מיני כמה טמון בזה בדיוק - היכולת לשחרר ביקורת, כלפי הילדים כהורים וכלפי הנכדים. לזכור שלמעשים שלהם אין שום קשר אלינו והם לא משליכים עלינו בשום צורה ולכן אפשר פשוט להקשיב וליצור מרחב מזמין ונעים.

לי היתה חוויה מאוד חזקה ששתי הסבתות שלי אוהבות אותי אהבת נפש וכל מה שאני חושבת ועושה נהדר בעיניהן. אבל... מלאות ביקורת כלפי ההורים שלי. וכך יצא שלבלות איתן היטב היה קצת כמו לשתף פעולה עם מישהו שלא ממש מכבד את ההורים האהובים שלי וזה הקשה עלי, ויותר ככל שבגרתי והתחושות הפכו מוחשיות יותר וקיבלו שמות.
שני הסבים שלי היו שונים, לא הרגשתי מהם את הריח הזה של הביקורת, ולכן היה לי קל בהרבה לבלות איתם. בדיעבד הבנתי שכן היתה להם ביקורת אבל הם הצליחו להניח אותה בצד כאשר בילו איתי וזה הקל ויצר הבדל גדול.

הכי חשוב זה לזכור שכך דרכו של עולם
אצלנו במשפחה זה לא ככה בכלל בין סבתות לנכדות לאמהות. לא אצלי ולא אצל הבנות שלי. רק הולך ומשתבח עם הזמן. אבל לא בטלפון, בפגישות אמתיות.

סאלי איך תמללת באופן כל כך מדויק את מה שיש לי בראש:)

אני מכירה את הנושא. הילדים שלי גדלו והקשר עם המבוגרים במשפחה משתנה. אני גם זוכרת את זה מילדותי. היתה סבתא שאהבתי אהבת נפש בתור ילדה. גם אח"כ כנערה אהבתי אותה מאוד, אבל לא הצלחתי כבר לתקשר איתה מכל הלב. היתה לה ביקורת כלפי (גם אם אהבה אותי מאוד), ואני לא זוכרת מה עוד בדיוק - אבל לא הרגשתי בנוח לספר לה את מה שהטריד אותי באמת. יש סבתא אחרת שדווקא היתה הרבה פעמים מרגיזה אותי, מאוד, אבל מצד שני איכשהו מדי פעם כן גם הבינה אותי יותר לעומק בגיל יותר גדול. וכך הקשר בעצם היה יותר משמעותי. אז זה לא הבדל באהבה, זה הבדל בתקשורת, בנושאי השיחה.
אותו דבר אני חווה עכשיו עם הילדים שלי. הם אוהבים עדיין את המבוגרים שבמשפחה, מאוד. אבל מה שפעם עניין אותם - לשחק - פחות מעניין. אז חלק מהמבוגרים בעצם שינו את הקשר איתם, מקשיבים למה שהיום קורה איתם, משתפים את הילדים בשיתופים יותר עמוקים על החיים שלהם עצמם. חלק אחר ביקורתי לדור הצעיר שלכאורה יש לו רק טלפונים בראש, למשל, או שפשוט לא העלה את רמת הקשר איתם, את רמת התקשורת איתם. ואז המשחקים כבר לא מעניינים, הנושאים שבאמת מטרידים אותם לא עולים לדיון, ולא נשאר הרבה על מה לדבר. אני זוכרת שכנערה מבוגרים סביבי שיעממו אותי, ברובם. שחלק מזה טבעי, הילדים מתעניינים בילדים אחרים ומבוגרים כבר לא יכולים לספק את זה.
זה אתגר. ואני לא רואה את זה קשור לכבוד או הערכה כלפי המבוגרים. גם אם יש כבוד והערכה, אבל יש שעמום, אז לא רוצים להפגש.
אגב, אני לא רואה את כל זה כקשור לנתינה. אפשר לתת הרבה כסף וגם לתקשר ברמה עמוקה, אפשר לתת מעט כסף ולתקשר, אפשר לתת הרבה כסף ולא לתקשר, וגם לא לתת ולא לתקשר ואז כנראה שלא יהיה שום קשר
מקווה שעזרתי. אני לא חושבת שהם לא בסדר וגם לא שאת לא בסדר. אלא שהגעת לשלב אחר של הקשר שלכם והוא דורש השקעה מסוג שונה. וזה גם מה שאני מזכירה לעצמי כל הזמן. אם אני רוצה לשמור על קשר עם הילדים המשתנים שלי אני צריכה להשתנות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לסבתא דפנה,
הכי חשוב זה לזכור שכך דרכו של עולם. אם זוכרים, פחות מתוסכלים מכך.
אני מניחה שגם הילדים שלך מקטרים שילדיהם המתבגרים לא מרבים לשוחח איתם. אולי הם גם אומרים לעצמם :
בקושי מטלפנים, רק כשהם צריכים כסף, וכשאני מטלפנת, זה מסתיים ב"מה נשמע?" ו"הכול בסדר".

אני מסכימה עם או רורה שאומרת דבר אחד שאת יכולה לעשות הוא להתעניין בנכדייך הבוגרים.
אולי להזמין כל נכד בנפרד פעם בחודש כדי לבלות איתו כמה שעות?
אולי לחפש נושאי שיחה שמעניינים את אותו הנכד באופן אישי?

בנימה אישית, אני לא הצלחתי לתקשר עם אמא שלי. ידעתי שאכפת לה, היא עזרה לי כספית בתקופות שונות, אבל מעולם לא מצאתי נושא ששתינו מתעניינות בו. לכן, כשהיא שאלה אותי מה שלומי ומה שלום בעלי ומה שלום הילדים- כל מה שיכולתי זה להגיד "בסדר". זה פשוט לא היה נושא לשיחה בעיניי. כשהיא היתה צריכה את עזרתי, עזרתי לה.
ילדיי אהבו לבקר אותה כשהיו קטנים. איבדו עניין כשגדלו. הגיעו לבקר יחד איתנו פעם בחודש ובזה נגמר העניין.

ובעניין תחושת ה"נישכחות", אני מאמינה שזה נכון. ילדים גדלים ומתרכזים בחייהם וכשהם מביאים ילדים לעולם, הם מתרכזים גם בילדיהם. האם לא כך היה לך כשגדלת?
כילדים, אנחנו בדרך כלל מחוייבים להורינו המזדקנים. לטפל בהם, לעזור להם. אפשר להניח שגם ילדייך, או לפחות אחד מהם, יהיה מחוייב אלייך בעת צרה.
מכאן ועד לרצון לקירבה יומיומית יש פער גדול.

האם יש לך חברים שאת מבלה איתם? האם יש לך תחומי עניין שאת משקיעה בהם מזמנך?
זה יכול לעזור לך "לשכוח" מילדייך ונכדייך לפרקי זמן ארוכים ולהתאים למידת הזמן שלהם.

הילדים שלי קטנים, אז אמא שלי ואמא של בעלי מעורבות מאוד, אבל אצל אחי הגדול הילדים כבר בגרו (16,15) ואמא שלי מרגישה לפעמים כמוך ביחס אליהם ואל אחי.
היא מאוד עזרה להם כשהילדים היו קטנים וטיפלה בהם, ועכשיו, למרות שאחי ואשתו שומרים על קשר ומדברים ובאים - הילדים כמעט ולא.
אני חושבת שזה המון תלוי בהורים וז\ה גם עניין של חינוך - שלשמור על קשר עם סבא/סבתא זה חשוב, אבל כנראה שלילדייך, כמו לאחי - זה פחות חשוב.

דבר אחד שאת יכולה לעשות הוא להתעניין בנכדייך הבוגרים.
ממש להתעניין בהם - מה הם אוהבים לעשות, מה מעניין אותם, ואז להציע להם לעשות איתך משהו. סרט, הצגה, בית קפה.
להתקשר אליהם מיוזמתך, ולדבר איתם.

אצל אמא שלי זה עבד.
מה דעתך?

בתור נכדה שבגרה, אני חושבת שהמצב נשמע לי מוכר "מהצד השני"- סבתא שלי גידלה אותנו ועזרה לנו ולהורים שלי הרבה שנים, הרבה שנים היא פשוט היתה שם כל הזמן וזה היה נחמד וברור מאליו ולעיתים אפילו מעיק. לסבתא שלי היה מאוד קשה שכבר לא צריכים אותה כמו שהיא מכירה, כלומר לטפל, לשמור, להאכיל, לשחק וכל מה שעושים עם נכדים קטנים. מה שכן עזר ושינה את הדברים זה שהיא הבהירה לנו כמה חשוב לה שנבוא אליה וכמה שזה משמח אותה, ומאז אנחנו באים כל סוף שבוע כמעט.
מה שאני ממליצה זה להגיד בברור לנכדים ולילדים בכנות שאת רוצה לשמוע מה שלומם ומה קורה איתם, שיתקשרו מדי פעם, שיבואו מדי פעם, סתם לדבר בלי סיבה, וגם לקבל את זה שלפעמים עושים את השיחות האלו סתם ככה כי זה חשוב לך, אבל גם זה משמעותי שהם מתקשרים כי הם יודעים שזה משמח אותך וחשוב לך, זו הדרך לשמור על קשר.

בתור סבתא בעצמי לא רחוקה מגילך, יכולה רק לומר כי באמת המהות שלך אינה רק כספק שירותים. גם אם ככה היה לאורך השנים. כדי להעמיד דברים על דיוקם אפשר לפעמים לא להיענות לבקשות בנימוק (אמיתי!) שיש לך עיסוקים אחרים שכבר קבעת. ותמיד לזכור כי יש לך חיים משלך! וחבל על כל יום.

נשמע בהחלט כואב.
האם יש סיכוי שבתך תבין אותך אם תדברי איתה?

ובאופן כללי, אני מסכימה עם העצה:
לחזק את עצמך כדפנה. למלא את חייך בדברים שלא קשורים להיותך אמא-סבתא (עבודה / יצירה / התנדבות וכד'), ולשאוב מהם תחושת ערך.

שמתי לב שאת מתייחסת לעצמך, לפחות כאן בדף, יותר כסבתא מאשר כדפנה.
ואני לא יכולה שלא לתהות בעקבות זאת, אם תחושת הערך העצמי שלך לא מושתתת על היותך אמא וסבתא. מה קורה כשאת כבר לא שווה בעיני ילדייך ונכדייך? מה את שווה בעיני עצמך?
אם האינטואיציה שלי קלעה כאן למשהו, אז העצה שלי אלייך היא לחזק את עצמך כדפנה. למלא את חייך בדברים שלא קשורים להיותך אמא-סבתא (עבודה / יצירה / התנדבות וכד'), ולשאוב מהם תחושת ערך.
יש לי הרגשה שכאשר תרגישי יותר דפנה מאשר סבתא, מערכת היחסים עם ילדייך-נכדייך תשתפר מאליה...

להפסיק להתקשר וכאשר מתקשרים אליך לבקש כסף להבהיר שאת לא כספמט,
קל מאד לתת עצות בסגנון הזה, אבל ממש קשה ליישם. הרי סבתא אינה מעוניינת לנתק את היחסים עם ילדיה. אם עשרות שנים היה דפוס מסוים ביחסים לא ניתן פשוט לשוחח ולשנות את הכל. בדיוק כמו שעם בן זוג אי אפשר. בן זוג שלא שותף במטלות הבית - האם שיחה בסגנון - "מהיום אני רוצה שתהיה שותף" תשנה את המצב בבית? לרוב זה רק יגמר בריבים.
אני אמא לילדים בוגרים, עוד לא סבתא, וקשה מאד לשנות דפוסים ישנים. הם רגילים להכנס הביתה ולשאול "יש משהו לאכול?". זה משגע אותי, מה אני מסעדה? ובכל זאת - קשה לשנות את הדפוסים. רגשי האשמה שלי שאולי צריך שיהיה משהו לאכול, שהנה הם באים הביתה וזה תחושת הבית וכו'. ולכן גם סבתא תתקשה פתאום להודיע שהיא לא ספומט וזהו.
הלואי והיו לי עצות חכמות לתת לסבתא.
אני עוד זוכרת את עצמי עם אמא שלי - גם לי לעיתים קרובות לא היה זמן וסבלנות, כי היינו מאד מאד עמוסים, וכאשר התקשרה לעיתים קרובות עניתי על השאלה "מה נשמע" ב"בסדר" כי הייתי עייפה ועסוקה. והיום יש לי יסורי מצפון גם על זה. והיא כבר איננה.
מה שנראה לי רעיון טוב הוא למלא את החיים שלך בדברים ואנשים נעימים לך, אבל בלי לנתק שום יחסים, בלי ליצור ריבים. זה תמיד חסר תוחלת. אני מאמינה שלא ניתן לחנך אנשים בוגרים, רק לשנות את ההתנהגות שלנו.

שלום סבתא,

אני לא סבתא אבל זה נשמע מאוד כואב.

אני לא חושבת שאת קוטרית. בהנחה שאת מעוניינת גם בעיצות ולא רק בנסיונן של סבתות אחרות:

דרך אחת להבהיר שאינך מובנת מאילו היא.. להפסיק להיות מובנת מאילו. את יכולה ליזום פגישה ושיחה שבה את מסבירה את הרגשתך. עוד דרך היא להפסיק להתקשר וכאשר מתקשרים אליך לבקש כסף להבהיר שאת לא כספמט, אפילו שכך מתנהגים אליך. אה כן, ולמלא את החיים שלך בדברים ואנשים נעימים לך, כדי שפחות תרגישי את חסרונם.

אם העצות שלי לא מתאימות לך, תרגישי חופשי למחוק אן להתעלם.

שמי סבתא דפנה
לאחרונה, אני חשה, שאני כבר לא שווה בעיני ילדיי ונכדיי.
אני בת 70 שנים. כשהבת הגדולה שלי ילדה את שלושת ילדיה,אני הייתי זו שגידלתי אותם. את שלושתם. הייתי יותר צעירה, מתנהגת כילדה בעצמי, סוחבת את שלושתם בעגלת הסופרמקט, יחד עם המצרכים, מתגלגלת איתם מהגבעה בפארק, מקבלת אותם אלי ב-07.00 בבוקר, ומחזירה אותם ב-20.00 בערב. וכך כל יום במשך שנים. האמת היא, שגידלתי ילדים מפונקים מאד מאד. בעלי עבד מהבוקר עד הלילה, גם אני עבדתי כמורה מהבוקר עד הלילה, ולכן, לא היה חינוך. היו רק פינוקים, נתינה ואהבה, אבל ללא כל התחייבות מצדם או מאמץ.
היום אני אוכלת את הפירות הבאושים. הפינוק לא נגמר. הם כל הזמן רק צריכים וצריכים, ואני נותנת ונותנת.
אלא, שהנכדים גדלו, "הילדים" גם הם גדלו, ואני בעצם נשכחתי. בקושי מטלפנים, רק כשהם צריכים כסף, וכשאני מטלפנת, זה מסתיים ב"מה נשמע?" ו"הכול בסדר".
הייתי מעוניינת לדעת איך זה אצל סבתות אחרות, ואולי אני סתם קוטרית, למרות שאינני מרגישה כך.
סבתא דפנה