תודה לכולכם! [L]
התכוונתי בעצם לשלוח ציור של לב. משום מה לא יצא..

אז באהבה, לכולכם

לכל המגיבים תודה תודה תודה!!!
כל אחד כאן בדרכו נגע בדיוק באמת שלי, בקושי שלי וזה גרם לי להבין שאולי שאני בעצם קצת "נורמלית" אחרי הכל.. או כמילות שלום חנוך (הענק) רק בנאדם לא יותר לא פחות...

אהבת עולם פתחה בלוג בשם הפעם בלי להתבייש ושם היא מתארת חיים בצל אמא עצבנית, אלימה וחסרת-סבלנות (בקיצוניות, כן?).
אכן קראתי (חלק קראתי חלק רפרפתי) ואני חושבת שזה מה שגרם לי לכתוב כאן כי נלחצתי ממה שהיא כתבה.
כמשהיא שגדלה בבית רווי אלימות, מתח, כעסים, צעקות, השפלות מי כמוני יודעת איזה נזק נפשי זה יכול לעשות. ובכל פעם שיוצאת ממני המפלצת מהבית ההוא אני נלחצת מהנזק שאני בוודאי עושה ליקירי.
אני מתכוונת לנסות לטפל בכך בשיטת מח אחד מקוה למזער ההתפרצויות למינימום.

__דף קשור: האם כעס רלוונטי בגידול ילדים.
דרך אגב, עוד דף מהימים האחרונים - מרוקאית עצבנית.__
קראתי וקראתי. מאוד מעניינים אותי הנושאים האלה.. מעניין למה?...

וכמובן אי אפשר בלי:
"כי ככה זה לוקח".
אני לא מאמינה שיש שם מישהו עם סבלנות של עוזי מפרפר נחמד, זה לא אנושי וזה עובד רק כשמתנהלים מול שבלול מגרב צמר.

תודה לכולכם! [L]

דרך אגב, עוד דף מהימים האחרונים - מרוקאית עצבנית.

מה קרה לכם, השבלול מגרב צמר הזה, עם הקול המאנפף שלו, זה הדבר הכי מעצבן בעולם !

אבל מה זה הצחקת אותי .

אני לא מאמינה שיש שם מישהו עם סבלנות של עוזי מפרפר נחמד, זה לא אנושי וזה עובד רק כשמתנהלים מול שבלול מגרב צמר.
D-:

זה לא אנושי וזה עובד רק כשמתנהלים מול שבלול מגרב צמר.
D-:

יש לי חברה שאומרת שעדיף שהיא תתפרץ על הילדים שלה מאשר מישהי זרה (גננת, סייעת, מטפלת וכו').
בכלל אני לא מאמינה שיש שם מישהו עם סבלנות של עוזי מפרפר נחמד, זה לא אנושי וזה עובד רק כשמתנהלים מול שבלול מגרב צמר.

"כי ככה זה לוקח"

האם לאשה חסרת סבלנות מותר לגדל ילדים?

"כי ככה זה לוקח"

מזדהה עם נושא הדף ועם כל מה שנכתב כאן.
יש בי את כל הצדדים שתוארו כאן בתחילת הדף. לפעמים יש לי יותר סבלנות ולפעמים פחות
לפעמים אני חסרת סבלנות לאחרים כי אני לא מפנה מספיק תשומת לב והשקעה בדברים שחשובים לי
ולפעמים להיפך: בעקבות זמן שאני בוחרת לעשות משהו שחשוב לי-לעצמי,אז אני בהכרח מציבה סדר עדיפויות אחר,ואז הבית נשאר מבולגן ולא הספקתי לתקתק את הארוחות ואז הילדים רעבים ועצבניים וכשזה נפגש עם העצבים שלי-מהתסכול שמתלווה לכל עשייה שאני מתחילה לעסוק בה ואף פעם לא מסיימת עד הסוף (כי תמיד באמצע צץ משהו שאני חייבת להתפנות אליו-לתת מענה לצרכים בסיסיים כמו לנגב את הקקי של הקטנים או להכין אוכל . לא מדברת על מותרות כמו בית מסודר ופנאי ללמידה/יצירה/אחר. לא. רק צרכים בסיסיים...)
ולפעמים, לפעמים, יש גם את המקרים שבהם אני בוחרת להטעין עצמי באנרגיות של טיפול בעצמי ואז, גם אם הבית מבולגן וכאלו - יש לי לפחות יותר רוגע ומרווח נשימה לשאת את זה ולקחת בקלות
עוד דבר שמשפיע עליי, מאד, זה מצב ההורמונים שלי
ואיכשהוא, כמעט תמיד יהיה לי התירוץ הזה רלוונטי - כי או שאני בהריון, או מניקה, או במחזור...

בדיחה שנועם סיפר לי פעם:
למה לאישה במחזור לוקח 5 שעות להכין חביתה?
והתשובה המשעשעת תובן רק אם אומרים אותה בטון ממש ממש עצבני וחסר סבלנות, מלווה בהנפות ידיים, גבות מקומרות ופה מכווץ:
"כי ככה זה לוקח"

יום נעים ורגוע לכולנו
נעמה

דף קשור: האם כעס רלוונטי בגידול ילדים

ובנוגע לסבלנות: גם לי לאחרונה יש פחות סבלנות משום מה. אולי בגלל הקיץ?

אני שמה לב שיש כל מיני פרמטרים שמשפיעים על מידת הסבלנות שלי.

1. אם הבית מבולגן
2. אם אני עייפה, רעבה...
3. אם היה לי ולבעלי קונפליקט...

חשוב לבודד כל מקרה לגופו ולטפל בו מיידית. לפעמים זה יכול להשפיע לטובה...

כשאני חסרת-סבלנות זה כי אחרים לא עושים את הדברים כמו שאני רוצה. עושים לאט מידי או מהר מידי או עקום מידי או אפילו פשוט שונה מאיך שאני רוצה.

אמרת בעצמך:
_לדוגמה אם אני מבקשת שיעשו משהו ולא עושים אותו מיד אז אני מתעצבנת ועושה בעצמי..
לדוגמא אם אני שואלת שאלה ולא עונים לי מיד.._

לדעתי, חוסר-סבלנות זה סוג של שתלטנות וטרור.
בעלי גדל ככה ועכשיו, כל פעם שהוא מזהה ממרחק מצב של חוסר-סבלנות ועצבים, הוא קופא או מאיט עוד יותר את הקצב. בעזרתו הרבה למדתי שהדרך הכי טובה לזרז דברים ואנשים היא לגשת אליהם בצורה רגועה. במיוחד אל ילדים, שתחת אש נוטים להתבלבל ולהאיט עוד יותר.

כשזה קורה, אני עוצרת, נושמת נשימה עמוקה, משחררת לאט ואומרת לעצמי "שימי לב! אף אחד לא חייב לעשות את הדברים כמו שאת רוצה"
בד"כ אני מוצאת דרך נעימה יותר לנתב את הדברים לכיוון הרצוי לי או שאני מוותרת וזורמת.

אהבת עולם פתחה בלוג בשם הפעם בלי להתבייש ושם היא מתארת חיים בצל אמא עצבנית, אלימה וחסרת-סבלנות. (בקיצוניות, כן? )

האם יש לך סבלנות לעצמך? האם את מכבדת את רצונותייך? האם את מכבדת את עצמך? האם את אוהבת את אותה אשה שעונה בחוסר סבלנות ליקיריה? רוב החיים שלי חשבתי שאני יכולה להתנהג ממש לפי המצב רוח הרגעי שלי, אך החיים הבהירו לי שהצעדים צריכים להיות מחושבים. לשנות את ההתנהגות מאוד קשה. אני ממשיכה להתנהג כך ומתרצת את זה ביחס שאני מקבלת מהסביבה, בעוד שזהו מעגל שחוזר על עצמו.
השינוי צריך להגיע ממקור אחר לדעתי. תוך התעמקות בתחום עניין שמרתק אותך ושהזנחת אותו. פתאום תוכלי להיזכר איך העולם יכול להיות יותר יפה.
זהו החינוך הביתי שלך, זהו השיעור שלך ושל בני משפחתך דרכך, וכל אחד בדרכו בתוך המשפחה. בהצלחה.

אני בנאדם חסר סובלנות.
לדוגמה אם אני מבקשת שיעשו משהו ולא עושים אותו מיד אז אני מתעצבנת ועושה בעצמי..
לדוגמא אם אני שואלת שאלה ולא עונים לי מיד..
כשנולד בני הבכור נהייתי הרבה יותר סבלנית, ואפשר לומר שרוב הזמן יש לי הרבה סבלנות ליילדי.
אבל לפעמים נדמה לי שככל שהם גדלים יש לי פחות סבלנות.
כשהם קטנים אולי זה לא כזאת חוכמה להיות סבלנית כלפיהם כי איך אפשר שלא להיות סבלנית לתינוקות ולפעוטות?
לבעלי שהוא איש שדורש הרבה סבלנות כי הכל אצלו הולך בסלואומושן אין לי סבלנות בגרוש ואני חופשי חוטפת עליו עצבים.. (ואני די בטוחה שהוא התיקון שלי.. )
מה עושים?
הפחד שלי הוא שככל שהם יגדלו כך אני אהיה פחות ופחות סובלנית כלפיהם ואתן להם אותו יחס מגעיל שאני נותנת לבעלי כשהוא לא עושה את הדברים מספיק מהר "לטעמי"
כן, אני יודעת שהבעיה היא אצלי.. מוכנה לנסות כל דבר כדי לתקן אותה. כל דבר

האם לאשה חסרת סבלנות מותר לגדל את ילדיה בבית??