אני לא בעד לחשוף אותם שוב לתגובות שלו, ולהסתפק בהסבר
לא, לא, גם אני לא.
אבל השאלה אם לנתק לגמרי את הקשר. אם מדובר באדם אלים יכול להיות שאין ברירה. להיות צמודה לילדים בכל ביקור ועוד בתחושת עצבנות ואימה וחשש מההתפרצות הצפויה - לא נשמע משהו.

אני מניחה שהתגובה היוצאת דופן הזו, למרות הבהלה שעוררה, תצליח לחלוף מנפשם.
גם אני, כשמדובר בחוויה חד פעמית. אבל אני לא בעד לחשוף אותם שוב לתגובות שלו, ולהסתפק בהסבר (אם זו היתה הכוונה).

החוויה שלי דומה, אני נאלצת להפגש איתו מעט. אני לא נותת לו להיות לבד אם הילדים גם אם זה מפתה כהכל נראה רגוע. למדתי להיות אסרטיבית יותר ממה שהייתי כשהתפרץ כלפי, אני עומדת על המשמר כמו כש נמצא עוד ילד באזור שהוא פשוט גדול ויכול לעשות נזקים גדולים משל ילד. קשה, ואז אני סוערת מאוד בפנים. ברור לי שאם הייתי בטיפול היה לי יותר קל לראות נקי את הארוע ולא לערבב אותו עם מלא ארועי ילדות שלי,ף וככה לסבך לכולם..

ברור שהסבר מילולי לא יבטל את ההשפעה של ההתקפה לגמרי. אבל כשהוא בא מאמא תומכת הוא עשוי להקל. האם יכולה לרכך את הבהלה בהבהרה שהיא בצד שלהם, מבינה לליבם, בהסבר שהאלימות לא נגרמה בגללם.מילים הן לא הכל אבל לעיתים גם הן עוזרות (תלוי כמובן בילדים גם).
כמובן שלכך מצטרפת התנהגותה של האם ביוםיום והתנהגויות הקרובים האחרים (אבי הילדים? סבתא? ) ביחסם עם הילדים. אם הילדים רבים על השלט (או על כל דבר אחר) בהזדמנויות שונות ורגילים לקבל תגובות אחרות אני מניחה שהתגובה היוצאת דופן הזו, למרות הבהלה שעוררה, תצליח לחלוף מנפשם.
תמי ממחשב אחר

בעיה של המשתולל ולא שלהם, לא קשורה אליהם בכלל.
כן, אבל זה נקשר אליהם בעל כורחם - הם רבו על השלט של הטלוויזיה, אז הוא חטף אותו מהיד שלהם ושבר אותו.
זה בהחלט נגע אליהם. ואולי אף יש להם (לא יודעת) רגשות אשם ש"סבא התפרץ מפני שהם רבו".
גם כך לילדים יש נטייה לראות בכל דבר בעולם משהו שהם גרמו לו. קשה מאוד לנתק אותם מדרך החשיבה הזו באמצעית הסבר מילולי.

להזכיר להם שכל זה לא מגיע להם. שההשתוללות שהבהילה אותם היא בעיה של המשתולל ולא שלהם, לא קשורה אליהם בכלל.

גם אני חושבת ככה.

<אהבת עולם>

קשה לי עם הרעיונות של להסביר או לתרץ את ההתנהגות האלימה לילדים
לדבר עם הילדים על מה שהיה זה ממש לא מחייב להסביר או לתרץ. להפך. זה להזכיר להם שכל זה לא מגיע להם. שההשתוללות שהבהילה אותם היא בעיה של המשתולל ולא שלהם, לא קשורה אליהם בכלל.
מה שאצלנו עובד מאוד טוב בכל מקרה שבו לדעתי הבנות עוברות חוויה לא נעימה (וזה הרי קורה בחיים) זה - לתמלל אותה, לדבר על התחושות שלהן (לתת להן להביע אותן) , להסביר להן שלא מגיע להן לקבל תגובה כזו, לחשוב יחד איזו תגובה כן היו רוצות לקבל. גם בדיעבד (נניח הייתי אומרת שאני הייתי רוצה שסבא יצלצל להתנצל ויבטיח שלעולם לא יתנהג כך יותר, שיחבק וידבר בנעימות) ואם זה לא קורה לתת להן להבין שיש פער בין מה שצריך לקרות (ומה שמגיע להן לקבל) ובין מה שמתקיים בפועל (ומה שהן מצליחות לקבל מהאדם המסוים הזה).

הבנתי אותך.
לשבור שלט זה לא בדיוק צעקות...
היתי חושבת בכוון של מיצי. לא בקיצוניות. אלא להחליט למשל שזה לא יהיה לבד איתו.

תודה אהבת. קשה לי להעריך בקור רוח, לאור החוויה האישית שלי. אני רואה ומרגישה את הנזקים על בשרי. בכל פעם שאני חווה תסכול מול הילדים, אני מתמודדת עם דחף לשבור בעצמי כמה חפצים. זה נורא קשה (להתמודד עם הדחף, וגם לדעת שאני מסוגלת לעולל דבר כזה לילדים שלי). וזה קורה הרבה מאוד, כי גם הפתיל שלי קצר יחסית כתוצאה מהעניין, להערכתי. לשמחתי אני מצליחה להתמודד, אבל זה בכלל לא הופך פשוט יותר מפעם לפעם. אני לא מצליחה שלא לצעוק. מה זה לצעוק? לפעמים לצרוח עליהם. אני רואה שגם זה איום ונורא, והלוואי שלנכדים שלי יהיה כבר יותר פשוט. אני רואה את הרעל מחלחל מדור לדור
תודה מיצי. באמת לא חשבתי על הרעיונות האלו והם ממש נשמעים טוב! כמובן שזה יעבוד כך, גם אם יהיו פחות מפגשים. וגם לא נצטרך להתעסק יותר מדי בהסברים. קשה לי עם הרעיונות של להסביר או לתרץ את ההתנהגות האלימה לילדים. לפחות בגילאים הקטנים.

מה עם נוכחות מתמדת שלך או של מישהו שאת מאוד סומכת עליו בסביבה? או מפגשים רק בחוץ, או מפגשים יותר קצרים?

אולי יש איזו דרך שאת יכולה להסביר להם במה מדובר. לתת להם כלים להתמודד עם זה. לחזק אותם.
ומנגד, לעשות כל שביכולתך כדי שזה לא יישנה. או להיות בסביבה כדי להגן עליהם במקרה הצורך.

אבל לא לנתק את הקשר.
כך נראה לי.
(לפחות מהתמונה המאוד כללית שקיבלתי כאן)

זה נשמע מאוד קשה, אבל עדיין אני לא יודעת אם זו סיבה שלא יראו אותו יותר.
אולי הנזק עשוי להישאר עבורם ברמה הנקודתית?
אולי הקשר איתו בגדול תורם להם יותר מהנזק המסוים הזה?

אני לא בטוחה אם כדאי ללכת לצעדים קיצוניים, למרות הרצון שלך לגונן עליהם.

תודה סאלי.
שאלתי אותם והם אמרו שהוא הפחיד אותם. אני יודעת שהוא הפחיד.
הם רבו על השלט של הטלוויזיה, אז הוא חטף אותו מהיד שלהם ושבר אותו. מאחר ולא נכחתי, אני לא יודעת עד כמה זה היה מלווה בהבעות מפחידות, אבל מהכירותי - זה היה מלווה.

משמעות הדבר תהיה שהם לא יראו אותו יותר, והוא לא אותם. לעולם. כמה נורא (אבל פחות נורא מאשר לאפשר להם לעבור את זה, נכון?).

זה תלוי מה זה היה!

סבא זה לא אבא. יצא לי שילדי חוו חוויה עם בן משפחה (צעקות כועסות על אדם שלישי, בנוכחותם), חויה שאני עצמי חויתי כטראומטית פעמים רבות בילדות, עם אותו אדם. שאלתי אותם די בחשש (שהסתרתי) איך זה היה בשבילם, והם הגיבו די באדישות. זה לא אותו דבר כשאבא משתולל על בסיס קבוע בבית, וזה אבא שלך עם כל המשתמע מכך, וכשסבא משתולל פעם בכמה חודשים, ליד אמא מגינה.

כל זאת כללית - כי לא פירטת.

תודה נקודות, תודה אהבה.
הוא התפרץ על הילדים, כשאני הייתי בחדר השני.
פוחדת ששום דבר לא יעבוד (כמו שהיה עד עכשיו), ומתישהו זה יקרה שוב. משמעות הדבר תהיה שהם לא יראו אותו יותר, והוא לא אותם. לעולם. כמה נורא (אבל פחות נורא מאשר לאפשר להם לעבור את זה, נכון?).

הוא התפרץ על הילדים או עלייך?

דווקא לי נדמה שזה צריך להיות משהו קונקרטי להתפרצויות זעם. לא נראה לי שדיקור יעשה אותו באופן גורף ותמידי, אדם שלוו יותר - אבל לא ניסיתי אף פעם שום טיפול להרגע (וגם אני חוטאת לא אחת בכעס שכרוך בהרמת קול), אז באמת מבינה בזה...

תודה רוקדת!
הוא אכן פוסט טראומטי, אבל לא בשל הלם קרב.
מדובר באדם בן 70. אני לא רואה שהוא הולך להבריא דווקא עכשיו. כל השנים הוא ניסה טיפולים פסיכולוגיים, וגם אילו שהם כדורים, לפני 15 שנה.
באמת לא חשבתי להתייעץ עם המדקר שלי. תודה! בנוגע לתזונה, לצערי, אני לא רואה סיכוי. הוא חי לבדו, בן 70. ובעצם, המצב תמיד היה כזה, גם כשהתזונה היתה יותר טובה מאשר היום.
שוב תודה.

יקרה, אפשר יותר פרטים? אני לא שואלת בשביל החטטנות אלא כדי לעזור למצוא פיתרוןהולם. כשאת אומרת התעוררות מסיוטים, את מדברת על אבא שלך? הוא נכה מלחמה? אני שואלת כי מה שאת מתארת מאד מאפיין הלם קרב לפי המעט שאני יודעת ולכן כדאי למצוא טיפול רגשי הולם ומתאים עבורו. אישית אני לא ממש בעד כדורים, לא בתור דרך טיפול. אפשר לקחת אותם אולי כשהמצב חמור מאד (ואדם שהתפרץ פעם אחת והסכים להתנצל אחר כך לא נשמע לי במצב כל כך חמור ולא שאני מקטינה או חושבת שהתפרצות כזו היא בסדר) אבל כדאי לטפל בשורש העניין ואם הוא נכה צה"ל אז אולי גם על חשבון המדינה.
איזה סוג טיפולים? יש קבוצות, יש שיטות 12 הצעדים למיניהן (שנמצאות בשימוש בעיקר עם מכורים למיניהם אבל זו שיטה מעולה להרבה דברים), אפשר בשיטות כמו דיקור או הילינג. באופן אישי ראיתי גם אנשים שמצבם הרגשי השתנה לגמרי בעקבות טיפול בתזונה, וההסבר: כשהרגישו רע פיזית הוציאו על הסביבה את כל המרירות והכעס , וכשהרגישו טוב היה נעים להם ולסביבתם. אפשר גם פשוט טיפול פסיכולוגי שמתמחה בנושא של זעם והתפרצויות, או שמתמחה בהלם קרב אם זה אכן המקרה.

כל דפי ההתפרצויות - קשור אולי לחמסין?
גדלתי תחת אש התפרצויות זעם, שבירת חפצים והכאה עצמית, שאגות, התעוררויות בלילה מצרחות של סיוטים.
כיום אני אמא לילדים, אמא שלי נפטרה לפני מספר שנים.
כל השנים אבי לא התפרץ ליד הילדים. תמיד ידעתי שיגיע היום. לפני שבוע זה קרה.
ארזתי את עצמי משם, תוך שאני אומרת לילדים שלי שאנחנו לא נשארים איפה שלא נעים לנו, ושלא נשארים איפה שנוהגים באלימות, והכרחתי את אבא שלי להתנצל בפני הילדים.
בדרך אמרתי להם שלא עושים דברים כאלה לילדים, ושנחזור כשסבא ירגיש יותר טוב.
אחרי כמה ימים אחותי דיברה איתו בטלפון, וסגרה איתו שהוא ילך לרופאת משפחה לראות מה עושים.
מה עושים? שמעתי שפרוזאק עלול לגרום להתאבדות, וזה נשמע לי ממש תפור עליו. האם יש פיתרון אחר? ואם לא, מה עושים? ואיך יודעים שזה לא יקרה לעולם? ומה עושים אם זה כן יקרה? מה אומרים לילדים? אני רוצה מאוד לעשות את הדבר הנכון כלפי כולם. בסך הכל אבא שלי נכה - לא מגיע לו להענש. מצד שני, הילדים גם הם לא צריכים להיפגע (ואני יודעת היטב עד כמה ניתן להיפגע - כמוני). אשמח לעצות, חיבוקים, ועידוד.