קשה לדעת.. גם אין נכון ולא נכון... באמת ניתן לה קצת מן ונראה איך זה יתגלגל.. מהתייעצות הבנתי גם שגיל 5-6 חודשים הוא גיל "נכון" ואחריו רק גיל שנתיים- שנתיים וחצי.
מזה אני באמת לוקחת שאין נכון ולא נכון. כל מקרה לגמרי לגופו. אני באמת רק צריכה לבדוק עם עצמי אם אני מצליחה לשחרר כדי לאפשר לה להשתחרר. תודה!

גם אני שאלתי את זה אז והיום התשובה יותר ברורה לי.
אני הייתי מאוד איטית וזהירה עם הפרידות, כמה שיכולתי (לא הכל היה בשליטתי). החלק שלי היה בשליטתי. היום כשאני יוצאת (שנתיים וקצת) אני מסבירה לה, ובהנחה שהמקום שהיא תהיה בו הוא אהוב עליה והיא מרגישה בו בטחון, היא מבינה ומשחררת בשמחה יחסית.
זה כמובן מותנה בכך שאני יוצאת לכמות שעות סבירה, ופחות בשעות הערב.
ואני לא עוזבת אותה המון. אבל אולי ההבדל אצלי הוא שגם אני מבחינתי לא הייתי עוזבת אותה אם לא הייתי חייבת, מעט מאוד פעמים זה בגלל צורך שלי.
לפני כמה חודשים למדתי קורס של חמישה ימים, ימים מלאים. כמובן, בצהריים נפגשנו לשעתיים, באתי להניק לשנת צהריים, וכו'. ביום הראשון היא נפרדה סבבה, אבל זאת הייתה כמות שעות שהיא לא ידעה מימיה. בשני כבר קצת פחות. בהמשך גם. בסוף השבוע הזה לקח כמה שבועות (אם לא יותר) להשיב את אמונה ו'להשלים' לה שעות אמא עד שהיא שבה לשחרר ולהאמין כבעבר. את המסר לגבי הנכונות של כל העסק עבורה היא העבירה לי כבר ביום הראשון.

בקיצור אחרי כל הסיפורים- אני מאמינה שכן, זה תלוי גיל. יש גיל שפשוט בשלים לזה יותר וזה עובר חלק. אבל אצל כל ילד ואמא הגיל הוא אחר.

תודה על התשובה היפה!
ואני תוהה- האם קושי בנפרדות קורה בכל גיל שלא הייתי חוזרת לעבודה או אולי הקטנה אולי עוד לא כ"כ בשלה לפרידה?

הי שיר,
כל התשובות נשמעות בתוך השאלה שלך...
זה משהו שאי אפשר באמת לתת עצות לגביו כי התשובה היא לגמרי שלך.
מהניסיון שלי, לגמרי נכון שאם את תהיי מהוססת אז הפרידה תהיה קשה יותר. אבל את אומרת שאינטואיטיבית זה מרגיש לך נכון, ואת מרגישה שאת זקוקה לחזרה לעבודה הזאת... ושהיה להם טוב ביחד...
אם יש לך את היכולת , הסבלנות והאורך רוח כדי להכיל את ההצמדות שאחר כך (שהיא מאוד מובנת, דרך אגב, אחרי שבע שעות) אז זה מאוד חשוב.
חוץ מזה שהיא נשארת עם אבא, איש אחד ומוכר, זה לא ששמת אותה פתאום במשפחתון לשבע שעות.
אבל שוב, התשובה היא רק בלהחזיר את זה אליך. אם לאורך הזמן תרגישי שזה לא נכון, או שקשה לך להכיל את האחרי, כשאת חוזרת, את תדעי האם ואיזה שינויים לעשות. בהצלחה!

חזרתי לעבודה! שמחתי כל כך לחזור השבוע. באמת..באמת.. אני עובדת יומיים בשבוע. בכל פעם 7 שעות בערך. הפיצית- בת חמישה חודשים- נשארת עם אבא (שהיא מתה עליו) והם מגיעים אלי לעבודה לשעה בערך- להנקה וחיבוקים. היומיים הראשונים עברו מצויין, היה להם טוב יחד, לי היה טוב בעבודה. אבל מאז, קצב הולך ומתגבר, היא צריכה לראות, לשמוע, להרגיש אותי בכל רגע. כמובן, מבחינתי זה כל כך בסדר.
אני מרגישה, מצד אחד, שהיציאה שלי לעבודה היא טובה לי אבל כמובן שלא הייתי רוצה לעשות לה רע. ומצד שני תוהה אם התופעות הללו לא יקרו בכל גיל פרידה? או אולי אני צריכה לוותר כרגע על היומיים הללו וליות קשובה לצרכים שלה- אינטואיטיבית זה מרגיש לי פחות נכון- גם כי לי טוב בעבודה וזו הזדמנות בשבילי למלא מצברים ולחזור אליה מלאה ושמחה וגם כי אני מרגישה שאנחנו דואגים לעשות את הפרידה הזו בדרך הכי עדינה ואנחנו יכולים.. וגם אני מרגישה שזה שאני מרגישה ביטחון בהרגשה שלי ומרגישה שדווקא אם אני אהיה מהוססת- אז הפרידה תהיה לה עוד יותר קשה..
מבולבלת... אשמח לעצות תודה.

אני לא מסכימה אם הדעה שילדים לא "משחררים" כי האמא "לא משחררת גם אני לא.
אני לא סובלת את התפיסה שמפרשת כל רגש של הילד רק כתוצר של רגשות ההורים.
בת החמש שלי התרגלה לסבתא שהיתה איתנו מהרגע שהילדה נולדה. בכל זמן היא היתה נשארת איתה בשמחה לכמה שעות ( שלוש / ארבע) ואחריהן מתחילה להתגעגע.
בנוסף, בערך מגיל חודשיים היא היתה נשארת מדי פעם עם מטפלת לכמה שעות (התחלנו מעט פעמים וזה צמח בהמשך לשבוע שלם). כיוון שזה התחיל בגיל כה צעיר היא מאוד נקשרה למטפלת (עד היום). בכל-זאת בסביבות גיל שנה החלה להתקשות בפרידות בבקרים כשהן היו יוצאות לטיול (ואני נשארת בבית). אני זוכרת שזה הפתיע אותנו מאוד כי היא היתה כה קשורה אליה. אבל התקופה הזו חלפה די מהר (אולי היה חודש כזה). בכל מקרה גם עם המטפלת האהובה היה ברור שאחרי חמש -שש שעות (בגיל שנתיים) היא רוצה בחזרה את אמא או אבא (בהקשר הזה לא היתה לה העדפה ברורה ואבא היה טוב לא פחות מאמא עבורה...).
הכנסנו אותה לגן בגיל שנתיים ורבע (אחרי התלבטויות רבות),ההתאקלמות היתה די מהירה אבל במהלך השנתיים הבאות היו תקופות שהפרידה בבקרים היתה לה קשה (ואז היינו נשארים איתה, לא עוזבים בבכי). בשנה שעברה (בערך מגיל ארבע וצי) הפרידות בבוקר (בגן עירוני) השתנו מאוד. פתאום היא גדלה, היא נפרדת בקלות ובשמחה, קובעת איך ומתי, הבדל גדול. בערך בגיל הזה היא גם ביקשה לישון מחוץ לבית, אצל אחותי, בפעם הראשונה. למרות שבבית היא ישנה איתנו יחד ותהינו איך יהיה לישון פתאום רחוק ובנפרד - זה היה לה מוצלח מאוד (נהנתה, ביקשה שוב), היא ישנה בחדר עם הבני-דודים שלה, והם עשו שמח...אבל יותר מלילה אחד לא נפרדנו ממנה מעולם עדיין.
הקטנה שלי, בת שנה וארבע, נמצאת עם מטפלת לכחמש שעות מדי בוקר, מגיל חצי שנה בערך. עד אז לא ממש הצלחנו להפרד (לא היא ולא אני, קשה היה להבין איפה היא מסתיימת ואני מתחילה. היה איזה יום שהחלטתי שננסה משפחתון אבל תוך שלוש דקות של שהות שם ויתרנו על האופציה הזו. המטפלת במשפחתון היתה מספיק הגונה לאמר שזה לא יילך). המעבר למטפלת הנוכחית בבית היה מאוד מאוד איטי ומדורג ולקח כחודשיים שבהם היינו כולנו בבית יחד. היה ברור שהביחד הזה מאוד מרגיע את התינוקת ונוח לה. כשהעזתי לצאת מהבית זה עבר בשלום אבל עשיתי את זה לפרקי זמן קצרים (עד שעתיים). בחודשים האחרונים הן נשארות יותר שעות יחד והפרידה בבוקר כמעט תמיד מוצלחת, היא שמחה לפגוש את המטפלת ולצאת איתה לגן השעשועים, אבל היא לא ישנה עם המטפלת, נרדמה רק איתי אחרי הנקה.

הגדול שלי היה מוכן להישאר בשמחה עם אמא שלי מגיל די קטן - 8-9 חודשים, אבל עם אף אחד אחר (עם אבא כמובן שכן). מדובר על שעתיים-שלוש, הוא לא אכל ולא הסכים שום בקבוק אף פעם כך שלא יכולתי ממש להתרחק. בערך בגיל שנה שמתי אותו במשפחתון (מה עבר לי בראש?) והוצאתי אותו אחרי שבועיים. אחרי עוד איזה חודשיים-שלושה איתי (כלומר הוא היה בן שנה ורבע) הבאתי מטפלת לשלוש שעות ביום, לאט-לאט זה צמח לארבע ולחמש. היא היתה משחקת איתו ויוצאת איתו החוצה. הוא שמח מאוד לצאת איתה לטייל ולהשאיר אותי בבית. כשאני הייתי צריכה ללכת זה היה קשה עד אחרי גיל שנה וחצי ואולי אפילו יותר, ולכן זה קרה מעט. אבל אני גם לא מתרגשת אם ילד בוכה דקה (רגע, מתכופפת כדי לחמוק ממטח האבנים), מין זעקת מחאה ואחרי כן עסוק בענייניו.
עם קטנתי לקחתי הכל הרבה יותר באיזי. כמו שכתבה ניצן, בהתחלה זה נראה נצחי אבל אני כבר רואה כמה מהר זה עובר. אז לא מיהרתי. היא בת שנה וחודש, בימים אלה מראה סימנים ראשונים של אכילה יותר סובסטנטיבית. היא חברותית להפליא, אבל גם דבקנית רצינית. ולכן (רגע רגע שוב מתכופפת) אם אני הולכת לשלושת-רבעי שעה בשעות הבוקר והיא בדיוק ינקה, למשל, אני לא תמיד טורחת להגיד לה אמא הולכת נשיקה ביי ביי, כי אני יודעת שעד שהיא תשים לב אני כבר אהיה בחזרה. ולפעמים כן. היא מוחה קצרות, אבל אני לא מתרגשת מזה. מה לעשות, רוב הזמן אמא אתה (בערך 97 אחוז מהזמן), ולפעמים אמא צריכה ללכת. אני יודעת שהיא נשארת עם סבתא, היא מכירה ואוהבת את הסבתות. וחוץ מזה, כשאבא שלה הולך לעבודה בבוקר ולוקח את אחיה לגן, גם אז היא בוכה נורא, אפילו שהיא אתי. אז מה לעשות?
ובימים אלה הבאתי גם מטפלת. בערך אותו סידור כמו עם הגדול: אני בבית, אם צריך אני מיניקה או מרדימה, אבל הן יוצאות לטייל. לאט-לאט הן יכירו יותר טוב.
למען האמת הרגשתי צורך בעזרה כשהיא היתה בת תשעה-עשרה חודשים, אבל ידעתי שאנחנו עומדים לעבור דירה ולא רציתי להתחיל תהליך כזה. אני חושבת שמגיל שמונה חודשים עד גיל שנה ורבע (לפי הספר כן? כל ילד לגופו כמובן) זה שיא הדבק, אחרי גיל שנה ורבע כבר אפשר להכניס לחייו עוד מבוגר והוא יכול להבין שאמא הולכת ותחזור, גם אם היה מעדיף שתישאר איתו.
אחר כך יש עוד ועוד שלבים, של "שחרור", אבל אני לא מסכימה אם הדעה שילדים לא "משחררים" כי האמא "לא משחררת". אני למשל הייתי משחררת מזמן, אבל אני רואה שזה לא מתאים לה, והיות שהיא קטנה ואני גדולה, היא תינוקת ואני אדם מבוגר עם יכולת להבין זמנים ולדחות סיפוקים, הצרכים שלה קובעים הרבה. וגם עם הגדול יסלח לי אלוהים, שחררתי הרבה יותר מדי מוקדם, והוא לקח את זה קשה מאוד, ולמרבה המזל הבנתי את זה (קצת מאוחר מדי אבל זה סיפור אחר) ועשיתי אחורה פנה.

בינתיים נפטרתי מהם חשבתי לרגע שמהסבים

כן משפחה דוהורית
אני בד"כ חוזרת להתעמל כחודש- חודש וחצי אחרי הלידה. זה אומר כמעט שעה בלעדיי ועם אבא.
במרבית המקרים עובד טוב, מקסימום מנשא אינטנסיבי. לפעמים בכי- לא הרבה!
לא מוכנה לוותר על זה, פעמיים בשבוע.

איילה התחילה לא מזמן להשאר בלעדיי לקצת יותר משעה במשפחתון ביחד עם רפאל.
זה עבד מצויין, אולי גם כי הוא היה שם ואולי כי היא כבר מכירה היטב את המקום ובטח ובטח כי היא יכלה להיות במנשא ולהרדם על המטפלת.

אאל"ט בסביבות גיל 3 וקצת אומני הלכה לישון אצל סבא וסבתא בכיף.
רפאל מוכן ללכת לצד אחד (מכיר יותר) ולצד השני עדיין לא (פחות מכיר ורגיל), 3.5.

---

המשכתי לחשוב על העניין והגעתי למסקנה שזה פשוט לא קרה מוקדם יותר, כי לא ממש היינו זקוקים לזה... הצורך התעורר באמת רק בשלב מאוחר יותר ולכן לא מפליא שעם הקטנים יותר הצורך התעורר מוקדם יותר מעם הראשונה.
כשצריך משהו, נמצאת גם הדרך להתמודד איתו כנראה.

עכשיו הוא שנתיים וחצי.
חשבתי על זה עוד קצת, והגעתי למסקנה (החדשה מאוד שלא חשבו עליה לפניי, אני בטוחה ) שלהיות בחוץ עוזר במיוחד, ועזר אצלנו במיוחד, במצבים שאין אמא והילד רוצה אמא. אז אם את חייבת להתחייב ללוח זמנים מסוים, אולי את יכולה לדאוג שהיא תהיה בחוץ, רצוי בטבע, בשעות האלו?

הגדולה שלי נסעה לישון אצל סבתא (אמא שלי) בגיל שנתים (לידת אחיה) ומאז היא מוכנה לנסוע ולישון שם כל סופ"ש ולדעתי גם לא תהיה לה בעיה להישאר שם גם כמה ימים
הקטן היה עם ביביסיטר לכמה שעות בגיל חודש (ילד שני, יותר אילוצים) והיא שמרה עליו המון ככה שבגיל חודשים ספורים ממש לא היתה לו בעיה להישאר איתה כשהלכתי לכמה שעות לעבודה ובגיל שנה נסענו בעלי ואני ללילה והוא ישן אצל הביביסיטר הזו (שהיתה כאמור מישהי שהוא כל יום כמעט) וזה היה ממש סבבה.

אני יכול הלומר שלי היה הרבה יותר קשה לשחרר את הגדולה - הרבה הרבה הרבה יותר קשה, ואותו היה לי יותר קל, גם בגלל האישיות השונה שלהם וגם בגלל שכאמור איתו היו יותר אילוצים וגם אני הייתי הרבה יותר נינוחה והיה לי יותר קל לסמוך על אחרים שישמרו עליו ויעשו את זה בסדר גמור.
נראה לי שגם זה פרמטר מאוד חשוב :- ) מתי אמא יכולה (או חייבת ) לעזוב את הילד ולסמוך על מטפלים שאינם היא.

בטח שתינוק וילד לא יכול להיות בכאב. לא לכך התכוונתי. אבל יש סיטואציות שאני רואה ילדים ותינוקות שלא יכולים להיות אפילו במשחק שקט כי משהו מציק להם (במקרה בו אנחנו עוסקים- העדרה של אמא)- והפתרון שמסביב זה להסיח את דעתם באמצעות אטרקציות בלתי פוסקות. מסוג הדברים שפשוט גונבים את תשומת הלב ואי אפשר לא להגיב אליהם (וברגע שהם נפסקים, או כשהם נהיים מוגזמים, אז בוכים). למשל: הנפות באוויר מייד מוציאות חיוך, לפעמים גם באמצע בכי או בכי של קיטור. למשל: מחיאות כפיים מול הפרצוף (נשבעת לכם, אני לא ממציאה. נמחא לילד כפיים מול הפרצוף איזה חמש דקות ברצף ורק שלא יבכה). אני לא מדברת על לצאת לטיול כדי לראות דברים מעניינים, או משהו בסגנון הזה. אלא הסחות דעת אקטיביות ובלתי פוסקות.
שירי, איזה גיל זה עכשיו? (-:

אני מנסה לחשוב על אירועים ספציפיים -
בסביבות גיל 8 חודשים התחלתי לעבוד והוא נשאר עם אבא שלו לשעתיים-שעתיים וחצי עד שהביא אותו אליי להנקה. היה מאוד טבעי, הוא לא בכה, לא רצה אותי, ועבר חלק באופן כללי. בגיל הזה לא הייתה לו בעיה להיות בלעדיי לשעה פה שעה שם, אבל כמעט תמיד זה היה עם אבא (שנמצא בבית יותר מהאבא הממוצע, חייבת לציין).
בגיל שנה וחצי השארנו אותו לשלוש שעות עם סבתא, הוא היה מאוד מרוצה רוב הזמן אבל כן בכה פעם אחת שהוא רוצה את אמא, לזמן מאוד קצר.
מאז ועד עכשיו השארנו אותו פעמים ספורות עם סבתות משני הצדדים, שעתיים פחות או יותר, בלי שהוא רצה אותנו בשום שלב.
עכשיו (שנתיים וחצי) הוא נפרד בשמחה, בייחוד שיש ילדים גדולים יותר בסביבה, ועם בני משפחה, אבל עדיין הגבול הוא 4 שעות בערך. מהיכרות איתו אני די בטוחה שגם חצי יום הוא יוכל להעביר בלעדינו (אבל עם דברים מעניינים מסביב), פשוט אין הזדמנות לזה עדיין...

זה מרגיש לי בסיס לכל אי הבריאות הנפשית שלי ושל מבוגרים אחרים שאני מכירה, שפשוט מסיחים את הדעת מכל כאב במקום להיות בו,
מבינה אבל לא מסכימה - לילד קטן אין אפשרות "להיות בכאב" מתוך מודעות שהכאב יעבור בסופו של דבר. במקרים שהקטן בכה ורצה את ההורה שלא נמצא באותו רגע, היינו מסבירים שאמא/אבא נמצאים עכשיו ב-x ,ועוד מעט יחזרו, ובינתיים אנחנו נעשה משהו אחר. לא מתוך ניסיון נואש להסיח את דעתו מהכאב, אלא מתוך העובדות הפשוטות - אמא לא כאן, עוד מעט תחזור, נעבור הלאה. אין שום טעם להתפלש בכאב הספציפי הזה לטעמי, ופשוט לבכות ולא לעשות שום דבר אחר עד שאבא חוזר.

וואו קוסמת, בגיל שנתיים עם אבא. אני מתפתה לשאול האם הוא היה מבין בעניין ואם לא איך העברת לו שלכך זקוקה הילדה. לפעמים זה קשה להסביר לסביבה (ודווקא הקרובה ביותר שלעתים 'מגיע לה' הסברים) שהילד לא צריך "ללמוד" להיות בלי אמא, ושגם בקצב שלו הוא בסוף ידע להיות נפרד וברשות עצמו לזמנים גדלים והולכים.

אני רק לקראת גיל שנתיים עזבתי את בכורתי עם אביה וגם רק לשעה שעתיים פעם בשבוע.
זה מאוד הוכיח את עצמו, הפרידות עד היום תמיד תמיד היו מעולות ושמחות. (היום היא בת שש)

בגיל 8-9 חודשים הרבה תינוקות מתחילים לקלוט בצורה ראשונית ביותר את הנפרדות שלהם מאמא שלהם ונצמדים ביתר שאת (הפסיכולוגיה המערבית קוראת לזה "חרדת זרים" ולפעמים מתבלת ב"חרדת נטישה" ) מנסיוני האישי וגם של אמהות אחרות, הצמדות חזרה מאפשרת להם את תחושת הבטחון שאמא אמנם שם ולא נעלמת על אף נפרדותה, ויכולה בתורה "לשחרר" אותך יותר מוקדם.
אני מאד מבינה את הצורך המעשי וגם את הרצון לשחרר לאט ובשמחה. אני נוטה לקיצוניות במובן הזה, והיום אני צריכה לרדוף אחריה עם כפכף כדי שתשאר קרובה אליי...
ויש גם את זה שלשמחתי בשלב הזה, אני הכי מעניינת אותם והם זקוקים לקרבתי. במצב הזה אני נותנת את קרבתי באהבה ובשמחה. יודעת שעם הזמן הצורך הזה לאט לאט מתרופף, יודעת שההתרחקות לא תעצר ברגע שמידת הקרבה תהיה הכי נוחה לי...

רוקדת, קרוטונית, תודה!
מעניין איך קרה שהתאספו לכאן דווקא שתי חדוריות לענות, מה אין סוגיות נפרדות במשפחות עם שני הורים? (-:
האמת שיש פה איזה שהוא הקשר להיות הורה מטפל אחד, זה משהו שבשמת כתבה בדף אחר (בסוף כן מצאתי דף משיק)- על זה שלתינוקות בגילאים האלו כל מי שהם לא מכירים באופן רציף וכמעט יומיומי הוא בחזקת זר, ברמה זו או אחרת. וכשרק את המטפלת העיקרית, כל השאר הם זרים

לשאלתך, רוקדת, אני לא רואה אותה היום כתינוקת פתוחה ונינוחה ובטח שלא בהעדרי. אבל חלק מזה אני מקשרת לכך שאנחנו ממש בתוך הילולת החרדות האופיינית לגיל- זה לא היה כך לפני חודשיים. כאשר אני נעדרת , וזה לא נגמר בכך שקוראים לי לחזור, זה לרוב באמצעות הסחות דעת רציניות ופעילות בלתי פוסקת. ואם להיות כנה- ואולי זה בכלל נושא בפני עצמו- אני לא מתה על זה, כל העניין של הסחות הדעת כפתרון לגעגועים לאמא. גם אם זה עובד. זה מרגיש לי בסיס לכל אי הבריאות הנפשית שלי ושל מבוגרים אחרים שאני מכירה, שפשוט מסיחים את הדעת מכל כאב במקום להיות בו, וכך גם נשארים תקועים איתו. אבל זה שאני לא יודעת איך היא תהיה, ובכל זאת צריכה לנסות להגדיר מעכשיו- זאת הסיבה שאני כאן, מבקשת לשמוע איך זה אצל אחרים. כדי לעשות ממוצע (-: אז ספרו עוד.

וחשוב המשפט שכתבת
גיל שנתיים-שלוש זה גיל שכבר יש בו הבנה מילולית, אבל אל תבלבלי הבנה מילולית לבין הבנה רגשית כמו שנוטים לעשות, העובדה שילד מבין ומדבר לא תמיד אומרת שיש לו יכולת רגשית להכיל את מה שקורה. אז מתי מגיעה הבנה רגשית מספקת שניתן להתמודד באמצעותה עם פרידה, עם דחיית הצורך בסיפוק המיידי של נחמה מאימא, עם חוסר זמינות? ואני לא מדברת על המידה ה'רצויה' של תסכול שלומדים לשאת בו, אלא על משהו עקבי יותר?

דייקת כשכתבת שזה נורא תלוי בילד וכו',
יכולה לחלוק שמנסיוני עם האפרוח הפרטי שלי, שלא הלך ל"מסגרת", אבל כן היה יום בשבוע עם בייביסיטר לכמה שעות בד"כ, מגיל די צעיר, שרק בגיל שנתיים וחצי- זה פתאום נהיה מתאים
אם עד אז, זה היה תמיד קצת מורכב ללכת ולהשאיר אותו (שוב- פעם בשבוע, ולא יותר מ4-5 שעות), פתאום בשנתיים וחצי הוא התחיל להתלהב כשהבייביסיטר באה, ובכלל- כשבאים חברים, משפחה או סבא וסבתא- די התחיל לא לספור אותנו וליזום קשר איתם. בגיל כמעט 3 פעם ראשונה סבא וסבתא השכיבו אותו לישון בערב ואנחנו יצאנו, ואחרי שהסברנו לו , וזה היה מצויין
עד אז לא עשינו את זה, כי הרגשנו שזה לא מתאים
אבל מדובר באפרוח די ביישן, ושהיה די צמוד אלינו, אז לא יודעת כמה ניתן להכליל
לרצות לצאת איתם לבד מהבית מיוזמתו וכו'

זה באמת כל כך שונה מילד לילד
תשובה מחד הורית אחרת: כבר מגיל ינקות (חצי שנה נאמר) בכורי היה הולך עם הסבים בשמחה, לכמה שעות טובות, לטיול בגינה ושינה בעגלה. היום הוא כבר שש לנסוע אליהם ליום שלם... מצד שני, לישון אצלם בלילה מעולם לא הסכים, עד היום (תיכף בן 5).

לעומת זאת, לבני השני היה קשה הרבה יותר להסתגל לפרידה בגיל כמה חודשים, אפילו חצי שעה היתה גורמת לו לבכי וצרחות אולי בגלל הלחץ מסביב לסיטואציה (זו לא היתה ירידה נינוחה לגינה בזמן ובמקום המתאימים, אלא פרידה "כפויה" בשעה קבועה מראש, בגלל אילוצי עבודה. בינתיים נפטרתי מהם). היום הוא כבר בסדר עם זה, ואוהב את הסבים, אבל אין ספק שהיה מעדיף להיות איתי. מה השאלה?

יקירה, לא פשוט המצב הזה, כי זה באמת כל כך שונה מילד לילד.
הייתי אומרת שפרידה לשעה וחצי שעתיים אמורה להיות סבירה בגיל שנה וחצי, עם אדם קרוב ומוכר, אבל אצלנו זה לא היה ככה. זה חשוב גם לדעת, לפחות מניסיוני, שאצל חד הוריות משחררים יותר לאט, לא כל הילדים, אבל זו סיטואציה יותר "תלותית". לא סיפרת איך היא מגיבה כשאת הולכת לשעה ואפילו איך היא מגיבה כשאת בשירותים או מניחה אותה לכמה רגעים כדי לעשות משהו. זה יכול ללמד אותנו עליה.
גיל שנתיים-שלוש זה גיל שכבר יש בו הבנה מילולית, אבל אל תבלבלי הבנה מילולית לבין הבנה רגשית כמו שנוטים לעשות, העובדה שילד מבין ומדבר לא תמיד אומרת שיש לו יכולת רגשית להכיל את מה שקורה.
לגבי שינה נפרדת: אני יישמתי כבר בגיל שנתיים ורבע, זה אמר מחצות עד 6 בבוקר , רק כי הורי שכנים וכי לא היתה ברירה, לגמרי, מצב חירום. זה נתן לי אומץ להמשיך. מתי היא ממש התחילה לאהוב לישון אצלם ובכיף? גיל 3 או 3.5 , לא כולל העדרות ארוכה מסביב לשינה, נניח 12 שעות שמונה עד שמונה, עם הזמן הארכתי יותר ויותר.
באמתמאד תלוי בקרבה שלה למי שנשארת איתם, כמה היא ילדה פתוחה ונינוחה. אם את לא בטוחה תמשכי את הקצוות כלפי מעלה. למשל לילה נראה לי לא לפני גיל 3 ובטוח בטוח לא לפני שנתיים.

זה מאד חשוב גם כמה תשדרי לה שאת סומכת ונינוחה עם הסיטואציה ועל מי שהיא נמצאת אצלו, וחשוב לזכור את זה.

ראשית אפתח בלומר- אם יש דף בנושא או דף משיק אשמח לדעת, כי אני לא מצאתי כאלה!

אני צריכה (מסיבות שונות) לנסות לצפות את הגילאים והשלבים בחייה של בתי בהם היא תהיה מוכנה ( לא רק מבחינת רצון אלא גם מבחינת מוכנות אמיתית. כלומר מוכנות ונכונות ביחד) לשהות רחוק ממני ולאיזה פרקי זמן. כרגע (8 חד') אני משתדלת שהקשב לה הוא זה שינחה אותי- התגובה שלה כאשר אני מתרחקת, אני מנחה את מי שאיתה שיקרא לי אם נראה שהיא מחפשת אותי ולא מצליחה להיות מנוחמת אצל מי ששומר עליה. והאמת- אני לא מתרחקת יותר מדי. עדיין מרגישה שהיא זקוקה לי זמינה - דווקא עכשיו, בשיא השלבים הידועים של חרדת זרים ופחד נטישה וכאלה. אז אני הולכת כשזה חשוב לי מאוד ואי אפשר לצרף אותה, ולרוב לא למעל שעה.זה לא קורה המון. (מדובר כאן גם בתינוקת סופר יונקת. מוצקים עוד לא מחליפים הנקה מבחינת הזנה).

הכרח מציאותי כופה עלי לנסות לארגן לוח זמנים עתידי: מתי תהיה מוכנה להפרד לשעתיים? לחצי יום? ליום? ללילה? וכשאני אומרת מוכנה, אני מתכוונת לא בוכה בפרידה ושצריך להסיח את דעתה, אלא משחררת, בשמחה.
לי ברור למשל, שזה וודאי לא יכול לקרות ללא הבנה מינימלית, שקורית בגיל קצת יותר מאוחר (מתי?) , ובטח שלא לפני שהיא יכולה למצוא נחמה גם במילים ולא רק בהנקה או במגע שלי. אז מהם התנאים ההתפתחותיים שמאפשרים פרידה בריאה ונעימה? ומתי הם התרחשו אצלכם?

אני יודעת ש: א. לכל תינוק יש קצב משלו. ב. היכולת שלה לשחרר אותי תלויה ביכולת שלי לשחרר אותה. ג. זה מאוד תלוי באדם איתו היא נשארת, וכמה היא סומכת עליו , כמה הוא מכיר אותה וכו'.

ובכל זאת אשמח לשמוע מניסיונכם: מתי הסכימו ילדכם להשאר בשמחה עם אחרים, עם מי, ולכמה זמן? מתי הסכימו לישון, למשל , אצל סבא וסבתא בכיף?
אני שואפת לשמוע על הקצב של תינוקות/ילדים שלא הוכנסו למסגרות ו'הורגלו' להיפרד באופן קבוע.

ובכלל, אשמח לשמוע הגיגים על כל נושא הנפרדות, במקום שאולי גם בו מאמינים שניתן להשיג נפרדות לא על ידי פרידה (משפט לא שלי, אך נראה לי ממצה).

תודה!

ראו גם: חזרה לעבודה, מתי עזבתן לראשונה תינוק ישן לבדו