על ידי תמרוש_רוש » 26 פברואר 2007, 04:48
היי חמודה,
לכתוב זה טוב
בבקשה תמשיכי.
אני מעתיקה קטע שכתבתי בבלוג שלי. משהו שהרגשתי וגיליתי רק לפני חודש או חודשיים.
(קטע מסיפור על עבודה התנדבותית בחווה אורגנית, בבית שבנוי על פי עקרונות הפרמקלצ'ר)
זה לא בא כאנטיתזה לרגשות שלך. הרגשות שלך אמיתיים, חזקים ונכונים. זו רק זוית אחרת על הנושא...
העלייה לרגל
מדי פעם, כשאני עייפה מהעבודה, רוצה לנוח קצת, או להתבודד, או להחליף אוירה, או להסתכל פנימה, אני עולה במדרגות אל החדר הקטן, הצמוד לגג.
המדרגות עושות חצי עיגול ימינה, וזה נעים להסתובב. המלאך על הדלת מקבל אותי בברכה ובכנפיים פרושות. אני נכנסת לחדר הצבוע ורוד (מתערבת אתכם שלילי בחרה את הצבע), מרימה את המכסה ומתיישבת על האסלה.
ואז מתחיל הטקס, קבלה ונתינה: אני משחררת את מה שאני לא צריכה, מים או דשן. המים הולכים ישר לגינה. הדשן למיכל הקומפוסט. והבית, בתודה, נושא אותי על כפיים. אני הכי גבוהה עכשיו, ואני מודעת לזה. בכל התרבויות, בכל המקומות, המקום הגבוה ביותר הוא גם המכובד יותר, ואני סוף סוף מרגישה נכון. טוב. מדויק. הצרכים שלי זוכים להכרה, ולהוקרה. גופי שלם. אין חלקים מודחקים. אין במה להתבייש - הישבן שלי על הגובה. הכל מתחבר. לכל דבר מקום. הכל משתלב במערכת הגדולה.
הורדת המים בשירותים היא אקט של בושה והדחקה. בואו נעמיד פנים שלא היה פה כלום - וווש וווש (חמישה ליטר, למען השם!) - ולא נשכח להוסיף את הסבון הכחול האוטומטי. והאסלה תמיד תהיה לבנה (למה לא חום, בעצם? חס ושלום, זה יזכיר). תראו כמה שנקי ויפה. לא להאמין שלפני רגע היה פה משהו. שששש! אל תגלה. חראם.
אמרתי לאנטוני: הכי אני אוהבת בבית הזה, זה שהשירותים גבוהים, מעל כולם. כמו כס מלכות. הוא צחק.
היי חמודה,
לכתוב זה טוב :-)
בבקשה תמשיכי.
אני מעתיקה קטע שכתבתי בבלוג שלי. משהו שהרגשתי וגיליתי רק לפני חודש או חודשיים.
(קטע מסיפור על עבודה התנדבותית בחווה אורגנית, בבית שבנוי על פי עקרונות הפרמקלצ'ר)
זה לא בא כאנטיתזה לרגשות שלך. הרגשות שלך אמיתיים, חזקים ונכונים. זו רק זוית אחרת על הנושא...
[b]העלייה לרגל[/b]
מדי פעם, כשאני עייפה מהעבודה, רוצה לנוח קצת, או להתבודד, או להחליף אוירה, או להסתכל פנימה, אני עולה במדרגות אל החדר הקטן, הצמוד לגג.
המדרגות עושות חצי עיגול ימינה, וזה נעים להסתובב. המלאך על הדלת מקבל אותי בברכה ובכנפיים פרושות. אני נכנסת לחדר הצבוע ורוד (מתערבת אתכם שלילי בחרה את הצבע), מרימה את המכסה ומתיישבת על האסלה.
ואז מתחיל הטקס, קבלה ונתינה: אני משחררת את מה שאני לא צריכה, מים או דשן. המים הולכים ישר לגינה. הדשן למיכל הקומפוסט. והבית, בתודה, נושא אותי על כפיים. אני הכי גבוהה עכשיו, ואני מודעת לזה. בכל התרבויות, בכל המקומות, המקום הגבוה ביותר הוא גם המכובד יותר, ואני סוף סוף מרגישה נכון. טוב. מדויק. הצרכים שלי זוכים להכרה, ולהוקרה. גופי שלם. אין חלקים מודחקים. אין במה להתבייש - הישבן שלי על הגובה. הכל מתחבר. לכל דבר מקום. הכל משתלב במערכת הגדולה.
הורדת המים בשירותים היא אקט של בושה והדחקה. בואו נעמיד פנים שלא היה פה כלום - וווש וווש (חמישה ליטר, למען השם!) - ולא נשכח להוסיף את הסבון הכחול האוטומטי. והאסלה תמיד תהיה לבנה (למה לא חום, בעצם? חס ושלום, זה יזכיר). תראו כמה שנקי ויפה. לא להאמין שלפני רגע היה פה משהו. שששש! אל תגלה. חראם.
אמרתי לאנטוני: הכי אני אוהבת בבית הזה, זה שהשירותים גבוהים, מעל כולם. כמו כס מלכות. הוא צחק.