בעצם עכשיו בשעה הזאת בדיוק לפני שבועיים התחילו לי צירים...
בבוקר היתה אצלי חברה, אודי לקח יום חופש בשביל לסיים לבנות את שידת ההחתלה והוא עבד עליה על הדק בחוץ.
אני ומורן צחקנו שחשבתי שאני הולכת ללדת כבר שבועיים לפני התאריך והנה עשרה ימים אחרי ועדיין כלום. אני כבר די מותשת מההמתנה והציפייה והדריכות
אחרי שכל לילה הולכת לישון בתחושה שזה הלילה ובבוקר קמה ורואה שכלום והבטן עדיין ענקית כל כך.וטלפונים של אנשים אני מסננת כבר שבועיים כי אין לי כח ששואלים אותי אם כבר ילדתי- כאילו, ברור שאם הייתי יולדת כבר הייתם יודעים ולא הייתי עונה לכם סתם ככה- וללימודים כבר לא הולכת כי לא רוצה לקבל מיליון תגובות והשערות של אנשים- מה את עוד כאן? עוד לא ילדת?זה בטן של בן על בטוח, את הולכת ללדת היום, האף שלך כבר נפוח והאצבעות ברגליים...
בקיצור צוחקת ובאמת יודעת שזה טוב שהיא\הוא(היא!!)עוד מחכה בבטן ושההתבשלות הזאת טובה ושגם אני נולדתי עשרה ימים אחרי התאריך אבל בפנים מפחדת שזה יתעכב עוד ואז יציעו לי זירוז ואז הלידה הטבעית שאני מתכננת תסתבך, אז מבקשת ממורן טלפון של מדקרת שאם זה לא יתחיל בקרוב תנסה לעשות לי זירוז טבעי.
בצהריים הולכת לעשות קניות ומתקשרת למדקרת, היא חא עונה ומשאירה לה הודעה.
אחה"צ בבית קוראת כאן בדף
הריון בשבוע 41 ומתבכיינת קצת על מר גורלי...כשפתאום מרגישה ציר קטן
אחכ פוגשת את חנה השכנה ויושבת לשתות איתה תה ואצלה עוד ציר
אודי בלימודים ואני מתחילה לראות שהצירים כל חצי שעה, ואחכ 20 דקות
כותבת לו הודעה והוא מתרגש וישר רוצה לבוא אבל אני עדיין לא ממש בטוחה שזה זה, כל כך הרבה אזעקות שווא כבר היו לנו...
המדקרת מתקשרת אלי בחזרה, אומרת שהיא מחוץ לעיר אבל אולי היא תוכל להגיע מחר, מספרת לה שהצירים כבר כנראה מתחילים והיא נותנת כמה עידודים לקדם את הלידה.
ב 21:00 אודי מגיע, זוג חברים שגם בהריון מתקשרים ואני אומרת שנראה לי שהצירים מגיעים והם מתרגשים בשבילנו מאוד
הצירים בערך כל רבע שעה ואני מכניסה לתנור שני כיכרות לחם. אנחנו נרגשים ומאוהבים.אנחנו מתזמנים צירים ורואים שהם מתקרבים. כל ציר שמגיע משמח אותי כל כך. ב22:00 אני מציעה שניכנס לישון קצת לאגור כוחות ,אודי נכנס ומיד נרדם ואני מהר מאוד מבינה שככה לישון אני לא אוכל, וקמה מתחילה לנוע ולהתהלך בבית, נכנסת לשירותים ומשלשלת ומבינה שזהו זה, זה קורה .
נכנסת למקלחת, המים החמים מרגיעים אותי, מרגישה עירנית מאוד
הולכת לארוז עוד קצת דברים בתיק. הנה הצירים כבר כל חמש דקות, כל ארבע...
מעירה את אודי ואומרת לו שזהו, כדאי לנסוע...
הוא קם נרגש, אני שמה מים מכינה לי תה שלא שותה ולו קפה בין לבין כל הזמן הצירים שכבר מתחזקים ואני גונחת וכורעת
יוצאים לדרך!
לילה , בחוץ שקט וקרירות אני מתהלכת בחוץ במהירות בזמן ציר מחכה לאודי שיפתח את האוטו
מתיישבת מאחור ונוסעים
אני עם ציר כל שלוש דקות מתהפכת באוטו ביציאה מהמושב טרמפיסטים אני אומרת לאודי שיגיד להם שאין מצב כדי שהם לא יקללו אותנו שאנחנו לא עוצרים אודי אומר להם והם מחייכים ומברכים במזל טוב...
אודי מתרגש כל כך ונוסע לאט ואני רק רוצה שיתן גז... הלילה יפה כל כך ואני לא מאמינה שהנה אנחנו ברגע הזה וזה קורה
מגיעים לעין כרם ונכנסים לקבלה פוגשת אותנו מיילדת שנראית לי אדישה..הצירים כל שתי דקות והיא בודקת לי פתיחה הבדיקה כואבת ומתחיל לי דימום
פתיחה של שני סנטימטר... אבל נכנסים לחדר לידה
בחדר לידה אני שמחה כי שקט והאורות מעומעמים ויש כדור ואתי מציעה לנו להכנס למקלחת ואפילו יש רדיודיסק והיא שמה לנו מוזיקה אבל הדיסקים כל כך גרועים ואנחנו לא הבאנו דיסקים מהבית אז מבקשת לכבות הצירים כל דקה-שתיים וכואבים מאוד. אתי מראה לאודי איך לתפוס לי את האגן בזמן ציר וזה כל כך עוזר לי, מאותו רגע אני לא יכולה לעבור ציר בלי שהוא עושה לי את זה.נכנסים למקלחת, הצירים כואבים נורא
טוב איפה הייתי...קשה לחזור לזה פתאום....אבל הגורה ישנה ואם לא עכשיו אימתי....אז הצירים כואבים..נו אלא מה..בקיצור הצירים כאבו ככה איזה שלוש שעות והגיעו כל דקה שתיים ואנחנו בעיסויים, רטיות חמות, מקלחת ואתי המיילדת באה והולכת ואז היא אומרת שנבדוק שוב פתיחה. היא בודקת ו... 2.5 סנטימטר!!!! חשבתי שאני הולכת למות .השעה ארבע וחצי בבוקר, אני עם צירים מטורפים כל דקה מ 12 בלילה והפתיחה התקדמה רק בחצי סנטימטר... וצריך להגיע לעשרה ס"מ... איזה יאוש. אני בשוק ומתוסכלת. עד אותו רגע הרגשתי חזקה ועם כוחות וברגע אחד מאבדת כוחות ולא יודעת איך אני הולכת להמשיך. ואתי ,אמנם בתום לב,גם לא ממש מעודדת .אומרת שהיא מאוד מופתעת, חשבה שאני אתקדם יותר מהר, שהמהלך שלנו "לא קלאסי"( איזה דבר מעצבן לשמוע...)שצירים כאלה מתאימים לשלב של צירי לחץ ואנחנו עוד רק בשלב הלטאנטי. בקיצור במקום לעודד מחלישה אותי עוד יותר. היא מציעה לי אפידורל או גז ואני מסרבת.
אני שמה לב שאודי גם עייף בעצמו ופתאום באורח פלא הצירים מתחילים להתרחק אחד מהשני כל חמש דקות ואחכ כל עשר דקות ואנחנו אפילו קצת נרדמים בין הצירים. אני מאוד מיואשת ומותשת, מבקשת מאודי שיעודד אותי, שיגיד לי שאני בסדר, שאני עושה את זה טוב...
ואז מגיע 7 בבוקר, ויש חילופי משמרות של המיילדות. מגיעה מיילדת חדשה בשם אביטל. אתי מספרת לה עלינו ושוב אומרת שאנחנו לא מקרה קלאסי וכו אבל אביטל לא ממש מתייחסת לזה. ואז גם אמא שלי מגיעה. היתה אמורה ללוות אותנו מההתחלה אבל בגלל שהגענו בלילה היא הגיעה מהצפון על הבוקר.
בקיצור משהו מתחיל להשתנות באוירה. אמא שלי ישר רואה אותי בצירים, קצת מודאגת לראות אותי ככה אבל ישר נכנסת לכח העזר . אודי מראה לה איך לתפוס לי את הקרסוליים בזמן ציר והוא תופס לי את האגן...אביטל מהרגע הראשון רגועה, נעימה עדינה וחמה,וכל כך מעודדת- כל הזמן יופי! ואת עושה את זה חבל על הזמן! וזה ממש קרוב! מדהים כמה שזה עוזר לי . אני שותה בצמא כל מילה שלה.אני אומרת לעצמי איך בזמן ציר אני משחררת ונרפית ומאפשרת לפתיחה לקרות ונושמת, והצוות שלי נוכח איתי והם עוזרים לי, וכך לאט לאט הדברים מתחילים להתקדם. אם ב7:00 היתה פתיחה 3.5 בבדיקה הבאה היא 5.5 ואחכ 8.5!!!אביטל אומרת שזה כבר ממש קרוב ומציעה לפקוע לי את המים בשביל לקדם את הלידה. אני כבר כל כך מאוהבת בה וסומכת עליה אז מסכימה והיא פוקעת את המים.ואז אומרת לי שבעצם הגיע הזמן ושאני כבר יכולה להתחיל ללחוץ ברגע שאני מרגישה צורך
אז אני נכנסת שוב לאין אונים. אין לי מושג איך אני הולכת לעשות את זה. אני על המיטה, על הברכיים ונתלית ברצועות שתלויות מלמעלה אבל מרגישה שאם אני לוחצת הולך לצאת לי קקי! אין מצב שאני יכולה ללחוץ!פשוט מרגישה שאני לא יכולה לעשות את זה, שאני לא יודעת מה ואיך לעשות. רגעים שנראים כמו נצח. אני חוזרת ואומרת שאני לא יכולה ואביטל אומרת "מתוקה, זה לא קקי , זה הראש של הבונבון שלך..." אני נזכרת ביעל שאמרה לי שכשמגיע השלב בלידה שאת אומרת "אני לא יכולה יותר" סימן שאת הולכת ללדת...ואז במודע אני אומרת שאני יכולה...
אביטל אומרת לי לשכב על הצד עם רגל אחת באויר אודי תומך לי את הראש אמא שלי את הרגל.הזמן כאילו קופא. בהתחלה אני לא מרגישה לחץ ופשוט שוכבת בעיניים עצומות, מאוד מכונסת, זמן שמרגיש ארוך מאוד, שקט מאוד. סביבי כולם דרוכים ושקטים.ואז מגיעם צירי לחץ. אני מרגישה שזה בלתי אפשרי אבל הם מעודדים אותי להמשיך וללחוץ ואני פשוט נותנת את כל מה שיש לי, כוחות שמגיעים אליי , שאני לא מאמינה שהיו לי.
אחכ אמא שלי אמרה שהיתה בחדר אוירה של קדושה.
זה אורך המון זמן, אני בעולם אחר, מותשת ומכונסת ויחד עם זה דרוכה.אם אצל הרבה נשים השלב של צירי הלחץ הוא קצר אצלי הוא אורך שעה וחצי...
כשאביטל כל הזמן משמנת אותי ושקטה מאוד
טוב הסוף קרוב כל כך אז נסיים מהר. בשעה 11:55 היא יצאה! האהבה שלי. קודם כל לראות שזאת בת, זה הדבר הראשון שאמרתי, וישר אחכ המבט שלה, העיניים האלה, יפה כל כך!! כחלחלה סגלגלה וישר הבכי והנשימה, אני לא מאמינה. כולנו בוכים ודמעות של אודי מעל הראש שלי מטפטפות לתוך העינים שלי... השלב האחרון היה כל כך ארוך, אחכ אודי ואמא שלי אמרו שהם כבר היו ממש במתח שזה לוקח כל כך הרבה זמן, כמה פעמים הראש כבר ביצבץ החוצה ויצא וחזר פנימה. אבל להרגיש את הראש כשהוא יוצא , ואחכ , היא בחוץ!! איזה פלא. איזה נס. מה רבו מעשיך ה'.
היא עלי אני מורידה את החולצה רוצה אותה על העור שלי עינים פקוחות, יפיפיה מופלאה.
אביטל אומרת לי לתת עוד לחיצה שהשיליה תצא, היא מחליקה החוצה, חמה וגדולה ואני ישר מרגישה תחושת הקלה גדולה.
אני מביאה את הגורה אלי לינוק ותוך כמה גישושים היא מתחילה לינוק במרץ. כולנו נדהמים, נרעשים מהפלא שאנחנו עדים לו. אני לא מאמינה. אני אמא.
אביטל המופלאה אומרת שיש קרע קטן ומגיע רופא לתפור אותו. אביטל מנגבת את עמליה ואותי כי מסתבר שאיך שהיא יצאה היא עשתה עלי קקי ענקי- המקוניום- ירוק שחור... נותנת אותה לאודי והרופא תופר אותי ( לא עדין, לא רגיש, אבל אני כבר לא מרגישה כלום...)
נשארים עוד שעה וקצת בחדר, ארבעתנו, בשקט ובאושר, מוקסמים.
נולדה לנו בת. עמליה. בלידה ארוכה וקשה וטבעית ומופלאה. כמו שרציתי. אני אסירת תודה. לקב"ה, לאביטל, לאודי, לאמא שלי, לעמליה ולעצמי.
בעצם עכשיו בשעה הזאת בדיוק לפני שבועיים התחילו לי צירים...
בבוקר היתה אצלי חברה, אודי לקח יום חופש בשביל לסיים לבנות את שידת ההחתלה והוא עבד עליה על הדק בחוץ.
אני ומורן צחקנו שחשבתי שאני הולכת ללדת כבר שבועיים לפני התאריך והנה עשרה ימים אחרי ועדיין כלום. אני כבר די מותשת מההמתנה והציפייה והדריכות
אחרי שכל לילה הולכת לישון בתחושה שזה הלילה ובבוקר קמה ורואה שכלום והבטן עדיין ענקית כל כך.וטלפונים של אנשים אני מסננת כבר שבועיים כי אין לי כח ששואלים אותי אם כבר ילדתי- כאילו, ברור שאם הייתי יולדת כבר הייתם יודעים ולא הייתי עונה לכם סתם ככה- וללימודים כבר לא הולכת כי לא רוצה לקבל מיליון תגובות והשערות של אנשים- מה את עוד כאן? עוד לא ילדת?זה בטן של בן על בטוח, את הולכת ללדת היום, האף שלך כבר נפוח והאצבעות ברגליים...
בקיצור צוחקת ובאמת יודעת שזה טוב שהיא\הוא(היא!!)עוד מחכה בבטן ושההתבשלות הזאת טובה ושגם אני נולדתי עשרה ימים אחרי התאריך אבל בפנים מפחדת שזה יתעכב עוד ואז יציעו לי זירוז ואז הלידה הטבעית שאני מתכננת תסתבך, אז מבקשת ממורן טלפון של מדקרת שאם זה לא יתחיל בקרוב תנסה לעשות לי זירוז טבעי.
בצהריים הולכת לעשות קניות ומתקשרת למדקרת, היא חא עונה ומשאירה לה הודעה.
אחה"צ בבית קוראת כאן בדף [po]הריון בשבוע 41[/po] ומתבכיינת קצת על מר גורלי...כשפתאום מרגישה ציר קטן
אחכ פוגשת את חנה השכנה ויושבת לשתות איתה תה ואצלה עוד ציר
אודי בלימודים ואני מתחילה לראות שהצירים כל חצי שעה, ואחכ 20 דקות
כותבת לו הודעה והוא מתרגש וישר רוצה לבוא אבל אני עדיין לא ממש בטוחה שזה זה, כל כך הרבה אזעקות שווא כבר היו לנו...
המדקרת מתקשרת אלי בחזרה, אומרת שהיא מחוץ לעיר אבל אולי היא תוכל להגיע מחר, מספרת לה שהצירים כבר כנראה מתחילים והיא נותנת כמה עידודים לקדם את הלידה.
ב 21:00 אודי מגיע, זוג חברים שגם בהריון מתקשרים ואני אומרת שנראה לי שהצירים מגיעים והם מתרגשים בשבילנו מאוד
הצירים בערך כל רבע שעה ואני מכניסה לתנור שני כיכרות לחם. אנחנו נרגשים ומאוהבים.אנחנו מתזמנים צירים ורואים שהם מתקרבים. כל ציר שמגיע משמח אותי כל כך. ב22:00 אני מציעה שניכנס לישון קצת לאגור כוחות ,אודי נכנס ומיד נרדם ואני מהר מאוד מבינה שככה לישון אני לא אוכל, וקמה מתחילה לנוע ולהתהלך בבית, נכנסת לשירותים ומשלשלת ומבינה שזהו זה, זה קורה .
נכנסת למקלחת, המים החמים מרגיעים אותי, מרגישה עירנית מאוד
הולכת לארוז עוד קצת דברים בתיק. הנה הצירים כבר כל חמש דקות, כל ארבע...
מעירה את אודי ואומרת לו שזהו, כדאי לנסוע...
הוא קם נרגש, אני שמה מים מכינה לי תה שלא שותה ולו קפה בין לבין כל הזמן הצירים שכבר מתחזקים ואני גונחת וכורעת
יוצאים לדרך!
לילה , בחוץ שקט וקרירות אני מתהלכת בחוץ במהירות בזמן ציר מחכה לאודי שיפתח את האוטו
מתיישבת מאחור ונוסעים
אני עם ציר כל שלוש דקות מתהפכת באוטו ביציאה מהמושב טרמפיסטים אני אומרת לאודי שיגיד להם שאין מצב כדי שהם לא יקללו אותנו שאנחנו לא עוצרים אודי אומר להם והם מחייכים ומברכים במזל טוב...
אודי מתרגש כל כך ונוסע לאט ואני רק רוצה שיתן גז... הלילה יפה כל כך ואני לא מאמינה שהנה אנחנו ברגע הזה וזה קורה
מגיעים לעין כרם ונכנסים לקבלה פוגשת אותנו מיילדת שנראית לי אדישה..הצירים כל שתי דקות והיא בודקת לי פתיחה הבדיקה כואבת ומתחיל לי דימום
פתיחה של שני סנטימטר... אבל נכנסים לחדר לידה
בחדר לידה אני שמחה כי שקט והאורות מעומעמים ויש כדור ואתי מציעה לנו להכנס למקלחת ואפילו יש רדיודיסק והיא שמה לנו מוזיקה אבל הדיסקים כל כך גרועים ואנחנו לא הבאנו דיסקים מהבית אז מבקשת לכבות הצירים כל דקה-שתיים וכואבים מאוד. אתי מראה לאודי איך לתפוס לי את האגן בזמן ציר וזה כל כך עוזר לי, מאותו רגע אני לא יכולה לעבור ציר בלי שהוא עושה לי את זה.נכנסים למקלחת, הצירים כואבים נורא
טוב איפה הייתי...קשה לחזור לזה פתאום....אבל הגורה ישנה ואם לא עכשיו אימתי....אז הצירים כואבים..נו אלא מה..בקיצור הצירים כאבו ככה איזה שלוש שעות והגיעו כל דקה שתיים ואנחנו בעיסויים, רטיות חמות, מקלחת ואתי המיילדת באה והולכת ואז היא אומרת שנבדוק שוב פתיחה. היא בודקת ו... 2.5 סנטימטר!!!! חשבתי שאני הולכת למות .השעה ארבע וחצי בבוקר, אני עם צירים מטורפים כל דקה מ 12 בלילה והפתיחה התקדמה רק בחצי סנטימטר... וצריך להגיע לעשרה ס"מ... איזה יאוש. אני בשוק ומתוסכלת. עד אותו רגע הרגשתי חזקה ועם כוחות וברגע אחד מאבדת כוחות ולא יודעת איך אני הולכת להמשיך. ואתי ,אמנם בתום לב,גם לא ממש מעודדת .אומרת שהיא מאוד מופתעת, חשבה שאני אתקדם יותר מהר, שהמהלך שלנו "לא קלאסי"( איזה דבר מעצבן לשמוע...)שצירים כאלה מתאימים לשלב של צירי לחץ ואנחנו עוד רק בשלב הלטאנטי. בקיצור במקום לעודד מחלישה אותי עוד יותר. היא מציעה לי אפידורל או גז ואני מסרבת.
אני שמה לב שאודי גם עייף בעצמו ופתאום באורח פלא הצירים מתחילים להתרחק אחד מהשני כל חמש דקות ואחכ כל עשר דקות ואנחנו אפילו קצת נרדמים בין הצירים. אני מאוד מיואשת ומותשת, מבקשת מאודי שיעודד אותי, שיגיד לי שאני בסדר, שאני עושה את זה טוב...
ואז מגיע 7 בבוקר, ויש חילופי משמרות של המיילדות. מגיעה מיילדת חדשה בשם אביטל. אתי מספרת לה עלינו ושוב אומרת שאנחנו לא מקרה קלאסי וכו אבל אביטל לא ממש מתייחסת לזה. ואז גם אמא שלי מגיעה. היתה אמורה ללוות אותנו מההתחלה אבל בגלל שהגענו בלילה היא הגיעה מהצפון על הבוקר.
בקיצור משהו מתחיל להשתנות באוירה. אמא שלי ישר רואה אותי בצירים, קצת מודאגת לראות אותי ככה אבל ישר נכנסת לכח העזר . אודי מראה לה איך לתפוס לי את הקרסוליים בזמן ציר והוא תופס לי את האגן...אביטל מהרגע הראשון רגועה, נעימה עדינה וחמה,וכל כך מעודדת- כל הזמן יופי! ואת עושה את זה חבל על הזמן! וזה ממש קרוב! מדהים כמה שזה עוזר לי . אני שותה בצמא כל מילה שלה.אני אומרת לעצמי איך בזמן ציר אני משחררת ונרפית ומאפשרת לפתיחה לקרות ונושמת, והצוות שלי נוכח איתי והם עוזרים לי, וכך לאט לאט הדברים מתחילים להתקדם. אם ב7:00 היתה פתיחה 3.5 בבדיקה הבאה היא 5.5 ואחכ 8.5!!!אביטל אומרת שזה כבר ממש קרוב ומציעה לפקוע לי את המים בשביל לקדם את הלידה. אני כבר כל כך מאוהבת בה וסומכת עליה אז מסכימה והיא פוקעת את המים.ואז אומרת לי שבעצם הגיע הזמן ושאני כבר יכולה להתחיל ללחוץ ברגע שאני מרגישה צורך
אז אני נכנסת שוב לאין אונים. אין לי מושג איך אני הולכת לעשות את זה. אני על המיטה, על הברכיים ונתלית ברצועות שתלויות מלמעלה אבל מרגישה שאם אני לוחצת הולך לצאת לי קקי! אין מצב שאני יכולה ללחוץ!פשוט מרגישה שאני לא יכולה לעשות את זה, שאני לא יודעת מה ואיך לעשות. רגעים שנראים כמו נצח. אני חוזרת ואומרת שאני לא יכולה ואביטל אומרת "מתוקה, זה לא קקי , זה הראש של הבונבון שלך..." אני נזכרת ביעל שאמרה לי שכשמגיע השלב בלידה שאת אומרת "אני לא יכולה יותר" סימן שאת הולכת ללדת...ואז במודע אני אומרת שאני יכולה...
אביטל אומרת לי לשכב על הצד עם רגל אחת באויר אודי תומך לי את הראש אמא שלי את הרגל.הזמן כאילו קופא. בהתחלה אני לא מרגישה לחץ ופשוט שוכבת בעיניים עצומות, מאוד מכונסת, זמן שמרגיש ארוך מאוד, שקט מאוד. סביבי כולם דרוכים ושקטים.ואז מגיעם צירי לחץ. אני מרגישה שזה בלתי אפשרי אבל הם מעודדים אותי להמשיך וללחוץ ואני פשוט נותנת את כל מה שיש לי, כוחות שמגיעים אליי , שאני לא מאמינה שהיו לי.
אחכ אמא שלי אמרה שהיתה בחדר אוירה של קדושה.
זה אורך המון זמן, אני בעולם אחר, מותשת ומכונסת ויחד עם זה דרוכה.אם אצל הרבה נשים השלב של צירי הלחץ הוא קצר אצלי הוא אורך שעה וחצי...
כשאביטל כל הזמן משמנת אותי ושקטה מאוד
טוב הסוף קרוב כל כך אז נסיים מהר. בשעה 11:55 היא יצאה! האהבה שלי. קודם כל לראות שזאת בת, זה הדבר הראשון שאמרתי, וישר אחכ המבט שלה, העיניים האלה, יפה כל כך!! כחלחלה סגלגלה וישר הבכי והנשימה, אני לא מאמינה. כולנו בוכים ודמעות של אודי מעל הראש שלי מטפטפות לתוך העינים שלי... השלב האחרון היה כל כך ארוך, אחכ אודי ואמא שלי אמרו שהם כבר היו ממש במתח שזה לוקח כל כך הרבה זמן, כמה פעמים הראש כבר ביצבץ החוצה ויצא וחזר פנימה. אבל להרגיש את הראש כשהוא יוצא , ואחכ , היא בחוץ!! איזה פלא. איזה נס. מה רבו מעשיך ה'.
היא עלי אני מורידה את החולצה רוצה אותה על העור שלי עינים פקוחות, יפיפיה מופלאה.
אביטל אומרת לי לתת עוד לחיצה שהשיליה תצא, היא מחליקה החוצה, חמה וגדולה ואני ישר מרגישה תחושת הקלה גדולה.
אני מביאה את הגורה אלי לינוק ותוך כמה גישושים היא מתחילה לינוק במרץ. כולנו נדהמים, נרעשים מהפלא שאנחנו עדים לו. אני לא מאמינה. אני אמא.
אביטל המופלאה אומרת שיש קרע קטן ומגיע רופא לתפור אותו. אביטל מנגבת את עמליה ואותי כי מסתבר שאיך שהיא יצאה היא עשתה עלי קקי ענקי- המקוניום- ירוק שחור... נותנת אותה לאודי והרופא תופר אותי ( לא עדין, לא רגיש, אבל אני כבר לא מרגישה כלום...)
נשארים עוד שעה וקצת בחדר, ארבעתנו, בשקט ובאושר, מוקסמים.
נולדה לנו בת. עמליה. בלידה ארוכה וקשה וטבעית ומופלאה. כמו שרציתי. אני אסירת תודה. לקב"ה, לאביטל, לאודי, לאמא שלי, לעמליה ולעצמי.