על ידי פלוני_אלמונית* » 05 מאי 2016, 14:39
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
יש המון דברים שאני רוצה לכתוב ועוצרת את עצמי. מפחדת להישמע מוזרה ולהרתיע, מנסה "לכתוב יפה" ולמצוא חן. ובכל זאת, אולי כדאי לנצל את ההזדמנות הזאת כדי ללמוד להיות אמתית. לכתוב מה שבוער לי לכתוב. אז זה מה שאכתוב עכשיו - איך הכול התחיל. מה הניע את השינוי בחיי. היו שני שלבים עיקריים ואכתוב עכשיו על הראשון. הוא ודאי ייראה לרוב האנשים מוזר והזוי, ובכל זאת, אכתוב.
לפני כשנה, באיחור של כמה שנים, ראיתי את הסרט "המסע המופלא". סרט אנימה יפני. יפהפה, אניגמטי, מהפנט. משהו בו לא נתן לי מנוחה ורציתי להבין אותו. באחת הביקורת עליו קראתי משהו שהדהים אותי - "חסר הפנים [אחת הדמויות בסרט] הוא כולו רעב, בכל המובנים המילוליים והמטפוריים. רעב פיזי, רעב לקרבה אנושית, רעב למקום בחברה ולמטרה בחיים. בקיצור, ריקנות. הוא בודד בעולם שהוא לא מכיר, כמו צ'יהירו, אבל בניגוד אליה אין לו כישורים חברתיים או עזרה מבחוץ. הוא נופל למלכודת של לנסות לרכוש חברים על ידי שוחד [מייצר זהב ונותן לכולם]... חסר הפנים הוא חסר אישיות. לכן יש לו רק מסכה ולא פנים אמיתיות. הוא אוכל דמויות אחרות ואז מחקה את התכונות שלהן, מה שעשוי לסמל התנהגות נפוצה אצל ילדים - לחקות את האחרים כדי שיקבלו אותם. אבל החיקוי לא מועיל לחסר הפנים, והאכילה לא משביעה אותו".
כשקראתי את המילים האלה הרגשתי, אם להתבטא באופן ציורי, שכל השערות שלי סומרות. לראשונה בחיי הרגשתי שמישהו כתב במדויק, בחדות, עליי. על נימי הנימים של הבעיה שלי. אחר כך עברו עליי כמה ימים קשים - גל שחור של דיכאון. כאילו ראיתי לראשונה בראי את דמותי הכל כך לא מחמיאה, העלובה, המתרפסת, הכמהה לרצות בכל מחיר. התביישתי בעצמי כל כך. רציתי להיעלם ולמות.
ואז קרה מן נס. זרחה השמש. אני לא יודעת איך להגדיר את זה, אבל הגיעה תשובה מבפנים. כאילו מאי שם, ממעמקי הנפש, נשלחה יד טובה ללטף ולנחם אותי. פתאום עלה לי לראש הדימוי - "ברחתי והשארתי רק את הקליפה" (הזהרתי שזה יישמע מוזר...). ההשפעה של הדימוי הזה הייתה מיידית - בכי של הקלה ואושר. הבנתי והבנתי והכול בסדר. היצור הפתטי והמושפל הזה, שמבטל את עצמו כדי למצוא חן, לא היה אני. הוא היה רק הקליפה שלי. האני האמתי שלי נבהל וברח. זה לא היה עלוב. זה היה רק נוגע ללב ואנושי. ובמקביל עלו המון פלשבקים מהילדות, זכרונות נשכחים - התפרצויות הזעם האיומות של אבא שלי, הביקורת והלעג, הקרירות המתנכרת של אמא שלי. האימה והבדידות האינסופיות של ילדותי. לא פלא שברחתי.
ומה יש בתוך הקליפה? לפני כמה חודשים קראתי איפשהו ברשת (אולי אפילו כאן באתר) משהו מקסים על טקס ריפוי שמאני של אדם שסבל מטראומה קשה. העתקתי אותו למחברת הציטוטים שלי - "הנשמה שלו ברחה והסתתרה באיזה עולם או מימד אחר, מתחת לעלה של צמח, מבוהלת ורועדת. השמאן הטוב, בעדינות אין קץ, דיבר אליה ברוך ובאהבה, כמו לחתלתול מפוחד שמתחבא מתחת למיטה, ושידל אותה לצאת משם ולחזור". זאת המשימה הראשונה שלי - כמו בביטוי היפה "להשיב את נפשי אליי". ללקק את הפצעים ולנוח, עד שארגיש שוב בטוחה, ואולי אז תשוב אליי נפשי.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
יש המון דברים שאני רוצה לכתוב ועוצרת את עצמי. מפחדת להישמע מוזרה ולהרתיע, מנסה "לכתוב יפה" ולמצוא חן. ובכל זאת, אולי כדאי לנצל את ההזדמנות הזאת כדי ללמוד להיות אמתית. לכתוב מה שבוער לי לכתוב. אז זה מה שאכתוב עכשיו - איך הכול התחיל. מה הניע את השינוי בחיי. היו שני שלבים עיקריים ואכתוב עכשיו על הראשון. הוא ודאי ייראה לרוב האנשים מוזר והזוי, ובכל זאת, אכתוב.
לפני כשנה, באיחור של כמה שנים, ראיתי את הסרט "המסע המופלא". סרט אנימה יפני. יפהפה, אניגמטי, מהפנט. משהו בו לא נתן לי מנוחה ורציתי להבין אותו. באחת הביקורת עליו קראתי משהו שהדהים אותי - "חסר הפנים [אחת הדמויות בסרט] הוא כולו רעב, בכל המובנים המילוליים והמטפוריים. רעב פיזי, רעב לקרבה אנושית, רעב למקום בחברה ולמטרה בחיים. בקיצור, ריקנות. הוא בודד בעולם שהוא לא מכיר, כמו צ'יהירו, אבל בניגוד אליה אין לו כישורים חברתיים או עזרה מבחוץ. הוא נופל למלכודת של לנסות לרכוש חברים על ידי שוחד [מייצר זהב ונותן לכולם]... חסר הפנים הוא חסר אישיות. לכן יש לו רק מסכה ולא פנים אמיתיות. הוא אוכל דמויות אחרות ואז מחקה את התכונות שלהן, מה שעשוי לסמל התנהגות נפוצה אצל ילדים - לחקות את האחרים כדי שיקבלו אותם. אבל החיקוי לא מועיל לחסר הפנים, והאכילה לא משביעה אותו".
כשקראתי את המילים האלה הרגשתי, אם להתבטא באופן ציורי, שכל השערות שלי סומרות. לראשונה בחיי הרגשתי שמישהו כתב במדויק, בחדות, עליי. על נימי הנימים של הבעיה שלי. אחר כך עברו עליי כמה ימים קשים - גל שחור של דיכאון. כאילו ראיתי לראשונה בראי את דמותי הכל כך לא מחמיאה, העלובה, המתרפסת, הכמהה לרצות בכל מחיר. התביישתי בעצמי כל כך. רציתי להיעלם ולמות.
ואז קרה מן נס. זרחה השמש. אני לא יודעת איך להגדיר את זה, אבל הגיעה תשובה מבפנים. כאילו מאי שם, ממעמקי הנפש, נשלחה יד טובה ללטף ולנחם אותי. פתאום עלה לי לראש הדימוי - "ברחתי והשארתי רק את הקליפה" (הזהרתי שזה יישמע מוזר...). ההשפעה של הדימוי הזה הייתה מיידית - בכי של הקלה ואושר. הבנתי והבנתי והכול בסדר. היצור הפתטי והמושפל הזה, שמבטל את עצמו כדי למצוא חן, לא היה אני. הוא היה רק הקליפה שלי. האני האמתי שלי נבהל וברח. זה לא היה עלוב. זה היה רק נוגע ללב ואנושי. ובמקביל עלו המון פלשבקים מהילדות, זכרונות נשכחים - התפרצויות הזעם האיומות של אבא שלי, הביקורת והלעג, הקרירות המתנכרת של אמא שלי. האימה והבדידות האינסופיות של ילדותי. לא פלא שברחתי.
ומה יש בתוך הקליפה? לפני כמה חודשים קראתי איפשהו ברשת (אולי אפילו כאן באתר) משהו מקסים על טקס ריפוי שמאני של אדם שסבל מטראומה קשה. העתקתי אותו למחברת הציטוטים שלי - "הנשמה שלו ברחה והסתתרה באיזה עולם או מימד אחר, מתחת לעלה של צמח, מבוהלת ורועדת. השמאן הטוב, בעדינות אין קץ, דיבר אליה ברוך ובאהבה, כמו לחתלתול מפוחד שמתחבא מתחת למיטה, ושידל אותה לצאת משם ולחזור". זאת המשימה הראשונה שלי - כמו בביטוי היפה "להשיב את נפשי אליי". ללקק את הפצעים ולנוח, עד שארגיש שוב בטוחה, ואולי אז תשוב אליי נפשי.