על ידי תפוח_אדמה* » 17 מאי 2010, 08:56
התלבטתי אם להוסיף מחוויותי עם הורי, כי הן נראות שוליות ביחס לרגשות העולים כאן. אחר כך חשבתי עוד, שאולי זו נקודת המבט שלי שהשתנתה, ובדיעבד הכל נראה פחות גרוע.
לי עזר תהליך ארוך, שבבסיסו עמדה ההכרה שאני אוהבת את הקונספט של משפחה חורחבת, ובסופו של דבר אוהבת את הורי וחשוב לי לשמור איתם על קשר. אני גם יודעת שלכמעט כל האנשים יש טענות כלפי הוריהם, ומניחה שגם לילדי יהיו טענות. ואני מעוניינת לשמור על קשר עם ילדי לכשיגדלו. כשקראתי את עקרון הרצף, הבנתי שבעצם גם הורי הם קורבנות: סבתי שגדלה במוסד בקיבוץ (בית יתומים משודרג), סבי שהושאר בגיל רך עם אנשים זרים לשנתיים בזמן שאימו נסעה ללמוד (בני משפחה, אבל בפולין ודיברו אידיש בעוד שהוא נולד בארץ ודיבר עברית). אבי, שהיגר בגיל צעיר מארץ שבה המילה של האבא היתה קדושה, וכאן הוא פשוט לא יודע איך משליטים סמכות. ואיך אפשר להתנהל בנעימים ולתת אפשרויות בחירה, או לשבת מהצד בזמן שילדיו טועים לדעתו. וזה בלי לדבר על המצוקה של המעברה במשך המון זמן, גם עליו וגם על הוריו.
אני בטוחה שלהורים של כולנו יש נסיבות מקלות. אנחנו תרבות בהתהוות. ארץ של מהגרים, שמלקקת פצעים של רצח עם ושל ניתוק תרבותי.
אחרי עוד זמן, קראתי את "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו". הימליצו עליו בחום כאן בבאופן.
ואז הבנתי, שפשוט אין להם ידע. על איך מסבירים וכועסים בלי להעליב. על מה הדבר המתאים להגיד. על איך מביעים אמפתיה. הם מונעים מכוונות טובות, אבל לא יודעים ליישם. אז גם אני מונעת מכוונות טובות. כשאני מעירה משהו, אני משתדלת שיהיה בנעימות וממקום של אהבה. לא ממקום של לרצות להגן על ילדי, אלא לעזור לדור של הסבים להתנהל בקלות יותר עם הנכדים.
ומעבר לזה, להבין שזו מערכת יחסים של הילדים עם הסבים. אני לא חלק בעניין. אני מצפה שיכבדו אותי בדברים מסויימים (למשל לא סוכריות גומי, ופחות ממתקים וצעצועים ממה שהיו רוצים לתת), אבל אני נותנת להם להתנהל במערכת היחסים שלהם, בלי להתערב יותר מדי. אם הילדים לא היו רוצים לראות את הסבים, אז לא הייתי מכריחה אותם. אבל אם הם נהנים, אני רואה את עצמי מחוייבת לספק להם את מערכת היחסים הזאת. גם אם זה אומר שחמותי באה אלי ומעירה על הבלגאן, על האין גן, על הזוגיות שלי (היא מוטרדת בגלל המיטה המשפחתית).
<מצד שני, אצלי זה לא מצב קיצוני של לא ביקרו בפנימיה בה זרקו אותי, לא באו עם אוכל לצבא או לאוניברסיטה, לא עזרו בכסף ולא כלום אבל אני כותבת לטובת המקרים המתונים יותר>
התלבטתי אם להוסיף מחוויותי עם הורי, כי הן נראות שוליות ביחס לרגשות העולים כאן. אחר כך חשבתי עוד, שאולי זו נקודת המבט שלי שהשתנתה, ובדיעבד הכל נראה פחות גרוע.
לי עזר תהליך ארוך, שבבסיסו עמדה ההכרה שאני אוהבת את הקונספט של משפחה חורחבת, ובסופו של דבר אוהבת את הורי וחשוב לי לשמור איתם על קשר. אני גם יודעת שלכמעט כל האנשים יש טענות כלפי הוריהם, ומניחה שגם לילדי יהיו טענות. ואני מעוניינת לשמור על קשר עם ילדי לכשיגדלו. כשקראתי את עקרון הרצף, הבנתי שבעצם גם הורי הם קורבנות: סבתי שגדלה במוסד בקיבוץ (בית יתומים משודרג), סבי שהושאר בגיל רך עם אנשים זרים לשנתיים בזמן שאימו נסעה ללמוד (בני משפחה, אבל בפולין ודיברו אידיש בעוד שהוא נולד בארץ ודיבר עברית). אבי, שהיגר בגיל צעיר מארץ שבה המילה של האבא היתה קדושה, וכאן הוא פשוט לא יודע איך משליטים סמכות. ואיך אפשר להתנהל בנעימים ולתת אפשרויות בחירה, או לשבת מהצד בזמן שילדיו טועים לדעתו. וזה בלי לדבר על המצוקה של המעברה במשך המון זמן, גם עליו וגם על הוריו.
אני בטוחה שלהורים של כולנו יש נסיבות מקלות. אנחנו תרבות בהתהוות. ארץ של מהגרים, שמלקקת פצעים של רצח עם ושל ניתוק תרבותי.
אחרי עוד זמן, קראתי את "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו". הימליצו עליו בחום כאן בבאופן.
ואז הבנתי, שפשוט אין להם ידע. על איך מסבירים וכועסים בלי להעליב. על מה הדבר המתאים להגיד. על איך מביעים אמפתיה. הם מונעים מכוונות טובות, אבל לא יודעים ליישם. אז גם אני מונעת מכוונות טובות. כשאני מעירה משהו, אני משתדלת שיהיה בנעימות וממקום של אהבה. לא ממקום של לרצות להגן על ילדי, אלא לעזור לדור של הסבים להתנהל בקלות יותר עם הנכדים.
ומעבר לזה, להבין שזו מערכת יחסים של הילדים עם הסבים. אני לא חלק בעניין. אני מצפה שיכבדו אותי בדברים מסויימים (למשל לא סוכריות גומי, ופחות ממתקים וצעצועים ממה שהיו רוצים לתת), אבל אני נותנת להם להתנהל במערכת היחסים שלהם, בלי להתערב יותר מדי. אם הילדים לא היו רוצים לראות את הסבים, אז לא הייתי מכריחה אותם. אבל אם הם נהנים, אני רואה את עצמי מחוייבת לספק להם את מערכת היחסים הזאת. גם אם זה אומר שחמותי באה אלי ומעירה על הבלגאן, על האין גן, על הזוגיות שלי (היא מוטרדת בגלל המיטה המשפחתית).
<מצד שני, אצלי זה לא מצב קיצוני של [u]לא ביקרו בפנימיה בה זרקו אותי, לא באו עם אוכל לצבא או לאוניברסיטה, לא עזרו בכסף ולא כלום[/u] אבל אני כותבת לטובת המקרים המתונים יותר>