רוצה להחיות מעט את הדף,

יש לי חברה שפגשתי לפני 9 שנים באוניברסיטה, (כנרת = שם בדוי) גרנו ביחד במעונות, ובמשך שנתיים-שלוש החברות היתה מאוד אינטנסיבית, היה לנו מעניין יחד, ועשינו הרבה דברים כיפיים, הבנו אחת את השניה, קיטרנו על אותם דברים, היו לנו רעיונות משוגעים, והרבה צחוקים.

אח"כ דרכינו נפרדו מעט, אבל המשכנו להקפיד על שיחות טלפון, ומפגשים. באותה תקופה פגשתי חברה חדשה, וכנרת גם פגשה אותה, נראה לי שהיא הרגישה מאויימת מחברתי החדשה.
הסיבה אולי טיפשית משהו, כנרת היא בעלת מראה חיצוני פשוט, היא קצת עגלגלה, ויש לה שיער דליל ביותר שלא מתארך מעבר לתספורת קצוצה (אני יודעת משיחות איתה שהמראה החיצוני שלה מדאיג אותה ומטריד אותה) החברה החדשה היתה גבוהה רזה, שיער בהיר מתולתל, יש בה משהו זוהר גם במחינה חיצונית וגם באופן פנימי.

באותה תקופה נהייתי ערה יותר שכנרת פחות כיפית יותר מקטרת, ומתלוננת על הרבה דברים, והשיחות איתה הפכו למשהו זולל אנרגיה, מדכא ומשמים, אבל ציינתי זאת רק ביני לבין עצמי. לא ידעתי איך והאם לעזור לה.
בהדרגה היא נהייתה חברה קרובה יותר עם מישהי אחרת, חברה ישנה, שאיתה היא חזרה להדק את הקשר שוב ולהתחבר איתה. זה לא הפריע לי, אבל לפעמים היה נדמה לי, שהיא עושה את הכיף איתה (טיולים, מסיבות, נסיעות וזה גם הפריע לי שהיא סיפרה לי על הדברים האלה, אחרי שהם התרחשו, כלומר גם לא הזמינה אותי או איפשרה לי להיות חלק, וגם סיפרה לי על זה אח"כ כדי שאדע) אני נשארתי החברה לקיטורים,

לפני 5 שנים ביום ההולדת שלי היא התקשרה אלי לאחל לי מזל"ט, ואיכשהו השיחה הלכה לכיוון לא טוב, סיפרתי משהו על מישהי מהמשפחה שלי, וסיפרתי את זה דווקא באופן קצת מבודח, והיא לא הבינה את כוונתי, והתחילה לבקר אותי,
"את תמיד רואה את הרע באנשים ובכל מצב, את יודעת?"
הייתי בהלם, זה יום הולדת שלי וככה היא מדברת איתי?
אמרתי "מה?!?!"
"כן, באמת, תשימי לב לזה את תמיד רואה את השלילי בהכל"
בכח החזקתי את עצמי,
ואמרתי "...או קי... זהו?" (כאילו יש לך עוד משהו להגיד)
"כן, אני באמת מתכוונת לזה, אני חושבת שאת צריכה לחשוב על זה"
אני עונה לאט ובתמיהה "בסדר, עוד משהו?"
והיא המשיכה עוד כמה פעמים כשאני נחושה בדעתי לא לריב איתה, ולא להתווכח, אלא לצאת מהשיחה הזאת במינימום נזקים.
לבסוף היא ניתקה את השיחה.

חודש אח"כ קיבלתי מחברה אחרת משותפת (עינת=שם בדוי) שיחת טלפון "כנרת מאוד נפגעה ממך"
"היא?! נפגעה ממני?! ממה בדיוק?! מזה שלא קיבלתי את הביקורת שלה בתרועות תודה ושמחה?, אני חושבת שהזמן שהיא בחרה לתת לי ביקורת היתה לא במקום, וגם הדרך לא לעניין, בנוסף תראי מי שמדברת אני רואה הכל שלילי?? שתבדוק היא את עצמה! כמה פעמים הייתי צריכה לשמוע ממנה קיטורים ותלונות על כל העולם..."

עינת לא ענתה לשאלותיי ממש, רק אמרה "אפשר לחשוב, אז מה אם זה היה ביום הולדת שלך, (אני חושבת שלא יפה להעליב אנשים בכל זמן, אבל לעשות את זה דווקא ביום הולדת זה ממש לא לעניין) היא ניסתה בסה"כ לעזור..."

עדיין לא הבנתי ממה היא נעלבה, בכח החזקתי את עצמי לא לענות לה, ולא לריב איתה, לא התווכחתי רק אמרתי, "בסדר בסדר" (נכון שלא התכוונתי ברצינות, שזה היה בסדר, אבל מה שניסיתי לשדר לה, הוא שאני לא אריב איתך עכשיו, ואני לא מוכנה כרגע לקבל ממך ביקורת ברגע ובאופן הזה... תעברי נושא, אבל היא לא יכלה לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסה).

החלטתי לכתוב לכנרת אימייל ארוך, כתבתי ושפכתי את כל מה שהרגשתי, לא חסכתי ברגשות שלי, הוצאתי הכל החוצה, את כל מה שהחזקתי בפנים הרבה זמן, בלי לסנן את עצמי וסיכמתי בכך שאני לא מעוניינת להמשיך להיות איתה בקשר, כי החברות מוצתה ונגמרה.
קיבלתי בחזרה ממנה אי מייל ארוך וגם לא מסונן.

עברו כמה חודשים (4) של נתק ארוך, עינת החברה המשותפת ניסתה לגשר, אני לא ממש התעניינתי (היו לי בעיות משפחתיות מעל לראשי, ולא יכולתי להכניס עוד מתחים לחיי).

יום אחד פגשתי בה באוטובוס, מיד התחלנו לדבר כמו חברות טובות, לא דיברנו על מה שהיה , הרגשתי שמה שהיה - היה ונשכח.

מאז אנחנו בקשר לרוב טלפוני, פעם בכמה זמן (חצי שנה-שנה בערך) נפגשות, הולכות לפעמים לסרט יחד.

בשנה האחרונה, אנחנו ממעטות לדבר בטלפון, ממש פעם ביובל, וגם אז אני מרגישה שהיא לא ממש מעוניינת לדבר. אמנם היא תמיד אומרת "טוב שהתקשרת, אני לא בסדר שלא התקשרתי" אבל אחרי כמה זמן אני מוצאת שאין הרבה על מה לדבר.

לפני חודשיים אושפזתי בביה"ח קרוב לביתה, התקשרתי אליה, והיא באה לבקר במיוחד (בין החברות המועטות שבאו לבקר).

התכונתי להתקשר אליה מיד לאחר האשפוז, אבל הייתי בפלנטה אחרת, לקח לי זמן להתאושש מ"החוויה",
ורק ניסיתי לשמור על הקיים, להסתדר בעבודה - חגים - החלמה (פיזית ונפשית) בשילוב עם דחיינות כרונית, גרמו לי להתקשר רק לפני יום כיפור (אני חושבת)
במקרה היא היתה בבית הוריה, (לשם התקשרתי) התברר שהיא עברה לדירה אחרת עם שותפה חדשה, הודיתי לה על הביקור בביה"ח, ואיחלתי לה שנה טובה- שאלתי איך הדירה ולאן היא עברה, היא לא פירטה הרבה, אמרתי שארצה לבוא לבקר, והיא במקום להגיד "כן, את מוזמנת בשמחה" או משהו בסגנון, היא אמרה "רק אחרי שהריהוט יגיע"
הרגשתי שהיא רוצה לסיים את השיחה, והיא בעצם לא השתתפה בו, רק ענתה באופן מונוטוני על שאלותיי, וסיימתי בתחושה לא נעימה.

איך ממשיכים מכאן? מה היא משדרת לי? האם יש אפשרות שהחברות תשתקם או שהפצעים עמוקים מדי?

לי מפריע המצב של חוסר וודאות, אני לא מרגישה שאני חייבת לשמור על החברות הזו בכל מחיר, אבל אני לא אוהבת את המצב הלא ברור הזה, פעמים רבות אני מרגישה שאני רק מפריעה לה כשאני מתקשרת, אבל מצד שני, כשאני לא מתקשרת, אני מרגישה לא בסדר שאני לא שומרת על קשר...

חייבת לציין שהיא עובדת בהיי טק המון שעות כל יום ואני בטוחה שלא נשאר לה כח או ראש למשהו אחר. כך שאני בטוחה שזה לא רק תירוץ אלא באמת גורם אמיתי שמשפיע עליה.

ארוך (אני יודעת) מה עושים?

והכי חשוב - חמודה מאוד. הקליק היה מידי. איזה כיף!
מיכל, כל טוב במקום החדש והחברה החדשה.
רציתי להוסיף קצת מנסיוני.
היו לי ויש לי חברות נפש. מרחק פיזי (מעברים) גרמו לקשר להיות פחות יומיומי אבל חזק לא פחות.
במקומי החדש מצאתי חברת נפש שאיתה הקשר הדוק מאד. לא נטשתי את האחרות אבל הקרבה משנה
את הרציפות. ברור שתהליכים שונים אצל כל אחת גרמו לריחוק/קירוב בזמנים שונים ואם מבינים
את זה אז לא נפגעים. במהלך השנים עוד תראי שהרחוק מתקרב והקרוב מתרחק ולהפך.

חדשות טובות - אנחנו עוברים בקרוב לאחד מישובי משגב. בקיצור, באותו היישוב פגשתי מישהי נשואה, עם שני ילדים בגילאים של ילדי פחות או יותר, שגם היא מורה לאנגלית, עם התמחות בלקויי למידה, והכי חשוב - חמודה מאוד. הקליק היה מידי. איזה כיף!

ששתינו הרגשנו שאנחנו נעות למקומות אחרים - אני חושבת שזה מה שהפך את הניתוק ל"טבעי" או "קל" יותר מאשר אצלינו. משום שלמעט נושא הנישואים אני לא ראיתי את שתינו נעות למקומות אחרים. המשכנו לעבוד באותה עבודה, עם ילד באותו הגיל (לי התווסף עוד אחד ולה לא - אך גם כך היא לא רצתה עוד ילד מלכתחילה), עם מערכת יחסים זוגית (שלי עם בעלי ושלה עם בן זוג שחי עימה כחצי שנה לאחר הפרידה מדותן). יותר מהכל - הסגנון שלנו נותר דומה. במילים אחרות ההשלמה, ההבנה שנפרדו דרכינו לא הגיעה אלי. כל כך קשה לי ליצור משהו שאפילו דומה לזה...

מיכל
כשהייתי באוניברסיטה הייתה לי גם חברת נפש כזו. הכרנו ביום הראשון ללימודים ומאז שלוש שנים היינו יחד. אנשים במסדרונות ראו אחת ידעו שהשניה תהיה איתה. תקופה קצרה לאחר סוף הלימודים היא כבר החלה להעלם. אני נסעתי להצטרף להוריי שהיו בשליחות ולא ראיתי אותם המון זמן, והיא בקושי טרחה לכתוב לי. בהתחלה נורא נפגעתי אבל הייתי חייבת גם לראות את הצד שלה. בעוד אני טסה מאושרת לפגוש סוף סוף את אימי ולהתחיל חיים משוגעים, היא נאבקה לסיים את הלימודים כי באותה שנה אימה נפטרה לאחר מחלה מאוד קשה. אני חושבת שזה היה מאוד קשה לה (ההבדלים במצבנו - ראה סיפור שלך/גירושין שלה). כששתינו למדנו, גרנו במעונות מחוץ לבית. אימה היתה חולה והורי לא היו בארץ. ככה שהיינו עם איזה בסיס "שווה". אחר כך דברים השתנו. כשחזרתי לארץ היא כבר הכירה מישהו ואני הייתי לבד. אני חושבת ששתינו הרגשנו שאנחנו נעות למקומות אחרים. לא רבנו ולא כלום. אבל זה כבר לא היה שם.

מתחילה לפרוח - תודה, מה שכתבת הקל על הרגשתי. כמו משחק סימולציה עם נעמי. אם זה מה שהיא הייתה אומרת לי היה לי, אני חושבת, הרבה יותר קל לקבל את זה.

היי מיכל
חברתי ואני היום לא בקשר.
אני אוהבת אותה, מתגעגעת אליה חושבת עליה וגם חולמת עליה לפעמים.
אבל לא יכולה להיות איתה בקשר , קשה לי להיות בקשר איתה ואני מעדיפה לזכור את כל הנפלא שהיה מאשר להרגיש את הקושי (שלי ) הנוכחי.
אני מניחה שאת יודעת בהקבלה לסיפור שלך את מי אני מייצגת.
שיהיה בהצלחה

מיכל יקרה,

בפתיחת הדף כתבת בשורה הראשונה

בסמינר למורות פגשתי את נעמי. טיפוס שונה

אולי במילים טיפוס שונה נוצרת המשיכה . @}

לאיילת, ברור לי לוגית שאת צודקת. אבל בתכלס אני משקיעה במחשבות ובכמיהה לקשר עימה עדיין הרבה אנרגיה. אם כי לא כמו שלפני שנה.

טוב, אז תכלס, מה עכשיו? את לא יכולה להמשיך ולחזר אחריה. לא חשוב מה היו הסיבות "להתנתקות". שלך, שלה. לכן. תנסי לחשוב על זה במושגים של גבר-אישה. (מלפני החתונה...) כמה רצים אחרי מישהו גם אם מאוד רוצים אותו? וכמה אפשר לסבול עוד "משחקים"? עוברים הלאה, מחפשים קשרים חדשים. לא ממשיכים להשקיע אנרגיות שם. אם תוכלי בעתיד להחזיק איתה קשר "דליל" ולא אינטינסיבי בלי שתיפגעי מכך והדבר יתאים לך, אז טוב ויפה. אם לא אז לא. יש עוד דגים בים. אכזרי? מה לעשות. היא לא שם שם ולא תוכלי להכריח אותה.

מיכל, אני עדיין חושבת שזאת היתה קריאה לעזרה מצד נעמי ודותן ברגע שהם חשפו בפניכם את הבעיות שלהם. הם הרגישו מספיק נח אתכם כדי שתיראו מה קורה אצלם באמת ואולי באיזשהו מקום ציפו שתנסו לגשר או לפשר. נכון שרוב האנשים מעדיפים להתרחק במצב כזה, אך אני מרגישה שזה לא נכון. כאשר מערכות יחסים מתהדקות רואים גם את הצדדים הפחות יפים וכאן נמדדת החברות.
גם אצלנו היה מצב דומה. היתה הרבה מתיחות ביני לבין בן-זוגי ואחיו, במקום לתמוך בנו ובילדה שלנו, נטש אותנו עם הבעיות שלנו, ובמשך שנים אנחנו בקושי רואים אותו אצלנו בבית והיחסים הפכו מחמים וטובים לקרים ושטחיים.
זה בהחלט קשור לרגישויות הפרטיות שלנו. אח של בעלי חווה כל ילדותו מתיחות בין הוריו עד גירושיהם ולכן בהחלט אני יכולה להבין את התרחקותו מאיתנו מצד אחד, ומצד שני לא להבין בכלל, כי דווקא בגלל החוויה האישית שלו הוא יודע שעזרה מהצד יכולה מאוד לעזור.

אני כאן. תודה לכולכן על כל התגובות וההתייחסות שלכן.
לאיילת - אמנם נמאס לי לשמוע את הסיפורים האלה. לא הייתי ממש בסדר כאן. אני מודה. אבל את יודעת, אף אחד לא מושלם. עשיתי טעות ועד כמה שיכולתי תיקנתי הן ע"י השיחה עימה, והן ע"י זה שמאותה השיחה עמדתי לצידה לחלוטין (רק הפסקתי לחזור על עצמי כמו מנטרה: תתגרשי!), גם אחרי הגירושין.

גלי - טוב, מה רצית שנמשיך להיות הקהל של דותן להשפלות הללו? זה לא שאני, החברה שלה, ניתקה איתה קשר. למעשה מה שזה אומר זה שניתקנו עם דותן קשר (לא יצאנו יותר בזוגות, רק אני ונעמי).

מתחילה לפרוח - איך הדברים התפתחו עם החברה הטובה, טובה, טובה שלך?

שגית א. - חשבתי על זה כמה פעמים בעבר. אני מניחה שיש בזה מן האמת. יש לי כנראה חסך מסויים בקשר עם בעלי אם אני עד כדי כך כרוכה אחרי דמות חיצונית. אבל נראה לי, עד כמה שאני רואה מהכיסא שלי בתיאטרון הזה של החיים, שזה קיים אצל הרבה זוגות - שלאחד מבני הזוג (או אף לשניהם) יש חבר/ה מאוד טובים שעונים על צרכים רגשיים שבן/ת הזוג לא עונה. האידאל, אני מניחה, הוא שהכל היה מגיע בעסקת חבילה אחת בבן הזוג. אבל לא תמיד אפשר... אז עושים קומבינה...

בסופו של דבר התחלנו להמציא תרוצים לגבי יציאות ומפגשים משותפים.
זאת לא התנהגות חברית. לי מאוד מפריע שכאשר חבר או קרוב כלשהו מבין שיש בעיה כלשהי, הוא מתרחק במקום לנסות לעזור.

ואללה איילת. אבל איה מיכל?

היא היתה באותו הראש שלי, חוותה את אותן חוויות, קשיים, התלבטויות שאני חוויתי וממש נקשרתי אליה.
אבל זה בדיוק העניין נראה לי. אתן במקומות אחרים עכשיו. את יותר מידי מתחברת לה לעבר. אז שהיה כל כך יפה, הלימודים, הנישואין, הילדים. ואת המשכת בחיים "האידיאלים" היפים והמושלמים ואצלה הכל השתנה. אני כמובן מקצינה את הדברים.
אני מסתייגת מחריפות הדברים של גלי
היא אולי יותר מסוג האנשים שמשתמשים באנשים וזורקים אותם אחרי שנגמר להם אני לא חושבת שזה המצב ועכשיו אני אהיה קצת חריפה כלפייך. ממה שאני קוראת את לא בדיוק היית שם בשבילה.

אחרי כשבועיים היא שאלה אם אנחנו מתחמקים ממפגשים משותפים איתה
עד שלא יכולתי לשמוע את הסיפורים הללו יותר.
ואמרתי לה שכשהיא תתגרש שתיצור איתי קשר

אבל מנגד את כותבת באותה נשימה:
אני ונעמי נשארנו בקשר טלפוני קרוב, יומיומי. התראינו בתדירות של פעם בשבוע. השיחות והמפגשים עימה היו הכרחיים לי. היא הייתה כמו חמצן עבורי. מישהי שממש הבינה אותי

נהדר, היא כמו חמצן עבורך אבל את הסיפורים שלה לא יכולת לשמוע.
לא ביקורת, רק קצת נקודות למחשבה. איך זה נראה מהצד ואולי גם מהצד שלה.

גירושין הם טלטלה גדולה.
לפעמים מתגרש רוצה להניח מאחור יחד עם בן הזוג את כל מה שהיה בעולם הזוגי ההוא. אולי, עם כל הכאב, את שייכת אצלה לעולם שהיא מנסה לצמוח החוצה ממנו. אולי היא לא מודעת לזה שזה ככה, ולכן היא לא יכולה להסביר לך, רק להתחמק.

אני חושבת שהחברה שלך היתה צריכה לבוא ולדבר איתך ולא להתחמק ממך בצורה מאוד פוגעת. אם משהו לא מתאים לה אז היא יכולה לבוא ולהגיד ולדבר, ההיעלמויות האלה לא מתאימות לחברות של שנים. אני יודעת עד כמה זה כואב וקשה. אתן טיפוסיות שונות. היא אולי יותר מסוג האנשים שמשתמשים באנשים וזורקים אותם אחרי שנגמר להם. החיים מלמדים אותנו לא להיקשר לאנשים בצורה תלותית כזאת ואם זה קורה, צריך לעצור ובאמת לבדוק עם עצמנו את הצורך הזה.

גם לי היה סיפור דומה לפני כמה שנים... אז לא הייתי בכלל מודעת, ובכלל לא ראיתי את ההקשרים, אבל היום אני חושבת שהקשר עם החברה מילא לי חלל רגשי בקשר עם בעלי... אין לי מושג איך זה אצלכם, אבל יורה באפלה,,,

ואמרתי לה שכשהיא תתגרש שתיצור איתי קשר
אולי מרגישה שעזבת אותה כשהיא היתה צריכה אותך?

אך בשלב הזה הרגשתי שהיא כבר לא מוצאת בי עניין רב כמו בעבר.
היא במקום אחר, עוברת דברים אחרים. קשה לה, אתם אולי בזוגיות שלה מזכירים לה דברים שאין לה כרגע.
מצרפת למתחילה לפרוח שייתכן שהיא זקוקה למרחב. אני נתקתי קשרים עם חברים טובים כי הרגשתי שאנחנו במקומות אחרים. הרגשתי שהם לא יכולים (לא שהם לא רצו) להיות בשבילי היכן שהייתי. לא רבתי, לא ניתקתי לגמרי אבל הלכנו לכיוונים שונים. זה קורה בחיים. וזה גם קרה לי. אין בררה אי אפשר לקיים בכוח קשרים.
הגעתי לשלב שבו אני רוצה לפתוח את הקלפים ולומר לה כמה הדפוס הזה פוגע בי. שאני מאוד, מאוד לא רוצה לאבד אותה כחברה
אז קדימה תגידי לה! או תכתבי!

טוב....
אני מכירה את הנושא מקרוב... גם לי הייתה חברה טובה, טובה, טובה שכל כך אהבתי (ועדיין),
ואני יודעת מה זאת קירבה כל כך אינטימית וכל כך כייפית וכל כך בונה בין שתי חברות, עד היום אני כל כך מתגעגעת אליה
ומהמקום הזה אני רק יכולה לייעץ לך להרפות, לשחרר קצת את הקשר, כנראה שהיא זקוקה למרחב
שאת כרגע לא זקוקה לו, ועם הזמן היא תתגעגע ותרצה בקשר.
היא לא עונה לטלפונים...היא בסך הכל משדרת שהיא זקוקה לזמן לעצמה, למרחב
זה לא קשור אליך זה קשור אליה
הסיטואציה שלה בחיים השתנתה, ואם נרצה להודות בזה או לא, הגירושים הם תהליך רגשי סוחט
גם אם מבחוץ הכל נראה טוב- תני לה זמן היא פשוט זקוקה לזמן הזה לעצמה, לבנות לה חיים חדשים
שגוזלים המון אנרגיה ואז היא פחות פנויה אלייך ואל עוד כמה דברים.
שיהיה בהצלחה

שלום מיכל.
אין לי עצות חכמות לתת, רק @} .
הרשיתי לעצמי לרווח קצת את מה שכתבת כדי שיהיה קל יותר לקרוא.
מקווה שזה בסדר, אם לא- תגידי ואחזיר חזרה.

בסמינר למורות פגשתי את נעמי. טיפוס שונה. מהר מאוד נוצרה כימיה אדירה בינינו וגם בני הזוג שלנו הסתדרו מעולה זה עם זה, וככה חוויתי חברות אמיתית שכמוה לא ידעתי עד אז ומאז באנטנסיביות, ברמת העניין המשותף וההנאה מהמפגשים.
הקשר הזה הוסיף נדבך נהדר לזוגיות שלנו. הרבה אקשן. בנוסף לכימיה שהייתה קיימת למן הרגע הראשון, גם חוויות שהן ציוני דרך בחיים עברנו באותו זמן: התחתנו בטווח של כחודש אחת מהשניה, ילדנו שתינו בנים (בהפרש של שבוע זו מזו) התחלנו לעבוד בבתי ספר באותו זמן וכך לא היה אדם שהבין אותי טוב ממנה.
היא היתה באותו הראש שלי, חוותה את אותן חוויות, קשיים, התלבטויות שאני חוויתי וממש נקשרתי אליה. הייתי מחכה לשיחה היומית הטלפונית איתה ולמפגש שהיה בדרך כלל אחת ליומיים ולעיתים יותר. עם זאת צריך לציין שהנישואים של נעמי ודותן היו רצופי קשיים מההתחלה. עוד במהלך ההריון הם שקלו גרושים, והחליטו לתת לזה עוד צ'אנס בשביל הילד העתיד לבוא (היה מאוחר מדי מכדי לבצע הפלה).
במקביל, בעלי ואני התחלנו להיות עדים ליותר ויותר הטחות אשמה של דותן בנעמי. זה היה מעבר ללריב ולכבס כביסה מלוכלכת לידינו. זו הייתה השפלה שיטתית של נעמי מצד בעלה, כשאנחנו משמשים לו כקהל "את עושה בושות לעצמך", "טוב, עכשיו גם הם רואים כמה את..." בקיצור, לבעלי ולי היה מאוד, מאוד קשה לראות את זה.
האוירה הפכה להיות מאוד טעונה. חשנו אמפתיה רבה כלפי נעמי, בעוד דותן, בעלה, הלך ונראה לנו יותר מתעלל, יותר קיצוני. בסופו של דבר התחלנו להמציא תרוצים לגבי יציאות ומפגשים משותפים. אני ונעמי נשארנו בקשר טלפוני קרוב, יומיומי. התראינו בתדירות של פעם בשבוע. השיחות והמפגשים עימה היו הכרחיים לי. היא הייתה כמו חמצן עבורי. מישהי שממש הבינה אותי. השיחה איתה אף פעם לא הסתיימה משום שכבר מוצתה, אלא בשל השעה...
בקיצור, אחרי כשבועיים היא שאלה אם אנחנו מתחמקים ממפגשים משותפים איתה ועם דותן. אמרתי שכן. היא שאלה למה והשבתי לה משום שהיא ממש אישה מוכה (מילולית).
היא הבינה על מה אני מדברת. אך אמרה שהם כעת בתקופה קשה, לאחריה תבוא תקופה טובה... וכך זה נמשך. עד שלא יכולתי לשמוע את הסיפורים הללו יותר. על איך שהוא משפיל אותה, זה היה פשוט נורא. מה עוד שהרגשתי, ואני יודעת שזה נשמע מעוות, שבאיזשהו מקום היא נהנית מכל זה. ואז נפגשנו הסברתי לה איך אני מרגישה ואמרתי לה שכשהיא תתגרש שתיצור איתי קשר. אך הניתוק ממנה היה קשה לי מדי. זו הייתה הפעם הראשונה שהקשר שלנו חווה ניתוק. לא תיארתי לי שנפשי נקשרה בנפשה עד כדי כך. צלצלתי אליה. הסברתי שפשוט התגעגתי אליה מדי והיא מאוד חסרה לי. היא הסבירה כמה היא התגעגעה אלי גם. חידשנו את הקשר. היא המשיכה לספר לי על מעלליו של דותן, אני הקשבתי. פשוט הכלתי אותה.
לא נתתי לה עצות, כי העצה היחידה שיכולתי לתת לה היתה: תברחי. והרי כבר קלטתי שהיא לא מעוניינת לשמוע זאת. בתום חצי שנה מאז חידוש הקשר היא החליטה להתגרש (תודה לאל) ובהיותה בחורה כה חזקה, בעלת מוסר עבודה ובעזרת המשאבים הכלכליים שהועמדו לה מצד משפחתה היא רכשה דירה וחיה בתנאים טובים מאוד עם בנה.
עמדתי לצידה בכל התהליך הזה: בהקשבה, בעידוד, במתן עצות, במיתון הרוחות. אך בשלב הזה הרגשתי שהיא כבר לא מוצאת בי עניין רב כמו בעבר. אני המשכתי למצוא בה עניין, כמו בעבר. היא נמנעה מלענות לטלפונים שלי במשך תקופה ארוכה- של חצי שנה (ואח"כ המציאה כל מיני תירוצים אדיוטיים: הפלאפון לא עבד, לא הייתי בבית, לא מסרו לי, וכו'), ופתאום חזרה לחיי כאילו כלום, ואני כמו ממוגנטת אליה לא הייתי מסוגלת להגיד: "לא תודה. אני לא רוצה לחוות שוב את הכאב הזה שבנטישה שלך".
וכך חוזר חלילה, שוב היא נעלמת. שתבינו, הילדים שלנו בני חמש... הגעתי לשלב שבו אני רוצה לפתוח את הקלפים ולומר לה כמה הדפוס הזה פוגע בי. שאני מאוד, מאוד לא רוצה לאבד אותה כחברה. היא החברה הכי טובה שאי פעם הייתה לי וקשה לי להאמין שתהיה כזו כימיה עם מישהי אחרת, אך הסבל שהניתוק הזה גורם לי כל פעם מחדש הוא אדיר. הוא משאיר אותי, רגשית, באויר. אלא, שכבר תקופה מאוד ארוכה היא לא עונה לי לטלפונים.
מה קורה לי? מה אני כל כך כרוכה אחריה?נדבקת אליה? אני בנאדם מאוד חזק, עם כבוד עצמי, אבל איתה ירדו לי כל המגננות, ולא אכפת לי שאני ממש רודפת אחריה. היא כל כך חסרה לי. וכנראה שאני לא ממש חסרה לה. וקשה לי מאוד, מאוד להשלים עם זה. מה לעשות?