רק לומר שאני עוקבת וקוראת כאן בשקט בימים האחרונים.
מסיבותיי שלי הרגשתי במקביל מוצפת וגם מרוקנת מדי מכדי להגיב,
אבל רוצה שתדעו כל מה שנכתב פה ע"י כולכן - מאד מאד מאד מרגש אותי לקרוא
לבלוב יקרה - אני שמחה לשמוע שאת כבר במצב שאת מזדהה איתי -ונכנסת להלך הרוח של מי שזה כבר מאחוריה.....@}
שיר שלי - מה אומר.... המסע המפרך שלכם בענייני תיקון הלב נותן לי חת'כת פרספקטיבה.... לעומתכם המסע שלנו ממש נראה כמו יום כיף בלונה פארק.....
אני שולחת לכם הרבה תעצומות נפש לעבור את המבחנים שעוד עומדים לפניכם, באופן הטוב,המרפא והקל ביותר האפשרי.
אנא הרשי לי להעניק לך בזאת את מדבקת ההצטיינות העליונה "את גיבורה במיוחד" (דומה לזו שלבלוב רצתה לקחת לעצמה בא.ק.ג (-:)
ואני מעניקה בהזדמנות זו גם מדבקה חדשה ולא משומשת (-: לכל האמהות הגיבורות שכותבות פה בדף.
(אני מתנצלת מראש בפני כל האמהות שההתמודדות הזו נחסכה מהן, כי ברור שכל אמהות מזמנת מבחני אומץ למכביר-
אבל לעבור עם ילד שלך ניתוח לב פתוח זה לדעתי מבחן אומץ מיוחד במינו.....)
אימוש - שאלת לגבי הסבל של הילד בניתוח ואחריו- ראשית, באופן עקרוני-
לי הסבירו שככל שהילד/האדם פחות מבין מה עומדים לעשות לו, אז הוא פחות פוחד=פחות סובל.
כשפוחדים פחות אז גם ההתמודדות והתאוששות יותר מהירה.
אדם מבוגר שעובר ניתוח לב פתוח מאד חושש על עצמו ונזהר אחרי הניתוח, לפעמים יותר ממה שבאמת צריך.
ילד קטן לא יודע מה עבר עליו כשהיה מורדם ומונשם לכן לא יכול "להזדעזע" מזה.
ילד מתאושש וחוזר לתפקוד בדיוק בקצב שהוא מסוגל (וזה בדר"כ הרבה יותר מהר מאשר מבוגרים שעברו דבר דומה, ולא רק בגלל שהגוף הצעיר מתחדש יותר מהר)
יכולה לומר מנסיוני- הבת שלי הייתה בת כמעט 6 כשעברה את הניתוח.
כן, כאב לה כשהכניסו לה את הדבר זה שמשאיר את הווריד פתוח באשפוז. היא זוכרת את זה עד היום.
לא, היא לא פחדה מהניתוח עצמו.
אני מאמינה שבמהלכו היא לא הרגישה דבר. היא לא זוכרת ממנו
כלום.
כן, היה לה לא קל להתעורר בטיפול נמרץ עם כמה וכמה צינורות מחוברים לפניה וגופה. כל עוד אני הייתי שם לידה היא התמודדה עם זה מאד יפה.
גם את החלק הזה היא לא זוכרת בכלל, למרות שברור שהיו לה כאבים כלשהם (אני משערת שהם גם נותנים משככי כאבים לווריד)
באופן כללי, למרות הגיל ה"מתקדם" בו עברה את הניתוח, אני מבינה ממנה שהוא לא רשום אצלה בזכרון כטראומה.
היא אמנם ילדה שעושה דרמה מכל עניין רפואי קטן, אבל למיטב זכרוני היא הייתה כזו בלי קשר לניתוח.
היא לא במיוחד אוהבת אנשים עם חלוקים לבנים אבל גם לא נרתעת מהם בצורה חריגה.
אני יכולה רק לשער שילד צעיר יותר (כמו שלך) - אמנם אי אפשר להסביר לו את ההגיון מאחורי הדברים שעומדים לקרות לו, אבל אולי יכולת ההתמודדות וההחלמה של גופו ושל זכרונו תעזור לו לעבור את זה הרבה יותר קל ממה שאת יכולה לדמיין.
יכולה להעיד על עצמי, שבניתוח של הבת שלי, למרות שהיא עברה את זה פיזית- מי שהכי סבלה זו אני....
שולחת גם לך
אימוש חבילה מיוחדת של חיזוקים ומחשבות ריפוי שיעזרו לכם לעבור את כל שלפניכם בצורה הכי קלה וטובה.
רק לומר שאני עוקבת וקוראת כאן בשקט בימים האחרונים.
מסיבותיי שלי הרגשתי במקביל מוצפת וגם מרוקנת מדי מכדי להגיב,
אבל רוצה שתדעו כל מה שנכתב פה ע"י כולכן - מאד מאד מאד מרגש אותי לקרוא (())
[b]לבלוב[/b] יקרה - אני שמחה לשמוע שאת כבר במצב שאת מזדהה איתי -ונכנסת להלך הרוח של מי שזה כבר מאחוריה.....@}
[po]שיר שלי[/po] - מה אומר.... המסע המפרך שלכם בענייני תיקון הלב נותן לי חת'כת פרספקטיבה.... לעומתכם המסע שלנו ממש נראה כמו יום כיף בלונה פארק.....
אני שולחת לכם הרבה תעצומות נפש לעבור את המבחנים שעוד עומדים לפניכם, באופן הטוב,המרפא והקל ביותר האפשרי.
אנא הרשי לי להעניק לך בזאת את מדבקת ההצטיינות העליונה "את גיבורה במיוחד" (דומה לזו שלבלוב רצתה לקחת לעצמה בא.ק.ג (-:)
ואני מעניקה בהזדמנות זו גם מדבקה חדשה ולא משומשת (-: לכל האמהות הגיבורות שכותבות פה בדף.
(אני מתנצלת מראש בפני כל האמהות שההתמודדות הזו נחסכה מהן, כי ברור שכל אמהות מזמנת מבחני אומץ למכביר-
אבל לעבור עם ילד שלך ניתוח לב פתוח זה לדעתי מבחן אומץ מיוחד במינו.....)
[b]אימוש[/b] - שאלת לגבי הסבל של הילד בניתוח ואחריו- ראשית, באופן עקרוני-
לי הסבירו שככל שהילד/האדם פחות מבין מה עומדים לעשות לו, אז הוא פחות פוחד=פחות סובל.
כשפוחדים פחות אז גם ההתמודדות והתאוששות יותר מהירה.
אדם מבוגר שעובר ניתוח לב פתוח מאד חושש על עצמו ונזהר אחרי הניתוח, לפעמים יותר ממה שבאמת צריך.
ילד קטן לא יודע מה עבר עליו כשהיה מורדם ומונשם לכן לא יכול "להזדעזע" מזה.
ילד מתאושש וחוזר לתפקוד בדיוק בקצב שהוא מסוגל (וזה בדר"כ הרבה יותר מהר מאשר מבוגרים שעברו דבר דומה, ולא רק בגלל שהגוף הצעיר מתחדש יותר מהר)
יכולה לומר מנסיוני- הבת שלי הייתה בת כמעט 6 כשעברה את הניתוח.
כן, כאב לה כשהכניסו לה את הדבר זה שמשאיר את הווריד פתוח באשפוז. היא זוכרת את זה עד היום.
לא, היא לא פחדה מהניתוח עצמו.
אני מאמינה שבמהלכו היא לא הרגישה דבר. היא לא זוכרת ממנו [b]כלום[/b].
כן, היה לה לא קל להתעורר בטיפול נמרץ עם כמה וכמה צינורות מחוברים לפניה וגופה. כל עוד אני הייתי שם לידה היא התמודדה עם זה מאד יפה.
גם את החלק הזה היא לא זוכרת בכלל, למרות שברור שהיו לה כאבים כלשהם (אני משערת שהם גם נותנים משככי כאבים לווריד)
באופן כללי, למרות הגיל ה"מתקדם" בו עברה את הניתוח, אני מבינה ממנה שהוא לא רשום אצלה בזכרון כטראומה.
היא אמנם ילדה שעושה דרמה מכל עניין רפואי קטן, אבל למיטב זכרוני היא הייתה כזו בלי קשר לניתוח.
היא לא במיוחד אוהבת אנשים עם חלוקים לבנים אבל גם לא נרתעת מהם בצורה חריגה.
אני יכולה רק לשער שילד צעיר יותר (כמו שלך) - אמנם אי אפשר להסביר לו את ההגיון מאחורי הדברים שעומדים לקרות לו, אבל אולי יכולת ההתמודדות וההחלמה של גופו ושל זכרונו תעזור לו לעבור את זה הרבה יותר קל ממה שאת יכולה לדמיין.
יכולה להעיד על עצמי, שבניתוח של הבת שלי, למרות שהיא עברה את זה פיזית- מי שהכי סבלה זו אני....
שולחת גם לך [b]אימוש[/b] חבילה מיוחדת של חיזוקים ומחשבות ריפוי שיעזרו לכם לעבור את כל שלפניכם בצורה הכי קלה וטובה.
|L| |L| |L|