על ידי אילה_בשדה_הדגן* » 16 דצמבר 2006, 04:07
הי מיכלולה ,
גם אני רוצה למסור לך ולילדונת ד'ש וגם לחזק אותך ואת ההורים האחרים של ילדי הפוליפים - בלוטות - שקדים - נוחרים ולא ישנים טוב בלילה..
לי , כמו ל'אמא עכשיו ', היה פולפים , עברתי ניתוח בגיל 16.
אמא שלי טענה שאני עם הנחירות שלי מרעידה את יסודות הבנין.
היא שידרה לי , שאני מפריעה,בנוסף לזה שהיא כמובן דואגת, כמו שכל אמא פולניה צריכה.
דאגתי מי ירצה להתחתן איתי ככה. כמויות אין סופיות של נייר טואלט של פעם , שמשייף את העור של האף, הצטנניות חוזרות, בקיצור , לא כייף.
אין לי מושג אם זה חזר או לא, אבל נזלת יש לי לפעמים המון.
אני חושבת שאת הטיפול הנפשי שצריך לעבור , צריך לעבור דרך ההורה שדרכו עברה הבעיה.יש צורך בשינוי , הילד מבקש אותו , מזמין את ההורה לדרך חדשה ,למסע,ככה לי זה נראה.אולי זה מוגזם,ואני בטוחה שלא כל אחד יתחבר לזה.
כמו שכתבה 'אני אמא ', על העינין של מקום בבית / במשפחה /בעולם, אני מתחברת אליו מאוד.
אחד מההורים סוחב על הגב כזו תחושה .
חוסר הביטחון מעצב חיים שלמים.
אני מרגישה שאני לומדת לשים שתי רגלים על האדמה , ואם לצטט את המורה ליוגה הראשונה והמופלאה שהיתה לי , היא אמרה : " לנשום דרך כפות הרגלים".לפתוח את המרווחים בין האצבעות , לצמוח מתוך האדמה , לפרוש ידים לצדדים , לשפר את היציבה , לנשום , לשאוף , לנשוף.
אני מרגילה את הגוף שלי לנשום, כמו שבטוח לא נשמתי מעולם, עם כל החוגי התעמלות שלי .
את הדפוסים של המחשבה גם צריך לצרוב מחדש וזה עוזר.
הי מיכלולה ,
גם אני רוצה למסור לך ולילדונת ד'ש וגם לחזק אותך ואת ההורים האחרים של ילדי הפוליפים - בלוטות - שקדים - נוחרים ולא ישנים טוב בלילה..
לי , כמו ל'אמא עכשיו ', היה פולפים , עברתי ניתוח בגיל 16.
אמא שלי טענה שאני עם הנחירות שלי מרעידה את יסודות הבנין.
היא שידרה לי , שאני מפריעה,בנוסף לזה שהיא כמובן דואגת, כמו שכל אמא פולניה צריכה.
דאגתי מי ירצה להתחתן איתי ככה. כמויות אין סופיות של נייר טואלט של פעם , שמשייף את העור של האף, הצטנניות חוזרות, בקיצור , לא כייף.
אין לי מושג אם זה חזר או לא, אבל נזלת יש לי לפעמים המון.
אני חושבת שאת הטיפול הנפשי שצריך לעבור , צריך לעבור דרך ההורה שדרכו עברה הבעיה.יש צורך בשינוי , הילד מבקש אותו , מזמין את ההורה לדרך חדשה ,למסע,ככה לי זה נראה.אולי זה מוגזם,ואני בטוחה שלא כל אחד יתחבר לזה.
כמו שכתבה 'אני אמא ', על העינין של מקום בבית / במשפחה /בעולם, אני מתחברת אליו מאוד.
אחד מההורים סוחב על הגב כזו תחושה .
חוסר הביטחון מעצב חיים שלמים.
אני מרגישה שאני לומדת לשים שתי רגלים על האדמה , ואם לצטט את המורה ליוגה הראשונה והמופלאה שהיתה לי , היא אמרה : " לנשום דרך כפות הרגלים".לפתוח את המרווחים בין האצבעות , לצמוח מתוך האדמה , לפרוש ידים לצדדים , לשפר את היציבה , לנשום , לשאוף , לנשוף.
אני מרגילה את הגוף שלי לנשום, כמו שבטוח לא נשמתי מעולם, עם כל החוגי התעמלות שלי .
את הדפוסים של המחשבה גם צריך לצרוב מחדש וזה עוזר.