דף מעניין.

[u]אם יום אחד אזכה בגלגלים - אני מאוד אשמח לקחת אתי כמה טרמפיסטים [/u]
אהבתי...

[u]זה אחד המעשים הכי "סוחטי משאבים" שקיימים בעיניי, מבחינה אנושית - חברתית.[/u]
כל כך כל כך נכון. כבתו של מתאבד (אני מקווה שלא סדרתי) אני מרשה לעצמי לדבר על זה די בחופשיות ומאוד מקווה שאני לא דורכת על יבלות או פותחת פצעים.

בקשר לבחור מהסיפור העצוב עצוב של [po]תמרוש רוש[/po] שתי תגובות למעלה - עם כל התמיכה והאמפתיה שלי לסרבנות (אני בעד לחלוטין), קשה לי להאמין שההתאבדות היתה על רקע אידיאולוגי נטו. צריך הרבה יותר מזה בשביל לבצע מעשה כל כך אלים ו"לא טבעי". המון אנשים שדיברתי איתם סיפרו לי שבשלב זה או אחר בחייהם הם שקלו התאבדות ועדיין הרוב לא עושים את זה. אצל המעטים שכן קיים עוד משהו שאנחנו שבוחרים לחיות כנראה לעולם לא נבין. ככה נראה לי.

טובי - מחשבה מעניינת, אף פעם לא חשבתי על הזוית הזאת. לא ככה.

[u]מדוע אתה ממשיך לחיות? המעשה האנטי-כוחני ואנטי-נצלני ביותר הוא התאבדות. כך תפסיק לצרוך חמצן, מים, וחשמל, לזהם את הסביבה, להרגיז אנשים אחרים, לנצל חלשים ולסבול. את כל אלה תמשיך לעשות בחייך בעתיד, גם אם תשתדל להמעיט בהם. התאבדות לעומת זאת, מחזיקה את כל המינרלים שלך לטבע אחת ולתמיד - המעשה האלטרואיסטי האולטימטיבי. מה מונע אותך מלעשות זאת?[/u]

אם מתעקשים לבחון את מעשה ההתאבדות במונחי תועלת, אזיי , בעיניי התאבדות הוא אחד המעשים הכי מזיקים שקיימים לחברה מבלי נקודת חזרה. אדם הוא יצור חברתי, התאבדות שלו לא יכולה להיבחן רק בראי של תועלת ונזק לטבע אלא בעיקר במונחים חברתיים. אדם שמתאבד לעולם ישאיר את מכריו בתחושה של חוסר ותחושה של אשמה. גם אם זו לא בדיוק הכוונה של המתאבד... החיים של החברים והמשפחה שלו מאבדים לא רק את הנוכחות של המתאבד, אלא גם את המקום שלהם ביחס לחיים שלו. אין ספק שרגשות אשם, געגוע ועוד הן תחושות מאוד "נצלניות" גם אם לא התכוונת להם.


אם בוחנים את זה ביחס של ניצול, נזק, תועלת, וכו' - זה אחד המעשים הכי "סוחטי משאבים" שקיימים בעיניי, מבחינה אנושית - חברתית.

אם ככה אז אני בזרם של המרכבה הגדולה.
אם יום אחד אזכה בגלגלים - אני מאוד אשמח לקחת אתי כמה טרמפיסטים :-)

[u]התאבדות זה רע כי זה שלב מעבר אלים וכואב שעלול להוביל להתחלה מחדש גרועה[/u]
[po]גבינה תזוזתית[/po], (או [po]תזוזה גבינתית[/po]?), גם אני חושבת בדיוק את הדברים האלה על התאבדות, אבל עקרונית אני משתדלת לא לומר אותם כשאני לא יודעת מי מקשיב. לכ/י תדע/י על איזה יבלות אני דורכת...

אני זוכרת את הסיפור על המצפוניסט שכן שירת בצה"ל, התחיל ביחידה קרבית, ניהל דיאלוג (אפילו מוצלח) עם כל הסובבים אותו, הצליח להוציא פטור מנשיאת נשק והבטחה לשילוב בתפקיד לא-לוחמני, אבל בסוף הטירונות הוא התאבד. הוא כתב שהוא ממש לא רואה דרך לחיות בלי להיכנע למחזורי האלימות, ושהוא לא רואה מישהו שיעזור לו, שום אלטרנטיבה. אחר כך שמעתי ש"ההנהלה" לא קיימו את הבטחתם והתחילו שוב ללחוץ עליו בעניין הנשק, או משהו דומה. כל כך כאב לי הלב עליו.

אדם נפלא, שהיה יכול לתרום כל כך הרבה לזולת לפי ערכיו, שהיה יכול למצוא את האנשים שיתמכו בו ויחשבו כמוהו - וזה לא יצא. הוא לא הכיר. לא ידע למי לפנות. היה לבד. הרגשתי ממש פספוס אישי וכואב, שלא הייתי שם.

בהמשך למה [po]שתמרוש רוש[/po] כתבה

אולי זאת התפלצפות יתר, אבל קשה להמנע מדיון בודהיסטי בעניין, לפחות למי שמאמין שהמוות הוא לא סוף, אלא רק שלב מעבר.
התאבדות זה תמיד רע.
זה רע כי זה שלב מעבר אלים וכואב שעלול להוביל להתחלה מחדש גרועה
זה רע בגלל הסבל שנגרם למי שנשאר מאחור (מנסיון, אבא שלי התאבד לא מזמן)
זה רע כי הבנאדם פשוט משליך את כל הדברים החיוביים והמועילים שהתודעה שלו צברה.

זה מזכיר לי את ה"וויכוח" בין זרם המהאינה (המרכבה הגדולה) לבין זרם הטרוודה (דרך הזקנים, שמכונה גם המרכבה הקטנה, הינאיאינה) בבודהיזם.
ההבדלך ביניהם הוא שהמהאיניסטים מדגישים את הבודהיסטווה - מי שהגיע להארה, אבל לא עבר בשערי הנירוונה אלא שב אל החיים הארציים במטרה להיטיב עם כל היצורים החיים. עד שכולם זוכים להארה (ונהיים בודהות!) הבודהיסטווה ממשיך בחיים של בשר ודם.
בטרוודה השאיפה היא לגאולה אישית, הגעה לנירוונה, עזיבת חיי החומר, אבל גם היא מיטיבה עם הזולת. למה? כי מי שהגיע לנירוונה ועזב את גופו לא ירמוס עוד נמלים, לא יתחרה עם יצורים אחרים על מזון, לא ידרוך על עשבים וכו'. שהרי גם האנשים המודעים והמתחשבים ביותר פוגעים ביצורים אחרים פשוט על מנת לשרוד - כשנושמים, כשאוכלים, שנוסעים...

[u](התברר שהידיעה על הסכם השלום עם מצרים לא הגיעה עדיין לבסיס הצנחנים בנגב).[/u]
גם לא למצרים.
[u]והמטרה שלי? להבריא אותו. ליזום, להוביל, להיות דוגמא ומי יודע – אולי אפילו לנצח.[/u]
ממש דון קישוט :)

[u]מדוע אתה ממשיך לחיות? המעשה האנטי-כוחני ואנטי-נצלני ביותר הוא התאבדות. כך תפסיק לצרוך חמצן, מים, וחשמל, לזהם את הסביבה, להרגיז אנשים אחרים, לנצל חלשים ולסבול. את כל אלה תמשיך לעשות בחייך בעתיד, גם אם תשתדל להמעיט בהם. התאבדות לעומת זאת, מחזיקה את כל המינרלים שלך לטבע אחת ולתמיד - המעשה האלטרואיסטי האולטימטיבי. מה מונע אותך מלעשות זאת?[/u]

לי יש תשובה.
ההתאבדות שלי לא תשנה פסיק לאנשים שלא מכירים אותי, הם ימשיכו להיות אלימים או לא אלימים בדיוק כמו קודם (היא תצער עד עפר את האנשים שאוהבים אותי, אבל אפשר להתעלם לרגע מהפרט "השולי" הזה)
אבל המשך החיים, תוך שימת דגש מכוונת על התנהגויות של אהבה, עזרה לזולת, מודעות אקולוגית, חמלה, נדיבות ומשמעת עצמית פנימית בכל אלה - יכולים לחולל שינוי ניכר, אצל אנשים רבים שבאים אתי במגע.

האנטי-נצלניות של התאבדות היא מגוחכת, ונתמכת רק על ידי הטענה המגוחכת לא פחות ש"אי אפשר להימנע" מהתנהגויות נצלניות. או.קיי, אז ברמה הכי טהרנית באמת אי אפשר להימנע (אני עדיין אוכל חסה), אבל אפשר לשנות את התמונה כליל, כך שהאימפקט החיובי של מעשי יעלה פי כמה וכמה על השלילי.

אם כבר ת אז כל הציטוט


He who joyfully marches to music rank and file, has already earned my contempt. He has been given a large brain by mistake, since for him the spinal cord would surely suffice. This disgrace to civilization should be done away with at once. Heroism at command, how violently I hate all this, how despicable and ignoble war is; I would rather be torn to shreds than be a part of so base an action. It is my conviction that killing under the cloak of war is nothing but an act of murder.

אם כבר מדברים על איינשטין בהקשר הזה -

It is my conviction that killing under the cloak of war is nothing but an act of murder.

לקוח [url=http://www.heartquotes.net/Einstein.html]מדף עם ציטטות של אינשטיין[/url]

שני ציטוטים רלוונטים לדף

The pioneers of a warless world are the youth who refuse military service

The only rational way of educating is to be an example-- if one can't help it, a warning example

שניהם של איינשטיין

וואלה?, כנראה ש [po]אסור לומר[/po]

למה אי-אפשר? אני חושב שמצבי לימבו הם הדברים הכי מעניינים בחיים.

אי אפשר להשאיר את הדיון במצב הזה, נא לעורר את הדיון או למחוק את ההודעה.

רענן, דבריך מרשימים מאוד. אתה מבטא תובנות שנדיר למצוא בחברה בישראל.
אתה בוודאי מודע מאוד למקום החריג בו אתה נמצא, ולא צריך שבחים על האינטליגנציה והרגישות.

הרשה לי לאתגר אותך קצת. (הפסקה הבאה היא וכחנית ואין לקרוא את הדברים כפשוטם)
אם אתה רואה חרא בכל מקום, ונרתע ממיליטריזם, נצלנות וכוחנות - מדוע אתה ממשיך לחיות? המעשה האנטי-כוחני ואנטי-נצלני ביותר הוא התאבדות. כך תפסיק לצרוך חמצן, מים, וחשמל, לזהם את הסביבה, להרגיז אנשים אחרים, לנצל חלשים ולסבול. את כל אלה תמשיך לעשות בחייך בעתיד, גם אם תשתדל להמעיט בהם. התאבדות לעומת זאת, מחזיקה את כל המינרלים שלך לטבע אחת ולתמיד - המעשה האלטרואיסטי האולטימטיבי. מה מונע אותך מלעשות זאת?

(אם מישהו קורא דברים אלה ולא מוצא תשובה - נא לא להתאבד עדיין. יש המשך לדיון, ואולי תשובות בסופו).

אני עמדתי על דעתי הרבה יותר מאוחר ממך, רענן. כשהייתי בתיכון, עוד הייתי חדורת מוטיבציה והתלהבות להתגייס לצבא.
נצנוצי החשיבה העצמאית שלי הופיעו בשירות בחברון (חיילת אינתיפאדה א'), ואח"כ בקורס קצינות.
אני זוכרת את מורשות הקרב. למדנו על התנהלותם של קרבות מפורסמים, קיבלנו case studies לניתוח ו"שאבנו" מהם ערכים "חשובים": עמידה במטרות, מנהיגות, דוגמה עצמית, חברות, מוסריות.... אז התמרדתי בפעם הראשונה: בעצם כל מורשות הקרב הן פשלות שלא היו צריכות לקרות, שהעמידו אנשים במצבי אין ברירה (גבעת התחמושת). וה case studies נראו לי כ"כ שטחי ודוגמתי.
נקודת אור באה ממקור בלתי צפויי. שמענו הרצאה מפי קצין בכיר על לבנון. אותו קצין עמד בפנינו ואמר: "מה אתן חושבות, שחייל בלבנון שמסתער קדימה, חושב על המדינה שלו? על הציונות והלאום? על עמידה במטרות? שום כלום מהערכים הדגולים האלו. בשדה הקרב הפחד משתלט עליך. אתה קם ומסתער קדימה כי אתה מתבייש מהחבר שלידך. זה הכל. הערכתי את הדיווח הכנה שלו.

[po]עין הסערה[/po] -- כל עוד המרכז של הדף הוא החוויות שלי, הייתי מבקש להשאיר את שמו ככה. במידה (ובתקווה) שהדיון יתפתח אני אמשח לשנות את שמו ל"דיון על מליטריזם" או משהו בסגנון. חיוכים.

ענת, המון רגשות הזדהות עם דבריך. כמובן שהמלטיריזם מחינוך הוא מקיף -- מגיל צעיר ובתחומים רבים.
לצערי (מסיבות כלכליות בעיקר) אני לא מנוי ל"[po]באופן טבעי[/po]", הם ישנה דרך להשיג את המאמר המדובר בגירסא מקוונת כלשהי?

לעוד מאמרים ומחשבות על מליטריזם בחברה הישראלית (עם דגש רב על נושא החינוך) -- מומלץ האתר של תנועת [url=http://www.newprofile.org]פרופיל חדש[/url] התנועה לאיזרוח החברה בישראל.

תמיד לחייך
רענן

סיפורך עורר אצלי הזדהות. כשהייתי בתיכון שמענו אינספור סיפורי מורשת קרב, בנימה מלאת פאתוס וללא שום שאלות וספקות. אני זוכרת שהתעורר אצלי הספק בביקור בהר הרצל, כשמעל אחד הקברים אמר המורה לשל"ח (שדה-לאום-חברה, למי שלא מכיר) שהחיילים האלה, העד הרגע האחרון עמדה לנגד עיניהם טובת האומה והם השליכו חייהם מנגד, וכיוצא באלה. אז עלה בי הכעס, איך לקחו מהם את היותם בני אדם, נערים, והפכו אותם לנצח אך ורק לחיילים.
מאז אני ממשיכה להטיל ספק בסיפור שנהוג לספר, ותמיד לנסות לראות אותו מעוד זוויות.
בעלון [po]באופן טבעי[/po] האחרון כתבה [po]שלומית דור[/po] על אלימות במערכת החינוך ובכלל, בהשראת ספרה של מירטה פורמן "ילדות כמרקחה". הן מדברות על האופן שבו מחנכים את הילדים למיליטריזם כבר מהגן, איך מנחילים להם דפוסי התנהגות כוחניים ואלימים, גם אם ה"נושא השנתי" הוא חינוך לסובלנות.
כלומר, המיליטריזם מתחיל לא רק בטיול לבסיס הצנחנים או להר הרצל, אלא בעצם המפגש הכוחני של המורה עם התלמיד ושל הילד בתוך הקבוצה הענקית שנקראת בי"ס. זה מעניין מאוד. אנחנו קוראים על הספרטנים, שהיו ידועים לשמצה בכך שהם מחנכים את בניהם מגיל צעיר להיות חיילים, ומה אנחנו עושים?
יש כאלה שיגידו שאין ברירה, שבמציאות אלימה צריך לחנך ילד שילמד לעמוד על שלו, להשיב מלחמה, להרביץ יותר חזק. אבל אני מצטרפת אליך, רענן, בניסיון לשנות את פני המציאות, מלמטה.

מבלי לקחת חלק בדיון, אני ממליצה [b]בחום[/b] לשנות את שם הדף למשהו יותר קצר וקריא...

חברותיי בקהילת ''באופן טבעי''. מצורף מאמר שכתבתי, ופורסם ב[url=http://www.indymedia.org.il.]אינדימדיה-ישראל[/url] כולי תקווה שהמאמר הזה יהווה בסיס לדיון חכם על מליטריזם.
מילה אישית:
הרבה זמן לא נכנסתי לאתר וכולי צער על-כך. אני מבטיח (לעצמי, לא לכן) לחזור לקרוא את הדברים הכחמים מהאתר. החלטתי בימים אלו ממש לעשות את העבודה שלי בסוציולוגיה (יחידה חמישית) על נושא ה"חינוך הביתי".
אוהב את כולכן עד מאוד,
תמיד לחייך
רענן