על ידי תוספות_יוםטוב* » 16 ספטמבר 2003, 00:42
אני חייב. מתוך: "רשימות על מקום" של אריאל הירשפלד.
מהו הדבר הזה ה"ממולא"? מה פשר הנהייה המורכבת הזאת, התנועה אל ה"תוך"? כאן מתגנב ההבדל בין המיתוס המזרח-אירופי הצפון בממולאי הבשר והדגים שלו, לבין המיתוס המזרחי, הספרדי, הערבי, הים תיכוני. ממולאי המזרח התיכון הם משחק בהריון. התוך חבוי במעטה כמו גרעין בפרי וכמו תינוק ברחם. זהו הריון על כל חלקיו. יש בו מחדוות הזכר בשעת המשגל (הבשר החודר אל הפרי או הפרח אל הבשר) ויש בו מחדוות הערווה הנשית במשגל (מעטה הבשר העוטף את הפרח). יש בו משלמות ההתאמה שבין הפה לפיטמה המיניקה ומעיגול החיבוק החובק. יש בו אפילו ייצוג לפה האוכל. האם הזאת מעניקה בממולאיה גן תענוגות שלא ידענו כלל שידעה עליהם דברים כה מפורטים (ואולי ידענו, ואסור היה לנו לדעת).
...
ממולאי מזרח אירופה הם עצובים. הם מיתוס פסימי המפעיל את ההומור שבייאוש. דג ממולא דג. אתה רואה לנגד עיניך, בחתך, את תוכו של דג שאכל דג. אתה אוכל דג שאכל דג, אתה אוכל מעיים ממולאים ("המעיים היו מלאים מעיים ממולאים" כתב דוד אבידן). המטבח מביים את מעשה העיכול במאכליו. הגרונות הממולאים משחקים לפניך גרונות חנוקים מהתפטמות. הממולאים האלה הם מיצג של אכזריות שהפכה למאכל תאווה. מאכלי סבל שאין לו תקנה. האוכל נראה כמחזה-מוסר עתיק: הטורפים נטרפים ונטרפים הלאה עד אין סוף. הוסף לכך את שיטות הבישול המזרח אירופאיות המובילות הכל אל הצבע האפור והחום החיוור.
...
השוואות המטבחים הללו אינה באה להשפיל את זה האירופי. כמה מן המאכלים-סמלים של יהדות מזרח אירופה יכולים להיות יצירות גדולות באמת, ובמיוחד הגפילטע-פיש, אבל הפסימיות, הקול הפנימי המנסר בו מתחת למאור הפנים של החגים, היא של טרגדיה מתמדת.
אני חייב. מתוך: "רשימות על מקום" של אריאל הירשפלד.
[b]מהו הדבר הזה ה"ממולא"? מה פשר הנהייה המורכבת הזאת, התנועה אל ה"תוך"? כאן מתגנב ההבדל בין המיתוס המזרח-אירופי הצפון בממולאי הבשר והדגים שלו, לבין המיתוס המזרחי, הספרדי, הערבי, הים תיכוני. ממולאי המזרח התיכון הם משחק בהריון. התוך חבוי במעטה כמו גרעין בפרי וכמו תינוק ברחם. זהו הריון על כל חלקיו. יש בו מחדוות הזכר בשעת המשגל (הבשר החודר אל הפרי או הפרח אל הבשר) ויש בו מחדוות הערווה הנשית במשגל (מעטה הבשר העוטף את הפרח). יש בו משלמות ההתאמה שבין הפה לפיטמה המיניקה ומעיגול החיבוק החובק. יש בו אפילו ייצוג לפה האוכל. האם הזאת מעניקה בממולאיה גן תענוגות שלא ידענו כלל שידעה עליהם דברים כה מפורטים (ואולי ידענו, ואסור היה לנו לדעת).[/b]
[b]...[/b]
[b]ממולאי מזרח אירופה הם עצובים. הם מיתוס פסימי המפעיל את ההומור שבייאוש. דג ממולא דג. אתה רואה לנגד עיניך, בחתך, את תוכו של דג שאכל דג. אתה אוכל דג שאכל דג, אתה אוכל מעיים ממולאים ("המעיים היו מלאים מעיים ממולאים" כתב דוד אבידן). המטבח מביים את מעשה העיכול במאכליו. הגרונות הממולאים משחקים לפניך גרונות חנוקים מהתפטמות. הממולאים האלה הם מיצג של אכזריות שהפכה למאכל תאווה. מאכלי סבל שאין לו תקנה. האוכל נראה כמחזה-מוסר עתיק: הטורפים נטרפים ונטרפים הלאה עד אין סוף. הוסף לכך את שיטות הבישול המזרח אירופאיות המובילות הכל אל הצבע האפור והחום החיוור.[/b]
[b]...[/b]
[b]השוואות המטבחים הללו אינה באה להשפיל את זה האירופי. כמה מן המאכלים-סמלים של יהדות מזרח אירופה יכולים להיות יצירות גדולות באמת, ובמיוחד הגפילטע-פיש, אבל הפסימיות, הקול הפנימי המנסר בו מתחת למאור הפנים של החגים, היא של טרגדיה מתמדת.[/b]