יש לבן שלי (שנה וחצי) אשכים טמירים.
הרופא שלנו שלח אותנו לאולטרסאונד
וזה היה סיוט גמור.
חיכינו חיכינו בחדר ההמתנה, ובינתיים יצאנו בתורנות לטיולים במסדרון עם הפשוש
באחד הטיולים "תפסה" הזאתי של האולטרסאונד את זוט (בעלי) והפשוש וקראה להם לחדר.
אז הם נכנסו, ואיכשהו שכחו לקרוא לי גם.
פתאום אני שומעת זעקות שבר משהו לא נורמלי.
לא יכולתי להאמין שזה הבן שלי, כי מה, הם היו קוראים לי להיכנס, לא?
אופס.
נכנסתי, הוא צרח וצרח (אחר כך זוט סיפר לי שסיבת הצרחות היתה כי הוא לא רצה לשכב על הגב, עוד לפני שהבדיקה החלה)
אז ישר השתלבתי בעניינים, בלי זמן לחשוב, לעצור.
החזקתי אותו בגוף, בידיים, בזמן שזוט החזיק לו את הרגליים
שרתי לו שירים, סיפרתי לו סיפורים, וזה עזר כמו כוסות רוח למת.
הבדיקה לקחה שעות - או כך זה נראה... היה לה מאוד קשה למצוא את האשכים, ככל הנראה גם בגלל הבכי וההתנגדות. הם פשוט ברחו לה כל הזמן.
לא עלה על דעתי להניק
כלומר, עלה, לרגע אחד, אבל לא הייתי בטוחה... בתנוחה המוזרה הזאת... ובגיל הזה... ובגלל שלא הייתי שם מהתחלה.
בסוף זה נגמר, היא עשתה גם אולטרסאונד לכליות כשהוא בישיבה עלי וגם יונק, היה הרבה יותר רגוע.
היא אמרה שהיא רוצה לעשות את הבדיקה שנית, בנוכחות הרופאה, כדי לאשש את התוצאות, כי בגלל כל הבכי והכל, היא לא היתה בטוחה או משהו כזה... אני לא בטוחה (בנקודות האלה האנגלית נהיית עוד יותר שפה זרה)
אז הלכנו, עשינו פיפי, נחנו קצת וחזרנו לחדר.
הקטן התאושש במידה מופלאה - איך שיצאנו החוצה הוא נרגע והתחיל לשחק ולצחוק ולהשתובב.
חזרנו לחדר, הוא כמובן הבין עניין והתחיל לבכות שוב, אבל אז הייתי קצת יותר מוכנה, היה לי ספר עם מכוניות שמצאתי בחדר הממתנה, וגם הינקתי אותו כשהוא שכב על השולחן.
הוא ייבב בין שלוק לשלוק, אבל הרבה יותר רגוע. וגם הסתכל קצת בספר.
כל הזמן אמרתי לו שהוא צודק בהחלט, שזה לא כיף והוא רוצה ללכת, אבל חייבים. ועוד מעט זה ייגמר.
גמרנו, יצאנו תשושים לגמרי.
התוצאות הראו אשכים טמירים, הוא מן הסתם יצטרך ניתוח, ואני מנסה להכין את עצמי לבאות, להפיק לקחים. אני לחלוטין ובכלל לא הייתי מוכנה לסיטואציה הזאת, היא תפסה אותי לגמרי בהפתעה. אני לא רוצה להיות מופתעת יותר.
אז מה היה / יהיה אפשר לעשות במצב כזה?
- להיות אתו מהתחלה (גם אז הוא היה צורח, אבל אולי קצת פחות, והייתי יכולה לעשות דברים)
- להניק בלי להתבייש. גם בתנוחות מוזרות, גם בגיל שנתיים ושלוש!
- להביא צעצוע מנגן ומצפצף (עם כפתורים), מהסוג שאני בדרך כלל לא מכניסה הביתה . יש כאלה בשפע בחנות צדקה יד שניה שאני מכירה. ולתת לו את זה עם הכניסה לחדר, לפני שהבדיקה מתחילה. הוא מאוד אוהב אותם.
- להביא גם את אחד הספרים האהובים עליו. תירס חם או ביאליק.
- לדבר אתו? מה אפשר להגיד לילדון כל כך קטן? איך מסבירים? לפעמים אני שוכחת שהוא בנאדם מרוב שהוא קטן, בייחוד בסיטואציות חדשות (שאני עצמי לא כל כך יודעת איך ומה הולך להיות) ומתחילה להזיז אותו ממקום למקום ללא הסברים, כמו תינוק.
- מה עוד?
אני מאוד אשמח לשמוע מבעלות ניסיון, איך אפשר להיות עם הילד במצבים האלה בצורה הכי טובה שאפשר.
הוא ילד שמאוד משתף פעולה כשמסבירים לו או כשלסיטואציה יש איזשהו היגיון בעיניו, אבל הוא מאוד "נגד" ואנטי אם הוא לא מבין מה קורה או אם מנסים להכריח אותו... הוא יכול להתנגד ממש חזק ולצרוח בכל כוחו. הוא עוד לא למד
הלך רוח כנוע. יש לו אופי טוב. ממש טוב. בריא כזה. צריך למצוא את הדרך לעבוד
אתו ולא מעל הראש שלו, ואז זה קלי קלות. אם לא - חבל"ז.
אבל איך עושים את זה????????????
ואיך מתכוננים לניתוח? ולהרדמה הכללית? איך אפשר להרדים אותו כשהוא עלי? הם יסכימו? והם יסכימו שאני אהיה אתו כשהוא יתעורר? כל הטיפול בנושא הזה נעשה ב - Royal Children Hospital, בית חולים ייעודי לילדים, אבל בבדיקה הזאת לא הרגשתי שהבודקת באמת הבינה את כל הייחודיות של לבדוק פעוט. היא אמרה לי: "אם הוא יקום מהמיטה הוא לא ירצה לחזור ולשכב", מה שהיה שטות גמורה, כי בפעם השניה זה היה הרבה יותר קל, כי יכולתי להכין את עצמו ואותי קודם. אתם יודעים מה? אולי בכלל היא היתה צריכה להפסיק ולשאול אותי אם לדעתי יש דרך להרגיע אותו, כדי שהבדיקה תהיה יותר קלה לכולנו (גם לה היה מאוד מאוד קשה, תאמינו לי). הייתי אומרת לה! חבל שאנילא הפסקתי אותה כדי להתעשת ולהתחיל מחדש.
קראתי כבר את
הכנת פעוט יונק לניתוח וגם
אשך טמיר אבל אני מעדיפה לשאול את כל השאלות בדף אחד. (איך זה שעוד אין דף
ניתוחים לילדים ?)
יש לבן שלי (שנה וחצי) אשכים טמירים.
הרופא שלנו שלח אותנו לאולטרסאונד
וזה היה סיוט גמור.
חיכינו חיכינו בחדר ההמתנה, ובינתיים יצאנו בתורנות לטיולים במסדרון עם הפשוש
באחד הטיולים "תפסה" הזאתי של האולטרסאונד את זוט (בעלי) והפשוש וקראה להם לחדר.
אז הם נכנסו, ואיכשהו שכחו לקרוא לי גם.
פתאום אני שומעת זעקות שבר משהו לא נורמלי.
לא יכולתי להאמין שזה הבן שלי, כי מה, הם היו קוראים לי להיכנס, לא?
אופס.
נכנסתי, הוא צרח וצרח (אחר כך זוט סיפר לי שסיבת הצרחות היתה כי הוא לא רצה לשכב על הגב, עוד לפני שהבדיקה החלה)
אז ישר השתלבתי בעניינים, בלי זמן לחשוב, לעצור.
החזקתי אותו בגוף, בידיים, בזמן שזוט החזיק לו את הרגליים
שרתי לו שירים, סיפרתי לו סיפורים, וזה עזר כמו כוסות רוח למת.
הבדיקה לקחה שעות - או כך זה נראה... היה לה מאוד קשה למצוא את האשכים, ככל הנראה גם בגלל הבכי וההתנגדות. הם פשוט ברחו לה כל הזמן.
לא עלה על דעתי להניק :-(
כלומר, עלה, לרגע אחד, אבל לא הייתי בטוחה... בתנוחה המוזרה הזאת... ובגיל הזה... ובגלל שלא הייתי שם מהתחלה.
בסוף זה נגמר, היא עשתה גם אולטרסאונד לכליות כשהוא בישיבה עלי וגם יונק, היה הרבה יותר רגוע.
היא אמרה שהיא רוצה לעשות את הבדיקה שנית, בנוכחות הרופאה, כדי לאשש את התוצאות, כי בגלל כל הבכי והכל, היא לא היתה בטוחה או משהו כזה... אני לא בטוחה (בנקודות האלה האנגלית נהיית עוד יותר שפה זרה)
אז הלכנו, עשינו פיפי, נחנו קצת וחזרנו לחדר.
הקטן התאושש במידה מופלאה - איך שיצאנו החוצה הוא נרגע והתחיל לשחק ולצחוק ולהשתובב.
חזרנו לחדר, הוא כמובן הבין עניין והתחיל לבכות שוב, אבל אז הייתי קצת יותר מוכנה, היה לי ספר עם מכוניות שמצאתי בחדר הממתנה, וגם הינקתי אותו כשהוא שכב על השולחן.
הוא ייבב בין שלוק לשלוק, אבל הרבה יותר רגוע. וגם הסתכל קצת בספר.
כל הזמן אמרתי לו שהוא צודק בהחלט, שזה לא כיף והוא רוצה ללכת, אבל חייבים. ועוד מעט זה ייגמר.
גמרנו, יצאנו תשושים לגמרי.
התוצאות הראו אשכים טמירים, הוא מן הסתם יצטרך ניתוח, ואני מנסה להכין את עצמי לבאות, להפיק לקחים. אני לחלוטין ובכלל לא הייתי מוכנה לסיטואציה הזאת, היא תפסה אותי לגמרי בהפתעה. אני לא רוצה להיות מופתעת יותר.
אז מה היה / יהיה אפשר לעשות במצב כזה?
[list]
[*] להיות אתו מהתחלה (גם אז הוא היה צורח, אבל אולי קצת פחות, והייתי יכולה לעשות דברים)
[*] להניק בלי להתבייש. גם בתנוחות מוזרות, גם בגיל שנתיים ושלוש!
[*] להביא צעצוע מנגן ומצפצף (עם כפתורים), מהסוג שאני בדרך כלל לא מכניסה הביתה ;-). יש כאלה בשפע בחנות צדקה יד שניה שאני מכירה. ולתת לו את זה עם הכניסה לחדר, לפני שהבדיקה מתחילה. הוא מאוד אוהב אותם.
[*] להביא גם את אחד הספרים האהובים עליו. תירס חם או ביאליק.
[*] לדבר אתו? מה אפשר להגיד לילדון כל כך קטן? איך מסבירים? לפעמים אני שוכחת שהוא בנאדם מרוב שהוא קטן, בייחוד בסיטואציות חדשות (שאני עצמי לא כל כך יודעת איך ומה הולך להיות) ומתחילה להזיז אותו ממקום למקום ללא הסברים, כמו תינוק.
[*] מה עוד?
[/list]
אני מאוד אשמח לשמוע מבעלות ניסיון, איך אפשר להיות עם הילד במצבים האלה בצורה הכי טובה שאפשר.
הוא ילד שמאוד משתף פעולה כשמסבירים לו או כשלסיטואציה יש איזשהו היגיון בעיניו, אבל הוא מאוד "נגד" ואנטי אם הוא לא מבין מה קורה או אם מנסים להכריח אותו... הוא יכול להתנגד ממש חזק ולצרוח בכל כוחו. הוא עוד לא למד [po]הלך רוח כנוע[/po]. יש לו אופי טוב. ממש טוב. בריא כזה. צריך למצוא את הדרך לעבוד [b]אתו[/b] ולא מעל הראש שלו, ואז זה קלי קלות. אם לא - חבל"ז.
אבל איך עושים את זה????????????
ואיך מתכוננים לניתוח? ולהרדמה הכללית? איך אפשר להרדים אותו כשהוא עלי? הם יסכימו? והם יסכימו שאני אהיה אתו כשהוא יתעורר? כל הטיפול בנושא הזה נעשה ב - Royal Children Hospital, בית חולים ייעודי לילדים, אבל בבדיקה הזאת לא הרגשתי שהבודקת באמת הבינה את כל הייחודיות של לבדוק פעוט. היא אמרה לי: "אם הוא יקום מהמיטה הוא לא ירצה לחזור ולשכב", מה שהיה שטות גמורה, כי בפעם השניה זה היה הרבה יותר קל, כי יכולתי להכין את עצמו ואותי קודם. אתם יודעים מה? אולי בכלל היא היתה צריכה להפסיק ולשאול אותי אם לדעתי יש דרך להרגיע אותו, כדי שהבדיקה תהיה יותר קלה לכולנו (גם לה היה מאוד מאוד קשה, תאמינו לי). הייתי אומרת לה! חבל שאנילא הפסקתי אותה כדי להתעשת ולהתחיל מחדש.
קראתי כבר את [po]הכנת פעוט יונק לניתוח[/po] וגם [po]אשך טמיר[/po] אבל אני מעדיפה לשאול את כל השאלות בדף אחד. (איך זה שעוד אין דף [po]ניתוחים לילדים[/po] ?)