על ידי נאמנה_לעצמי* » 17 אפריל 2009, 00:24
דורון. דורון.
חשבתי עליו עכשיו בדרך הביתה מהדייט. יושב לי בלב אבל כבר פחות. הוא נעלם באיזשהו שלב. מאחר וכבר קרה בעבר שהוא נעלם לי לתקופות קצרות או ארוכות, זה כביכול אותו דבר, אבל זה לא. זה לא כי היה שם משהו שהתאדה. זה לא כי היו לי הרבה תובנות לגביו הפעם שלא היו לי בפעמים הקודמות שלא היה ביננו קשר, זה לא עוד פעם כי הפעם כמעט היה ביננו משהו ממשי. אני אומרת כמעט כי משהו בו היה לי מאד לא ממשי, הוא לא היה שלי לאף רגע, גם לא כששכבנו, בעיקר לא כששכבנו. כל כך רציתי אותו הרבה זמן. גם עכשיו אם הוא היה מופיע כאן הייתי אוהבת אותו. אולי הייתי מסלקת אותו או סתפ יושבת במרחק ומתנהגת עסקים כרגיל כי אני אישה שיודעת להדחיק היטב, אבל הייתי אוהבת אותו, בטח, איך אפשר שלא.
אז זה מהמרכז, נקרא לו גדי, בעצם חתך כי זה התמסמס, או אולי מסיבה אחרת.
מיד פצחתי בדייט עם מישהו שהיה איתי בקשר כבר לפני חודשיים ולא הצלחנו לממש דייט.
נורא קשה לי עם לאכזב, עם להגיד למישהו "אני לא מעוניינת"- אני תוהה מה ואיך להגיד לו. הוא איש נחמד וקצת התלהב ממני, לקראת סוף הפגישה אמר "את מאד חמודה" והוסיף גם "כמו בתמונה" וקירב אותי לחיבוק כשליוה אותי למכונית. הוא נראה בסדר גמור אבל מהשניה הראשונה היה לי ברור לגמרי שאני לא נמשכת אליו אפילו קצת ובהמשך הערב זה רק התחדד.
ופתאום אני מתגעגעת לגדי, לשיחות טלפון שהיו לנו כל ערב בשבועות האחרונים. לשקט הזה שלא חשבתי אם לצאת עם מישהו למרות שלא ממש קרה ביננו כלום, אבל היתה שם התחלה של משהו שנראה כאילו קורה כאן משהו. אני חושבת אם לא לנסות לעשות לו עוד שכנועים ודיבורים. מצד שני, אם זה לא מתאים זה לא יתאים גם אם ננסה עוד קצת, אז למה בכח.
נורא קשה לי להשיג דייט נורמלי. רק גברים שמבוגרים ממני בכ 10-15 שנים ונמצאים בקטע אחר לגמרי בחיים פונים אלי ברשת, וזה למרות שגם בתמונה אני נראית נהדר, וכשפוגשים אותי אז יש לי גם אישיות מלבבת. באמת. אני לא בטוחה אם כזה כיף לחיות איתי וכזה כיף להיות איתי במערכת יחסים, אבל לגבי הדברים שרואים בדייט ראשון או שני אני ממש בטוחה. חשבתי שאולי אמחק את הילדים, או אולי אחד מהם, ואוריד 5 שנים מהגיל בכל אתרי ההכרויות ויהיה לי יותר קל להשיג דייט. בפגישה הראשונה אני אוכל כבר לומר את האמת, רק ששקרים לא רק שעושים רושם רע הם גם לא כל כך טובים לקארמה.
החופש היה קשה עם הילדים, בעיקר עם הבת. היא חזרה לג'ננה שלה ואני הייתי חסרת סבלנות ביותר כי אם נגזר עלי להיות איתם 24 שעות ביממה, שזה ממש בסדר כי הם הילדים שלי, אני רוצה שהיממות יעברו בטוב ויש דברים שאני לא מוכנה אליהם. הייתי די חסרת סבלנות והטלתי אפילו עונשים פה ושם למרות שאני בכלל נגד עונשים, כי הרגתי שזה או אני או הם. נראה לי שהם כבר מתגעגעים לגן. עשו איזה גשר כאן בגנים, הוסיפו ימים בתחילת החופש, ולכן הגן יתחיל רק ביום א'. אם מישהו היה אומר לי שאתגעגע לעבודה וארצה שחופשת פסח תיגמר הייתי חושבת שהוא פסיכי.
היתה לי היום תובנה לגבי. אפשר להשליך אותה על היחס שלי לגברים ובכלל לעולם, נראה לי. בעצם זו לא תובנה, זה משהו שאני יודעת, אבל פתאום ראיתי את זה מונח לפני על המדפים בסופר.
הייתי בסופר. עם הילדים. מי אמר ילדה שצריכה פיפי באמצע תור נוראי בקופה, וילד שמבקש שתקני לו זה ותקני לו ההוא וזה כשיש לך בארנק איזה 40 שקל ושום רצון לגהץ כרטיס אשראי שגם ככה גוהץ קשות החודש על מוסכים וזה עוד לפני דברים אחרים.
אז ככה כשנכנסתי לסופר, קודם כל בחרתי עגבניות ואז עברתי למלפפונים. התחלתי לבחור מלפפונים ולהכניס לשקית (הבאתי מהבית שקית, בשביל האקולוגיה) ולידי עמד איש ובחר גם הוא מלפפונים. בלי שרציתי העין שלי קלטה איך הוא בוחר לעומת איך אני בוחרת. אני לוקחת מלפפון, מסתכלת עליו, ממששת, אם נראה לי, מכניסה לשקית. הוא לוקח ישר שניים-שלושה ביד, בלי לברור יותר מדי ומכניס לשקית. בקושי מסתכל עליהם.
האמת היא שאפקט העדר עבד עלי: אם הוא לא היה שם תהליך הבחירה היה לוקח לי פי 3 זמן, אבל איכשהו בזכותו מיהרתי קצת. עדיין הסתכלתי מה אני לוקחת אבל לא הקדשתי לזה תשומת לב מדוקדקת כמו תמיד.
מצחיק. ככה אני בחיים, כל דבר, גם פעוט בחשיבותו כמלפפון (ונכון, חשוב מה אוכלים, בהחלט) נבדק לאיטו מכל צדדיו. עד שהחלטתי אם גדי מוצא חן בעיני או לא בר איבדתי אותו לגמרי.
פעם, עוד לפני שהיו לי ילדים, חברה הסתלבטה עלי. היא אמרה שהיא מדמיינת אותי מתאהבת: "כן" את תאמרי לבחור "אני אבוא אליך בעוד 3-4 ימים"... מה שהיא לא ידעה אז הוא שהיה אז חבר משותף לי ולה שהייתי דווקא מאד בעניין שלו וקפצתי לכל פיפס שלו ובהחלט באתי גם באתי, עד שהבנתי שזה בזבוז זמן מוחלט ולמעלה מזה. ובכל זאת, בגדול, אני חושבת שהיא צדקה, אבל אני פשוט לא יודעת איך אחרת.תמיד לוקחת את הזמן כאילו כולם יחכו לי ומפספסת. ועל הילדים אני כועסת כשהם נמרחים שעות וחושבים שאם הם יצאו מהבית 3 שעות אחרי כולם עוד יחכו להם.
אם נחזור לרגע לדורון, הילדים שואלים עליו מדי פעם. הקטנה אומרת "הבטחת שנלך אליו והוא יראה לנו את X " ואני מתחמקת ומעבירה נושא.
כשאני קוראת את הפוסט הזה אחורה אני מרחמת על עצמי. כמה ריק לעבור מגבר לגבר, מדייט לדייט. כמה אני רוצה בית ומשפחה וילדים שמרגישים שייכים ולא מחפשים את עצמם ומרגישים תלושים כמו עכשיו כשאני העוגן היחד שלהם בעולם ואני משתדלת כל כך להיות יציבה עד שאני שוכחת לפעמים להיות שמחה או לתת מקום גם לדברים אחרים, יותר נעימים וכייפיים.
דורון. דורון.
חשבתי עליו עכשיו בדרך הביתה מהדייט. יושב לי בלב אבל כבר פחות. הוא נעלם באיזשהו שלב. מאחר וכבר קרה בעבר שהוא נעלם לי לתקופות קצרות או ארוכות, זה כביכול אותו דבר, אבל זה לא. זה לא כי היה שם משהו שהתאדה. זה לא כי היו לי הרבה תובנות לגביו הפעם שלא היו לי בפעמים הקודמות שלא היה ביננו קשר, זה לא עוד פעם כי הפעם כמעט היה ביננו משהו ממשי. אני אומרת כמעט כי משהו בו היה לי מאד לא ממשי, הוא לא היה שלי לאף רגע, גם לא כששכבנו, בעיקר לא כששכבנו. כל כך רציתי אותו הרבה זמן. גם עכשיו אם הוא היה מופיע כאן הייתי אוהבת אותו. אולי הייתי מסלקת אותו או סתפ יושבת במרחק ומתנהגת עסקים כרגיל כי אני אישה שיודעת להדחיק היטב, אבל הייתי אוהבת אותו, בטח, איך אפשר שלא.
אז זה מהמרכז, נקרא לו גדי, בעצם חתך כי זה התמסמס, או אולי מסיבה אחרת.
מיד פצחתי בדייט עם מישהו שהיה איתי בקשר כבר לפני חודשיים ולא הצלחנו לממש דייט.
נורא קשה לי עם לאכזב, עם להגיד למישהו "אני לא מעוניינת"- אני תוהה מה ואיך להגיד לו. הוא איש נחמד וקצת התלהב ממני, לקראת סוף הפגישה אמר "את מאד חמודה" והוסיף גם "כמו בתמונה" וקירב אותי לחיבוק כשליוה אותי למכונית. הוא נראה בסדר גמור אבל מהשניה הראשונה היה לי ברור לגמרי שאני לא נמשכת אליו אפילו קצת ובהמשך הערב זה רק התחדד.
ופתאום אני מתגעגעת לגדי, לשיחות טלפון שהיו לנו כל ערב בשבועות האחרונים. לשקט הזה שלא חשבתי אם לצאת עם מישהו למרות שלא ממש קרה ביננו כלום, אבל היתה שם התחלה של משהו שנראה כאילו קורה כאן משהו. אני חושבת אם לא לנסות לעשות לו עוד שכנועים ודיבורים. מצד שני, אם זה לא מתאים זה לא יתאים גם אם ננסה עוד קצת, אז למה בכח.
נורא קשה לי להשיג דייט נורמלי. רק גברים שמבוגרים ממני בכ 10-15 שנים ונמצאים בקטע אחר לגמרי בחיים פונים אלי ברשת, וזה למרות שגם בתמונה אני נראית נהדר, וכשפוגשים אותי אז יש לי גם אישיות מלבבת. באמת. אני לא בטוחה אם כזה כיף לחיות איתי וכזה כיף להיות איתי במערכת יחסים, אבל לגבי הדברים שרואים בדייט ראשון או שני אני ממש בטוחה. חשבתי שאולי אמחק את הילדים, או אולי אחד מהם, ואוריד 5 שנים מהגיל בכל אתרי ההכרויות ויהיה לי יותר קל להשיג דייט. בפגישה הראשונה אני אוכל כבר לומר את האמת, רק ששקרים לא רק שעושים רושם רע הם גם לא כל כך טובים לקארמה.
החופש היה קשה עם הילדים, בעיקר עם הבת. היא חזרה לג'ננה שלה ואני הייתי חסרת סבלנות ביותר כי אם נגזר עלי להיות איתם 24 שעות ביממה, שזה ממש בסדר כי הם הילדים שלי, אני רוצה שהיממות יעברו בטוב ויש דברים שאני לא מוכנה אליהם. הייתי די חסרת סבלנות והטלתי אפילו עונשים פה ושם למרות שאני בכלל נגד עונשים, כי הרגתי שזה או אני או הם. נראה לי שהם כבר מתגעגעים לגן. עשו איזה גשר כאן בגנים, הוסיפו ימים בתחילת החופש, ולכן הגן יתחיל רק ביום א'. אם מישהו היה אומר לי שאתגעגע לעבודה וארצה שחופשת פסח תיגמר הייתי חושבת שהוא פסיכי.
היתה לי היום תובנה לגבי. אפשר להשליך אותה על היחס שלי לגברים ובכלל לעולם, נראה לי. בעצם זו לא תובנה, זה משהו שאני יודעת, אבל פתאום ראיתי את זה מונח לפני על המדפים בסופר.
הייתי בסופר. עם הילדים. מי אמר ילדה שצריכה פיפי באמצע תור נוראי בקופה, וילד שמבקש שתקני לו זה ותקני לו ההוא וזה כשיש לך בארנק איזה 40 שקל ושום רצון לגהץ כרטיס אשראי שגם ככה גוהץ קשות החודש על מוסכים וזה עוד לפני דברים אחרים.
אז ככה כשנכנסתי לסופר, קודם כל בחרתי עגבניות ואז עברתי למלפפונים. התחלתי לבחור מלפפונים ולהכניס לשקית (הבאתי מהבית שקית, בשביל האקולוגיה) ולידי עמד איש ובחר גם הוא מלפפונים. בלי שרציתי העין שלי קלטה איך הוא בוחר לעומת איך אני בוחרת. אני לוקחת מלפפון, מסתכלת עליו, ממששת, אם נראה לי, מכניסה לשקית. הוא לוקח ישר שניים-שלושה ביד, בלי לברור יותר מדי ומכניס לשקית. בקושי מסתכל עליהם.
האמת היא שאפקט העדר עבד עלי: אם הוא לא היה שם תהליך הבחירה היה לוקח לי פי 3 זמן, אבל איכשהו בזכותו מיהרתי קצת. עדיין הסתכלתי מה אני לוקחת אבל לא הקדשתי לזה תשומת לב מדוקדקת כמו תמיד.
מצחיק. ככה אני בחיים, כל דבר, גם פעוט בחשיבותו כמלפפון (ונכון, חשוב מה אוכלים, בהחלט) נבדק לאיטו מכל צדדיו. עד שהחלטתי אם גדי מוצא חן בעיני או לא בר איבדתי אותו לגמרי.
פעם, עוד לפני שהיו לי ילדים, חברה הסתלבטה עלי. היא אמרה שהיא מדמיינת אותי מתאהבת: "כן" את תאמרי לבחור "אני אבוא אליך בעוד 3-4 ימים"... מה שהיא לא ידעה אז הוא שהיה אז חבר משותף לי ולה שהייתי דווקא מאד בעניין שלו וקפצתי לכל פיפס שלו ובהחלט באתי גם באתי, עד שהבנתי שזה בזבוז זמן מוחלט ולמעלה מזה. ובכל זאת, בגדול, אני חושבת שהיא צדקה, אבל אני פשוט לא יודעת איך אחרת.תמיד לוקחת את הזמן כאילו כולם יחכו לי ומפספסת. ועל הילדים אני כועסת כשהם נמרחים שעות וחושבים שאם הם יצאו מהבית 3 שעות אחרי כולם עוד יחכו להם.
אם נחזור לרגע לדורון, הילדים שואלים עליו מדי פעם. הקטנה אומרת "הבטחת שנלך אליו והוא יראה לנו את X " ואני מתחמקת ומעבירה נושא.
כשאני קוראת את הפוסט הזה אחורה אני מרחמת על עצמי. כמה ריק לעבור מגבר לגבר, מדייט לדייט. כמה אני רוצה בית ומשפחה וילדים שמרגישים שייכים ולא מחפשים את עצמם ומרגישים תלושים כמו עכשיו כשאני העוגן היחד שלהם בעולם ואני משתדלת כל כך להיות יציבה עד שאני שוכחת לפעמים להיות שמחה או לתת מקום גם לדברים אחרים, יותר נעימים וכייפיים.