יופי! (לא על החאליק, על הספה :-) )

[u]אבל סיפור טוב, לא?[/u]
כן (-:
חייבת להודות שאצלינו הם לא קשיי תפיסה, פשוט כל כך רחוקים, שעד שמתראים עם הילדות זה תמיד סימפוזיון שלם, שלא היה לי נעים לעמוד באמצע. כשאני חושבת על זה אף פעם לא ממש ביקשתי לא להביא מתנות, רק מירמרתי ביני לביני.
חובה קטנה לדף הזה: ענין הכורסא עבר כך: (משתמשת בשפת המסעדה הניידת)
בכורה, את יודעת שמחר קטנה תקבל כורסת טלויזיה ליומולדת מסבתא?
בכורה: יופי. אל תדאגי אמא היא בטוח תשתף אותי
וככה כמובן גם היה. איזה נודניקית אני.
(זה לא היה ככה עם עוגת היומולדת אבל יאללה, חאליק. אני מבחינתי לעסתי את הנושא מספיק (-: )

ביום שישי חגגנו יום הולדת לקטנה. קניתי שתי חבילות של מדבקות- אחת שהגדולה תתן לקטנה (מתנה ממנה לקטנה), ועוד אחת לגדולה. הקטנה קיבלה המון מתנות, גדולות יפות וצבעוניות. אבל היא ממש לא שמה לב לזה. למה? כי היא הייתה מאוד עסוקה בלהדביק את המדבקות על כל מיני דברים בבית של סבתא. גם הגדולה התלהבה כל כך מהמדבקות, ומזה שיש לה מתנה לתת לקטנה, שהיא לא התרגשה בכלל מהמתנות (לא התרגשה במובן הרע של המילה, כי היא דווקא מאוד התרגשה ושמחה, רק לא היה משבר כמו שציפיתי שיהיה).
אני לא ממש סגורה על מה הפואנטה של הסיפור, אבל סיפור טוב, לא? (או לפחות קשור לדף...)
ענת, אני מאוד מאוד מזדהה עם הגישה שלך להצפת מתנות, וגם בשבילי התגובה של יונת הביאה איזה רוגע חדש. זה מכעיס אותי נורא תמיד, אבל אני מרגישה שמכיוון שאין מה לעשות, אין, כי אני לא הולכת לחנך את כל העולם כל הזמן (וזה מה שזה ידרוש, חמותי וגיסתי מאוד קשות תפיסה), אז עדיף פשוט להרפות, לקבל את זה בתור עוד אחד מהדברים המבאסים שהעולם שלנו מכיל בתוכו, ולקוות לטוב. לזכור שזה לא [b]עד כדי כך[/b] מהותי.

מצאתי פתרון.
ימי ההולדת שלהן בהפרש של שלושה ימים, כך שבכל מקרה החגיגה משותפת אבל המתנות נפרדות.. מובן מאליו שכל אחת בטוחה שהמתנות של השניה הרבה יותר מעניינות, אבל בינתיים הן חיות זו עם זו בשלום ובנחת (-:

אנחנו ביקשנו שלימי הולדת, אם קונים מתנה לבעל השמחה, אם אפשר לקנות משהו קטנטן (אפילו מדבקות זה יופי, או חוברת צביעה) בתוספת למתנה שהשני הזמין. אי אפשר לקנות מתנה ב 80 שקלים לשניהם. זה יקר. עוד מעט יהיו ארבעה ילדים, אז להוציא 50 שקלים 4X בכל אחד מימי ההולדת? לא ולא.
כמובן שאני גם לא רוצה שהם יבקשו מתנות יקרות, אבל אם זה בכל זאת יצא יקר, אני ממש לא מצפה שיקנו משהו לאחים. מספיק בהחלט משהו קטנצ'יק. לעתים מחזיק מפתחות שיקבל הילד שלא חוגג יום הולדת יכול לעשות צרות גדולות מאוד, כך שזה בכלל לא חשוב מה המתנה, אלא קנאה הרבה יותר עמוקה שיוצאת החוצה.

אבל מיניקה עם יוד. יונק ינק מאמו המינקת.

ילדי קבלו מחמותי דמי חנוכה. הם הלכו לחנות וקנו מה שחפצו. הם חזרו עם 4 חרבות זהות לחלוטין. את חושבת שזה חסך מריבות? מהר מאוד הם רבו של מי החרב הזו ושל מי זו, תוך שעות חרב אחת קבלה דפיקה כאן והשניה שם, והמריבות התמשכו והתמשכו, עד אשר הם הרסו את החרבות כמעט לגמרי, ואז כבר לא היה על מה להתווכח.

כאשר את קונה מתנות זהות לגמרי לילד בן שנתים וילד בן שש, את עלולה להתעלם מצורך של אחד מהם. ילדי בן השש אינו משחק באותם משחקים כילדי בן השנתיים. אני תמיד מדגישה בפניהם למה המתנה מיוחדת רק בשבילם ומיועדת להם, ואח,כ מציעה להם לשתף את האח האחר במשחק.

לרגל הברית של חגי, קבלנו הרבה מאוד מתנות לגדולים, ולא היו כאן סצינות כלשהן. הילדים שחקו כל אחד במתנותיו ומהר מאוד עברו לשחק אחד עם השני במתנות שכל אחד קבל וזהו. הואיל ואני מאמינה בשיתוף בין האחים אני מתיחסת כך גם לחפצי וגם לחפציהם, ועצם ההתיחסות אל החפצים כקומונה, יוצרת בד"כ אוירה של חוסר מתח.

[u]ואיך לעזאזל כותבים קינאה? עם י' או בלי י'? הלכתי וערכתי את כל היודים כי כל הזמן הרגשתי שכתבתי קינואה ואז ראיתי שכתבו פה עם י'. לא עורכת עוד פעם![/u]
קנאה, בלא י'. בסדר, אני אערוך, אבל בבוקר, טוב?
>סמדר נהנית מקריאת הדף, אבל לצערה ממש אין לה מה לתרום לנושא, אז היא מתנדבת לתרום עריכה<

תודה. את מפזרת עננים. אני מבינה עכשיו יותר בחדות שזו לא הכמות שמפריעה, כמו ההתרגשות שנוצרת, שאין בה שמחה אמיתית אלא מתח.

[u]נגיד שאת יושבת ומיניקה או קוראת סיפור לילד שלך ופתאם מתחיל רעש מבהיל מתחת לחלון. שני אנשים פורצים בצעקות, כלי עבודה כבד מתחיל לפעול פתאם ברעש עצום, והילד קופץ ונבהל. גם כאן, אין לך אחריות על התחושה שלו. אפשר להבין למה אני משווה את זה להצפת מתנות?[/u]

את טוענת שמתנות עלולות לגרום להצפה חושית. אני חולקת על דעתך. לדעתי אם משהו גורם להצפה זה לא המתנות, אלא אולי מה שמסביב. (היחס שלך? היחס של נותני המתנות?) אני אשמח לפרוש בפניך את הראיות העובדתיות באופן אישי, ותאמיני לי שיש... :-)

[u]בעיית הצפת מתנות: אני מרגישה שהרבה זה לא טוב. זה מערער שלוות נפש וזה מעורר תחושת רעב שאינו יודע שובעה.[/u]

שוב, אני לא מאמינה שזה השפע. באותה מידה זה יכול ליצור תחושה של חוסר אכפתיות כלפי המתנות. אם משהו מערער את שלוות הנפש, זה כנראה לא המתנות אלא משהו אחר.

ואיך לעזאזל כותבים קנאה? עם י' או בלי י'? הלכתי וערכתי את כל היודים כי כל הזמן הרגשתי שכתבתי קינואה ואז ראיתי שכתבו פה עם י'. לא עורכת עוד פעם! (-:

יונת כתבת: [u]אבל אין לך אחריות על התחושה שלהן.[/u]
נגיד שאת יושבת ומיניקה או קוראת סיפור לילד שלך ופתאם מתחיל רעש מבהיל מתחת לחלון. שני אנשים פורצים בצעקות, כלי עבודה כבד מתחיל לפעול פתאם ברעש עצום, והילד קופץ ונבהל. גם כאן, אין לך אחריות על התחושה שלו. אפשר להבין למה אני משווה את זה להצפת מתנות?
ובכלל, יש לעשות קצת סדר והפרדה בבעיות כאן:
[list]
[*] בעיית מתנת יומולדת רק לבעל היומולדת, (נראה לי די סביר שרק בעל השמחה יקבל, ומקסימום יהיו מתנות ניחומים)
[/list]

[list]
[*] בעיית מתנות לא זהות לשני אחים, כשאין "סיבה מיוחדת" למתנות והמתנות לא נבחרות לפי בקשת או צרכיו של הילד אלא באות כ"הפתעה" .
[/list]
(נראה לי שזה מכניס מתח יותר משמחה, ותהרגו אותי אם אני מבינה מה שרובכם אמרתם, שהשוויון במתנות גורם לתחושת אי שוויון.)
מישהו יכול להסביר לי מה זה אומר? אני לא מתכוונת למצב אותו תיארה [po]צפי ג[/po] עם השמלות השנואות והאקורדיון, שזה מצב אחר לגמרי. אני מתכוונת לאוטו ירוק מול בובה ורודה. לסרט לשיער מול חוברת צביעה. מבינים אותי?
מנסיון כאן, כשהן קיבלו את אותו הדבר תמיד היתה תחושה של סיפוק ורוגע. לא מבינה איך הדשא של השכן נכנס כאן , כרמית, [u]כי אי אפשר תמיד לתת אותו דבר בדיוק, באותה כמות_ , למה, בעצם? מדובר במתנות הפתעה של מישהו שבא לביקור! _אם רגילים שכל אחד מקבל לפי צרכיו / רצונותיו / ... ולאו דווקא אותו דבר, מתרגלים להתייחס לכל אחד לפי מה שהוא, ולא לצפות לקבל אותו דבר.[/u] שוב, מדובר במתנות הפתעה, לא בקניות לפי צרכים או דרישה של הילדים.

[list]
[*] בעיית הצפת מתנות: אני מרגישה שהרבה זה לא טוב. זה מערער שלוות נפש וזה מעורר תחושת רעב שאינו יודע שובעה. אפשר לתת משהו הכי קטן ופשוט וסמלי, שיתקבל בתחושה של שמחה ותודה וגם אולי יעורר בילד רצון לתת בעצמו משהו במידות יכולתו. הנתינה החד כיוונית של המון דברים נורא מיוחדים לא משאירה לו מקום להיזכר שגם הוא יכול לתת משהו , דבר שבתנאים של "שקט מתנתי" היה עולה באופן טבעי, אני חושבת. (אנחנו לא המצאנו שזה "יפה" גם לתת . הנאת הנתינה קיימת בילדים קטנים באופן נקי .)
[/list]

וזה מביא אותי לענין הקנאה. טעות. טעיתי. המילה קנאה בילבלה פה את הכל. הבנתי את זה כשקראתי מה כתבה [po]צפי ג[/po] :

[u]לדעתי, קנאת אחים היא נורמלית לגמרי. למה שילדה בת 6 לא תקנא באחותה בת השנתיים, לא על חפצים, אלא על עולם של יחידות שאבד לה?[/u]

בדיוק! זוהי קנאה נורמלית שיש לה מקום ואין צורך או יכולת להתערב ולגונן שם. שם יש תהליך טבעי ובריא לעבור. עם תמיכה אבל בלי אפשרות למנוע .
אבל המתח (שזו המילה שהבנתי שצריכה להחליף את המילה קנאה), המתח שמעוררים חפצים הוא כן בר פיקוח. הוא כן באחריותינו. כמו שתחושת הבהלה של הילד מהכלי הכבד היא לא באחריותנו, אבל באחריותנו לקום ולסגור את החלון.

ציפי ,[u]'כל אחד לפי צרכיו, כל אחד לפי יכולתו'[/u] - לא הבנתי את הקשר.

[u]וילדים, לעולם יצפו לעוד משהו אחד נוסף[/u] - אני לא מסכימה, אבל נסיוני הוא עדיין מועט שנים, ואולי אגלה בהמשך שטעיתי. (מקווה שלא.)
ו
בקשר לחיבוקים ולנשיקות, אני מניחה שהתשובה ברורה (-:

ורציתי גם להוסיף, שזה נורא כיף להוציא ולשלוף מתנות מהתיק. וילדים, לעולם יצפו לעוד משהו אחד נוסף.

שוויון במתנות, ידגיש את חוסר השוויון בין האחיות. במשפחה, מתאים המוטו הקיבוצי - 'כל אחד לפי צרכיו, כל אחד לפי יכולתו'. האם אפשר למדוד ולשקול את החיבוקים והנשיקות ? האם כדאי לשאוף גם כאן לשיוויון ?.נראה לי שאם אין כוונה להעצים אי שוויון (דוגמת אפליה ברורה), השוני מתאזן בסופו של דבר. פעם זו ופעם זו.

אני עם צפי -- היחס שלך למתנות יעבור גם אליהן.
ואני חושבת שזה בכלל לא תפקידך לטפל בקנאה לגבי מתנות (אם תהיה כזאת). את יכולה לתת להן אפשרות לדבר על זה, את יכולה אפילו להציע להן הצעות ("תבקשי ממנה עוד כמה דקות"), אבל אין לך אחריות על [b]התחושה[/b] שלהן. והרי ברור שאם יש קנאה אמיתית, היא לא קשורה למתנה כזאת או אחרת, ולכן מתנות זהות גם לא יפתרו אותה.

במשפחתו של בעלי יחסי הקנאה בין האחים נמשכים כבר דורות. במשפחתו, כשקונים לאחד, קונים גם לשני. וכך גיסתי נאלצה ללכת שנים בבגדים שהיא שנאה, כי לאחותה הגדולה קנו בגד כזה ואמא שלה לא רצתה שתקנא. או נאלצה ללמוד לנגן באקורדיון כדי שהיא לא תקנא באחותה שלמדה לנגן באקורדיון. וכך, כשהתחילו אצלנו ימי ההולדת חמותי הביאה מתנה לשני הילדים. ואני התנגדתי בכל תוקף. זו לא דרך לבטל את הקנאה. זו דרך ליצור אותה, לדעתי. לקחו מספר שנים וכמה וכמה ילדים כדי שהיא תפנים. (אחת הסיבות היתה שאם את קונה לשנים זה לא נורא, אבל כל יום הולדת לקנות לשלושה, ארבעה חמישה ילדים, זו כבר הוצאה לא נורמלית).

אנחנו גדלנו באוירה אחרת לגמרי. כמעט ולא היו מתנות אישיות אצלנו בבית - כולם יכולים לשחק במשחקים של כולם. בגדים קונים רק כשצריך - ולא כשקונים לאחד קונים מיד לכולם,. וכך עד היום אם אחד מאיתנו מקבל משהו עינו של השני אינה צרה בו. אם לאחי יש רכב משוכלל, כל אחד מהאחים יודע שאם רוצים לעשות טיול אפשר לקבל ממנו את הרכב. וכן הלאה.

אני שמתי לב, שככל שאנשים יותר חוששים מהקנאה שילדיהם חווים, כך חווית הילדים את הקנאה בולטת יותר. לדעתי, קנאת אחים היא נורמלית לגמרי. למה שילדה בת 6 לא תקנא באחותה בת השנתיים, לא על חפצים, אלא על עולם של יחידות שאבד לה? והואיל וכך אני לא נלחמת ברגש הזה, אלא מקבלת אותו בהבנה ותוך יצירת תחושת אחדות בין הילדים ולא תחושת בידול. והואיל ואיני חוששת מהקנאה, ילדי אינם סובלים מתופעה זו, כמעט בכלל. הם חווים אותה בהחלט, אבל לא סובלים ממנה.

ענת - אני חושבת שמה ש-[po]סבתא מתנות[/po] ורונית ניסו להגיד, זה לא שהקנאה היא מחוייבת המציאות, אלא שהקנאה נובעת, או מוגברת, כשמנסים להשוות. כי אי אפשר תמיד לתת אותו דבר בדיוק, באותה כמות - ואז יש תמיד מישהו מרגיש מקופח. אם רגילים שכל אחד מקבל לפי צרכיו / רצונותיו / ... ולאו דווקא אותו דבר, מתרגלים להתייחס לכל אחד לפי מה שהוא, ולא לצפות לקבל אותו דבר. עדיין עשויה להיות קנאה מקומית פשוט מתוך עניין בצעצוע החדש, אבל שני עפרונות ושני מחקים זהים, לא יפתרו את זה, כי הדשא של השכן תמיד ירוק ומעניין יותר.
אצלנו - עם תאומים, אני מאד משתדלת לפעול ככה. אז ברור, שאם נותנים ממתק או משהו כזה, ולא לפי בחירה שלהם, אז כן ניתן/יתנו אותו דבר, אבל אם זה מעבר לכך, אני מעדיפה שתי מתנות שונות באותו סדר גודל (חיצוני, לא כספי) על פני שתיים זהות. יומולדת זה סיפור אחר, ונראה לי בהחלט לגיטימי שרק אחת תקבל מתנות, כי זה יום ההולדת שלה (טוב, אצלנו גם זה לא עובד (-; ).
גם בקניות של "נחוצים" - אנחנו יכולים לקנות נעליים רק לאחד - כי רק הוא צריך, ולא מרגישים צורך לפצות את השני. מצב מיוחד זה אם יוצא יום שבו "משלימים ציוד" רק לאחד, כלומר, קונים כל מיני דברים וכולם מיועדים רק לאחד מהם - ואז אני כן ארצה לאזן ואולי אקנה משהו שלא הכרחי, או שאפשר היה לדחות את קנייתו, לשני.
ובאמת, אחרי ההתלהבות הראשונית, בדרך כלל משחקים יחד, מרשים או מתחלפים. ולפעמים גם לא.

ענת -
אצלינו הילדים מוצפים במתנות.
הרבה פעמים מביאים שתי מתנות, לא אומרים מה למי (זה אפשרי, בין השאר, כי הם מקבלים מתנות המתאימות לאותו גיל), והם מחליטים בעצמם. כעבור ימים ספורים - שניהם משחקים [b]יחד[/b] בשתי המתנות. או [b]מרשים[/b] זה לזה, או [b]מתחלפים[/b] (זמנית, נדמה לי).
היות והם מתמיד שניים, נוצרו בקלות, ומעצמם, "שלי, שלך, שלנו".

לגבי הספה - מה עם להסביר לגדולה מראש שסביר שהקטנה תאפשר לה להצטרף, אבל לא מיד, ואת תבטיחי לוודא שזה אכן יקרה (אני מבטיחה לכך (לכן? (-;) שהיו זמנים מתאימים לזה).

ענת, אפשר להתייחס לכל העניין אחרת. וזה אחרי הזדהות גמורה עם התאור שלך. קודם כל, אם עניין המתנות מפריע לך את יכולה לבקש להפסיק איתו. הנסיון שלנו הראה שברגע שביקשנו בתקיפות... התעלמו מאיתנו. רק אחרי בקשות תקיפות חוזרות ונשנות מצאו דרך להערים עלינו והתחילו להביא מתנות קטנות... בינתיים הצלחתי להדוף בהצלחה רק תותים ועגבניות שרי (בגלל הריסוס. הפניקה הוציאה ממני כוחות של לביאה :-))

אז איך אפשר לראות את זה אחרת? להבין שאהבה, אכן, מגיעה בכל מיני דרכים שונות, ולאו דווקא בדרך שאת מצפה לה, והיא ראויה להוקרה. להבין ששפע המתנות יוצר גם תחושה מבורכת של שפע, של "יש לי", יש בעולם לתת לי, של נדיבות אליי ובהמשך ממני...לראות בזה שיעור בנושא "שפע". הסבים מוכנים להוציא כסף במקומות שההורים חוסכים. אורנה וצפריר דיברו על משהו דומה בסדנא, והפילו לי אסימונים, בגלל זה אני קופצת כאן...

בעניין הקנאה, לדעתי אל תחפשי איזה כלל. תראי את הבנות ולפי זה תחליטי. לפעמים אחת מאפשרת לשנייה לשחק בצעצוע החדש, לפעמים רק אחרי שהוא קצת ישן, לפעמים הקטנה/ הגדולה לא עומדת בזה ולמחרת קונים גם לה כדור, או עפרון ומחק... בקיצור, אם תתני לזה צ'אנס (ותצאי מהאטרף, את אמא טובה, את אמא טובה, את אמא טובה (())) תמצאי פתרונות ותלמדי את כולנו כמו תמיד!

סבתא מתנות, הדברים לא באים לרמוז על שום הסתייגות משמך הנחמד, כמובן (-:
<ענת קצת באטרף ונא לסלוח לה. אלה הם ראשוני צעדיה בעולם הלהיות אמא לשתי ילדות>

תודה על התגובות. זו לי הפעם הראשונה שמתקרב יומולדת של אחת משתי ילדות. עד עכשיו זה היה ילדה ותינוקת...
קשה לי כל ענין המתנות באופן כללי (במילים פשוטות: אני שונאת שמביאים להן מתנות, ואני לא מדברת על ימי הולדת . זוהי דרך גרועה להבעת אהבה. היא משרתת בעיקר את הצד הנותן ומאפשרת לו - בלי לזלזל בצורך- להביע את אהבתו.)
הסיבה שאני מאפשרת למשפחתי להעמיס על ילדותיי מתנות רבות כל כך היא מתוך הבנה וכבוד לצורך של הנותנים. זוהי דרך ביטוי. ואני מבינה אותה.
אבל את הילדות זה מטריף.
גם אחרי טקס בן עשרים דקות של הוצאת עוד ועוד פריטי מתנה מהתיק הנכסף, הן עדיין תולות מבט רעב בתיק ולפעמים ממש שואלות במילים: "זהו? אין עוד?"
אבל המבט הרעב נולד עם תחילת הטקס. שמחת הפגישה יכולה היתה להיות שלמה לגמרי גם בלי העברה של חפצים.
ואז החמדנות אל החפץ שהשניה קיבלה, הקינאה...מעגל קסמים שמקורו פשוט בנתינה מיותרת.
וקצת מפריע לי לראות בשתי התגובות שלכן התייחסות אל נושא הקנאה בינהן כאל דבר שברור לגמרי שיהיה מובנה ביחסי אחים. אולי אני תמימה ובתחילת דרכי בבלגן הזה שנקרא יחסי אחים, אבל הניתוח של המצב כאילו לא יתכן שלא תהיה קנאה (אני מדברת על חפצים שאוהביהן נותנים להן!!), הזכיר לי שמישהו אמר לי פעם "לא טוב שאין לכם טלויזיה. אתם יוצרים אצלה חסך."
איך היתה נמנעת הקנאה? אם כל ילדה היתה מקבלת עיפרון ומחק. מה יש? אתם יודעים איזה כיף זה עיפרון ומחק? זה השוואת תנאים מלאכותית? לא.
זה יצירת תנאים בריאים.
אחרי זה שילכו ויקנאו זו בזו על מה שהן רוצות. אבל לא על חפצים שנתנו להן.

ענת, אין שוויון בין בני אדם, וכמובן גם לא בין אחים. הרצון לתת לשתיהן בדיוק אותו הדבר ולהצדיק את עצמך בחוסר משוא פנים מעמיד את עצמך ואת הילדים במקום לא טוב. יש למצוא דרך לא לערוך השוואות בין הילדים.
באשר למתנות. אצלנו מקובל שמי שיש לו יום הולדת מקבל הרבה מתנות גדולות ואילו כל יתר הילדים מקבלים מתנות סמליות. הנכדים רגילים לזה וכשיש יום הולדת הם כבר מצפים כל אחד למתנתו. אני נוהגת להתיעץ עם הבנות והכלות כך שכל נכד יקבל מתנה ,גם אם צנועה, שתתאים לו ושיהנה ממנה.

הי ענת- אמרתי לך שתקראי את "אחים ללא יריבות"! זה בדיוק סוג הדברים שפחות מטרידים אותי מאז שקראתי...מדובר שם על הקטע של הנסיון הנואש והמיותר להשוות תנאים כל הזמן, ושזה רק גורם לאחים לקנא עוד יותר, ולא להיות מסופקים. (אבל תקראי, כי זה הסבר לא מספק).
בגדול, כשמדובר בשטויות קטנות (כמו פיית חרסינה), אני כן חושבת שכדאי להביא לשתיהן אם זה ימנע עוגמת נפש, ואפילו שהפייה של הקטנה שלי יכולה כבר לקבל 100% נכות- ממש כואב הלב (וזה ככה החל מחמש דקות אחרי שהיא קיבלה אותה).
אבל ביום הולדת זה משהו אחר, ולמרות הקושי נראה לי שזה קושי לגיטימי- זה פעם בשנה וזה חלק מהקטע של יום הולדת. יש אצלנו במשפחה המורחבת עכשיו קטע של להביא מתנות ניחומים לכל אלו שאין להם יומולדת וזה נראה לי סתם משחית והורס את כל הקטע.
בדיוק אתמול הגדולה גילתה את בימבת הענק העטופה בנייר צבעוני שהקטנה תקבל ליום ההולדת בקרוב (התכוונו לכסות את זה ושכחנו)- היה משבר, ובטח יהיה עוד אחד כשיגיע יום ההולדת, אבל זה נראה לי בסדר, משבר טוב (כמה שקשה לראות את זה).

יש לי בעיה ואני מתחילה לחשוב שאני סתם היסטרית אז אנא דעתכם:
כשבאים אורחים ונותנים שתי מתנות שונות לבנות, זה יוצר עוגמת נפש. לרוב לא מדובר במתנה שמתאימה בדיוק לבת השנתיים ומשעממת את בת השש ולהפך, אלא מתנות שבהחלט קוסמות לשתיהן. (מה לעשות שבת השנתיים גם בא לה להתעלף כשהיא רואה פיית חרסינה.)
להעיר? לבקש? למנוע?
אומרים לי שאני מגזימה.
ומה בענין מתנות יומולדת?
הקטנה עומדת לקבל עכשיו ספת טלויזיה של פעוטות לכבוד היומולדת.
לרוץ לקנות עוד אחת לגדולה? היא הרי תתחרפן.
לתת לה לחוות קנאה כחלק מהחיים?
שוב, אומרים לי שאני מגזימה.