על ידי בשמת_א* » 01 אוקטובר 2004, 13:31
בתור אמא "טום בוי" לבת בערך כמו שלך:
אני בהתחלה הופתעתי – איך יצאה לי ילדה כזאת?
אחר כך קיבלתי.
ככה היא. זה מה שגורם לה אושר (אצל בתי לא איפור, אבל שמלות וקישוטים וכדומה, להתחפש לנסיכה ולפיה וכדומה).
אני – אני, והיא – היא.
אין לזה קשר אלי. היא לא שלוחה שלי. היא בן אדם בזכות עצמה ומגיע לה כבוד על מי שהיא, על מה שמעניין אותה, ומה שגורם לה אושר. מי אני שאגזול ממנה דברים שאני יודעת שיגרמו לה אושר גדול, רק בגלל שאותי זה לא מעניין או לא מושך?
אז מה אם אני מתעלפת מתכשיטי פלסטיק ורודים עם נוצצים? מפסלונים קטנים ומצועצעים של פיות? משמלות מזעזעות בקיטשיות שלהן? בזמנו גם התעלפתי מצירופי הבגדים שהיא החליטה ללבוש, ובכל זאת כיבדתי את הבחירה שלה – זאת היא שלובשת חולצת פסים בגווני אדום-נוצצים עם מכנסיים ורודים ומעל שניהם שמלה בגווני כתום וסגול ועוד כמה שרשראות לא-תואמות שמגבירות את כמות הרעש הויזואלי (-:
זה לא אומר שום דבר עלי. זאת היא, וזכותה לבחור את הבגדים שלה בעצמה וללבוש את מה שלפי טעמה, בדיוק כמו שזכותי לבחור את בגדי.
תארי לעצמך שבעלך מודיע לך שהוא "לא מרשה לך" להסתרק בתסרוקת האהובה עלייך, שלדעתך מחמיאה לך, או לקנות לעצמך בגד שבחרת, כי זה לא מתאים לדימוי העצמי שלו על עצמו...
ולא מזמן נתנה לי מטפלת באייפק חומר למחשבה, בתור תשובה לשאלתי-פליאתי, "איך יצאה לי בת כזאת, הרי לא היה לה ממי ללמוד".
היא אמרה לי שהבת שלי מבטאת "נשיות" (לא זוכרת אם זו המלה שהיא השתמשה בה, שהרי לא מדובר באשה אלא בילדה) טבעית. שהיא לא היתה צריכה ללמוד את זה – היא נולדה ככה. ככה נכון לה להיות. זה מה שטבעי לילדות קטנות.
לעומת זאת, היא אמרה לי, את צריכה ללמוד מחדש להיות אשה.
וכדאי לך, היא אמרה לי, ללמוד מהבת שלך. במיוחד תרוויחי המון אם תרשי לה ללמד אותך איך להיות נסיכה.
סתם, חומר למחשבה.
אני הייתי נותנת לה את פינת האיפור בצורה שתאפשר לה להגיב עליה במלאות ובכל רגשותיה.
ולפי רגשותיה הייתי נותנת לפינת האיפור את המקום המגיע לה. למען האמת, ילדה בת ארבע כמעט? נותנת לה את הזכות והכבוד להחליט ולבחור היכן תעמוד פינת האיפור הזאת. שהיא תקבע את חשיבותה בתחום ה"ממלכה" שלה (החדר שלה?).
בתור אמא "טום בוי" לבת בערך כמו שלך:
אני בהתחלה הופתעתי – איך יצאה לי ילדה כזאת?
אחר כך קיבלתי.
ככה היא. זה מה שגורם לה אושר (אצל בתי לא איפור, אבל שמלות וקישוטים וכדומה, להתחפש לנסיכה ולפיה וכדומה).
אני – אני, והיא – היא.
אין לזה קשר אלי. היא לא שלוחה שלי. היא בן אדם בזכות עצמה ומגיע לה כבוד על מי שהיא, על מה שמעניין אותה, ומה שגורם לה אושר. מי אני שאגזול ממנה דברים [b]שאני יודעת[/b] שיגרמו לה אושר גדול, רק בגלל שאותי זה לא מעניין או לא מושך?
אז מה אם אני מתעלפת מתכשיטי פלסטיק ורודים עם נוצצים? מפסלונים קטנים ומצועצעים של פיות? משמלות מזעזעות בקיטשיות שלהן? בזמנו גם התעלפתי מצירופי הבגדים שהיא החליטה ללבוש, ובכל זאת כיבדתי את הבחירה שלה – [b]זאת היא[/b] שלובשת חולצת פסים בגווני אדום-נוצצים עם מכנסיים ורודים ומעל שניהם שמלה בגווני כתום וסגול ועוד כמה שרשראות לא-תואמות שמגבירות את כמות הרעש הויזואלי (-:
זה לא אומר שום דבר עלי. זאת היא, וזכותה לבחור את הבגדים שלה בעצמה וללבוש את מה שלפי טעמה, בדיוק כמו שזכותי לבחור את בגדי.
תארי לעצמך שבעלך מודיע לך שהוא "לא מרשה לך" להסתרק בתסרוקת האהובה עלייך, שלדעתך מחמיאה לך, או לקנות לעצמך בגד שבחרת, כי זה לא מתאים לדימוי העצמי [b]שלו[/b] על עצמו...
ולא מזמן נתנה לי מטפלת באייפק חומר למחשבה, בתור תשובה לשאלתי-פליאתי, "איך יצאה לי בת כזאת, הרי לא היה לה ממי ללמוד".
היא אמרה לי שהבת שלי מבטאת "נשיות" (לא זוכרת אם זו המלה שהיא השתמשה בה, שהרי לא מדובר באשה אלא בילדה) טבעית. שהיא לא היתה צריכה ללמוד את זה – היא נולדה ככה. ככה נכון לה להיות. זה מה שטבעי לילדות קטנות.
לעומת זאת, היא אמרה לי, [b]את[/b] צריכה ללמוד מחדש להיות אשה.
וכדאי לך, היא אמרה לי, ללמוד מהבת שלך. במיוחד תרוויחי המון אם תרשי לה ללמד אותך איך להיות נסיכה.
סתם, חומר למחשבה.
אני הייתי נותנת לה את פינת האיפור בצורה שתאפשר לה להגיב עליה במלאות ובכל רגשותיה.
ולפי רגשותיה הייתי נותנת לפינת האיפור את המקום המגיע לה. למען האמת, ילדה בת ארבע כמעט? נותנת לה את הזכות והכבוד להחליט ולבחור היכן תעמוד פינת האיפור הזאת. שהיא תקבע את חשיבותה בתחום ה"ממלכה" שלה (החדר שלה?).